שיתוף - לביקורת מידג'רנטפרי

  • הוסף לסימניות
  • #1
אשמח לביקורת, פליז.



יום שלישי.
היום הקבוע שאני יוצא לסיבוב עם סבא.
כמו תמיד. סבא נותן לי את ידו. היד הזו שמתחת לשרוול הלבן חקוקות בה ספרות כחולות.
הוא צועד בקצב נמרץ, סבא. תמיד הוא אומר שהוא חייב להשלים את שלושת השנים שבהם לא היו לו ספרים.
וסבא באמת משלים. בכל רגע פנוי הוא יושב עם ספר ענק עב כרס, המשקפיים שלו מורמות לכיוון המצח, והעיניים המאומצות מעיינות באותיות הקטנות.
רק כשהנכדים שלו, 'הנקמנים' כמו שהוא אוהב לכנות אותם, מגיעים אליו, הוא סוגר את הספר הגדול שלו ויוצא לסיבוב של נחת.
כמו מידי יום שלישי, הגעתי אל סבא, ויחד יצאנו לסיבוב הקבוע ברחובות העיר.
פתאום צדה את עיניי דמות מרוחקת, וסביבה התגודדות קטנה של נערים בגילי.
ביקשתי מסבא, והוא הסכים ללכת יחד איתי לבדוק את פשר ההתגודדות.
היה זה יהודי קשיש. הצצתי, בלי כוונה, באמת, וראיתי שגם ביד שלו חקוקים המספרים הכחלחלים האלה.
הוא החזיק ביד שקית עם לקקנים אדומים מבריקים, והציע לכל ה'קינדערלאך'.
סבא נתן לי שוב יד, וצעד משם מהר בתקיפות.
בהמשך הדרך הסביר לי סבא שלא ניתן לסמוך על הכשרות של הלקקן, ולשאול את הקשיש זה לא כדאי כי הוא יכול להיפגע.
ככה התהלכנו עוד כמה דקות אבל כבר לא פטפטתי בהתלהבות.
הלקקן האדום נצץ לי מול העיניים...

כשחזרנו לבית, אחרי שהוא סגר היטב את דלת העץ החומה, סבא פקד עלי להתיישב על הספה.
אם סבא אומר עושים, וכך התיישבתי על הספה הקרועה בקצוות, מחכה לסבא שיחזור מהמטבח.
כשחזר סבא, ובידו ארגז עץ גדול, קמתי מיד לעזור לו לסחוב את הארגז ולהניח אותה על השולחן.
ידעתי מה יש בארגז, אבל נתתי לסבא לדבר. ככה אבא חינך אותי.
"זה הארגז של ה'גוטעזאכן'. של הממתקים. עכשיו, בגלל ההתגברות שלך ברחוב, אני נותן לך רשות לבחור שלושה ממתקים מהארגז.
אבל לפני כן, אני רוצה להסביר לך משהו.
כעת, אחרי ההתגברות שלך, יש לך זכות גדולה. זכות ענקית שיכולה להיות רק לאידישער יינגאלע שמתגבר על הפיתויים של היצר הרע.
זכויות כאלה, שבגללם הוא רצה להרוג אותנו.
עכשיו, אתה יכול לבחור שלושה ממתקים, ועדיין הזכות תישאר שלך. אבל אני מציע לך לוותר על הממתקים.
אני רוצה שהטעם הכואב של ההחמצה יישאר לך בפה, אל תדחה את ההרגשה הזו, ואל תנסה לשכוח ממנה. תזכור כל הזמן כמה אתה רוצה את הלקקן האדום, ושלא קיבלת תמורתו שום פיצוי. אבל כל הזמן תישאר בשמחה על הזכות לקיים את רצונו יתברך, אפילו כשזה קשה.
הבנת, נקמן יקר שלי?"
ואני הבנתי, נקמן שכמותי.
כל הדרך הביתה, באוטובוס, ואחרי זה במעריב ובמיטה, עמד לי לקקן אדום ונוצץ מול העיניים, גם בחלומות הוא בא לבקר, אבל בבוקר כשהתעוררתי והטעם המתוק מילא את כל כולי, הבנתי שזה הרבה יותר טעים מהלקקן.
בארוחת הבוקר, כשהמלמד הוציא חבילת לקקנים אדומים עם חותמת מוכרת מתנוססת עליהם, ולמול כל הכיתה סיפר את הסיפור שלי, ועל סבא שהלך מיד אחר כך לקנות חבילה של לקקנים, חשבתי שזה מיותר.
אני את הפרס שלי קיבלתי גם ככה.

היום, שלושים שנה אחר כך, כשאני רואה לקקן שמיועד עבור מבוגרים, מידג'רני קוראים לו, וזכיתי ואין לי גישה אליו, אני נותן להרגשה החמצמצה למלא את כל כולי, לא דוחה אותה.
אחרי שהיא ממלאה אותי היטב, ההרגשה החמוצה, נותנת לי להרגיש לא שווה ולא מעודכן, אני פותח עיניים גדולות, עיניים שזכו לראות את סבא הצדיק שלי, ומסתכל על המודעה הגדולה שתולה על הקיר שמולי.
'אני נקמן לתמיד. גם מול המחשב!'
ואני יודע, שגם ביום שלקקן מידג'רני הנוצץ יפתח לי בנטפרי, אדע שזה מיותר לגמרי. טוב לי גם ככה.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #3
אחד החזקים.
זה סיפור שכל אחד יכול לקחת למחוזותיו, לאו דווקא למידג'רני...



אשמח לביקורת, פליז.
אז לאור תחנוניך, החלטתי לא להשיב פניך ריקם ;).
אם סבא אומר עושים
נראה לי שצריכים פסיק או משהו בין 'אומר' ל'עושים'.
כשחזר סבא, ובידו ארגז עץ גדול, קמתי מיד לעזור לו לסחוב את הארגז ולהניח אותה על השולחן.
אותו.
תזכור כל השמן כמה אתה רוצה את הלקקן האדום
הזמן?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אחד החזקים.
זה סיפור שכל אחד יכול לקחת למחוזותיו, לאו דווקא למידג'רני...
קודם כל יישר כח.

שנית, אכן, יש כאן לקח מאוד בולט. (מקווה שאכן הבינו אותו), והמטרה של הכתיבה הזו הייתה לתת הרגשה של 'גאווה דקדושה', דווקא ובעיקר כשאנו מפסידים משהו בגלל יהדותינו וקדושתינו.
ומי שיקח זאת לתחומים נוספים, אשרי לו.

אני התמקדתי דווקא בנושא של מידג'רני כי נושא הבינה המלאכותית הוא הנושא הבוער ביותר בפורום הזה ובתקופה הזו, ובעיקר בגלל שמידג'רני היא אחרי הכל הפלטפורמה האיכותית והמוכשרת ביותר בנושא הבינה המלאכותית.

לקחתי את המסר למקום כזה, שלא רק מחכה ליום שמידג'רני יפתח וסוף סוף גם היהודים החרדים ששומרים על קדושתם ייחשפו למידג'רני, אלא לשמחה עצומה על עצם אי היכולת להשתמש במידג'רני.
אנו מוכרחים לזכור: הסיבה שאנו לא משתמשים במידג'רני, היא בגלל היותינו יהודים חרדיים השומרים על קלה כבחמורה. בגלל הציות המוחלט שלנו לגדולי ישראל. בגלל ציווי התורה קדושים תהיו. ובגלל אלף ואחד סיבות שלא כאן המקום והזמן לפורטם.
כשאנו נחשפים ליכולות המופלאות של מידג'רני (או כל אתר אינטרנט אחר שאין לנו גישה אליו בגלל חרדיותנו) אין לנו אלא לרקוד על גודל השמחה שזכינו להימנות על העם הנבחר, ולא להיחשף לאתרים מפוקפקים גם כשהם מאוד מאוד מסקרנים..
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מכיוון שביקשתם ביקורת ואני מעריכה מאד אנשים שטורחים לא רק לסמן לייק או לתת מחמאה גנרית אלא גם לעשות את מה שעבורו נועד הפורום בפועל ולהעניק ביקורת שיכולה גם להשביח, אנסה לתת את החלק שלי.

כתיבה יפה ורעיון מצוין.
יש לי רק בעיה קטנה עם אמינות הסיפור של הילד:
אנסה לתאר את ה'עלילה הקצרה' בצורה יבשה:
ילד שיוצא עם הסבא לטיול ברחוב -> רואה איש מבוגר מחלק סוכריות -> מתחשק לו גם - > סבא אומר שלא -> הוא עדיין רוצה (בדרך חושב על הסוכריות) - > מגיעים לבית וסבא פותח בנאום (מטיף קצת בעיני) ומבקש ממנו למרות ההחמצה להישאר בשמחה (לכאורה הוא צריך להיכנס קודם לשמחה) -> הילד שמח ומאושר -> סיכום-> חזרה על המסקנה.

שנית, אכן, יש כאן לקח מאוד בולט. (מקווה שאכן הבינו אותו),
הלקח באמת בולט. אולי אפילו קצת יותר מידי.
אם תשימו לב רוב הסיפור הוא נאום שנועד לשכנע אותנו בנכונות של הרעיון.
מבחינתי ההרגשה הכללית בקריאה הייתה מטיפה קצת והמסקנה ברורה מאד מתחילתו של הסיפור.
אין פקפוק, אין תהייה מצדו של הילד שחושק בסוכריה - למה נגיד הוא צריך לשמוח כל כך? או לפחות שלב הפנמה עם עצמו. (נכון זה סיפור קצר מאד אבל משפט שניים נוספים של התלבטות לאחר נאומו של הסב היו מוסיפים לדעתי הרבה מבחינתנו כקוראים).
ואני יודע, שגם ביום שלקקן מידג'רני הנוצץ יפתח לי בנטפרי, אדע שזה מיותר לגמרי.
"לא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר...אבל איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך". (וכמובן שאין טענתי להשוות את מידג'רני לחזיר).
במאמר מוסגר וכי בכל אופן זה לא פורום השקפה:
לא נראה לי שאפשר לומר באופן מובהק שחזיר זה דבר לא טעים, להפך כנראה שהרבה אנשים בעולם יתנגדו לכך בתוקף. אבל זה לא באמת משנה אם זה נכון או לא, כי זה בכלל לא פרמטר במשוואה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אני עובד עם מידג'רני כבר שנים על גבי שנים, ואני אומר לך, אין בזה שום דבר מעניין. זה כמו לקקן אדום דהוי בהכשר הרבנות נרניה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לא נראה לי שאפשר לומר באופן מובהק שחזיר זה דבר לא טעים, להפך כנראה שהרבה אנשים בעולם יתנגדו לכך בתוקף.
דרך אגב, הוא הגדיש שה'חזיר' מידג'רני מאוד 'טעים' ומגרה (לכתחילה, לפני ההתגברות ושינוי החשיבה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
דרך אגב, הוא הגדיש שה'חזיר' מידג'רני מאוד 'טעים'.
אני לא חושבת שזה חזיר, לא חושבת שזה גם בר השוואה.
התייחסתי למשפט הסופי בו נטען שזה יהיה מיותר לגמרי, כי ממש לא בטוח שאפשר לומר שדברים אסורים הם גם מיותרים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני לא חושבת שזה חזיר, לא חושבת שגם זה בר השוואה.
גם אני לא חושבת שזה חזיר, ואני מאמינה שגם @היהלומן לא חושב כך.
התייחסתי נטו לדוגמה שהבאת.
התייחסתי למשפט הסופי בו טען שזה יהיה מיותר לגמרי, כי ממש לא בטוח שאפשר לומר שדברים אסורים הם גם מיותרים.
זה מיותר לו, לי ולכל מי שאינו זקוק לזה לעבודתו.

ובכללי אסור זה כן מיותר, שכן אם היינו זקוקים לזה אלוקים לא היה אוסר עלינו את השימוש.
לפעמים אנו מרגישים שאנו זקוקים לדבר האסור, זה לא אומר שאנחנו באמת צריכים אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
גם אני לא חושבת שזה חזיר, ואני מאמינה שגם @היהלומן לא חושב כך.
התייחסתי נטו לדוגמה שהבאת.

זה מיותר לו, לי ולכל מי שאינו זקוק לזה לעבודתו.

ובכללי אסור זה כן מיותר, שכן אם היינו זקוקים לזה אלוקים לא היה אוסר עלינו את השימוש.
לפעמים אנו מרגישים שאנו זקוקים לדבר האסור, זה לא אומר שאנחנו באמת צריכים אותו.
יש לי מה לומר אבל לא רוצה להסיט את הדיון למקום אחר.
נסכים שלא להסכים :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אני עובד עם מידג'רני כבר שנים על גבי שנים, ואני אומר לך, אין בזה שום דבר מעניין. זה כמו לקקן אדום דהוי בהכשר הרבנות נרניה.
אפילו אם זה לא היה נכון,
אנשים לפעמים מתעצבנים על נטפרי כאילו הם לא הזמינו אותו למחשב שלהם,
אם יש לך נטפרי תשמח, תקבל, תתייעל. על יתרונותיו הרבים וחסרונותיו המועטים (לפחות לפי מה שנראה לי)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אני עובד עם מידג'רני כבר שנים על גבי שנים, ואני אומר לך, אין בזה שום דבר מעניין. זה כמו לקקן אדום דהוי בהכשר הרבנות נרניה.
ייתכן מאוד שזה כך.
אני זוכר שבתחילה, כשהתפרסם כאן אשכול מרתק על DALL-E2 הציבור היה מרותק ברמה מטורפת, וגם אני כמו רבים אחרים נרשמתי לרשימת ההמתנה של התוכנה בעלת היכולות המופלאות כל כך.
למעשה, התקשקשתי מעט עם DALL, אבל לא זכור לי מתי בפעם האחרונה פתחתי את התוכנה הזו...

אבל, וכאן מגיע אבל גדול מאוד.
הכלל הידוע של מים גנובים ימתקו מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש, וכל זמן שמידג'רני חסום בנטפרי, הרי אלו שזכו ואין להם גישה אליו, עומדים מול לקקן נוצץ ומפתה.
ביום שנוכל להשתמש ולהתקשקש בו, ייתכן מאוד שההתלהבות תיעלם תוך שבוע לכל היותר, אבל אני התייחסתי למצב העכשווי, וכרגע זה מגרה מאוד, וגם משמח מאוד שבגלל היותינו יהודים יראים ושלמים, זכינו לא להיחשף לאתרים מסויימים גם אם הם מאוד מסקרנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
מכיוון שביקשתם ביקורת ואני מעריכה מאד אנשים שטורחים לא רק לסמן לייק או לתת מחמאה גנרית אלא גם לעשות את מה שעבורו נועד הפורום בפועל ולהעניק ביקורת שיכולה גם להשביח, אנסה לתת את החלק שלי.
יישר כח!
הביקורת שלכם מיוחדת ממש. נותנת כיוון נכון לחשיבה ונעמדת במקומות הנכונים.

כתיבה יפה ורעיון מצוין.
יש לי רק בעיה קטנה עם אמינות הסיפור של הילד:
אנסה לתאר את ה'עלילה הקצרה' בצורה יבשה:
ילד שיוצא עם הסבא לטיול ברחוב -> רואה איש מבוגר מחלק סוכריות -> מתחשק לו גם - > סבא אומר שלא -> הוא עדיין רוצה (בדרך חושב על הסוכריות) - > מגיעים לבית וסבא פותח בנאום (מטיף קצת בעיני) ומבקש ממנו למרות ההחמצה להישאר בשמחה (לכאורה הוא צריך להיכנס קודם לשמחה) -> הילד שמח ומאושר -> סיכום-> חזרה על המסקנה.
אכן, חסר כאן במסר, וכל הכתיבה דלעיל יכולה הייתה להשתבח הרבה יותר.
פשוט, הרעיון עמד לי כמה ימים בראש, וברגע הראשון שיכולתי להוציא אותו מהכוח אל הפועל, עשיתי זאת.
דא עקא, שלא היה לי הרבה זמן מיותר, וכך שיגרתי מיד את הנכתב בלי ביקורת מינימלית.
ובכל אופן, איני מתחרט על כך, כי המטרה בכתיבה דלעיל לא הייתה להראות את כישוריי הספרותיים, אלא לתת את המסר הנכון בזמן הנכון. (לפני שנטפרי תפתח את מידג'רני...)

וזוהי גם התשובה לטענה הבאה:
הלקח באמת בולט. אולי אפילו קצת יותר מידי.
אם תשימו לב רוב הסיפור הוא נאום שנועד לשכנע אותנו בנכונות של הרעיון.
מבחינתי ההרגשה הכללית בקריאה הייתה מטיפה קצת והמסקנה ברורה מאד מתחילתו של הסיפור.
אין פקפוק, אין תהייה מצדו של הילד שחושק בסוכריה - למה נגיד הוא צריך לשמוח כל כך? או לפחות שלב הפנמה עם עצמו. (נכון זה סיפור קצר מאד אבל משפט שניים נוספים של התלבטות לאחר נאומו של הסב היו מוסיפים לדעתי הרבה מבחינתנו כקוראים).
כי אכן, ניתן להוסיף הרבה לסיפור, (בעיקרון הסיפור עצמו היה צריך להיות ארוך יותר, והמסר מוחצן פחות,) אבל כפי שכבר כתבתי, לא היה לי הזמן לכך.
(בינתיים לא משלמים לי פה על הכתיבה, ויש לקוחות שנושפים בעורף...:)

"לא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר...אבל איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך". (וכמובן שאין טענתי להשוות את מידג'רני לחזיר).
במאמר מוסגר וכי בכל אופן זה לא פורום השקפה:
לא נראה לי שאפשר לומר באופן מובהק שחזיר זה דבר לא טעים, להפך כנראה שהרבה אנשים בעולם יתנגדו לכך בתוקף. אבל זה לא באמת משנה אם זה נכון או לא, כי זה בכלל לא פרמטר במשוואה.
כפי שכתב @אש קודש!
דרך אגב, הוא הגדיש שה'חזיר' מידג'רני מאוד 'טעים' ומגרה (לכתחילה, לפני ההתגברות ושינוי החשיבה).
לי אישית מסקרן מאוד להתקשקש עם מידג'רני.
ואדרבה, זה מגרה אותי מאוד מאוד.
ואכן, הדוגמא שהבאתם מצויינת מאוד.
כי אנחנו לא אומרים בשר דבר אחר לא טעים, אבל מאידך כשמביאים לנו במטוס כריך מגרה שבשר טריפה שוכן בפנים בשאננות, אנו לא מרגישים צער או החמצה, אלא שמחים על ההזדמנות לקיים את רצונו יתברך.
ואם הילד שלנו בן השלוש או שצתים עשרה יהיה לידינו באותו זמן, נראה בכך הזדמנות מצויינת להנחיל לו את הערכים הנכונים.

ו...אה, כמובן שגם אני לא משווה את מידג'רני לדבר אחר...
(אולי ל:
לקקן אדום בהכשר הרבנות נרניה.

עד כאן לעכשיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
מושלם.
אהבתי את הקטע ואת הרעיון
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

מוישי נראה כמו הילד הכי תמים שתפגשו: חולצה מגוהצת, כיפה שחורה שיושבת בול, וחיוך של "ילד טוב ירושלים". אבל מאחורי המראה המטעה הזה מסתתר מוח שמזהה פרצות בלוגיקה של מבוגרים עוד לפני שהם סיימו לדבר...
קצת הכרות...
הרקע: יום שישי אחר הצהריים. מוישי נכנס לבית הכנסת השכונתי, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, הכיפה השחורה הקטנה מונחת בדיוק במרכז הראש. הוא ניגש למקרר השתייה. הגבאי הוותיק, רבי חזקאל, איש רציני עם משקפיים על קצה האף, עוצר אותו.
רבי חזקאל: "מוישי! לאט לך. אתה יודע שהשתייה פה היא רק למי שלומד או עוזר לנקות לפני שבת?"
מוישי (עוצר, מחייך את החיוך שלו ולא מתבלבל לשנייה): "שלום עליכם, רבי חזקאל. בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אתה הרי גבאי ותיק, אתה יודע שזמנים השתנו, נכון?"
רבי חזקאל (מרים גבה): "מה הקשר לזמנים שהשתנו? עבודה זו עבודה, ושתייה זו שתייה."
מוישי (בטון בוגר ומחושב): "נכון מאוד. אבל פעם, כשאבא שלי ברוך היה בגיל שלי, היית צריך להזיז ספסלים כדי להרגיש שאתה עוזר. היום, בעידן הדיגיטלי, העזרה הכי גדולה היא 'יחסי ציבור'. אם אני אשתה פה כוס טרופית קרה ואצא החוצה עם פרצוף מרוצה, כל הילדים בשכונה ירצו לבוא ללמוד דווקא בבית הכנסת שלך. אני בעצם עושה לך פה שירות שיווקי בחינם!"
רבי חזקאל (נשאר פעור פה לרגע, מנסה להבין אם הילד הרגע עבד עליו או שהוא באמת גאון): "שירות שיווקי? בשביל טרופית אחת?"
מוישי (לוקח את השתייה, קורץ ומניח יד על הכתף של הגבאי): "בדיוק, רבי חזקאל. אל תסתכל על הכוס, תסתכל על הפוטנציאל. שבת שלום!"
מוישי יוצא מהדלת בצעד קליל, משאיר את הגבאי לעמוד שם ולמלמל לעצמו: "הילד הזה... הוא עוד יהיה ...774555.jpg
  • תודה
Reactions: net131 //
15 תגובות
בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת מקומט או חלק
קרן שמש חדרה מבעד לחלון, גורמת לר' שלומקה למצמץ, הוא פקח את עיניו ממלמל 'מודה אני' ונוטל את ידיו.

אחר ניגב אותם במגבת שהמתינה לו על השידה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, נשען לאחור על ראש המיטה, מביט במיטה הריקה שלידו.

אשת נעוריו כבר איננה, הוא הביט בידיו המקומטות כלא מאמין, צובט עצמו לראות שהוא לא חולם, המציאות הכתה בפניו, הזדקנת. כן. אמר לעצמו בעודו צוחק צחוק של זקנים.

מלאך המוות כבר כאן. הוא מרגיש אותו קרוב. היום, מחר, שנה, שנתיים. זה יקרה.

לו רק היה מנצל את זמנו כשידיו עוד היו יפות, הרהר לעצמו.

אל מול עיניו צף כעת סבו ר' תנחום. הוא שלומקה היה בחור צעיר כשהגיע לישון עם סבו בבית, על מנת לעזור לו בפעולות השגרתיות שזקנים מתקשים בהם.

אחח זה היה קשה לראות כך את סבו, תמיד הרי היה כה צעיר ונמרץ. זוכר הוא איך היה נוהג להביט על ידיו הקמוטות של הסבא תנחום, מנסה להפנים שסבא תנחום, הזדקן.

סבא תנחום שפיקח היה, נוהג היה לצבוט לו בלחיו עם ידיו הקמוטות, לוקח את ידו החלקה של שלוימלה הצעיר מניח על ידו שלו ואומר "שלוימלה, גם לי היו פעם כאלו ידים וגם אני הייתי מסתכל כך על ידיו של סבא שלומקה שלי. דע לך" היה מוסיף כשאצבעו מתנופפת מולו באזהרה, "שמהר מאוד גם הידיים שלך יהיו מקומטות ככה".

אחר היה נאנח ושוקע במחשבות, "איי איי איי שלוימלה, אתה עוד צעיר. לו הייתי משכיל לנצל את הזמן כשידי עוד היו יפות כשלך."

נקישה קלה על הדלת החזירה את סבא שלומקה למציאות, נער עדין ושחרחר עמד בפתח פותח את הדלת בהססנות, סבא שלומקה חייך אליו וסימן לו להתקרב.

נכדו היקר והעדין התעניין בשלומו איך הוא מרגיש, סבא שלומקה נפנף בידיו כאומר לא חשוב. הוא שם לב למבטים החפוזים על קמטי ידיו.

"קרב אלי תנחום יקירי, הראה לי את ידיך היפות, הראה לי את הזמן שעוד מחכה לך".

סוף​
הספרנית בספרייה שלנו, ג'ודי, הייתה רווקה מבוגרת עם משקפי פלסטיק ענקיות ומבטא אמריקאי. היא הייתה נחמדה ואהבה לצחוק ולפטפט עם הילדות שבאו לשאול ספרים.

הספרייה הייתה המקום שאני הכי אהבתי לבקר בו. כל מדף היה מלא בהבטחות של הרפתקאות חדשות, דמויות מרתקות, ועולמות קסומים. גם את ג'ודי אהבתי, אבל היא לא ממש הייתה חברה שלי, אחרי הכל יכולה הייתה להיות סבתא שלי... (את המשפט הזה כדאי לכם לזכור).

פעם קראה לי מהדלפק שלה "בתאל. למה כל הספרים שאת מחזירה מלאים כתמים?"
"אחרת לא הייתי יכולה להחזיר אותם" חייכתי.
היא הסתכלה עלי דרך המשקפים הגדולות שלה.
"אחרת לא הייתי מצליחה לסיים לקרוא אותם". אמרתי לה, נהנית להתעלל בחוסר ההבנה שלה.
"זה בגלל סבא שלי" אמרתי אחרי שראיתי שהיא מתחילה להיות קצרת רוח. "אני אספר לך הכל, אבל עוד שלוש דקות נגמר הזמן ואת תכבי אורות ואני עוד לא הספקתי לבחור חדשים.
"תבחרי מהר ואחר כך תספרי לי" הסתקרנה ג'ודי.

בחרתי לי ספר אחד מצחיק, ושני ספרים מותחים.
בנתיים היא כבר כבתה את האורות וזרזה את המתאחרות.
לבסוף הזמינה אותי אל מאחורי הדלפק שלה ונשארנו שתינו בספרייה יושבות מתחת למנורת ניאון בודדת.
ואז סיפרתי לה על סבא שלי, שהיה אדם חכם ומשעשע ותמיד ממציא פטנטים.
הפטנטים של סבא שלי היו מגוונים ומשוגעים, ותמיד גרמו קצת לצחוק וקצת לחשוב, ולדעת שאין גבול לדמיון האנושי.
הוא היה גר בדרום אפריקה ועבד שם עבור הממשלה בפרויקט סודי כלשהו. אשתו הראשונה, רחל, התגרשה ממנו בגלל הסודות הרבים שהיה נאלץ להסתיר מפניה, היא לא סבלה זאת.
אחר כך עלה ארצה והתחתן עם שירה, שהיא הסבתא שלי. שהייתה שחקנית תאטרון שחזרה בתשובה, הם היו זוג משמים, שניהם שנאו את השגרה, שניהם בעלי מזג טוב, והם חיו חיים משוגעים.
עד שסבתא שירה נפטרה. לפני ארבע שנים.
מהקורונה.
סבא שלי שמר עדיין על חיוניותו, אבל מאז עננה אפלה התיישבה על מצחו עטור השיבה וסרבה להתפוגג.
הייתי הולכת לישון אצלו הרבה, הנה אני מתקרבת לספר על הכתמים".
ג'ודי צחקה. "כל כך מעניין היה הסיפור, ששכחתי בכלל למה הוא התחיל".

אני מאד אוהבת לקרוא, אבל יש לי בעיה רצינית, בעיית ריכוז, בבוקר אני לוקחת תרופה לבית הספר, אבל בלילה כשאני קוראת ספר. אני קוראת ומפסיקה קוראת ומפסיקה. שזה דבר לא נורא בפני עצמו, מה שמשגע אותי הוא שכשאני חוזרת לקרוא, אני לא זוכרת איפה הפסקתי.
ואני לא רוצה לקרוא עוד פעם משהו שכבר קראתי, ובטח שאני לא רוצה לדלג.
ועד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא מצליחה בשום אופן למצוא את הנקודה שבה הפסקתי.
אז עושים קיפול בדף למעלה - תגידו.
ובכן, צריך לזכור לעשות את זה, ובשביל ילדת קשב זו משימה לא פשוטה.

סיפרתי את זה לסבא.
"אוי בתאל", צחק, "אני מבקש סליחה, אבל זה בגללי. את ירשת את זה ממני".
"אני, אמא שלך, ואת... נושאים בגאון את לפיד הריחוף! תתפללי שלא תעבירי אותו הלאה..."
"סבא" אמרתי לו, "נראה לי שהחיים שלך לא היו כאלה מעניינים בלעדי הלפיד הזה".
"ייתכן, בתאלוש, את ילדה חכמה" הוא ליטף את ראשי "נראה לי שיהיו לך חיים מעניינים לא פחות".
"אמן" עניתי. ואז הוא הראה לי את האלבומים המרתקים שלו.

למחרת הוא הביא לי שקית עם סוכריות אדומות. "קחי אחת" ציווה.
ברכתי שהכל ומצצתי את הסוכריה. ואז הוא אמר:
"שמתי לב שכשאת הופכת דף בספר את מרטיבה את האצבע בלשון. בואי תעשי את זה עכשיו, הוא הגיש לי ספר פתוח.
כתם אדום הופיע על פינת הספר.
"זהו זה, מהיום תדעי בדיוק איפה את אוחזת בספר. רק תתרגלי למצוץ סוכריות בזמן הקריאה.

הספרנית לא יכלה להפסיק לצחוק. "תספרי לי עוד על סבא שלך".
סיפרתי לה שעה ארוכה את כל מה שזכרתי מהחיים של סבא. ועל הפטנטים שלו.
הכי היא צחקה מהתחבולה שעשה שהשכנים שלו יפסיקו להרעיש בלילות.
היה משהו כל כך רגוע ויפה בשיחה עם ג'ודי, אולי בגלל שהיא הייתה מיוחדת, אולי בגלל שסבא שלי היה מיוחד. בכל אופן, הרגשתי כאילו גיליתי פינה חדשה בעולם, פינה בה ג'ודי לא הייתה רק ספרנית, אלא גם אדם עם לב רחב, אוזן קשבת, ומאור פנים שבדרך כלל פחות מצוי בגילאים האלה.


עברו מאז כמה שנים, ואם אתם רוצים אני מוכנה עדיין לספר לכל מי שמעוניין, על סבא שלי.
על חוכמתו, מעשיו הטובים, עלילותיו (מה שהותר לפרסום), על שמחת החיים שלו, על לפיד הריחוף, ועל הפטנטים כמובן, והתחבולות המשוכללות.
וגם על שלושת נשיו! רחל, שירה, ו...
ג'ודי.
כשסבא וסבתא של קלמן הגיעו לבקר,
זו היתה התחלה של הרפתקה ארוכה.

כי סבא הביא להם במתנה את הגביע העתיק שלו, שעבר במשפחתם מדורי דורות.
בני המשפחה היו נרגשים ולא הפסיקו להסתכל על הגביע הכסוף המרשים עם ריקועי הגפן המדויקים.

גם קלמן הנרגש הביט על הגביע בעיניים נוצצות, יחד עם בני משפחתו האזין לתיאור המופלא:
"הגביע שייך לסבא רבא שלי, הרב שמואל כ"ץ שהיה צדיק גדול ואני קרוי של שמו", סיפר סבא שמואל בפנים נוהרות.
הילדים הנרגשים סיפרו כמובן לחבריהם בכיתה ובשכונה על הגביע, ובאחד הימים שמע קלמן את הוריו משוחחים, אבא אמר בקול דואג:
"אני חושש שאנשים לא ישרים ישמעו על הגביע, צריך לחשוב על פיתרון".
"אולי נבקש לשמור על הגביע בכספת בביתם של משפחת נחום", אמרה אמא.
"אשאל אותם", אמר אבא.
*
לא עברו ימים רבים, והאנשים הלא ישרים, או נכון יותר הפורצים, נכנסו לביתם של משפחת כ"ץ ולקחו את הגביע מהוויטרינה.
הוריו של קלמן היו אובדי עצות,
אבל אז בארוחת הערב נכנס קלמן למטבח ובידיו החפץ היקר.
"הגביע היה אצלי, החלטתי לשמור עליו", אמר בקול צלול.
"אתה לקחת את הגביע?"
"רציתי לשמור על הגביע, אבל שמעתי שאתם חושבים שנכנסו פורצים אז אני מחזיר אותו", הכריז קלמן בקולו הדקיק והמתוק.
את אנחת הרווחה ניתן היה לשמוע עד דירתם של סבא וסבתא בירושלים.
אבא אמר: "תודה קלמן על התזכורת, אתה צודק הגביע כה יקר צריך שמירה של הזמן".

הוא הביט על הגביע בהערכה, כאילו קיבל אותו רק עכשיו, "אתם יודעים", פנה אבא לבני הבית, "חוץ מהגביע, שהוא פריט יקר ערך עבורנו, קיבלנו במתנה גם אוצרות רוחניים שעברו אלינו מדור לדור, את האוצרות הרוחניים שהם התורה והמצוות והאמונה, ברכות בכוונה ואהבת חינם. גם אותם צריך לשמור מכל משמר, מפני פורצים בחוץ, אבל אנחנו לא נאבד את האמונה, ולא נשכח שהתורה והמצוות הם הנכסים הכי יקרים שלנו. נעשה תחבולות לשמור עליהם, כמו קלמן היקר שחשב איך לשמור על הגביע ולא התעצל".
קלמן חייך, העיניים שלו נצצו.
הוא ידע שאביו צודק, וכמו נכסים גשמיים שיש להם ערך, צריך לשמור על מצוות התורה כל הזמן ולא להתעצל.
 תגובה אחרונה 
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
שיתוף - לביקורת פרי עץ הדר
רעש בבית.
במטבח יגעות הבנות בקקפוניה משולבת של מיקסר בוש רב עוצמה, שירי חג בווליום מוגזם וציפצופיו הנואשים של התנור שעמל וטיפס למאה ושמונים מעלות סלציוס, ולאף אחד לא אכפת. גם ככה הבצק עדיין במיקסר. בסלון שני נערי חמד קולעים קוישאלאך תוך פלפול בהלכות ארבעת המינים פלוס הלכות כבד את אביך ואת אמך, בדגש על ה'את'. בכניסה ערמות ארגזים עמוסים בכל טוב רמי לוי, וכל הטלפונים תפוסים, מי באיחולי חג שמח לדודים ומי בשיחה דחופה מהמכולת או מחנות הטמבור.

ולתוך הקלחת הזו היא נכנסת, מבררת איפה אפשר להושיט יד, מבינה שעוד לא אכלו כאן היום. מוציאה מחבת, ביצים, כמה ירקות וקרש חיתוך, מאלתרת ארוחת ביניים לאחים הקטנים שלה. מסתכלת סביב, מחפשת מה עוד אפשר לעשות, לא מוצאת. אמא אומרת שעוד מעט המייבש יסיים, היא תצטרך עזרה בגיהוץ, אבל לא נעים לה לחכות על הספה כשכולם סביבה עובדים. היא שוקלת לקפוץ הביתה לרגע ואז לחזור, אבל אז הוא מגיע. ילד חינני בן שלוש, נוסע על בימבה בפראות ראויה לשמה מעיף את הארגזים המלאים, מכריז שהוא אוטובוס. אח שלה. היא מסתכלת עליו, מבינה איזו עזרה אמא שלה צריכה עכשיו.
הוא לא מסכים לרדת מהבימבה, האוטובוס חייב להגיע לבית של סבא מהר, הוא מסביר לה. הסוכה של סבא עוד לא מקושטת. אז הם נוסעים לסוכה, מדמיינים שהיא הסוכה של סבא. נהג האוטובוס מצביע בגאווה על מלבן צבעוני, 'זה אני עשיתי!' הוא אומר. היא מתקרבת, בוחנת את הסוכה העשויה מקלות ארטיק והסכך העשוי מנקה מקטרות ירוק. והתמונה באמצע. התמונה של הילד החינני בן השלוש, אח שלה. פאותיו מתנופפות ברוח ובידו הוא אוחז בובת ארבעה מינים, והחיוך שלו כובש, מאושר. האותיות הצבעוניות התלויות בקשת מעל לסוכה הקטנה מאחלות לאבא ולאמא שלה הרבה נחת מפרי עץ ההדר שה' נתן להם.

נהג האוטובוס הקטן בוהה בה, מצפה להתפעלות הנדרשת, היא לא מגיעה. העיניים שלה מהופנטות לתמונה, לחיוך, לנחת מפרי עץ הדר. והן נרטבות, העיניים. היא נשענת על הסדין הלבן כאילו היה הכותל המערבי. היא רוצה פרי עץ הדר, אבא. על זה היא חולמת. על חיוך של ארבעת המינים, על פאות מתנופפות ברוח, על פלפולי הלכות בסלון וחלות לכבוד יום טוב במטבח. אחת היא שואלת, מבקשת, בוכה. שיתמלא הבית רעש, שיתמלא הלב שמחה, שיתמלאו קירות הסוכה שלה בסוכות קטנות עשויות מקלות ארטיק ומנקי מקטרות, ותמונות.

וזו לא שעת הדלקת נרות, אך היא מרגישה את שערי השמים נפתחים, את עת הרצון. וזכני, היא לוחשת, לגדל בנים ובני בנים אוהבי ה', היא מתחננת.
נהג האוטובוס שואל אותה אם היא עצובה. היא מרימה אותו, מחבקת ומחביאה את פניה בין כתפיו. מה פתאום, היא לוחשת אל תוך אוזנו, אני הכי שמחה בעולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה