הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אשמח לביקורת, פליז.
יום שלישי.
היום הקבוע שאני יוצא לסיבוב עם סבא.
כמו תמיד. סבא נותן לי את ידו. היד הזו שמתחת לשרוול הלבן חקוקות בה ספרות כחולות.
הוא צועד בקצב נמרץ, סבא. תמיד הוא אומר שהוא חייב להשלים את שלושת השנים שבהם לא היו לו ספרים.
וסבא באמת משלים. בכל רגע פנוי הוא יושב עם ספר ענק עב כרס, המשקפיים שלו מורמות לכיוון המצח, והעיניים המאומצות מעיינות באותיות הקטנות.
רק כשהנכדים שלו, 'הנקמנים' כמו שהוא אוהב לכנות אותם, מגיעים אליו, הוא סוגר את הספר הגדול שלו ויוצא לסיבוב של נחת.
כמו מידי יום שלישי, הגעתי אל סבא, ויחד יצאנו לסיבוב הקבוע ברחובות העיר.
פתאום צדה את עיניי דמות מרוחקת, וסביבה התגודדות קטנה של נערים בגילי.
ביקשתי מסבא, והוא הסכים ללכת יחד איתי לבדוק את פשר ההתגודדות.
היה זה יהודי קשיש. הצצתי, בלי כוונה, באמת, וראיתי שגם ביד שלו חקוקים המספרים הכחלחלים האלה.
הוא החזיק ביד שקית עם לקקנים אדומים מבריקים, והציע לכל ה'קינדערלאך'.
סבא נתן לי שוב יד, וצעד משם מהר בתקיפות.
בהמשך הדרך הסביר לי סבא שלא ניתן לסמוך על הכשרות של הלקקן, ולשאול את הקשיש זה לא כדאי כי הוא יכול להיפגע.
ככה התהלכנו עוד כמה דקות אבל כבר לא פטפטתי בהתלהבות.
הלקקן האדום נצץ לי מול העיניים...
כשחזרנו לבית, אחרי שהוא סגר היטב את דלת העץ החומה, סבא פקד עלי להתיישב על הספה.
אם סבא אומר עושים, וכך התיישבתי על הספה הקרועה בקצוות, מחכה לסבא שיחזור מהמטבח.
כשחזר סבא, ובידו ארגז עץ גדול, קמתי מיד לעזור לו לסחוב את הארגז ולהניח אותה על השולחן.
ידעתי מה יש בארגז, אבל נתתי לסבא לדבר. ככה אבא חינך אותי.
"זה הארגז של ה'גוטעזאכן'. של הממתקים. עכשיו, בגלל ההתגברות שלך ברחוב, אני נותן לך רשות לבחור שלושה ממתקים מהארגז.
אבל לפני כן, אני רוצה להסביר לך משהו.
כעת, אחרי ההתגברות שלך, יש לך זכות גדולה. זכות ענקית שיכולה להיות רק לאידישער יינגאלע שמתגבר על הפיתויים של היצר הרע.
זכויות כאלה, שבגללם הוא רצה להרוג אותנו.
עכשיו, אתה יכול לבחור שלושה ממתקים, ועדיין הזכות תישאר שלך. אבל אני מציע לך לוותר על הממתקים.
אני רוצה שהטעם הכואב של ההחמצה יישאר לך בפה, אל תדחה את ההרגשה הזו, ואל תנסה לשכוח ממנה. תזכור כל הזמן כמה אתה רוצה את הלקקן האדום, ושלא קיבלת תמורתו שום פיצוי. אבל כל הזמן תישאר בשמחה על הזכות לקיים את רצונו יתברך, אפילו כשזה קשה.
הבנת, נקמן יקר שלי?"
ואני הבנתי, נקמן שכמותי.
כל הדרך הביתה, באוטובוס, ואחרי זה במעריב ובמיטה, עמד לי לקקן אדום ונוצץ מול העיניים, גם בחלומות הוא בא לבקר, אבל בבוקר כשהתעוררתי והטעם המתוק מילא את כל כולי, הבנתי שזה הרבה יותר טעים מהלקקן.
בארוחת הבוקר, כשהמלמד הוציא חבילת לקקנים אדומים עם חותמת מוכרת מתנוססת עליהם, ולמול כל הכיתה סיפר את הסיפור שלי, ועל סבא שהלך מיד אחר כך לקנות חבילה של לקקנים, חשבתי שזה מיותר.
אני את הפרס שלי קיבלתי גם ככה.
היום, שלושים שנה אחר כך, כשאני רואה לקקן שמיועד עבור מבוגרים, מידג'רני קוראים לו, וזכיתי ואין לי גישה אליו, אני נותן להרגשה החמצמצה למלא את כל כולי, לא דוחה אותה.
אחרי שהיא ממלאה אותי היטב, ההרגשה החמוצה, נותנת לי להרגיש לא שווה ולא מעודכן, אני פותח עיניים גדולות, עיניים שזכו לראות את סבא הצדיק שלי, ומסתכל על המודעה הגדולה שתולה על הקיר שמולי.
'אני נקמן לתמיד. גם מול המחשב!'
ואני יודע, שגם ביום שלקקן מידג'רני הנוצץ יפתח לי בנטפרי, אדע שזה מיותר לגמרי. טוב לי גם ככה.
יום שלישי.
