שיתוף - לביקורת ממלכת שוּמֶר

  • הוסף לסימניות
  • #1
פרולוג

שנים חלפו מאז עבר אל הכפר, ובכל בוקר מחדש מברך ארי על ההחלטה הזאת.

אמת. כפי שצפה מראש, שום דבר לא קל. מחליבת הפרות ועד המבטים שננעצים בו כשהוא חולף על אופניו כמו רוח בין השבילים.
אבל המשפחה שלו מוגנת. וזה העיקר.
הכל שווה בשביל לקום בבוקר אחד בהיר אל תוך השקט, להביט אל קו האור הזוהר במרחק, מעל ההרים, ולשמוע את נשימותיהם של ווינאן והילדים עולות, שלוות, לידו. הם כאן והם בסדר- יש משהו יותר טוב שראש משפחה שומרי יכול לבקש?

רגליים יחפות מכות בעפר בחוץ, ואוזניו הרגישות של ארי קולטות את הרעש בלי קושי.
רגע אחר כך דפיקות עזות ניתכות על דלת הבית, וווינאן מתעוררת בבת אחת. "ארי?" היא שואלת ישנונית. "מי זה?"

ארי העיף מבטים זהירים סביב, היכן הסכין שלו?
בעיר היא היתה מונחת תמיד בהישג ידו, אבל השלווה הכפרית טשטשה אצלו אי-אלו נוהגי זהירות בסיסיים.
"תפתחו! ווין! ארי! תפתחו כבר!" הנוקש נשמע על סף בכי. מטיח את עצמו על הדלת והולם בה.
"אל תזוזי" ארי מתעורר בבת אחת לפעולה, קולו מתקשח. "הישארי כאן."
"אבל ארי!" היא קמה בעקבותיו, מתעלמת לחלוטין מהוראותיו. "זה רז!"

רז?!
הוא מרים את הבריח בתנועה חדה אחת, פותח את הדלת בפתאומיות כזו עד שהדמות הקטנה שעומדת שם כמעט נופלת אחורה.
"רזיאל?!" הוא תופס מבוהל בכתפו של גיסו בן השתיים עשרה, "רזיאל, מה קרה? מה זו השעה הזו?"
"ארי, סוף סוף פתחת" רז מתנשף, ולא נראה שבגלל מאמץ גופני.
"מה קרה?!"
הילד בלע את רוקו, מתאמץ מאד להיות בוגר ולא פחדן בכלל. "כלום" הוא נשף.
כלום. ברור. ולכן דפקת לי על הדלת, היסטרי, בשעת עלות השחר.
"ממש כלום" הוסיף רז לתוספת הדגשה. "רק שבלילה" הוא נשף, משתדל להתגבר על הפחד והזיכרונות ולנהוג כגבר, "כולנו חלמנו חלומות מפחידים, וראינו כל מיני דברים, והיה חושך מפחיד כזה", הוא מסתבך בניסיונותיו לתאר את התחושה הכבדה, המאיימת והחונקת מהלילה, אלא שארי אינו זקוק להסברים.

ליבו קופא לרגע ארוך, עוצר את זרימת הדם לאיברים. מוחו מנצל את הזמן להציף בו זכרונות, וחושך, ואימה נוראה.

"ומי נעלם?" הוא שואל בשפתיים יבשות.

הילד נושף, משתנק. "מאל".
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
זהו. אני שבויה של הסיפור הזה.
רחמים, תזדרזי עם ההמשך, כי אני במתחחחחח!!
הכתיבה יפהפייה, עמוקה, ועם זאת- זורמת.
והעלילה- מסוג שאי אפשר לא לאהוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #7
פרק א:

שומר מנומנם עוצר אותו בשער הצדדי, חוסם את הדרך ברישול בעזרת חנית ארוכה.
"לאן?" הוא תובע לדעת.
לגנוב את סודותיהם של צבעי הפשתן, הוא כולא את התגובה הצינית בתוכו. "אל הוריי" הוא משיב בצייתנות, והשומר מסיט את החנית, מאפשר לו לעבור.

"ברוכים הבאים לעיר!" הוא מנסה לנסוך עליזות בקולו כשהוא מסתובב אחורה, אל העגלה שנסרכת מאחוריו.
הפִּרְדָּה האפורה נוערת באוזניו לאות מחאה; ווינאן שותקת; והילדים אפילו לא שומעים אותו. הם בוהים, מרותקים, בעולם שנגלה אליהם מאחורי השער.

הוא עצמו חש כמי שעשה קפיצת ראש אל תוך מעיינות חמים: הרחובות, החצרות, המולת העיר בה גדל- הכל עוטף אותו בהרגשה חמימה ומוכרת של בית.
הילדים, לעומתו, נראים המומים. כל הצבעים, הקולות והריחות שזזים מהר כל כך מתנפלים עליהם בבת אחת. בקושי מקשיבים להסבריו.
"הנה כאן שוק הקדרים... אני מעדיף לא להיכנס אליו עם הפרדה הבועטת הזו... תראו, זו פגודה... ושם שוק הציירים... מאז שגילדת הציירים התירה למכור ציורים גם מחוץ לשוק, הוא קטן מאד...."
"שוק הציירים זה ליד הבית של סבא, נכון?" דין שואל, בלי להתיק את מבטו מההמולה התוססת, מהמוני האנשים ההולכים ממקום למקום, הפרדות שנוקשות ברגליהן--
שפתיו של ארי נחתמות לרגע. "בהחלט" הוא עונה לאחריו בנוקשות.
למרבה המזל, הילד החקרן שלו עסוק בבהייה, בעיניים קרועות, בתהלוכה כלשהי שבראשה עומד אשף תכול גלימה. ארי אפילו לא מעיר לו על האגודל הקטן שנתחב בין השיניים. עדיף שלא להעיר דובים מרבצם.
הוא מכה בגבה של הפרדה, מנווט אותה במיומנות בתוך התנועה התוססת.


אף פעם, מעולם, לא חלם שילדיו יגדלו בכפר.
תמיד הניח, כמובן מאליו, שהם יוולדו אל תוך הרחובות הרחבים, יתרוצצו בין רגלי הפרדות, וישחקו עם חברים בשוק- מעלים את חמתם של בעלי הדוכנים.

ימינה ברחוב, שמאלה אל תוך מעבר צר בין שתי בתים...
העגלה נדחקת בקושי, הוא לא זכר שהמעבר צר כל כך... קיר בצבע לבן נקי מבהיר לו שמדובר בבנייה חדשה ממש...
ככה זה, הוא עזב את העיר, הוא לא יכול לצפות להמשיך להיות חלק ממנה, להכיר כל אבן בה... החיים ממשיכים הלאה.

הפרידה מאטה לצד בית אבן נמוך, שנופם המרהיב של הרי אמנה מצויר על קירותיו.
"הגענו" הוא אומר. "ווינאן, ילדים... ברוכים הבאים. הבית של סבא וסבתא."
הבית שבו גדל. המקום לו קרא 'בית' כשקירותיו עוד היו לבנים וחלקים. בימים בהם אַחֲלֵי, אַחֲלֵי חלק איתו את כל חייו...
הוא עוצר את הפרדה בכוח. העגלה בולמת, מזדעזעת.
די לחשוב כל היום. מה זה נותן לו.
"ילדים, צריכים עזרה?" הוא שואל בקול גבוה ועליז. מסייע לדין לקפוץ מעל דופן העגלה, מרים את דאן ומאמץ אותה אליו. קרוב. חזק.
שלוש מדרגות מובילות אל הדלת; טיפות צבע בגוון כחול מוזר מרוחות עליהן, מסמנות נתיב אל החצר.
הוא בוהה בהן בעיניים מכווצות.
לא יתכן! אינדיגו?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
תודה לכל מי שקרא, ועוד יותר תודה למי שהגיב!
הנה פרק חדש, נקי מנקודות מיותרות....

