שיתוף - לביקורת מסטיק מפלדה

[מימיי]

''יש לך תשובה בשבילי?''
אני מהננת. ''לא''. הקול שלי חלש, בקושי שמעתי אותו בעצמי.
''כן או לא?'' חדות מלווה את טון דיבורה השקט.
חסר לי אוויר פתאום, ''יש לי תשובה'', אני אומרת במאמץ ולוקחת נשימה עמוקה ''התשובה היא לא''.
המבט של שיר משפד אותי.
''מה קרה פתאום ציבילה?''
ציבילה. שתגיד ציבילה לסבתא שלה.
בעצם שלא תגיד, מסכנה הסבתא, מה היא אשמה שיש לה נכדה כזאת?
שוב האוויר לא מגיע לריאות שלי, אולי פיתחתי קוצר נשימה בדקות האחרונות. ''לא קרה כלום שירהלה. יש לי עקרונות, זה הכל''.
''פחח.. עקרונות! נו באמת, ציבי, איפה הם היו לפני יומיים?''
''איפה באמת? גם אני חיפשתי אותם כשנסעתי איתך למסיבה ההיא. מבטיחה שהם ברחו לי''. את כל זה אני שותקת, בקול אני אומרת שלפני יומיים היה לפני יומיים.
''ולפני שבוע היה לפני שבוע'' שיר מחזירה לי באותה מטבע, והארסיות שמלווה את המילים שלה פוצעות אותי.
''ציבי'', פתאום הקול שלה מתקתק נורא, ''את מרגישה חזקה, אה? גיבורה כזאת מהספרים'' הדבש שניגר ממנה רק לפני שניה, הפך ברגע לעוקץ.
בא לי ברגע זה לברוח מכאן. עכשיו. ללכת, לרוץ, לשוט או לטוס. העיקר לא להתעמת עם המפלצת הזאת.
אבל שיר לא חושבת כמוני כנראה, הנאום שלה ממשיך.
''את יודעת ציבי? יש כל מיני סוגי אנשים בעולם. אמנם חלקם עשויים מפלדה, אבל את גבירתי, קרוצה מחומר שיותר דומה לגומי לעיסה''. העיניים שלה חודרות לתוך נשמתי עוד כמה שניות, והיא מסתלקת מכאן.

כשאני רואה את הגב שלה, עם השיער הבלונד למחצה - חום למחצה מתרחק ממני, אני מרגישה באמת כמו מסטיק.
כזה שלעסו אותו וכשנגמר לו הטעם, ירקו ודרכו עליו.
ועכשיו הוא דבוק לנעל של איזו שיר אחת.

אשמח מאוד לביקורת