היום הקבוע שאני יוצא לסיבוב עם סבא.
כמו תמיד. סבא נותן לי את ידו. היד הזו שמתחת לשרוול הלבן חקוקות בה ספרות כחולות.
הוא צועד בקצב נמרץ, סבא. תמיד הוא אומר שהוא חייב להשלים את שלושת השנים שבהם לא היו לו ספרים.
וסבא באמת משלים. בכל רגע פנוי הוא יושב עם ספר ענק עב כרס, המשקפיים שלו מורמות לכיוון המצח, והעיניים המאומצות מעיינות באותיות הקטנות.
רק כשהנכדים שלו, 'הנקמנים' כמו שהוא אוהב לכנות אותם, מגיעים אליו, הוא סוגר את הספר הגדול שלו ויוצא לסיבוב של נחת.
כמו מידי יום שלישי, הגעתי אל סבא, ויחד יצאנו לסיבוב הקבוע ברחובות העיר.
פתאום צדה את עיניי דמות מרוחקת, וסביבה התגודדות קטנה של נערים בגילי.
ביקשתי מסבא, והוא הסכים ללכת יחד איתי לבדוק את פשר ההתגודדות.
היה זה יהודי קשיש. הצצתי, בלי כוונה, באמת, וראיתי שגם ביד שלו חקוקים המספרים הכחלחלים האלה.
הוא החזיק ביד שקית עם לקקנים אדומים מבריקים, והציע לכל ה'קינדערלאך'.
סבא נתן לי שוב יד, וצעד משם מהר בתקיפות.
בהמשך הדרך הסביר לי סבא שלא ניתן לסמוך על הכשרות של הלקקן, ולשאול את הקשיש זה לא כדאי כי הוא יכול להיפגע.
ככה התהלכנו עוד כמה דקות אבל כבר לא פטפטתי בהתלהבות.
הלקקן האדום נצץ לי מול העיניים...
כשחזרנו לבית, אחרי שהוא סגר היטב את דלת העץ החומה, סבא פקד עלי להתיישב על הספה.
אם סבא אומר עושים, וכך התיישבתי על הספה הקרועה בקצוות, מחכה לסבא שיחזור מהמטבח.
כשחזר סבא, ובידו ארגז עץ גדול, קמתי מיד לעזור לו לסחוב את הארגז ולהניח אותה על השולחן.
ידעתי מה יש בארגז, אבל נתתי לסבא לדבר. ככה אבא חינך אותי.
"זה הארגז של ה'גוטעזאכן'. של הממתקים. עכשיו, בגלל ההתגברות שלך ברחוב, אני נותן לך רשות לבחור שלושה ממתקים מהארגז.
אבל לפני כן, אני רוצה להסביר לך משהו.
כעת, אחרי ההתגברות שלך, יש לך זכות גדולה. זכות ענקית שיכולה להיות רק לאידישער יינגאלע שמתגבר על הפיתויים של היצר הרע.
זכויות כאלה, שבגללם הוא רצה להרוג אותנו.
עכשיו, אתה יכול לבחור שלושה ממתקים, ועדיין הזכות תישאר שלך. אבל אני מציע לך לוותר על הממתקים.
אני רוצה שהטעם הכואב של ההחמצה יישאר לך בפה, אל תדחה את ההרגשה הזו, ואל תנסה לשכוח ממנה. תזכור כל הזמן כמה אתה רוצה את הלקקן האדום, ושלא קיבלת תמורתו שום פיצוי. אבל כל הזמן תישאר בשמחה על הזכות לקיים את רצונו יתברך, אפילו כשזה קשה.
הבנת, נקמן יקר שלי?"
ואני הבנתי, נקמן שכמותי.
כל הדרך הביתה, באוטובוס, ואחרי זה במעריב ובמיטה, עמד לי לקקן אדום ונוצץ מול העיניים, גם בחלומות הוא בא לבקר, אבל בבוקר כשהתעוררתי והטעם המתוק מילא את כל כולי, הבנתי שזה הרבה יותר טעים מהלקקן.
בארוחת הבוקר, כשהמלמד הוציא חבילת לקקנים אדומים עם חותמת מוכרת מתנוססת עליהם, ולמול כל הכיתה סיפר את הסיפור שלי, ועל סבא שהלך מיד אחר כך לקנות חבילה של לקקנים, חשבתי שזה מיותר.
אני את הפרס שלי קיבלתי גם ככה.
היום, שלושים שנה אחר כך, כשאני רואה לקקן שמיועד עבור מבוגרים, מידג'רני קוראים לו, וזכיתי ואין לי גישה אליו, אני נותן להרגשה החמצמצה למלא את כל כולי, לא דוחה אותה.
אחרי שהיא ממלאה אותי היטב, ההרגשה החמוצה, נותנת לי להרגיש לא שווה ולא מעודכן, אני פותח עיניים גדולות, עיניים שזכו לראות את סבא הצדיק שלי, ומסתכל על המודעה הגדולה שתולה על הקיר שמולי.
'אני נקמן לתמיד. גם מול המחשב!'
ואני יודע, שגם ביום שלקקן מידג'רני הנוצץ יפתח לי בנטפרי, אדע שזה מיותר לגמרי. טוב לי גם ככה.
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
. 
Reactions: הפקות ומשחק, Rachel - Art, פנינה ריימונד ועוד 8 משתמשים11 //