פרק ב/ אַחֲלֵי

לפני שהוא מספיק לחשוב בכלל, תרועות גיל עולות מהחצר האחורית. הילדים מצאו שם את אבא שלו, יושב ומצייר.
ארי מבוסס את דרכו בין העשבים השוטים, המגפיים הכפריים לרגליו, חש מגושם מתמיד.
להעיר לאבא?
אבא הוא איש טוב, ואמן נפלא. אבל לא חריף במיוחד.
וגם אם היה חריף- כל כך הרבה אנשים פקחים, חריפים ושנונים לא מבחינים בסכנה. למה להם לחשוד? להאמין לכל מילה שאומרים להם- זה הכי קל. הכי בטוח.
אפילו הוא, שכבר לא מאמין לכלום- קובר את התהיות עמוק בליבו. לא מספר עליהן לאיש.
האמת היא במקום השני. בטחונם של ווין, דין ודאן הוא במקום הראשון.

אבא שלו לא ראה מעולם את ילדיו.
כבר שנים שחיכה להכיר ביניהם, אך כעת ההיכרות הנרגשת, הקולנית, חולפת מתחת לעיניו וליד אוזניו. הוא מפסיד ברגעים אלו את אחד המעמדים המרגשים בחייו, אבל מוחו טרוד מכדי להצטער על כך.
"אבא" הוא אומר בבהילות, כשההתרגשות שוככת מעט. "אבא- אתה משתמש באינדיגו? זה מסוכן."
"באמת, אריווהל" אביו ממשיך לצבוע את ההרים באדישות, מטשטש את קו האינדיגו באמצעות צבע לבן. המראה שנוצר הוא מופלא, ערפילי וחורפי. "אם היית חבר בכיר בגילדה- כפי שיכולת להיות, היית גם אתה יודע איך למכור ציור אינדיגו בלי להסתבך".
"למכור- ציור אינדיגו עם החתימה שלך!" ארי מצביע על המלבן הריק בתחתית הציור, שנועד לחתימת הצייר. חשק עז עולה בו, לקרוע את הציור השלו כל כך לגזרים.
למה דיבר בכלל? למה חשב שיקשיבו לו?! אבא עסוק מדי בלעקוץ אותו ואת חוסר הפעילות שלו בגילדת הציירים. הוא לא רוצה לשמוע על סכנות קרבות. אף אחד לא רוצה לשמוע על סכנות.

הספיקה לו פעם אחת.
*
אולי זאת השיבה לבית הוריו, אבל באותו לילה חולם ארי על אַחֲלֵי.
זה לא חלום מרגש, למען האמת. לא דומה בכלל לחלומות שמספרים האשפים ברוב פאתוס בימי החגים או סתם, כשנחה עליהם הרוח.
סתם חלום דבילי. אַחֲלֵי כותב מכתב לעיר אורוכ הצפונית, הוא יושב לצידו ומצייר.
אחרי כמה דקות כאלה של כלום הוא פוקח עיניים אל תקרה שחורה, מנצנצת, מזכרת ליום שבו החליט לנסות את הצבע הכסוף החדש שקנה על תקרת החדר.
נשימות רכות עולות לצידו, ותחושה מטרידה ביותר משתכנת בגרונו.

די.
בבת אחת הוא מזדקף.
הוא פחדן. הוא פחדן ורדוף.
הוא יכול לשמוע את הנשימות הצרודות של דין בקלות. דין כאן. הוא לא נעלם. ומלבד זאת, אף פעם לא נגוזו ילדים בגיל הזה!
זו רק החזרה הביתה.
רק החזרה לבית הזה, ולחדר הזה, אותו חלק עם אחלי במשך שנים רבות כל כך. לחדר אליו התעורר אחרי לילה של חלומות ביעותים, וגילה לצידו מיטה ריקה.
שום דבר לא קרה, הוא מבטיח לעצמו בנחישות, אבל למרות הבטחותיו מלאות הביטחון הוא קם ממיטתו ברגליים יחפות ומגשש את דרכו אל הנדבך. שם, אם זכרונו עדיין פעיל, אמורים להישמר נר ואבני מצת.

השעווה בה משתמשים בעיר משובחת הרבה יותר מהנרות הפשוטים, הכפריים. ולמרות שהנר ישן למדי, השלהבת שעולה ממנו יפה. הוא מסתובב לאורך החדר פעם, ופעמיים, בודק את פניהם של בני משפחתו הישנים. הם שם, והם לא הוחלפו באחרים. גם התחושה הקשה מתפוגגת לאיטה, והוא צונח על מיטתו, גרונו יבש.
הוא רדוף, אולי.
אבל כפי שאומר הפתגם, זה שאתה רדוף לא אומר שלא רודפים אחריך.

יש זיכרונות שלעולם לא יפטר מהם.
חששות ושאלות שיאלץ לקבור לנצח בליבו, כדי לשמור על חיים רגילים. בטוחים. או- לפחות- על מראית עין של חיים כאלה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
פרק ג: הקרטוגרף*

קרטוגרפיה (בעברית: מַפָּאוּת)- אומנות היצירה והעיבוד של מפות גיאוגרפיות. (עפ"י המכלול)
קרטוגרף- משרטט מפות.


ידו הקטנה של דין נתונה בתוך ידו, מזיעה וקרה.
"ונראה את הקרטוגרף הזקן?" הילד אינו מצליח להכיל את התרגשותו. "כן אבא?"
"כן"

פעם, לפני הרבה מאד שנים, גם הוא היה ילד בן שש. ילד שמסתובב עם אבא שלו בשוק הציירים, מציץ לציוריהם של חברי הגילדה וחולם על היום שבו יצייר ציורים כל כך יפים- לגמרי בעצמו.
כמה יפה ועיוורת היא הילדות.


"מה תרצה להיות כשתגדל, דין?" הוא שואל, כאילו בקלילות.
מה דין יעשה כשיגדל, שאלת השאלות. ווין רואה אותו בין השדות לרפת, דין חולם על מסעות לצידו, והוא עצמו?
הוא עצמו אינו יודע.
הוא כל כך רוצה את הטוב ביותר בשביל הילד הזה, בשביל העיניים החומות שמביטות בו באמון מלא.
ולבוסס בבוץ- בין פרות או שיבולים- זה--
הוא ילד מוכשר כל כך! ועדין!
בעיר הוא יכול להיות מישהו, מישהו גדול.
ובכפר? בכפר הוא יהיה זה שחולם במקום לעבוד.

אבל מצד שני--

לצידו, דין שוקל את השאלה בכובד ראש. רציני כתמיד.
"קרטוגרף" הוא מכריע לבסוף. "כמוך."
"אתה לא רוצה להיות קרטוגרף" שפתיו מתעקלות מטה.

אולי יש אנשים שבחרו באומנות הקרטוגרפיה כאפשרות ראשונה, הוא מניח שכן. רוב ידידיו למקצוע מלאי גאווה, ואחרי הכל, יש להם במה להתגאות: קרטוגרפיה דורשת שילוב כישרונות בלתי מקובל. הם צריכים להיות אנשי מסע, לשוטט באזורים פראיים שלא מופו מעולם, ואחר כך להעביר אותם אלי קסת ודף בדיוק המרבי.

אבל בשבילו, האמנות הזו טומנת בחובה כל כך הרבה אכזבה...
ועל אף שמורהו הזקן לא מרבה בדיבורים, הוא חושד שתחשותיו כלפי המקצוע- דומות.
"הקרטוגרף הזקן מפחיד?" דין ממשיך לשטוח את הרהוריו לצידו.
"מפחיד? למה מפחיד?"
"ככה השכן של סבא אמר לי", דין מדווח, "וככה שמעתי אותך אומר לאמא פעם".
עם זכרונו המושלם של הילד- אין להתווכח, וארי מאושר מאד בהסחת הדעת שמזדמנת לפניו בדמות שוק הציירים; עולם הקסם של ימי ילדותו.
"תראה דין! הנה שוק הציירים! זה מקום מאד מעניין!" הוא לוחץ את ידו של הילד, "רוצה לרוץ להסתכל בכל הציורים היפים?"

"טוב לראות" קול מאחוריו מפתיע אותו, גורם לו לשלוח יד אל סכינו ולהסתובב בזינוק, "שלפחות ליד הילד שלך אתה יודע להתלהב".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
פרק ד: שוק הציירים

"לורא, בניפל" הוא מתאושש מהר מן הבהלה. ככה זה כשאתה נרדף כל היום על ידי פחדיך, אתה כבר מתרגל. "מה זה, קיבלתם מהגילדה מקום קבוע בשוק?"
לורא מחייך לעברו בעליזות מאחורי כן הציור שלו, בבגדים מהודרים שכתמי צבע מרוחים עליהם. בניפל, נקי ופשוט כתמיד, מנופף לו מעבר לשולחן עץ שרוט.
"'תה רואה" לורא קם לקראתו, טופח על כתפו בשני אצבעות. בניפל, בבגדים נקיים, מחבק אותו.
"'תה רציני מדי" לורא אומר מאחוריו. "מה קרה, לא שמח לראות אותנו?"
"שמח מאד" ולא יכול להתעלם מן העובדות; אם החיים היו זורמים קצת אחרת, או אם היה אומן מבריק לפחות כמו בניפל, גם הוא היה יושב כאן לצידם של השניים.
"מקרה אבוד" לורא דוחק מרפק בצלעותיו של בניפל. "איך בכפר, ארי? מכולם, אתה האחרון שהייתי מדביק לו חיים ברפת. ואת המגפיים האלה!"
"דווקא עם הקרטוגרף המשוגע מתאים לך להסתדר" בניפל מציין, סוקר אותו בעיון.
"הוא לא כזה משוגע" לורא מושך בכתף אחת.

הדיבורים מעקצצים בצלעותיו של ארי. רק שלא יתקרבו לכיוון מסוכן מדי. הקרטוגרף הזקן לא אוהב שמדברים עליו יותר מדי, ודווקא בגלל שהוא אינו יודע מדוע- "אה- מה חדש אצלכם בעיר?" הוא שואל, נינוח למראית עין. "חמש שנים עברו מאז שעזבתי, אה? הרבה זמן!"
הוא משתדל להתאים את סגנון דיבורו לזה הרווח בגילדה, ונראה שהוא מצליח. שכן חיוכים רחבים מותחים את פניהם של שני החברים. "יותר מדי זמן!" לורא מאשר. "אולי כדאי- 'ניפל, החרס שלך מתייבש!"
"אוי לי!" בניפל תופס בחיפזון בחרט המתכת שלו, ורץ חזרה, נעלם מאחורי שולחן העבודה.

לפני רגע רק רצה להיפטר מהם ומשאלותיהם המיותרות, אבל עכשיו הוא מגלה שכן צר לו על רגעי הפגישה המחודשת. בכל זאת- התגעגע לחברי הילדות האלה.
הוא מנסה להתנחם בידו הקטנה של דין שאוחזת בידו, אבל כמו להכעיס היא מרפה ממנו. דין נצמד אל השולחן, מביט, מוקסם, בידו של בניפל שמתזזת על לוח החרס, חורטת בו צדודיות של אנשים: שליט יושב על כסא מלכותו, שני אשפים בגלימה מאחורי כסאו, ושיירה של אנשים בלבוש משונה כורעת לפניו, מגישה לו מנחה.
"יצירה מלכותית?" שואל ארי סתמית.
"כן" בניפל עירני וחכם בדרך כלל, אבל לחוץ כל כך מהחרס ההולך ומתקשה שהוא אינו מתעמק בשאלה. "יש לי אפילו אישור להשתמש באינדיגו"
"הוא מוכשר, בניפל שלנו" לורא טופח על שכמו בגאווה.
לא שוב האינדיגו הזה. הוא עומד לרדוף אחריו לכל מקום?


נשימתו של דין הולכת ומתקצרת ככל שהם מעמיקים בתוך סבך הרחובות ההומים, התוססים של העיר. אבל ביתו של הקרטוגרף מאכזב אותו. בית אבנים פשוט באחד המבואות הצדדיים היוצאים מהרחוב הראשי. גרם מדרגות מסתיר כמעט לחלוטין את חזית הבית, ודלת עץ רגילה ומשעממת, קצת מקולפת בקצוות, קבועה בפתחו.
"כאן הקרטוגרף גר, אבא?" הוא שואל באכזבה.
ארי מסווה חיוך מתחת לשפמו, מרים את ידו ונוקש.

רגעים ארוכים עוברים. שום רחש שיעיד על חיים לא נשמע, גם לא קול פסיעות קרבות, אבל חור ההצצה הקבוע בדלת משחיר באחת, והיא נפתחת לרווחה.
"אריווהל, ברוך הבא". הקרטוגרף עומד זקוף ללא ניע, בוחן אותו ממרומי ארבעת האמות שלו. "זה הבן שלך, לצידך? דינ-אסר-פול הקטן?" רכות קלה נשזרת בקולו עם המילים האחרונות, וסוף סוף הוא מתכופף, נראה פחות כמו פסל אנושי. "בואו, היכנסו".
"דין" ארי דוחק קלות בבן הכמעט-שש, שנאחז בשולי הקוטון* שלו ופוסע אחריו בפסיעות קטנות, חוששות.
הבית אינו אלא חדר אחד, מרכזי, שדלת עץ לחדר נוסף קבועה בו, סגורה. לצידה- ארון עץ מהוקצע, חלון מוגף, ושולחן מבולגן. הקרטוגרף עומד לצידו, אוחז במקל קצר.

"לעניינו, אריווהל." הוא אומר. "היעד הבא שלנו- הוא שם." מצביע במקל על אחת המפות שמושלכות על השולחן.
"מפגש הנהרות" ארוויהל מזהה את המקום בקלות. כל קרטוגרף מתלמד ביומו הראשון יכול לעשות זאת. "לא אמור להיות קשה מדי".
למעשה, הוא הבין שרוב הקרטוגרפים מתחילים ללמד את חניכיהם מהמקום הזה. אבל משום מה, היה נראה שהקטוגרף הזקן מעדיף לדלג עליו בכל מסעותיהם.
"אם היינו נרתעים מקשה, אריווהל, לא היינו כאן" הקרטוגרף גולל את המפה במהירות וחותם אותה.
"נצטרך לצאת בימים הקרובים ממש, אהה?" ארי מביט בחלון הסגור בדאגה. מזמן למד שלא לשאול את הקרטוגרף שאלות כמו 'מתי נצא' או 'איך נלך'. התשובה כמעט תמיד תהיה- תענה בעצמך.
"אם אנחנו לא רוצים להיתקע בדרכים בוציות וגשומות, אז כנראה שכן".
"ו-?"
ארי פותח את פיו, כמו ממתין לקרטוגרף שימשיך ויפרט על היעד, על דרכי ההגעה, משהו, אבל זה האחרון מסתובב אל השולחן, מגלה את דין מביט מרותק במפות שעליה.
"דינ-אסר-פול." הוא אומר בקול שקט. "מעניינות אותך, המפות?"
דין מזנק הצידה, עיניו הקטנות מתרוצצות, מחפשות את קוטונו* המגן של אביו. כשהוא מוצא אותו הוא נאחז בו בצמד אגרופים, מותיר בו קמט שווין לא תשמח לראות. טומן את הפנים הקטנות בתוך בד הפשתן הקשה, העמיד.

"הוא קצת מתבייש" ארי אומר, מוטרד עדיין מהנושא הקודם עליו דיברו. מה מפריע לקרטוגרף הזקן במפגש הנהרות? בעצם, עדיף שלא לדעת. "אבל הוא ילד מאד גדול. נכון, דין? הוא כבר יודע לרכב על אופניים, וגם לפתור תרגילים בחשבון--" וגם לחלוב פרות ולסייע בזריעה והשקייה, אבל את זה עדיף לספר בכפר, לא כאן.
עיניו החומות, היפות של הילד מציצות מתוך הבגד, בוחנות אותם בזהירות.
"זה נכון, דין?" הקרטוגרף מזדקף. עיניו מצטמצמות. "אתה פותר תרגילי חשבון? מי לימד אותך?"
"מאל" דין לוחש כמעט בלי קול. "דוד שלי מאל" הוא מסביר כשפניו של הקרטוגרף נותרות נוקשות, מכווצות.
"אז אמור לי ילד, כמה הם שתיים ועוד שתיים"
"ארבע"
"שש ועוד שמונה"
"ארבע עשרה" דין עונה בלי להסס.
"בחכמת הכפל אתה גם בקיא?" מרגע לרגע הקרטוגרף נראה יותר ויותר מוטרד.
"בטח" דין כבר חש בטוח יותר בעצמו. "המון זמן"
"כמה הם שבע כפול שמונה?" הפעם מתחיל הקרטוגרף משאלה קשה יותר, רוכן אל הילד בציפייה.
"חמישים ושש" דין לא מהסס לרגע.
"שתיים עשרה כפול חמש עשרה"
הפעם דין מתעכב, ממלמל לעצמו. "חמש עשרה כפול שתיים... זה שלושים... כפול שלוש... זה תשעים... כפול שתיים...לא..." הוא מסתבך לרגע, מצחו הקטן מקומט. האגרופים הקטנים מתכווצים על קוטונו של אביו, מקמטים אותו לחלוטין. "מאה שמונים?" הוא שואל בהיסוס אחרי רגעים ארוכים.
עיניו של הקרטוגרף נפקחות מעט בתימהון. "זה נכון..." הוא לוחש. גבותיו מתכווצות.

"אריווהל."

הקרטוגרף מזדקף, מביט בו היישר אל תוך עיניו. "אל תביא את הילד שוב לעיר."
לראשונה מזה זמן רב מאד, מוצא ארי את עצמו מופתע.
"א...אה?"
"וגם בכפר- עדיף שלא תתגאה בו מדי." הקרטוגרף מתעלם משאלתו. ממשיך באותו טון יבש של מי שאומר את הברור מאליו.
"מה-?" ארי מניח יד על מצחו, לא מבחין אפילו בעיניו של דין שמתרוצצות בינו לבין הקרטוגרף הזקן.
הקרטוגרף מרים יד, גודע את שאלתו בטרם צמחה. "בהצלחה לך, ארי. האלוקים ילווה אותך על דרכך."
ובלי לתת לו שהות לחשוב, הוא מצמיד את ידו לליבו ומרכין את ראשו קלות בברכת הפרדה המקובלת בקרב בני המעמד הגבוה.
וגם כשהם מגיעים אל סוף המבוי הוא עדיין עומד שם, זקוף, ליד הדלת, מביט בהם.

*קוטון- בגד עליון קצר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
פרק ה/ העולם ההוא

בלילה ספרה ווין לילדים סיפור לפני השינה.

ארי ישב תחת סוכת הגפנים בחצר האחורית, מוחו עוסק עדיין בביקור אצל הקרטוגרף.
אל תביא את הילד לעיר? אל תתגאה בו? למה הזקן התכוון?

משהו קטן וקשה פגע בראשו; ענב לא בשל. בפעם הבאה שיגיע לעיר, יהיו הענבים בשלים ורכים...

הוא, מצידו, היה נכנס עכשיו לחדר, קוטף משם את דין, ומסתיר אותו ללילה בביתו של אחד מחבריו. ונס מהעיר עם פתיחת השערים, כשהשמש זורחת.
אבל ווין, ואבא, ואמא... אף אחד לא יבין למה הוא נבהל כך מאזהרה של איזה זקן משוגע.

הניח את ראשו בין ידיו, מאזין לקולות הלילה.
בכפר היו אלו רוחות, צרצורים ושאגות מרוחקות של בעלי חיים. כאן, בעיר, מצטרפים אל התזמורת הלילית גם קולות דיבורים, לפידים, ומהלומות עמומות של קורנס על מתכת- מן הסתם הנפח מהחצר הסמוכה, טיפוס שמסוגל לשוב הביתה בשקיעה ולהיזכר פתאום שיש לו עבודה דחופה- ומילים.
מילים שמתגנבות אליו מתוך הבית.
טכנולוגיה... הוא צד אחת במאמץ. עולם מסואב... צביעות...

זה נשמע מעניין מדי.
התרומם על רגליו באחת, נכנס אל הבית בדממה מוחלטת. נעמד בפתח החדר, מאזין.

"ואז--" ווין מלטפת את דאן, שמתכרבלת על ברכיה, "האנשים קמו ואמרו: אנחנו לא רוצים טכנולוגיה שחושבת במקומנו! לא רוצים להרוס את האוכל שאמא אדמה נותנת! לא רוצים להיות חולים! לא מוכנים לרוץ כל היום בלי לנשום! לא מוכנים שהמון המון אנשים ימותו כל מלחמה! רוצים לחזור לעולם שהיה פעם! לעולם טהור ונקי! רוצים רגרסיה!" היא מדברת במלוא הלהט, היישר אל עיניו הפעורות של דין ששוכב לצידה, השמיכה משוכה עד סנטרו. "וואו" הוא אומר.
"וואו" מהדהדת אחריו דאן.
"ואז, מה קרה?" דין בקושי נושם.
"ואז דין עוצם את העיניים--" ווין מודיעה, "ואמא ממשיכה לספר--"
היא לא רואה אותו, נשען דומם על מזוזת הפתח. עומד שם ומביט בילדיו, הנרדמים אט-אט לאורך התהפוכות שעברו על התנועה הרגרסיבית עד שהוקמה ממלכת שומר שלהם, היפה הטבעית ורחבת הידיים.
ממתין עד שהיא נעמדת, מתרוממת חרש. בניגוד אליו היא די מקימה רעש- מעולם לא עברה על קצות האצבעות ליד קיני ציפורים ושפני סלע או שודדי דרכים ישנים.
"ארי!" היא מבחינה בו פתאום, צללית בתוך החושך.
"ווין, הוא לוחש, מביט עדיין בחדר החשוך שבלע לתוכו את שני הילדים שלו. שני האוצרות שלו, שתולים בו עיניים חומות וגדולות- ובטוחים משום מה שאבא שלהם חזק וגדול ויכול להגן עליהם מכל צרה. טפשים.
"מה אתה מחפש כאן?" בעולמה של ווין, אנשים נמצאים במקום בו עליהם להיות; ואם הוא כאן, משמע יש לו סיבה.
הוא מעדיף לדלג על שלב ההסברים. "בואי ווין, נצא לחצר".
כמעט מצפה לשמוע אותה שואלת 'למה, מה נעשה שם', אבל למרבה הפלא היא הולכת אחריו.

סוכת הגפנים חשוכה כעת יותר משהייתה, רקע נפלא לוויכוח. כלומר, הוא לא רוצה להתווכח, אבל חוסר המחשבה שלה משגע אותו לפעמים. "למה ספרת להם על זה?" הוא שואל. בשקט. למה לא להשאיר אותם בעולמם היפה והמוגן של התמימים, שאינם יודעים דבר?
"הם לא נרדמו" היא משיבה עניינית. "אתה יודע, כל האור והעשן ממדורות הרחוב. העיר היא לא מקום טוב להירדם בו".
חם בחוץ, חם מאד. הוא מגלגל את עיניו אל תוך החושך, חש בזעה נוטפת לתוכן. כן, ווין, אני יודע מה דעתך על העיר. מיותר לתקוע אותה בכל משפט שני. "אבל למה דווקא את הסיפור הזה?"
"הם צריכים לדעת יותר על העולם בו הם חיים" ווין תמיד יודעת מה צריך לעשות, במיוחד מה אנשים אחרים צריכים. "אני יודעת שיש כאלה שלא מספרים; שחושבים שהסיפורים על העולם המסואב ההוא יפחידו מדי את הילדים. אבל אני מעדיפה שישמעו ממני, ולא מחברים שלהם-- היי,!" היא מתרוממת באחת על רגליה, "דאן בוכה!"
וכבר היא נעלמת משם, כאילו לא הייתה שם מעולם.

מותירה את ארי לבד בסוכה, בה חום היום מתחיל להישבר לטובת רוחות הלילה.
הוא נעמד על רגליו, ראשו מתחכך בזמורות גמישות ואשכולות ענבים.
לאחר מעשה, הוא דווקא מסכים איתה.
עדיף שדין ודאן ישמעו כמה שיותר צעירים את הגרסה הנכונה- כלומר, זו שתגן עליהם- כשהיא מסופרת להם במלוא הלהט של בת כפר.
שעולמם יהיה ברור, מוגן וחד ממדי.
שלא יתהו, שלא ישאלו.

ככה הכי טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
פרק ו/ איגרת.
השחר שעולה על העיר יפה ובהיר מן הסתם.
הוא אינו רואה אותו, מוסתר היטב מאחורי הבתים והחומה.
לרגע קצר הוא עומד שם, בתחושת מועקה. התרגל כבר להתחיל את הבוקר בפס האור שזוהר על ההרים, בהיר ומנחם.
די, אָרִיווֹהְל בֶּן חַדּוֹן. מראה השחר הוא דבר נחמד, אבל יש דברים חשובים יותר שאמורים להטריד אותך- למשל, שערי העיר שנפתחים עכשיו לרווחה. ואתה אינך שם.

האם הוא עצלן שהוא נשאר עם דין בעיר?
האם הוא פחדן?
האם כל חייו מעתה הוא יאשים עצמו על הרגעים האלה--
די. הוא מסתובב מהחלון בתנועה אחת, חתוכה. מוטב שילך ויחפש משהו מועיל לעשות.

"בוקר טוב" קולה של ווין מאחוריו, ישנוני.
הוא נושם רגע, מעצב היטב את הבעת פניו לחיוך, ואז מסתובב. "בוקר טוב, עירונית!"
הוא צוחקת, מפויסת. "עדיין לא, ארי! לא כל כך מהר!"
הצחוק הזה סוגר עליו. היא כל כך שלווה, גם הילדים... אם יקרה להם משהו...
מאוחר מדי, הוא קולט שהיא מצפה לחיוך חוזר. הוא מותח את שפתיו, אבל היא כבר חזרה לסגנון הענייני הרגיל שלה. "תוכל להעיר את דאן?"
"למה לך?" הוא תוהה. "שתישאר לישון. יהיה לך שקט."
"היא תתרגל לקום מאוחר" ווין נאנחת, כמו בכל פעם בה העולם סביבה לא ביצע את שרצתה. "עזוב. אסתדר לבד. דאן!"
הוא ממהר בעקבותיה, כמו כסיל. בוהה בחדר המואר קלושות, שריח חנוק עולה ממנו. בילדיו הנמים שם בשלווה. לא מודעים כלל לסכנות שהעולם מלא בהם, במיוחד כלפי ילדים קטנים- מגפות, חיות רעות, פציעות, שודדי דרכים. ויש, בטח יש עוד סכנות שהוא אינו מודע להם.
רק חושד.
העפעפיים הקטנות נפתחות, ממצמצות, לקולה הנמרץ של ווין. הילדים מתרפקים ישנוניים על אימם.
תכף יראו גם אותו, את אבא הגדול והחזק שאמור להגן עליהם. פווו.

הצהרים מפציעים ללא שום שינוי, מלבד השמש שטיפסה לאט במעלה השמיים וכעת היא שורפת ביסודיות כל טיפש שמעז להוציא את אפו אל הרחוב. דין שלו, למשל, עם כמה מילדי השכנים.
הם עלולים להתייבש, להיאבד, להיתקל בברזלים החלודים שהנפח המבולגן מפזר בנדיבות בכל החצרות באיזור--
הוא מתעלם, מתורגל, מתרחישי האימה שחולפים אי-שם באחורי מוחו, והולך אל המטבח של אמא.
כמו שהיה ילד קטן, מבקש נחמה.

"אהוי!"
הדלת נהדפת, דין נכנס הביתה, אחד מילדי השכנים מדלג אחריו.
"אהוי!" דין קורא בקול פעמונים, מנופף בפיסת קלף מקופלת. "הגיעה איגרת!"
"איגרת?" אמא שלו נעה קדימה, משועשעת, צובטת בלחיו של נכדה. "כמה שאתה חמוד, דינדוש! חיטה בדבש, ילדים?"
הם מזנקים קדימה בהתלהבות, שומטים את פיסת הקלף אצל סבתא ותוחבים ידיים להוטות לתוך הקערה.
"סבתא של דין, זה ממש טעים" מודיע החבר בפה מלא. דין מהנהן במרץ. "אפשר עוד, סבתא?" הוא מגייס לעזרתו את הפרצוף הרציני, הממיס שלו.
אבל סבתא, שעד עכשיו קפצה לכל ניד עפעף שלו, אפילו לא רואה אותו. עיניה נעוצות בקלף, כאילו הוטל עליו כישוף שמקבע את פניה מולו.
"אמא?" ווין מתקרבת, מביטה בקלף מאחורי כתפה. גם היא בוהה, מסיבה אחרת: היא אינה יודעת לקרוא.
"אמא?" ארי ניתק מן הקיר, ממלא את ריאותיו באוויר. פולט אותו באנחה. משהו קרה, הוא ידע שמשהו יקרה.
היא מתנערת בבת אחת, שפתיה חשוקות, גבותיה מכווצות. פוסעת בכמעט- ריצה אל החדר.
"חַדּוֹן" היא קוראת אל תוכו, קולה חד, חתוך. גבוה. "אתה צריך לראות משהו."
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

ניתן לצפות בשיעור בקישור הבא, וכן במערכת "קול הלשון"
https://youtu.be/_UA9f79nCHY


🔊 הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 🆕 👍 עשו לייק לשיעור 📖 שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 🎥 צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 👈 https://www.youtube.com/playlist?list=PLWSYw8GYqUiwLlCls1EcWtZ1DOGzFTLfF


--
0 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

פעם אחת היה טיפש, מפה לשם הוא הכתיב את דעת הקהל. סוף.
יודה חש שהעצבים שלו זקוקים ליותר מזה.
פעם אחת היה טיפש. אמר הטיפש בקול מה שחשב. הסכים איתו טיפש אחר. הסכים איתם טיפש שלישי. מפה לשם הם הרוב. סוף.
אולי עוד כמה מילים יבהירו, הרהר יודה. מפה לשם, שלוש כוכביות.

***

"למה אתה כזה 'שכנזי?" טפח שאול על גבו. "עד שכבר יש כזה שיר מאחד, למה להוריד לכל העם? אה?"
יודה לעס היטב, מקפיד להתרכז בנתח האבוקדו כל כולו.
נער מיוזע, נשימותיו שורקניות וקולו כמו נשל של נחש, חתך את הנוף הפנורמי שמתקבל מישיבה על המדרגות. "מה קורה? למה אתם פה ולא באולם? עד שיש קצת מצעב!"
"כי הוא לא מאחד את העם!" התפרצה פתאום הכרזה.
הנער הסתלק, מדיף מבט של 'ידעתי שהוא מוזר'.
"יודקה," שאול עקב אחרי ריחו של המיוזע. "בכל מקום שרים את זה."
"בכל מקום שאנשים בו גם ככה לא מתעניינים יותר מדי בתמליל שהודבק ללחן," הגיב, ממצה את הלעיסה של הנתח. "לא שכנזים מתנשאים שרואים בשיר הזה התגלמות של מנטליות ראש בחול."
"אתה סתם מתפלפל."
"זו לא טענה."
הם שתקו.
"אתה יודע מה?" הקפיץ יודה את המגה- גלעין של האבוקדו. "אחדות, אמרת?"

***

"ואז, כשיענקל'ה קנאקער ורז פז עמדו יחדיו מול הקופאי הנורווגי האנטישמי, סוף כל סוף הם הבינו שאכן, אחים הם, בנים לעם אחד, ושניהם לא יוכלו לקנות מרלבורו לייט.
כך, מחובקים, הם התחלקו בסיגריה האחרונה, עד שלא נותר ממנה אלא בדל. פיסה מעשנת, מפוחמת, של אחדות."
שלושה רגעים של פאוזה.
"וואו," דודו חודייב מחט את אפו. "זה אתה כתבת? אחי, 'תה אלוף. 'תה גיבור ישראל."
יודה העיף את ראשו אחורנית. "זאת פרודיה!" הוא צוח. "דרמה פארודית, יותר נכון! מה גיבור ישראל, חודייב!"
"דרמה פארודית?" הבין דודו. "אז פעם הבאה תגיד, אח שלו."
נחרה. "אני ממשיך. יש קונים?"
"סע."
"בדל הסיגריה מושלך ארצה, יענקל'ה קנאקער ורז פז מתנתקים זה מעל זה. 'תגיד', שואל רז את יענקל'ה. 'למה באמת אתם לא מתגיסים?'
'אומר לך', פותח יענקל'ה, ובמשך רבע שעה הוא מלחים פסוק למשל, מטבל בציטטה וחותם ברמב"ם. יענקל'ה בחור חכם, יענקל'ה מאגף את רז כמו שכל החבר'ה בישיבה היו מתים להצליח.
גם רז בחור חכם. אולי אפילו מעט יותר. הוא דופק על גבו של יענקל'ה פעם או פעמיים, מעיף בו מבט מעריך ואומר: 'יודע מה, אחי? אני מכבד'."
"אחלה רז שבעולם," מניד שאול בראשו.
"לא גמרתי." מרעים יודה. "יענקל'ה קנאקער ורז פז נפרדים כל אחד לדרכו. יענקל'ה מפרט לחבריו בישיבה כיצד איגף את השמאלני עם הבלורית, ורז, אהוי, רז. בכל פלטפורמה שידו משגת הוא מספר על הויכוח ועל סיומו הטוב. כמה מבריק הוא יענקל'ה וכמה חכם, וכיצד עמדו יחד מול אותו קופאי נורווגי אנטישמי אטום לב.
גדול השלום, הוא מרנן. כולנו רקמה אנושית אחת, הוא מוסיף. וילך האיש ויצלח במאוד מאוד. סוף."
שאול, מני ודודו מחאו כף לכף, מוחים את קצוות העין.
יודה ליכסן אליהם מבט מיואש. "אפילוג," הוא הכריז.

***

פנסי תאורה עייפים זזו, בעזרת קצת כוח גברא, להאיר את שתי המרצפות המרכזיות מתוך השמונה של קדמת חדר האוכל.
"או, מה רב הוא היגון!" קרא דודו, בגרונו צרידות שלא מן היגון היא. "יכל האויר בריאותיי ולא אגמור ליילל בגודל האבידה!" בי' דומיננטית, "האיש אוהב החרדים, חסיד חילוניי ישראל, אחי, אחיכם-" בי' דגושה, "האדון מר רז פז מנוחתו עדן. אמ," כאן היטה ראש בהיסוס מתוסרט. "זה השם, שלומקל'ה? אתה בטוח?"
"כן, רעבע זוכמיר. אין ספק."
"תהא נשמתו צרורה," סיכם רעבע זוכמיר, מיטיב את מכנסיו.
הניצבים מאורכי פיאות הנחמן מהכול בשקל החליפו בינהם תהיות על מנחה, זמן השקיעה וראש החודש הבא עליהם לטובה.
תשעים שניות לאחר מכן.
"אל תביני אותי לא נכון, אני בעד אחדות. החברים הכי טובים שלי חרדים. אבא שלי, עליו השלום, היה אוהב חרדים גדול. צכים להישאר מאוחדים ולזכור מי האויב האמיתי שלנו. אממה," הזדקף גל פז על כורסתו. "אי אפשר ככה. אני אומר לך, אי אפשר. ההסתגרות הזו, כל עמישראל יכול למות בקרב, והם? מתפללים, מירי!"
יודה, ברעמת תלתלים וחולצת טי בלי הגדרה כלשהי, הנהן.
"תקשיבי לי טוב:" רכן אליו מני. "אני לא רוצה שייראו כמוני, לא כלום. להיפך, אני בעד שהם יהיו מי שהם. חשוב לי שיהיו מי שהם. אבל הקיצוניות, הפחד, הראש הקטן, זה כל כך מיותר, ויותר מזה- לא נכתב בתורה שגם אני שומר, מירי!"
הצלם דודו כוונן עליו זום אין דרמטי.
"לכן אני רץ לכנסת, לכן הקמתי את 'אחדות', לכן 'אחדות' צריכה לקבל מאה מושבים אם זהו פרלמנט ציוני אמיתי, ולא חבורה של צפונבונים עם עגיל וקוקו שהסבים שלהם שחררו את יפו."
שאול הדליק את המצגת עם הכתוביות והמוזיקה.
"תודה שצפיתם במחזה 'האמת, השלום והאהבה'," רצה ההקלטה של יודה. "תודה לגל-פז על החסות והציוד, תודה לשאול, מני ודודו, תודה להוריי שהביאוני עד הלום, ותודה לקדוש ברוך הוא על כל אשר גמלנו עד כה." מחיאות כפיים נשמעו פה ושם.

סוף



אז הטריק עבד. נהדר.
סתם רציתי לומר שהמון זמן לא העליתי כלום
חוסר ביטחון עצמי
ולכן זה די מרגש. וגם שהשראה הייתה לי מהרצאה של הרב נויגרשל שהועלתה ליוטיוב לפני שלוש עשרה שנה, אם אתם מכורים לרב נויגרשל אתם מכירים אותה כמוני
https://youtu.be/H7QqBcXOKis מומלץ.
תודה שטרחתם לקרוא ולהוסיף צפייה בזה של הצפיות (נו, בהוא שמראה את הצפיות בתצוגה המקדימה) למרות שיש עוד אלף כותרות יפות שאנשים מקוריים כתבו כדי שגם אתם תכנסו לדף ותוסיפו צפייה בזה של הצפיות. גלישה בטוחה לכולם
שיתוף - לביקורת המלכה מפוארת
כבר במהלך הנחיתה הוא ראה אותם, שורות צפופות של חיילים לבושים במדים מגוהצים, עומדים זקופים, מחכים לו – למלך שיופיע בדלת המטוס, הוא נאנח לעצמו, הדביק לפניו את החיוך המנומס ופסע לעבר דלת המטוס,

הדלת נפתחה ומול עיניו התגלה שטיח אדם מבריק, מעוטר ברקמת זהב מפוארת, הוא החל לרדת במדרגות המטוס, התזמורת הצבאית פתחה בשירה, מקצוענותם ניכרת היטב בכל תו וצליל, הוא הרים את עיניו, מבחין במגוון הכלי נגינה שהובאו לשדה התעופה הממורק,

למרגלות המטוס כבר המתינו לו, שרי המחוז, לבושים במיטב מחלצותיהם, והם היו נראים מרוצים הם מאוד נהנו מהמוזיקה, הרהר לעצמו, הוא הושיט להם את ידו, והמתין שיגמר סבב הלחיצות,

הוא פסע בין שורות החיילים, ואפילו לא חנן אותם במבט, עושים את עבודתם הפטיר לעצמו,

ראש המחוז הכווין אותו אל הכיסא המפואר שעמד בין שרשראות פרחים ווילונות יוקרתיים,

הוא התיישב במקומו, התזמורת עצרה את השירה וראש המחוז נעמד לנאום, במשך רבע שעה הוא סקר את פעילות המלך ה"אהוב" יש לו כותב נאומים לא רע, גיחך לעצמו המלך בליבו תוך כדי שהוא מהנהן בראשו בהנאה מרובה כמיטב הנימוס והטקט.

הטקס התקרב לסיומו, המלך עלה על לימוזינה מפוארת, מלווה בשירת משמר הכבוד, רגע לפני שהוא סגר את הדלת סימן המלך למושל המחוז להתקרב אליו, הוא דחף לו צ'ק מכובד בידו, והפטיר לו, תודה רבה, שמחתי לפגוש אותך, ומרמז במפורש על ביטול כל שאר הטקסים שתוכננו להמשך הביקור.

לנהג הוא הורה לפנות בדרך הכי קצרה עד לאכסנייתו כשהוא מתעלם משורות חיילי הכבוד שעמדו בשולי הכביש, מצדיעים לכבודו, או לכבוד מפקדם.

הרכב נכנס למבנה המפואר, המלך המתין עד שאחרון השרים יצא מהמבנה, ואז פנה לשלושת משרתיו הנאמנים,

קדימה, אנחנו יוצאים לדרך, הם לבשו בגדים פשוטים, טשטשו את פניהם, ויצאו מדלת צדדית, שהם הכינו לו משרתיו הנאמנים רכב קטן ופשוט,

נסיעה קצרה הביאה אותם לרחוב ישן ומוזנח, הרכב נעצר ליד בית קטן מט ליפול, הוא יצא מהרכב והתקרב אל הדלת,

אחד ממשרתיו כבר התכונן לנקוש על הדלת, אך המלך סימן לו להמתין,

מתוך הבית נשמע ילד קטן משוחח עם אחד מבני הבית,

"אתה יודע? זה המלך הכי טוב בעולם, הוא באמת אוהב אותנו..."

עיניו של המלך התמלאו דמעות, הוא לא המתין רגע, פתח את הדלת לרווחה ואסף את בנו האבוד לחיבוק חם.

***

בנוי על קטע מחזק מהזוהר הקדוש
אמר רבי אלעזר:
מאי דכתיב. (תהילים ק״נ:ג׳-ד׳) הללוהו בתקע שופר הללוה''ו בנב''ל וכנו''ר הללוה''ו בתו''ף ומחול הללוה''ו במני''ם ועוגב. וכי צריך הקדוש ברוך הוא להאי.
אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קודשא בריך הוא בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הדא הוא דכתיב, (שם) כל הנשמה תהלל יה הללו יה.

בתרגום חופשי, השי"ת אינו רוצה שנהללו ונשבחו בכלי נגינה מפוארים, אלא שהנשמה תהללו.
שיתוף - לביקורת מעבר לאהבה
הוא לא טרק את הדלת.
הוא יצא בשקט לעשן למטה. אבל אני לא יכולתי להישאר בבית. הלב שלי דפק כמו אחרי ריצה מהירה ידעתי שאני חייבת. לרדת אליו. ידעתי גם שזה לא יהיה לרוחו של גדליה. ניסיתי. לנקות את האמוציות. ולחשוב נקי. מהראש . מה הדבר הנכון בשביל כולם לרגע הזה.

פתחתי את הדלת. הוא לא היה בתוך הבניין. אבל אחרי חיפוש קל. איתרתי אותו. בחניה. באיזור של פחי הזבל. נעמדתי על ידו בשתיקה והנחתי יד על כתפו הוא הצטמרר אבל הניח לי.
"אל תכעס " התחננתי.
"אני לא כועס אמא. את יודעת שאני לא. אבל גם לי זה קשה. כשכועסים. כשכועסים עלי. וכל הזמן "
רציתי לחבק אותו. כל כך רציתי אבל רק אמרתי. משתדלת ככל האפשר לשמור על כבודו של גדליה ועדיין. חייבת לומר ולהבהיר את מה שחייב להיאמר. "אתה יודע שגם אני מסתייגת. מכל זה. גם אני לא יכולה לסבול. שהילד הטהור שלי. מריח מבושם למרחק של קילומטר. ולמרות זאת. אני מסתייגת מהמילים שנאמרו .. תמיד יש לך מקום בבית. וגם בלב. שלנו. של כולנו. "
"לא של אבא" הוא עונה. מהר מדיי. "אתה טועה" אמרתי .. בעצמי לא בטוחה. אבל חייבת להגן. עליו וגם על גדליה. "אבא אוהב אותך מאד. הכעס הוא בטוי לאהבה לאכפתיות. קשה לו תבין קשה לכולנו "

אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק. כמה בן אדם יכול לשרוד. כשכל מה שהוא עושה נשפט לחומרא את מבינה. ? אין לי שום מוטיבציה. לבוא לקראתכם. ..... כי מה שאני לא אעשה. תמיד אבל תמיד. לא יהיה מספיק טוב. הוא שונא אותי. אני מציין את זה כעובדה זה לא בשביל לעורר רחמים או להתמסכן....... " הוא שתק. מספר שניות. ...... תודה אמא. את יכולה לעלות. הביתה. אני ארגע עוד כמה דקות הכל בסדר.
"אבל תבין צדיק. מה ציפית שיקרה. כששמת על עצמך את הריח המבחיל הזה. אתה יודע שאנחנו לא יכולים להכיל. דברים כאלה. "
הוא הסתכל עליי. עיניים עייפות. עייפות ומלאות בכאב. "אני לא מצפה מכם לכלום אמא. זה אתם שמצפים ממני. "
שיתוף - לביקורת ברוך מתיר אסורים
"ניר, הוא ברח!"
"מי?" קופץ ניר בחרדה. איך הוא נרדם?
"ג'אק!"
פניו של ניר מאבדות באחת את צבען והוא מתרומם במהירות, מעביר מעיניו קורי שינה שאולי דבקו בו.
כבר מרחוק הוא רואה את הדלת הפרוצה.
התא ריק.
ג'אק אכן ברח.
וזה קרה לגמרי במשמרת שלו!

מבואס הוא מביט במקום בו היה אמור להימצא ג'אק תוך שהוא מחשב את צעדיו בזהירות.
כן, הוא מודע היטב להשלכות של מקרים מעין אלו, ומשום כך אין זה פלא כי תחושת חוסר אונים הולכת ומתפשטת בתוכו, מרסקת את בטחונו כליל.
הוא מנער את ראשו כאחד המבקש לסלק מחשבות אשם שעוד נכונו לו, וחש כי הוא אינו מסוגל לשאת את ההרגשה המטריפה הזו. איך המחדל הזה קרה מתחת לאף שלו?
ולמה דווקא לו?

"צור לא יסלח לנו, כלומר... לך", אומר דרור בקול שקט, כאילו קרא את מחשבותיו.
"אתה לא מחדש לי כלום, חבר. אתה רק מכאיב", מסנן ניר באדישות מזויפת, פוקק את אצבעותיו בתנועות מהירות וחדות.
"אני בסך הכל מנסה לעדכן אותך במציאות", מסביר דרור בפשטות.
"אין צורך! אני מודע לה היטב", משיב ניר בקוצר רוח, מבטו נודד בייאוש מעבר לסורגים האפורים.
"אל תשכח שאני לא קשור לזה!" מתרה דרור, דורך כהרגלו על פצע פתוח ללא רחמים. ואם לא די בכך, מצטרפת כעת גם אצבעו המורה לאות אזהרה.

"נחמד מצידך", עונה ניר ביבושת, עיגולי זיעה מבצבצים על מצחו, "תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן".
עיניו הגדולות של דרור סוקרות את ניר בבלבול, "באמת?" תמיהה נלווית לקולו.
"כן", יורה ניר, "רק שלא שיערתי עד כמה".
"סליחה", ממהר דרור להתנצל, ומיד לאחר מכן מוסיף: "תרצה אולי שאעזור לך להמציא סיפור כיסוי?"
"צור לא תמים!" מתיז ניר בבוז, מביט שוב בתא הקטן שריח צחנה עולה ממנו. ניכר כי זמן רב איש לא ניסה לנקות אותו. חרקים מתהלכים בו חופשי, ומעופפים למיניהם חגים סביב סביב.
"הצור תמים פעלו", מנסה דרור להפשיר את האווירה, "אל תדאג, ניר, עלי! סיפור כיסוי - כיסוי".
"נו, אין לי זמן להגיגים משובשים", חוסר סבלנות ניכר עכשיו היטב בקולו של ניר.
"חשבתי שתגיד מטופשים", דרור מעצבן ללא תקנה.
"צודק", עונה ניר בחוסר רצון, "התכוונתי גם מטופשים".
"תודה".
"בבקשה".

"אז מה?" מיואש, מחזיר ניר באחת את הנושא, "איך נצא מזה"?
"נצא?" דרור המום. "אמרתי לך כבר, אני - לא צריך לצאת. זה רק אתה. ואל תשכח את זה, כן?"
"גם אם מאוד מאוד ארצה לשכוח, לא אוכל לעשות את זה כל כך מהר", ארשת של כעס עולה על פניו של ניר, והוא ממהר לפסוע אל עבר הדלת, "אני יוצא, דרור. מילה לא לצור!"

"השתגעת?" דרור נראה כמו אחד הקרוב לאיבוד שפיותו. גם קולו נעשה זר וצונן כאשר הוא אומר: "לאן אתה רוצה לצאת, ניר?"
"למרדף. מה זאת אומרת לאן?" עוצר ניר באחת את הליכתו ומביט בחברו בתדהמה, "באמת חשבת שאשב כאן ואחכה עד ש... אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו".
וכך, מבלי להמתין לתגובה כלשהי, משלים ניר את הצעדים הבודדים עד לפתח היציאה. ורק כאשר הוא מגיע סמוך מאוד אל הדלת, הוא שומע את קולו של דרור: "חכה, ניר, הבטחתי לך עזרה".

הוא עקשן. וכעת הוא גם עומד צמוד אליו, מפתחות מקרקשים בידו.
"היית רציני?" אור ניצת בתוך עיניו הכבויות של ניר.
"כן, אני חבר נאמן. הרי אתה בעצמך אמרת את זה קודם", דרור מחייך, ורגע אחר כך הוא מסלק בטבעיות את החיוך היפה ואומר בטון נוקשה: "אבל זכור שהמחדל הזה הוא באחריותך בלבד, ניר! אני הזהרתי אותך! אתה רק הולך ומסתבך!"

נכון, זו אשמתו. והוא אינו מתכחש לה. אבל עכשיו מעדיף ניר לצאת למרדף בגפו, ובלבד שהבריחה לא תתגלה לצור. כן, הוא יודע שהמהלך הזה עלול להעמיק את התסבוכת שאליה נקלע, אך זה לא משנה כרגע. הפחד המשתק גורם לו לנהוג בחיפזון, והוא ממהר ללחוץ על הידית, לא לפני שהוא שולח מבט חטוף ומתרה בדרור.
"תישאר כאן. זו העזרה הכי טובה שאתה יכול להגיש לי עכשיו", הוא בורר את מילותיו בדקדקנות, "ואם צור יופיע", לרגע הוא שוקל בדעתו האם יהיה זה הדבר הנכון, "תמציא סיפור כיסוי, כמו שהצעת".

זהו. ניר בחוץ. והוא אפילו אינו טורח לברר מה היתה הבעתו של חברו לפני שהוא יוצא. הוא פוסע בשתיקה, סורק את האזור כולו בעיניים מצומצמות, מחפש אחר כל שבב מידע, ומקווה מאוד שלא מאוחר מידי. מן הרגע שהבריחה התגלתה - ועד לרגע בו יצא למרדף, חלפו דקות יקרות. ג'אק היה יכול להספיק להרחיק מאוד.
מאוד מאוד.

וכאשר הדקות נוקפות, ובסביבה אין כל רמז להימצאותו של ג'אק, שוקל ניר ברצינות האם כדאי בכל זאת להזעיק את דרור.
אולם בדיוק ברגע בו הוא מוציא מכיסו את מכשיר הקשר, הוא מבחין בו.
רחוק וגבוה.
מתמזג בטבעיות מופלאה עם הענף שעליו הוא יושב.

כמה מוזר, מכל הברואים המתהלכים סביב הוא מביט בעיניו הקטנות דווקא בו.
הוא מחייך. ניר מרגיש את זה.
ולמה לא, בעצם?
סוף סוף הג'אקו האובד חזר לטעום את הטעם המתוק של הדרור.




תודה ל
@קראנצ' פיסטוק על השראה, הכוונה, וגם על בעיטה כשהיה צריך. והיה צריך : )

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה