אתגר מה טובו

  • הוסף לסימניות
  • #1
נכנסנו לחודש תמוז.
שליש ממנו נמצא בבין המיצרים, והשאר - סתם דורש מקלחות בקצב מוגזם.
חודש שבעיקר מזכיר לי כמה יתושים הם ברייה שפלה, ארורה ובלתי נסבלת (בלי קשר לעובדה שרק השבת היא הוזכרה במדרש תנחומא ככזו).
בקיצור, עצוב למות באמצע התמוז, אבל גם עצוב לחיות בו. אה, וגם אסור לבכות את התמוז (יחזקאל ח' י"ד), אז בכלל...

האתגר:
קחו משהו רע.
יותר רע מחודש תמוז.
משהו שאין עוררין על כך שהוא רע לחלוטין, נורא ואיום, אסור שיקרה במשמרת שלנו או בכלל.
זה יכול להיות משהו שקרה, או משהו שב"ה טרם אירע. אין הגבלות על סוג המאורע, העיקר שיהיה רע.
וכעת נסו לכתוב קטע בו יוכח כי הדבר הזה טוב ונפלא.
אושר החיים, ראשית צמיחת גאולתנו ועץ חיים למחזיקים בו.

בערך מה שעשה נחום איש גם-זו כשגילה שהוא תקוע עם ארגז חול בדרך לקיסר עצבני.
זה שלכם, בהצלחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
"מוישי, לא תאמין מה קרה לי היום!"
"מה קרה מנדי, סיקנת אותי כהוגן!"
"עברתי תאונה, ועוד איזה תאונה, הרכב הלך קאפוט, הכובע עליו השלום, ואני שברתי את 2 הרגליים"
"ולמה אתה נשמע כאילו זכית בפיס?"
"באמת זכיתי בפיס!
א- מתי אני זוכה בכמה עשרות אלפי שקלים מהביטוח בעוד שאני יצאתי יחסית בזול? מתאונה כזאת יכולתי חלילה לצאת כמו הרכב או הכובע...
ב- מהיום חסל סדר עמידה בפקקים! אין רכב- הולכים ברגל או באוטובוס ואז הפקקים לא על העצבים שלי.
ג- ברוך שפטרני מחיפוש החניה בבני ברק.
והדובדבן שבקצפת- מהיום חסל סדר עצלנות- הולכים ברגל ואין יותר עודף משקל!"
"מנדי, ברכותי על זכייתך בפיס! זכית להפגע בתאונה!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אֵיזֶה מִן אָדָם
יַעֲשֶׂה כָּזֶה דָּבָר
מַעֲשֶׂה כֹּה אָיֹם
מְרֻשָּׁע וְאַכְזָר

הֲרֵי יְגִיעוֹת
רַבּוֹת יָגַעְתִּי
מֵיטַב כִּשְׁרוֹנוֹתַי
הִשְׁקַעְתִּי

עַד שֶׁיָּצְאָה
תַּחַת יָדִי
יְצִירַת פְּאֵר
צִיּוּר אַגָּדִי

לִיצִירוֹת כָּאֵלּוּ
מְקוֹם מִבְטָחִים
בְּאַרְמוֹנוֹת יֻקְרָה
הֵיכָלוֹת מְלָכִים

וְעַתָּה לַשָּׁוְא
יָגַעְתִּי הַיְּגִיעָה
כִּי לְמוּל עֵינַי
הַיְּצִירָה
קְרוּעָה

מֵאֲחוֹרֵי קִרְעִי
הַבַּד הַצָּבוּעַ
מִתְקָרֶבֶת דְּמוּת
שְׂעָרָהּ פָּרוּעַ

בְּיָדָהּ סַכִּין
וְלִקְרָאתִי מְזַנֶּקֶת
בְּקוֹל נִחָר
הִיא זוֹעֶקֶת

עֲצֹר! עֲצֹר!
עֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ!
הַבֵּט לְאָחוֹר
שֶׁלֹּא תִּצְנַח אֶל
מוֹתְךָ...

כֹּה שָׁקוּעַ הָיִיתָ
בְּיֹפִי הַיְּצִירָה
שָׁכַחְתָּ שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיךָ
תְּהוֹם פְּעוּרָה

פְּסִיעָה אַחַת
לֹא זְהִירָה
וְנִשְׁמָתְךָ בִּצְרוֹר
הַחַיִּים צְרוּרָה

אִמְרוּ נָא
קוֹרְאֵי זֹאת הַשּׁוּרָה
הַקּוֹרֵעַ הַלָּז
הַטּוֹב עָשָׂה אוֹ רַע
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
היום חם כימי יולי, השקיות כבדות כשקיות בד אושר עד, וגב האוטובוס העומד כבר בתחנה מגחך אליי ממרחק כקו 400 שהתעורר על צד שמאל.

ההתלבטות אורכת כהרף עין. אני מקבל את ההחלטה הגורלית.

אני רץ. השקיות מיטלטלות לכל עבר, משקשקות לקצב הצעדים. הכובע שולח התראות על כוונתו לעזוב את הראש. אני מנסה בתחילה לשמור על ריצה נכבדת, אחר כך על ריצה מקובלת, ולבסוף על ריצה מהירה ככל האפשר.

האוטובוס עוזב את התחנה בשאגה לועגת. אני יכול לדמיין את החיוך של הנהג יותר בבירור משהייתי רואה אותו באמת.

האוטובוס מלא נוסעים, וכך גם התחנה. כולם צופים בהפסד המפואר.

כפרפרזה על דברי צ'רצ'יל, בחרתי במלחמה וקבלתי גם את החרפה.

בירכתי מוחי עוד מתקיימת סריקה מהירה, הבודקת האם קיים תרחיש להעמיד פנים בפני הקהל הצופה, שלמעשה רצתי למטרה אחרת לגמרי, וכלל לא הושפלתי כרגע קבל עם ועדה. תוצאות הבדיקה מכזיבות. הסיטואציה ברורה כשמש הקופחת בעוז.

אני נעמד לצד התחנה ושולף את הטלפון. מחייג בנחישות לאחד מאותם קווים עילגים, שחורץ את גורלי להמתנה של עש-רים ו- -חמש דקות.

לא נותר לי מה לעשות מלבד להרהר באוטובוס שהפסדתי, ובנהג, השם יחזירהו בתשובה שלמה, שלא עצר.

במוחי צפים כל הסיפורים אודות אלו שהפסידו את האוטובוס, ובסוף התברר שהם נצלו מפיגוע, או תאונת דרכים רח"ל. כמובן שאני לא מאחל חלילה שום דבר כזה לנוסעי האוטובוס, ואפילו לא לנהג. אבל אם נניח, רק לשם הדוגמה, בדיוק יהיה את אחד מהפקקים האלו של כביש ארבע...

כמובן, מסיבות טובות בלבד. הכביש נסגר בכדי לאפשר מעבר לשיירת ראש הממשלה, שיירת נשיא המדינה ושיירת הרב הראשי, שעושות את דרכן במהירות לשדה התעופה על מנת לחתום הסכם שלום היסטורי עם פורטו ריקו.

רעיון רנדומלי לחלוטין. אפשר גם סתם משהו פשוט כמו שהאוטובוס יעצור בצד הדרך בכדי לעזור לאיילה במצוקה.

או שהאוטובוס יהיה חייב לעצור למשך שעה כחלק מפעילות היום להוקרת האוטובוסים הדוממים.

או ששוטרים יעצרו את הנהג בחשד לנסיעה בשכרות, לנהיגה ללא רישיון ולפעילות בלתי חוקית. מה שמתברר כמובן כטעות, ועדיין..

עוד אני עטוף ביגוני, וטסלה לבנבנה מתקרבת לתחנה. אני מרים את ראשי, הטסלה מאיטה והחלון נפתח בהילוך איטי כמו חיזיון גאולה. הרשל צופר קצרות ושואל: "ירושלים?"

וכבר אני ממוקם היטב במושב לצדו. לפני נסיעה מענגת, עם מיזוג אוויר מעולה, בן לוויה מרתק, ושיחה אינטלקטואלית אודות רכבים חשמליים והשפעתם על שוק הרכב ועתידנו כעם.

עכשיו רק נותר לקוות שאת הסכם השלום עם פורטו ריקו ידחו ליום אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הוא היה צעיר
ונקטף בדמי ימיו
הוא היה מבוגר
ולא הותיר אחריו
הוא היה עשיר
ולא הוריש ירושה
הוא היה עני
עם ילדים חמישה
הוא היה חזק
והוא מת בפיגוע
הוא היה חלש
וסופו לא ידוע
הוא היה קשה יום
ואשתו אלמנה
הוא היה חולה
ונפטר תוך שנה
וכל החיים
לבסוף מסתיימים
וכל המתים
במנוחת עולמים
ולנו נותר רק
להמשיך הלאה
להאמין שזה טוב
ואין רע מלמעלה
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
התעוררה על הספה. קרני שמש שוקעת חדרו בכתום אל הרצפה. נועה ניסתה להתרומם, עיניה צורבות, ראשה פיצוצים, מיד נחתה באסיפה אל הכרית האיטלקית.

ההכרה חילחלה אל מוחה. לא נרדמתי, התעלפתי.

זאת היתה עוד מריבונת קטנה, היא אפילו הייתה מגדירה את זה כנסיון מטופש מצידה לדרוש משהו, הוא מצידו ראה את זה כחוצפה ועזות פנים, שמחרפנים אותו כל פעם מחדש.
בארי לא מצליח לשמור על רגשות. כל עוד הוא בבית. בחוץ הוא אומן הקסם, הכריזמה והשליטה האישית. אבל הם היו בבית והוא ביטא את התסכול שלו מההתנהגות שלה, במעשה שיבהיר מה הוא חושב על התחצפויות מיותרות. פעם היא היחתה מחזיקה מעמד, היום היא התעלפה על הרצפה. כנראה שנלה העוזרת השתקנית, העבירה אותה אל הספה. בארי מצידו כבר יצא לכנס החשוב ההוא.

שלחה יד לטלפון, מתאפקת לא לבכות לחברות הקרובות, היא יודעת שבסוף הוא יגלה.
הודעה קולית מבארי, היא חייבת לשמוע, אבוי אם לא.

" נועה. נמאס לי מהמרדנות הזאת! חשבתי שיש לנו דרך משותפת, ושוב אני מגלה שאת מחפשת כל הזדמנות לעצור אותי. תמיד קוויתי שנצליח לייצר משהו ביחד, ואני עדיין מאמין שאפשר, אם רק תרצי באמת... כל התנגדות קטנה אני אמחץ אותה!"

היא ממששת את הראש יש לה שם גולה. היא שוב נרדמת.



צוותי התקשורת צבעו את הכניסה למרכז הקונגרסים באורות פלאש.
תחושה היסטורית ריחפה באוויר בסמיכות מורגשת.

מחנות המפגינים בעד ונגד 'התוכנית' של השר שפרן, מילאו את הערב הירושלמי בקריאות קצובות. הקריאות של התומכים, היו נלהבות יותר. מצפות יותר.
השוטרים חצצו והשתדלו לא ללבות שום יצר שיגרום להתלקחות אלימה.

'התוכנית' של שפרן כפי שכונתה בפי התקשורת, באמת הייתה פתח של הזמנות, אם רק המיעוט הקולני, יתן לה צ'אנס. היו לה את כל התסמינים, שיכולים
או להצעיד את ישראל קדימה עם סיכון מועט בהפגנות אלימות.
המון תקוות תלו המגזרים והמיעוטים המהווים את רוב העם ואת הקואליציה, בתוכנית שעתידה לבטל את המעמדות, ולהחזיר את האיזון בין חלקי העם. כשהסתה נגד כל מגזר שהוא, תיעצר מיידית. השר שפרן היה בהחלט תקוותם הוורודה של המתונים.

לשעה שמונה תוכננה ההצהרה. "היא תהיה דרמטית ותתן מענה לעם, לאן הולכת 'התוכנית'." הציפיה, ואחוזי הצפייה באולפנים השפויים, היתה רבה.

בתזמון מושלם עלה השר לפודיום. מחוייך ונרגש לרגל ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לו לתקן את החברה.
השר הודה בפתיחה, למפגינים משני הצדדים, ששוב מוכיחים כמה עתיד המדינה חשוב לאומה התוססת שלנו. המשיך בהכרת תודה מיוחדת, לכוחות הבטחון שעושים הכול, כדי שלא נרתע מאלימים בודדים, שמאיימים לעצור את הפעילות למען כלל העם.
בקול נרגש הוא מנה את הישגי משרדו והממשלה, וביסס את החשיבות שבתוכנית למען עתיד כל ילדי ישראל.
אחר כך עבר למתקפה נגד האופוזיציה.

"נמאס לנו מהמרדנות! לאורך כל תקופת השיח, חשבנו שיש לנו דרך משותפת, ושוב גילינו שהאופוזיציה מחפשת כל הזדמנות לעצור אותי, אותנו. תמיד קוויתי שנצליח לייצר משהו ביחד, ואני עדיין מאמין שאפשר, אם רק תרצו באמת... אם לא תרצו, דעו לכם, כל התנגדות קטנה אני אמחץ אותה!"

השר עצר להביט בלבן של כל נוכח ונוכח. מבטו הונף ישר למצלמה הקדמית. כך שהוא לא הבחין בצעיר שהתקרב לבמה מצד שמאל, וירה בו שלושה כדורים בעודו מכריז סיסמא אנרכיסטית.

השר שפרן, נפל מתבוסס בדמו. מתנקש אכזר ונתעב קטע את חלומם של יותר ממחצית עם ישראל.


גם נועה, עדיין על הספה, ראתה את בעלה בארי שפרן, קורס אל מותו. דמעה זלגה על לחייה השרוטה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מילות יומני:

"זה היה אחרי שיעור להעשרת הידע , תיכון חשוב בבני ברק החליט "לפנק" את התלמידות הצעירות , בכיתה י"א בשיעור של "מעבר" , הכניסו מורה חשובה מאד ונודעת בפיה שופע המרגליות , לשיעור חד"פ, מורה של כיתות הסמינר, בקיצור, מעבר , כבר אמרנו.

היא העלתה כמובן, איך לא, את נושא ה"בית היהודי" או ספציפי יותר, "בית של תורה" , היא הביאה בפנינו, בנות ה17 הצעירות , סוגיה שהעלתה בכיתת החינוך שזכתה לה, היא העמידה את הדברים בצורה של "מי שאינו עוסק בתורה אין לו מקום ביהדות" , כעסתי.

מאד מאד כעסתי. תגידי שזה הכי חשוב,

תגידי שבנות שלומדות במוסד כה חשוב לכאורה תזכנה להקים בית של תורה,

תתעמקי ב"איך נעשה זאת בצורה המעולה ביותר" ,

אל תמחקי את כל אלו שלא מסוגלים וזה לא תפקידם,

תלמדי איך לרצות לזכות במי שכן כזה, אל תפסלי כ"כ הרבה טהורים שביתם שומר תומ"צ ואינם יושבים ולומדים מבוקר עד ערב.

בקיצור- כעסתי.

האדמתי עוד יותר כשהיא הזכירה תלמידה שהתנגדה לדבריה, ואמרה בקול את שחושבת אני, ש"יש מקום לעוד דברים ביהדות" ,

וכשקמתי גם אני והודעתי שאני חושבת כמו אותה הבת, הבאתי דוגמאות וציטוטים שיש בחייקי, והיא רק שתקה, שמעה רגע את דעתי, תחילת מילותיי,

ומייד- הניחה את ידייה על אוזנייה והכריזה בקול ,

"את חילונייה"! "אם זה מה שאת חושבת או אפילו לא באמת חושבת כך , אלא מעזה לומר כך, את חילוניה"

קמתי ויצאתי מהכיתה, לא לפני שהכרזתי ש"הסמינר הזה הוא לחרדיות בלבד, לא?"

באותו יום דרשתי מהוריי לעבור סמינר

עברו עוד טלטלות רבות עד שמצאתי את המקום שלי, המקום שעזר לי לרצות לזכות באחד שזכה ויושב ולומד.

אבל המילים הללו נשארו אצלי

נשארו כשהסתובבתי במקומות ש"חרדיות" לא מסתובבות שם,

הופיעו לצד המילים בתכנים ש"חרדיות" לא קוראות ,

הדהדו בראשי כשעשיתי מה ש"חרדיות" לא נוהגות לעשות,

צרחו עם המוזיקה ש"חרדיות" לא מאזינות לה,

הן היו שם, המילים.

חכמות, הזהרנה בדבריכן. "

--
לא אשקר,

אלו היו השנים הקשות בחיי

ועד היום עוד זקוקה לרפואה

אך לוותר על אלו, שחורים שבימי?

גם לא בעד איזו וילה פרועה

בזכותם גדלתי,

פצעיי כבר הפנימו

הדמעות שהשקתי,

מגדלים- בי הרימו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
הקטע הבא הוא מתוך הספר "הצעה לסדר" ומכיל ספוילר.

המפגש הבא עם ארי ושוקי מתרחש לו בגן סאקר, והוא קורה למחרת.

שוקי מלכה פוסע לצידו של ארי, הם כמעט באותו גובה, ונתנאל הלל מבחין עד כמה פסיעותיו של ארי אציליות ומלאות בחן והדר מלכותי. כשהוא חושב על כך, הוא חש שהוא מחוויר פתאום.

הדר מלכותי. דמעות תסכול עולות לו בעיניים.

"אני לא מקנא", הוא אומר לעצמו, "קינאה זה דבר מאוס ושפל, ואני כבר לא שם. אני בסך הכל מבולבל וחרד על המקום שלי".

הם משוחחים אתו מעט, ושוקי מעודד את ארי לדבר ולהוכיח את הכישרונות שלו, ואחר כך ארי מתיישב על ספסל עם גמרת כיס ומתנצל שהוא צריך ללמוד, ושוקי מציע לנתנאל הלל לצעוד איתו על הדשא, ולדבר.

נתנאל הלל מקשיב לשוקי. שוקי מתאר לו את הרצון העז שלו להמליך מלך על ישראל, ואת הרצון שלו שזה יהיה באופן הכי טוב שיש, שהתוצאה תהיה משביעת רצון, והמלך יצליח לסחוף את העם אחריו, שההנהגה כולה תבין שיש לו חכמת אלוקים אותה קיבל בגלל לימוד התורה הקדושה.

כשהוא אומר 'אותה קיבל מהתורה הקדושה', מבין נתנאל הלל שמדובר פה במטרה מסוימת של שוקי.

והוא מאוד לא רוצה לדעת אותה.

אבל שוקי חושב שהוא כן צריך לדעת אותה.

"אני לא חושב לחייב אותך לוותר", אומר שוקי פתאום, "רק שזה מתבקש שתוותר לארי".

נתנאל הלל מביט לכיוונו במצודד.

"לוותר? על מה לוותר?" הוא שואל כאילו לא הבין, ערפל רובץ על המחשבה שלו.

"נו, בטח אתה מבין שלארי יש את הנתונים הטובים ביותר להיות מלך ישראל", אמר שוקי בחיוך חביב, כאילו הוא לא מודע לסערה הפוקדת אותו. נתנאל הלל חש שחושיו נדרכים.

"ארי יהיה מלך ישראל במקומי?" שאל בחשש, "איך? הדמות שלי מוכרת וידועה. חברי הכנסת לא יסכימו לקבל אותו למלך, העם יתנגד", השמיע את הטענה הראשונה שצצה במוחו.

"תשאיר לי לסדר את הבעיות הללו, נתנאל הלל יקירי. אתה גם לא חייב להסכים, רק שאני מצפה ממך להבין שארי הוא המתאים ביותר להיות המלך. ואני מצפה לתשובה ברורה כאן, בדקות הקרובות", הוסיף לומר.

נתנאל הלל צעד הלוך ושוב, משתעשע לרגע במחשבה שאולי שוקי בסך הכל מנסה אותו, ומבין לפתע מדוע שוקי ניתק אתו קשר במפתיע.

תחושה עזה של בגידה מתעוררת בו. עיניו חולפות על פני הגן הענק, ונישאות אל השמים, העולם גדול, יש בו מקום לכולם, רק מדוע המקום שלו, המובטח, אמור להילקח ממנו בצורה שכזו?

שוקי התקרב אליו, "זוכר שאמרת לי שאתה לא הסיפור כאן? שאין לך אינטרסים?" שאל בקול מדוד.

נתנאל הלל נזכר, חש נחשול עז של רגש לא ברור מציף את עיניו, במאמץ רב התגבר על הדמעות הסוררות.

הוא צריך לוותר לארי, והוא יעשה זאת.

הוא הביט לכיוונו של ארי במבט רך יותר, המסקנה אליה הגיע נשאה אותו שוב להבנה ההיא, שנבטה בו לאחרונה, שכולם שווים.

מול חברי הכנסת, גם הערבי וגם האנטי חרדי, הצליח להסכים עם ההבנה שהם שווים ושאין לו מעמד גבוה מהם, מדוע מול ארי קשה לו להכנס לחשיבה הזו שהוא וארי שווים לחלוטין?

כי אנחנו לא שווים, הוא הרבה יותר ממני. אמר לעצמו במרדנות.

הוא עובר אותי במידותיו הטובות, בכושר הדיבור, בחוכמתו, בשקידתו, בחביבותו, הוא הרבה יותר מעלי. אין בינינו שוויון.

יש בינינו שוויון, כי התכונות שלו הן כלים שקיבל עבור המטרות שלו בעולם, ואני קיבלתי כלים אחרים כי אני צריך לחפש את אלו שלי.

הוא שב לשוקי, שהתקדם והלך לעמוד לצד הספסל בו ישב ארי המעיין בספר, ממתין לתשובתו.

"אני מסכים לוותר על התפקיד להיות מלך ישראל", אמר בקול ברור והגיש את ידו, לוחץ את היד המושטת.

שוקי חייך בחום, וארי נשא את עיניו מהספר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
ב"ה

לכל אחד מסלול משלו, אותו עליו לעבור כאן בעולם.

לפעמים נדמה כי המסלולים שלנו דומים בהרבה מובנים אולם, זהו דמיון חיצוני בלבד, ואף דמיון זה אין בו כדי להביא לידי כלל כי אם לידי פרטי פרטים.

חשוב לזכור שהנסיבות החיצוניות המביאות למצב בו אנו נמצאים הן רק "תפאורה" ואילו המצב בו אנו נמצאים נקבע מלמעלה.

ולא עוד אלא אף המחשבות שמביאות אותנו להחלטות מסוימות אף הן נקבעו מלמעלה, הטעויות שלנו כמו גם ההצלחות שלנו הכל-הכל נקבע מלמעלה.

הסיפור האישי שלי הוא סיפור על "דירה" נושא בוער, פעם והיום, אולם בעוד בעבר "דירה" היתה בהישג יד, היום נראה כי האפשרות להגיע לדירה משל עצמך, הולכת ומתרחקת.

לאחר הקדמה זו, אספר את סיפורי.

רוב הזוגות בתקופתנו ומהמגזר לו אנו משתייכים קיבלו דירה מההורים, מעטים התחייבו לשלם משכנתא, אולם אנו היינו יוצאים מן הכלל, זוג צעיר חסר אמצעים, ולמרות היותנו "אברכים" במלא מובן המילה, לא התאפשר לנו לקנות דירה.

אם היינו יודעים אז איך להתנהל כלכלית, אולי היינו יכולים בתחילת דרכינו להגיע לדירה, אבל לא ידענו וגם לא היה מי שידריך אותנו.

כך יצא שאנו גרים בשכירות שנים ארוכות.

במשך השנים קיבלנו , "החזר שכר שכירות" לפי מידת הזכאות שלנו, וכמובן חיכינו במסלול שנקרא "דירה בשבילך" זהו מסלול שמיועד למחוסרי דיור, לאחר שנים ארוכות בהם גרים בשכירות יש זכאות לקבל דירה מחברת "עמידר" ולאחר מכן אפשר לקנות אותה בסכום נמוך משמעותית ממחיר השוק.

והנה באחד מן הימים אנו מקבלים הודעה בדואר, אתם זכאים לדירת ארבעה חדרים, באזור ירושלים.

כמובן ששמחנו מאוד ושמנו את פעמנו לעבר מתווכי הדירות, אולם מסתבר שהאינפלציה הגבוהה, לא מאפשרת לנו לרכוש דירה במחיר הנתון.

חיפשנו דירה, ואף מצאנו, דירות עם חסרונות מסוימים, אולם התחושה כי דירה זו תהיה "שלנו" לאחר כל כך הרבה שנות שכירות, היתה תחושה של מציאה כשרה.

מי שמתגורר בשכירות מבין את תחושת "חוסר הקביעות" המלווה את הדיירים.

הנה סוף סוף, נזכה לדירה משלנו, נוכל ליפות אותה, להשקיע בדברים קבועים יותר ואף לקנות אותה בעתיד.

מצאנו דירה, חיכינו לאישור, ואז כמו שהגיעה הבשורה הטובה על כך שיש לנו אפשרות לבחור דירה הגיעה בשורה נוספת, "החוק בוטל", החוק המאפשר לקנות את הדירה לאחר חמש שנים של מגורים בה במחיר מוזל ביותר, בוטל.

המשמעות היא שלא כל כך משנה אם נמצא דירה אחרת כי ממילא לא נרוויח מכך תנאים טובים יותר, והאפשרות לדירה הלכה והתרחקה.

אכזבה, זו מילה שמתארת משהו שרצית ולא קיבלת אותו, משהו שציפית לו ולא התרחש.

אז כן, כל כך רצינו סוף סוף מקום משלנו, סוג של קביעות, כמו גם רצינו "להסתדר" כלכלית בתחום הדיור, רצינו פינה משלנו, ובמיוחד לאחר כל אותם שנים בהם המתנו לממש את הזכאות הזאת.

אתם שיש לכם דירה בוודאי זוכרים את ההרגשה של הסיפוק והשמחה ממקום שהוא שלכם, ההרגשה הזאת, אותה רצינו להרגיש, חמקה לה.

אבל עכשיו במצב הנתון המחשבה אומרת לנו הרי הכל מאת ה' ובפרט דירה שמכריזים עליה מלמעלה "דירה זו לפלוני" ומי נותן את הדירות אם לא בורא עולמים שהכל שלו.

המחשבה כי אנו מקבלים משהו בגלל זכאות איננה נכונה, אנו מקבלים משהו בגלל שבורא עולם החליט לתת לנו אותו, בדרך שלו, בזמן שלו, וברצונו.

המחשבות ממשיכות לשוט להן, יש אנשים שמתמודדים עם דברים קשים יותר, בעיות בריאות שאי אפשר לפתור אפילו שיש להם בית גדול ויפה, אבל מחשבה זו מגיעה והולכת עם הידיעה שלכל אחד יש מסלול משלו, ואין בצער של מישהו אחד ראיה ליתרון שיש למישהו אחר.

נכון, אנחנו צריכים להרגיש ברי מזל ללא קשר לסביבה ולמה שיש או אין לה.

ואז שוב מגיעה לה מחשבה, כמה שאנחנו "מסכנים" להיות כל כך הרבה שנים "בלי דירה" ולהגיע לשלב בו אנו נמצאים "בלי דירה" כמה עלוב.

כל מחשבה שכזו לא סותרת את הכרת הטוב הגדולה שיש לנו על ה"סיעתא דישמיא" הגדולה שיש לנו במקום שלנו, שגם היא שווה סיפור בפני עצמו.

ומחשבה תמידית מלווה את כל המחשבות הללו, הרי לה' אין בית, אנחנו שרגישים יותר, מרגישים את ה"אין בית" של בורא עולם, אז איך בכלל אנחנו רוצים להתבסס כאן בעולם כשהשכינה הקדושה מתפלשת לה בעפר?

לפעמים המחשבות אומרות לנו שאולי זכינו לבנות משהו בעל ערך רוחני ואז עולה לה מחשבה סותרת, ואולי לא? זהו טבען של מחשבות שהן מביעות רגשות ורצונות.

ואז, מחשבה נוספת עולה לה: ההמתנה היא תשלום נאה ששווה לשלם אותו.

ואני ממתינה לראות באורך, לראות בבניין עירך, לראות בבניין ביתך, בקרוב, הרבה לפני שהרצונות הקטנים שלי יתממשו.

אני ממתינה לראות את הקרבת קרבנות התמיד, את קרבנות חובותינו, בבית הגדול שנקרא שימך עליו.
וכשאני אומרת את הפסוקים בשיר השירים נפשי בוכה עמהם:

בָּ֣אתִי לְגַנִּי֘ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים: ס (שיר השירים פרק ה פסוק א)

אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י - זהו קרבן עולה, אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י - זהו קרבן שלמים, שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י - אלו נסכים ומנחות, איכלו רעים - אלו הכהנים, שתו ושכרו דודים - אלו הלווים בשירם ובזמרם.

מי ייתן ויבוא דודי לגנו!
מי ייתן ונשמע שוב את שירת הלווים בבית המקדש!
מי ייתן ונראה שוב את ניסוך המים!
מי ייתן ונשמח שוב בשמחת בית השואבה!
מי ייתן ונחזה שוב בפלא "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים".
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
"אוקי, אז ביום שלישי תעלה אלי ותעדכן אותי מי ניצח, סגור?" סיכם הביג בוס את שיחת הטלפון.

"סגור" הסכים ישראל, "תזכור את שאמרתי, שלמה יעמוד בלחצים. להתראות".

ישראל, עורך העיתון האזורי, חיכך את ידיו. מי כמוהו אוהב אתגרים שכאלה. להפיל על שלמה, כתב החדשות של העיתון, סיקור פוליטי של כל האירועים האחרונים, תוך יממה אחת בלבד, ועוד לדאוג להפריע לו בכל דרך שהיא. רק בשביל להוכיח כי אין כשלמה, כתב זריז ומוכשר, ששום דד ליין לא עמד בפניו, שגם בזמנים הכי לחוצים הגיש כתבות ערוכות בטוב טעם ודעת. "קטן עליו הסיקור הנוכחי" הרהר ישראל, ובמוחו הצטייר מעמד הקידום שהובטח לשלמה אם יגיש את הכתבה המדוברת, " טוב שאני בוחר את צוות עובדיי בפינצטה" מחשבה גאה חלפה במוחו והוא התיר לעצמו להתרווח בכורסתו, "הדבר יבטיח את מקומי כאן לעוד שנים רבות".

שלמה לעומתו, קיבל את הבשורה בלחץ רב, "אני מוברג כבר יומיים למיטה עם חום גבוה, איך אצליח להגיש כתבה מורכבת כזו תך יממה אחת בלבד? אתה חייב לתת לי הארכה" התחנן הכתב המסכן על נפשו.

"הכל יהיה בסדר" השיב ישראל. מתוך היכרות עם שלמה, ידע כי יעמוד באתגר, "אני סומך עליך. נדבר. כל טוב". "בל נשכח כי מוטל עלי לסבך את העניינים עוד יותר" חייך ישראל לעצמו.

למחרת, בשעה תשע בבוקר, כבר ניצב רכבו של ישראל העורך, בכיכר המרכזית של העיר. מתכופף הוא לנבכי המנוע כאילו תקלה קרתה. כך, באמצע הכביש הראשי, כשצפירות הרכבים מסביבו מחרישות את אוזניו, עוטה ישראל על פניו ארשת לחוצה, כביכול הוא נתקע ואין מושיע. לא לחינם בחר ישראל את המקום והזמן. יודע הוא היטב, כי זו היא השעה הקבועה בה ישראל נוסע למשרדו. עיכוב של כמה דקות מצידו, והאנדרלמוסיה בכיכר תחגוג עוד שעות ארוכות. ישראל כבר העביר במוחו את האופציות הנוספות לגרום לשלמה להתעכב. בידיעה, כי כל מה שיעשה לא ימנע מהכתב הזריז להגיש את העבודה בזמן שנקבע.

בשעות הצהרים, יצא ישראל חרש ממשרדו, מציץ לאורך המסדרון, שמח לראות שאין נפש חיה בחוץ, "כולם שקועים במשרדיהם", הבחין, "הזדמנות מצוינת להקפיץ את החשמל ולתקוע את שלמה לעוד חצי שעה או יותר. לפחות דבר אחד טוב יצא מכך שהחשמלאי לא גר בקרבת מקום" עלץ.

לאחר זמן מה חייג ישראל לשלמה לברר מה קצב התקדמותו של המהיר שבעובדיו, "מה הולך?" שאל.

"עדיף היה אם לא היית מתקשר" נאנח שלמה "אין מצב בחיים להספיק ביום מטורלל שכזה לכתוב אפילו את רשימת הרכיבים שעל שקית חלב".

את המשך השיחה בין ישראל לשלמה תנחשו לבד. הפצרות ואזהרות חוזרות ונשנות מפיו של ישראל, ושלמה מצידו מתחנן על נפשו לקבלת הארכה.

מהשיחה, יצא ישראל וידו על העליונה. לא לחינם נבחר לשבת על כסאו. ידוע ידע זה מכבר דחיות מדחיות שונות בשלל תירוצים של כל שדרת הכותבים, אין תירוץ שיעמוד בפניו, צר לו על שלמה שצריך לעמוד במבחן כה כבד, במערכת לחצים אימתנית כמו שהפעיל עליו היום, "אין ברירה", חשב ישראל, "אחרי ששלמה יגיש את העבודה, אסביר לו הכל, וודאי אצליח להניח את דעתו".

לו היה ישראל צופה את תוכנה של שיחת הטלפון שתבוא בסופו של יום, אולי היה חושב בשנית אודות סליחתו הצפויה של שלמה. "לראשונה בחיי לא הספקתי" הנחית שלמה באחת את הבשורה המרה, "אני שוקל התפטרות" עדכן אותו, "בימים הקרובים הסלולרי שלי לא יהיה זמין. ביי".

ישראל לא ידע את נפשו, לרגע לא חשב כי שלמה ה'כל יכול' לא יעמוד במשימה. הוא היה כה בטוח כי העבודה תוגש בזמנה ושלמה יקודם, עד שקנה כבר בקבוק שמפניה, לחגיגות הניצחון בוויכוח במשרדי הבוס ועל חתימת חוזה להעסקתו עוד שנים רבות קדימה. בחלומותיו הפרועים ביותר לא העז לדמיין את כשלונו של שלמה והעמדת מקום עבודתו שלו בסכנה. "המחיר גבוה מידי" חשב "לא הייתי צריך לבטוח כל כך בעצמי" ייסורי מצפונו עוד היכו בו בעודו משרך רגליו אל משרדי הבוס, הסומק עולה על לחייו כל אימת שחולפת במוחו המחשבה על המעמד במשרדים הגבוהים, כאשר יבשר כל כשלון המבצע.

מעולם לא דפק ישראל על דלת המשרד בלב הולם כל כך, בצפייה שלא תפתח הדלת לעולם, או בציפייה שיתעורר ויגלה כי הכל היה חלום.

למה שקרה אחר כך הוא ודאי לא ציפה. למחיאות הכפים הסוערות שנשמעו ברחבי המשרד, לעשרות עובדים נרגשים שנגשו ללחוץ את ידו, ולשלמה, כן, שלמה, הכתב, שניגש אליו בזרועות פתוחות ולחיבוק החברי האמיץ שהגיע לאחר מכן.

"לללאא הבבבנתתי דבר" אמר בבלבול, או אולי יותר נכון, ניסה לומר בבלבול, מפנה את מבטו אל הבוס הדגול, שחיוך ענק מרוח מאוזנו האחת לשכנגדה.

"הבנת כמעט הכל" השיב הבוס, "הבנת ששלמה צריך להגיש כתבה, הבנת גם שאתה צריך לעכב אותו ככל יכולתך, ובוודאי שהבנת שאתה צריך לדרבן אותו ולגרום לו לעמוד ביעד, הפנמת היטב שהעמדנו עובד במבחן לקראת קידום גדול, אך לא השכלת להבין שהמבחן היה בשבילך"

"ממממממהההההההההההההה????????????", צעקתו של שלמה נשמעה היטב באוזני עובדיו שהתבוננו בשעשוע ובהערצה על העורך האהוב שהשתעל בתדהמה.

"מה ששמעת" החזיר הבוס בחיוך מבטיח. "רציתי לראות אם הנך מתאים לתפקיד העורך הראשי של שלושת העיתונים שתחת הוצאתינו, ולצורך כך גייסתי את שלמה לתפקיד החולה, כדי לבחון את יכולותיך בהפעלת לחץ על הכותבים שתחתיך, ברצוני לבשר לך כי עמדת במבחן בהצלחה. מזל טוב".

קריאות מזל טוב ולחיים נשמעו מכל עבר והשמפניה נפתחה בכל רעש גדול.


נ.ב. הודעה נמסרה מטעם לשכת עורכי העיתונים כי היא מוסרת התנצלות בפני הכותבים למיניהם על הלחצתם בעתות מצוקה, על הצבת דד ליינים צפופים ועל פניות שנעשות ברגע שאחרי האחרון. ולכולם שלום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
משהו מדגדג לי באצבעות. אני מנסה לשים אותן בכיסים והדיגדוג לו עובר. יש רק משהו אחד שירפא את הדיגדוג הזה. המפתחות של האוטו של אבא שתלויים על המתלה בכניסה.

זה זמן טוב. אבא ישן. סיבוב אחד בשכונה ואני חוזר. אני אחנה אותו בדיוק כמו שאבא חונה בכזאת מומחיות שהוא לא יחלום אפילו שהזזתי אותו, אני הרי ראיתי איך הוא חונה אינספור פעמים. זה רק עניין של לגעת קצת בהגה ולנסות, לא ביג דיל.

בסוף אבא התעורר רק כדי לראות את האוטו שלו חונה בתוך הגדר. יצאתי בזול, כמה שיניים שבורות וצלקת שלא תעבור בחיים.

הצלקת חרטה חריץ עמוק לא רק בפנים שלי, אלא בפנים של כל מי שמסתכל עלי. מצלקת כזאת אין מצב להתעלם. לא ממנה ולא ממה שהיא מסמלת. יש מצב שהרבה צלקות פוטנציאלות נמנעות בזכותה. היא עשתה גם ממני מישהו חדש. וטוב יותר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
ריח של מרק התפשט בבית.

קלרה נכנסה לחדר, מנגבת את ידיה השומניות בסינר הרחב.

החדר היה חנוק, היא פתחה את החלון לכדי סדק, מניחה לאוויר קר אך צלול להיכנס פנימה.

כיסאות לא היו בקיטון הצר, היא הורידה לארץ בקבוק בירה ישן שעמד לו על הארגז ההפוך שבפינה והתיישבה.

ערמת הבגדים חיכתה לה שתטליא אותם, היא נטלה את הגרב הראשונה בערמה, לחלחה את החוט בפיה, וכשבדיוק עמדה לתחוב את המחט בבד העבה דלת הבית נטרקה.

"שלום חמוד שלי, חזרת?" מזווית עינה היא כבר ראתה את הבוץ היבש שהותירו נעליו.

היא נאנחה, תקעה את המחט בשולי בגדה וקמה למזוג את ארוחת הצהריים.

"היי, אתה רוצה מרק?" דממה ענתה לה, לא אופייני במיוחד לילד מלא חיים שהיא מכירה.

על המזרון הדק היה מוטל עכשיו ילדה, סמוק כולו, מתנשם בכבדות.

"מה קרה?" קלרה נחפזה אליו, נוגעת במצחו, הוא היה רותח, כאילו הגיע מהאח ולא מהקור הכבד שבחוץ.

היא רצה לדלי מים שעמד טובלת בו סמרטוט, מרטיבה את ראשו.

מרגע לרגע הוא התקשה יותר ויותר לנשום.

לאאאא, לאאאאא, לא שוב, לא שוב.

"ילד שלי, ילד שלי, ילד שלי, תענה ליייי, תאמר משהו, אני לא יכולה לאבד אותך, לא יכולההה."

היא סחטה את המטלית שוב ושוב, מרטיבה ומלטפת, שוב ושוב, אך הילד נשאר קודח.

כשהרופא הגיע השמש כבר כמעט ושקעה.

"דוקטור, תציל את הבן שלי, אנא, אני לא יכולה לראות אותו סובל, אני צריכה אותו חי." דיבורה היה קטוע מבכי.

כשהרופא הלך השמש כבר שקעה לגמרי, הבית היה חשוך איש לא טרח להאיר אותו.

"אני לא יודע אם יש תקווה, תתפללי גברת, תתפללי." הדהדו מילותיו של האיש.

היא כרעה ליד בנה.

"בבבקשה תחיה בני שלי, בבקשה אל תמות, כבר איבדתי ארבעה בנים, אני צריכה אותך חי, בבקשה תחיה."

הילד שכב שם בעיניים עצומות.

היא ישבה לידו כל אותו הלילה, מצונפת למקומה, רטובה מדמעות, מבכי.

אל תמות, אל תמות, אל תמות.

היא הולכת לאבד אותו. הוא הבן היחיד שלה.

אל תלך. תישאר עם אמא.

אמא אוהבת אותך, רק אל תלך.

ויהי בוקר.

השמים אפורים.

היא לופתת חזק את יד בנה, יד קרה, חסרת חיים.

וממררת בבכי.

"למה הלכת ילד שלי? למהההה?"

אדולף היטלר לא שרד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14

בהתאם לחוקת הפורום הריני להודיע כי הקטע שפרסמתי למעלה אינו אלא לשם ההומור בלבד, ולא משתתף באתגר. בטל ומבוטל לא שריר ולא קיים. וכשם שאנו מתירין בבי"ד של מטה...

אז בסוף היא הורידה.

מילא. לא פעם ראשונה שזה קורה, גם לא שנייה או שלישית. ככה זה עובד – פעם אתה מוריד, פעם מורידים אותך. נדנדה. קרוסלה. צריך להחליף כיוון כדי לא להסתחרר.

מילא, באמת מילא.

היה אמנם נחמד יותר אם זה היה קורה קצת קודם. לפני ששה ערבים ארוכים ברמדה, קראון פלאזה, גן חיות, גן הוורדים ופעמיים ענבל: פעם אחת כי כך סוכם, פעם שניה כי התברר באיחור שבקינג דיוויד פחות מתלהבים מהרעיון שפגישות נערכות במלון שלהם.

היה כמובן גם עדיף אם רק לא היו מחכים יום שלם לפני שענו אחרי פגישה שנייה, ומבררים אצל איזה חצי עיר אחרי פגישה שלישית.

אבל בסדר. מילא.

"אני לא מתעסק יותר עם גרנוביץ', חד וחלק אני אומר לך. כל פעם הם והפוזות שלהם", אמר ברנשטיין לאבא שלו. "מורחים מורחים, מוציאים את הנשמה, ובסוף מורידים. יש משפחות כאלו. עפים על עצמם, אתה יודע.

אני אגיד לך יותר מזה, ככה ביני לבינך, כן? אני בכלל לא בטוח שהיא, הפרינססה, באמת רוצה להתחתן. הדור הזה, וכל ההייטקיסטיות והקריירה. אתה יודע".

אבא שלו ידע. היה לו כבר קילומטראז' ארוך של שידוכים ושל ברנשטיין.

"אל תדאג", סיים ברנשטיין ברוב עיזוז. "נביא לבנצי צ'יק צ'אק הצעה חדשה. מישהי טובה באמת".

הכריז וניתק. ממהר מחיל אל חיל.

בנצי מיהר חזרה לישיבה. בערב הייתה חתונה של חבר, שנתיים מתחתיו. הזמין מעט בחוסר נעימות, הבטיח שיכוון בחופה. אם לא ישכח. רגע גדול, חופה.



השבועות חלפו. הצעות עלו וירדו. פגישות נפגשו והתאדו לאיטן בחלל הזיכרון. אחרי חנוכה הפציע ברנשטיין, באותה פתאומיות בה נעלם. הרב מילר, הפעם נראה לי שמצאנו את האבדה. מדובר בהצעה של אחת ל.. משפחה מצוינת, אבא אברך חשוב, מיישיב בערב, האמא מורה בסמינר. גרים בבני ברק, אבל ירושלמים בראש, אם אתה מבין מה אני מתכוון. והבת עצמה - כלילת המעלות. אלף אלף. לגמור את ההלל. יראת שמים, בעלת מידות. שמורה אבל עם ראש פתוח. וגם מוכשרת ממש. תקשיב טוב, היא עשתה קמאטק, והייתה בבוטקאמפ של מייקרוסופט. של הביוקר, אתה יודע..

המורות אמרו שורה ראשונה. החברות אמרו היא מהממת. אמא אמרה הלכנו על זה. אבא אמר אז קבענו? תשע בהילטון.

הערב היה גשום וסוער. האוטובוס פילס את דרכו במונוטוניות מרדימה. תל אביב קבלה את פניו בממטרים שוצפים, ובנצי הניף את המטרייה בכוח. סובב הנה והנה בהתאם לכיוון. רקד לבדו עם הרוח בלב תל אביב האפילה.

השומר בכניסה קרץ, או שמא רק היה נדמה לו. הדלתות המסתובבות בלעו אותו לקרבן, והוא סב בהן יחד עם מדפים שקופים של חפצי יודאיקה. הבל סמיך כיסה את עדשות משקפיו כשנכנס אל הלובי.

אברך נמוך פסע בצעד מהוסס, בתו שלחה מבט מצודד ממרחק בטוח. "בנצי מילר?" כן, נעים מאוד.

ערב טוב. ערב טוב. איך הגעתם? הסתדרתם עם הגשם? איפה נשב, בפינה או למעלה? חיוכים רחבים. קולות מהוסים. תאורה עמומה. דז'ה וו. דז'ה וו. דז'ה וו.

איש זקן ישב ליד הפסנתר וניגן מלודיה מלנכולית. מלצר בחיוך ערמומי הציע שתייה. קיבל שטר אחד, החזיר המוני מטבעות של שקל.

ים שחור השקיף מהחלונות. גדול ועגמומי.

מזלגות נקשו ברקע. הזקן סיים לנגן, סגר את הפסנתר ויצא בצעד כפוף. בחור צעיר נעץ מבט ארוך וחסר נימוס.

הרים את היד בתנועה סתמית. הגניב מבט לשעון. סיים את הפגישה.

אבא שלי לוקח אותי חזרה, רוצה לבוא? לא, תודה. חבל, נקפיץ אותך לתחנה, יורד גשם. לא, לא. ממש תודה. לילה טוב.

"לא", אמר בקצרה לאבא, שהמהם משהו בלתי ברור וניתק.

עמד מתחת לגשר ובחן את מצבו. גשם שוטף, מטרייה שבורה. כמה שיחות שלא נענו.

דפדפף בהיסח הדעת, עצר בוואטספון ישיבה. קולו של מוטי שניירמן במצב רוח מעולה ופאתוס קלאסי: "ברכת מזל טוב ענקית ואדירה לחברנו הדגול, עזרי לוי מקיבוץ ד'. שנכנס הערב בברית האירוסין עם בת גילו למשפחת גרנוביץ', רמות ב'. ייתן השם ויעלה הזיווג יפה, ויבנו בית נאמן בישראל".

מממ..

אמן.


אל החדר בישיבה הגיע שעתיים וחצי אחר כך. הדליק את האור, תלה את המעיל הסחוט והשליך לפח את שברי המטרייה שקנה בדרך. אחר כך חייג את המספר. עזרי היה צרוד, עייף, מבולבל ומאושר: "תודה תודה.. ברוך השם.. תשמע, כשזה זה זה זה. בקרוב אצלך. טוב, נדבר".

התארגן לשינה. כיבה את האור. בהה בתקרה השחורה עד שנרדם.



החודשים המשיכו לרוץ. הימים דמו זה לזה עד כאב, מיטשטשים ליחידה אחידה וחסרת זהות, מנומרת בכתמי ניסיונות נוספים. הצעה. פגישה. פגישה. הצעה. "עוד הצעה", אמר אבא באגביות. "הציע סתם איזה מישהו". נפגש כמעט במקרה, המשיך כמעט בעוד מקרה.

ונפגש שוב, והתלבט, וחשב, והתייעץ. והחליט, והתחרט, והתחרט שוב. והתווכח עם כולם, והתווכח עם עצמו. הכול נראה כמו סחרחורת ממושכת. כמו רכבת הרים ארוכה ומהירה במיוחד שטלטלה אותו לאורך כל הדרך עד לעצירה הסופית.

קולו של מוטי שניירמן היה נרגש מגודל המעמד: "לא האמינו מלכי ארץ, כל יושבי תבל. מורי ורבוייסי, מי שעומד שיישב. מי שיושב שיחזיק את הכיסא. אנו מתרגשים להודיעכם.. על בואו בברית האירוסין של חברנו היקר.. איש האשכולות.. בנצי מילר. מה נאמר ומה נדבר. מהרה ישמע קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".



באירוסין היו המון צעירים עולצים. קוגל, לחמניות, רבנים ודרשות נמלצות. בנצי עצמו עוד לא עיכל לחלוטין. הסתובב בין חבריו, האברכים הצעירים הצוהלים, שהואילו להתנתק ממשפחותיהם ולחגוג אתו ביום שמחת לבו.

ניגש לרגע למחיצה, לקבל מזל טוב מדודה זקנה. אמא מסרה עדכון קצר מהנעשה והנשמע. סיימה בלחישה: "אל תשאל, בת דודה שלה לא הגיעה. נפגשת איתה בהילטון, לפני כמה חודשים. זוכר?"

זכר משהו מעומם. צריך אולי להכניס את השם שלה לתפילה מתישהו. שלושה חברים מאושרים התפרצו במיטב מחלצותיהם, התנפלו עליו בחיבוקים:

"איזה שמחה.. ברוך השם. איזה שמחה.."
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אֲנָשִׁים
יְחִידִים יְחִידִים
אַל תִּבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה עוֹדֶנָּה כְּבוּיָה
רֹאשִׁי נִמְלָא מַיִם וְאָזְנַי מְאוּמָה. שְׁקֵטָה
קוֹלוֹת הַחֹל וְהַמֶּלַח לִטְּפוּ גּוּפִי בְּחֶמְלָה
מְאַיְּמִים לְהַטְבִּיעַ
חוֹתָם
לְהַטְבִּיעַ אֻמָּה

אֲנָשִׁים יְחִידִים
קָרֵב אֲנִי אֶל תְּהוֹם, לִבִּי פּוֹעֵם שְׁעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
קָרֵב קָרֵב אֶל יוֹם הַגְּאֻלָּה

אֶל רֶגַע הַגְּאֻלָּה
בּוֹ מַיִם יִפְתְּחוּ מִדְבַּר חֵרוּת
פְּחָדַי יִהְיוּ לָכֶם לְחָרָבָה
וְתַעַבְרוּ כְּאִישׁ אֶחָד עֵת צַוָּארִי יִטְבַּע.

אוֹ אָז, כְּשֶׁיִּבָּקַע כְּאֵבְכֶם. יִקָּרַע.
וְתִתְהַלְּכוּ בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

וְנַחְשׁוֹן. אֶהְיֶה בִּגְבוּרָה
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
זומר וזומל היו שני ידידים קרובים, גם בהגדרת ידיד וגם בהגדרת קרוב אין די כדי לתאר את הקשר שהיה בין השניים, עד שהחברים בקהילה היו מכנים אותם בשם זומרל או זומלר, זה נחלק בין יושבי הטור הימני שבבית הכנסת, שאלו היו מכנים אותם זומרל, לבין יושבי הטור השמאלי בבית הכנסת, שהיו מכנים אותם זומלר. יושבי הטור האמצעי היו זומר-זומל עצמם, ועוד אי אלו מהגרים מברית המועצות, שגם ככה לא באו להביע דעה אם לקרוא זומרל או זומלר. מסיבה אחרת מזו שאתם חושבים...

כך או כך, בכל מקום בו פגשו בזומר, ידעו הכל כי ניתן יהיה למצוא את זומל באותן ד' אמות, לא פלא אפוא, שגם יחידות הדיור בהן התגוררו השניים עם משפחותיהם, היו אף הן סמוכות זו לזו, שניהם שכרו דירה מזונדל זיגלבוים, יחדית הדיור של זומר הייתה במפלס הנמוך בחצי קומה ממפלס דירת הזיגלבוימים, ואילו יחידת הדיור של זומל הייתה במפלס הגבוה בחצי קומה ממפלס דירת הזיגלבוימים. חוץ מהבדל שולי ולא מהותי זה, היו יחידות הדיור של השניים דומות אחת לאחת כשתי טיפות מים, ואף הרבה יותר מזה.

זר כי ייקלע למקום מגוריהם, יוכל להיות בטוח כי שני אחים הם, גם דמיון חיצוני היה בין השניים, וגם דמיון בתכונות האופי שלהם, ואולי דמיון זה הוא דווקא הסיבה לחשוב כי לא אחים הם, הבדל אחד קטן היה בתכונותיהם של השניים, בעוד זומר היה אדם שכולו אמת ויושר, אדם שלא מוציא מפיו דבר שיש בו אפילו אבק שקר, ואפילו לא אבק דאבק, הרי שזומל היה ההיפך הגמור מזה, הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו דבר שריח אמת נודף ממנו, אפילו את התיבות 'דיבור של אמת' לא היה מעלה על דל שפתיו. עד כדי כך הגיעה סלידתו של זומל מן האמת.

כה רבה הייתה הפליאה בקרב תושבי העיר, כאשר 'גבה טורא' בין השניים, כולם ראו את זה, כולם ראו איך שבבית הכנסת מפנים הם את עורפם האחד לשני, כולם ראו איך שהם לא מדברים יותר בשעת התפילה, לא לפניה, וק"ו שלא לאחריה, כולם גם שמעו את קיתון הרותחים, מלא הקללות והנאצות ששפך זומר על ראשו של זומל, אך איש לא ידע על מה ולמה באה המריבה, אש לא ידע לומר מה הוא טבעו ומה הוא צבעו של אותו חתול שחור שעבר בין השניים, ושמא לא היה זה כלל חתול, רק עכברון קטן. מה שבטוח הוא, שמשהו עבר בין השניים. ואולי מישהו.

זה קרה בתקופה זו של השנה, תקופת תמוז, התקופה בה כולם מתכננים את יציאותיהם העתידיות לימי בין הזמנים, החופש הגדול בלע"ז, ומוחו של זומר הגה רעיון. למה לו להרחיק נדוד בשביל נופש, למה לו להשקיע הון ואון בשביל שינוי האווירה, אולי פשוט יפנה לזומל ויחליף איתו דירה. ברגע שזומל שמע את הרעיון הוא נענה בחיוב, מה שלימד את זומר מהניסיון, שאין סיכוי שדבר זה יקרה, הלא זומר מעולם לא קיים את מוצא פיו. ואז, ברגע קטן של תסכול ועצבים, החל זומר לשפוך קללות אש וגפרית על זומל, את הסיום כולם שמעו. '...ושכל החיים שלך תהיה רגע לפני האפצ'י'.

כולם כולל כולם ניסו לגשר ולפשר ביניהם, לא להפריד בין הניצים אלא דווקא לחבר ביניהם, לשוב שוב לזומרל המוכר, אך ללא הועיל. היה נראה שהם נכנסו לדרך ללא מוצא. מה גם ש'ברכותיו' של זומר החלו להתקיים בו בזומל אחת לאחת. הבום הראשון היה בוקר אחד, כאשר ללא כל הודעה מוקדמת, אשתו פוטרה מעבודתה, כאשר אף לכספי הפיצויים לא זכתה, שכן משכורתה הייתה כסלאנים, בקמ"ץ ולא במלאפו"ם, ועוד באותו היום, בנו חזר מן החיידר, אוחז בידיו הודעה 'מאוד משמחת', לפיה כל עוד לא יוסדר תשלום החוב לת"ת, אין לבנם מחמדם מקום לשהות בו בשנה הבאה. ופני הזוג זומלוביץ חפו.

זומל כבר סימן לעצמו שני 'ויים' ביומן קללותיו של זומר, כאומר, השתיים הראשונות כבר התקיימו. נותר רק לחכות לבאות. והן אכן לא אכזבו. בפתע החל זומל לחוש בכאבים עזים שלא ידע את מקורן, אם מהמעיים אם מבני המעיים, אם מהשכל אם מהכליות, מה שבטוח בטוח, שהיו אלה כאבים עזים ובלתי פוסקים. תיכף הלך זומל לדרוש ברופאים, שאחר ניתוח סדרת צילומי הרנטגן הסי טי האם אר איי ודומיהם, נאלצו הרופאים לקבוע כי זומל לקה במחלת קישקע'ס חשוכת מרפא. מחלה סופנית. זאת אומרת, לא מחלה שממיתה את האדם חלילה, אך מחלה שעל האדם להתמודד איתה עד המוות. מחלה שעשתה לו את המוות.

כעת לא נותר לזומל אלא להמתין להגשמת קללתו האחרונהשל זומר מיודעינו. והיא באה. ובגדול. זומל המתין בתור לקופה עם קניות השבת, כשמדי פעם הוא נאנח אנחה כזו המשברת גופו של אדם, אודות למחלת הקישע'ס המקננת בו. הקופאי כבר החל להעביר את מוצריו, תוך שהוא שואל אותו 'כמה גילה?', זומל חפץ לענות כי זה 'גיל' ולא 'גילה', אך אז הוא חש כי ראשו נלקח לאחור, פיו נפער ועיניו מתמצמצות. כל שעליו לעשות הוא לצפות לאפצ'י הגואל. אלא שזה לא בא. אחר דקה הבין זומל כי אשר יגור בא לו. את שארית חייו עתיד הוא לבלות ברגע שלפני האפצ'י. וכאשר אבדתי אבדתי.

זחיחות הדעת והצחוקים שהיו אז בחנות, כמו פסחו על זומלנו שמיהר לחוץ לראות, שמא קרני השמש שיחדרו אל פיו ייטיבו עמו. אולי הקרניים ישחררו לו את האפצ'י. כך הוא שמע פעם מאיזו סבתא זקנה. אך השמש מזמן כבר שקעה. הלילה הוא ודאי ייאלץ לישון ברגע שלפני האפצ'י. אם יש דבר כזה, אם ייתכן כדבר הזה, איש לא יידע. תשאלו את מי שכבר ניסה. אך מה תעשו כשאתם שפני הניסיון? זומל כבר גמר אומר בלבו, כי במצב כזה, טוב מותו מחייו, אולי אף ישלח יד בנפשו כדי לקצר את הרגע שלפני האפצ'י. לולא יראת השמים שהייתה בו, מזמן היה עושה זאת.

כמה דקות חלפו להן כשזומל עומד באותו חוסר אונים משווע, כשלפתע חש הוא בנוזל הנשפך לתוך פיו. הוא חפץ לעצור את אותו הנוזל שכן עוד לא ברך שהכל, אך עובדת היותו ברגע שלפני האפצ'י מנעה ממנו לסגור את פיו, ואף מנעה ממנו להניע את שפתותיו כנגד המברכים. לנוזל היה טעם חמוץ מתוק בתוספת מרירות מעודנת. זומל אף הספיק לראות את צבעו הזר של המשקה. אם הוא לא טועה היה זה ירקרק שחום. אולי זה נקרא ברונזה. אשתו ודאי תדע.

זרם המשקה שמילא את פיו שטף גם את בגדיו. זומל חש שעוד רגע קט והוא טובע בתוך נוזל סמיך ודביק זה, תחושה לא נעימה בעליל. גלגלי מוחו של זומל החלו לפעול בחריצות יתירה, תוך ניסיון להבין היכן טמונה רעה חולה זו בסדרת קללותיו של זומר, אך ללא הועיל. ברור כשמש, היה לו לזומל, כי תופעה על טבעית זו, אינה באה כתוצאה מקללותיו של זומר, ברור באופן בלתי משתמע לשני פנים. ברור באופן חד משמעי. חד וחלק.

כימאי שהתגורר באותו הבניין, בקומת הגג, שרבב ראשו מן החלון לחוץ, ראשו ורובו, ותוך שהוא פוכר את כפיו בייאוש השמיע הוא צווחה: 'אהה! נמוג החלום ונגוז החזון! הקיץ הקץ על סם הפלא 'לא אשים עליך', היחיד מסוגו. טעות קטנה בין צלזיוס לפרנהייט היא זו שגרמה לאדי התרחיף שיעלו מעלה ויצאו לחוץ מבעד לחלון, ומשינוי הטמפרטורות הקוטבי - יישפכו על אתר אל הארץ כנחל שוטף.

זע לו זומל באי נוחות משווע על מקומו, ניער את ראשו אנה ואנה לאות הן ולאו גם יחד, על מנת לנער מעליו, ולו במעט, את אותו נוזל דוחה שמילא את כל כולו. כעת הנוזל יותר נדמה בעיניו היה כקיא או משהו כזה, מין דבר שודאי אינו טעון ברכה, לא לפניו ולא לאחריו - סיים זומל את הרהוריו בקול, כיאה וכראוי לזומעלא'ך, שמוציאים מפיהם מה שמהרהרים הם בליבם. ואז הוא אוחז את עצמו. רגע. בעצם אני מדבר כאחד האדם. משל מעולם לא הייתי ברגע שלפני האפצ'י. מה זאת ארע לי.

כן, אמר לו הכימאי שהספיק לרדמת מקומת הגג, עד למקום עומדו של זומל. היה זה c.h.t.s.b.l.o.o. בשמו המדעי, שזה הוא בעצם ראשי התיבות של הפסוק 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' בהגייה אשכנזית מובהקת, או בשמו העברי 'לָשִׂימָלֶיךָ', שזה הוא בעצם שם היוצא מן התיבות ל"א אשי"ם עלי"ך, בקריאה מהירה ובחיבור מילים, משקה המורכב מכל סוגי הויטמינים, החל בויטמין שיויתי (c.b.t.) וכלה בויטמין שמוץ (schmootz), שאמור להוות כתרופה לכל המחלות הקיימות ושאינן, כולל כל הקורונות האלה...

זה בכלל לא משנה, התעורר פתאום המדען-הכימאי מהרהוריו הנוגים, סביר להניח כי אינך מתעניין כלל באותם שמות מסובכים, ומה הם בדיוק מרכיביה של תרופה פלאית זו, של 'סמא דחיי' זה שנשפך היישר לתוך גרונך. אני הוא האשם בכך שלא רשמתי אצלי את מרכיבי התרופה, אני הוא הגורם לאבדונה. אך אתה -פנה הוא אל זומלנו- אמור נא לי את פרטי חשבון הבנק שלך, בכדי שאעביר לשם פיצויים על עגמת הנפש ועל חוסר הנעימות שנגרם לך בסיבתי. סך של חמישים אלף ש"ח טבין ותקילין. אמר ועשה.

כדי להודות ולהלל לקב"ה, תאר זומל לעצמו, מה היה קורא לו לא הייתי מגיע למצב מביך זה של רגע לפני האפצ'י, הלא לא הייתה כל סיבה שאהיה אז ברחוב באותו המקום, וגם לו הייתי אז ברחוב, הרי שלא הייתה כל סיבה שאפתח את פי, וכיצד זאת הייתי נרפא מכאבי הקישקע'ס שסבבוני??? גם המזל שמיד עם כניסת הנוזל לפי נרפאו כל בעיותיי, שאם לא כן, כיצד זאת הייתי מצליח לומר לאותו מדען את פרטי חשבון הבנק שלי??? הודו לד' כי טוב.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בס"ד
הוא היה קודם בשוק הבהמות, זה ברור לו. הרוכל הציע לו עז חולבת מצוינת שנראתה לא רע. הוא כבר הוציא מהשק שלו שלושה דינר כשראשו החל להסתחרר, זה מה שהוא זוכר. אחר כך הוא התעורר בעולם האמת.

לא ככה הוא דמיין את העולם הבא. הרעשים כאן מוזרים לחלוטין והאנשים כולם לחוצים וממהרים , איזה חלום משונה. הוא שולח את ידו כדי לצבות את עצמו ומגלה תגלית חדשה, ידו קשורה לעמוד ברזל, איזה יופי.

הוא מושך את ידו בחוזקה ומצליח להשתחרר, ידו זועקת לו בכאב שהוא ער, שאינו חולם. דבר ראשון הוא ניגש אל החלון ובוחן את הסביבה. הנוף גורם לו להשתנק ולקפוץ אחורנית, הוא נמצא בטירת ענק בת עשרות אמות וסביב טירות נוספות שנושקות לשמיים.

קול צרוד וגבוה מגיח ממפתן החדר, מפיק הקול הינו ברנש שנראה שונה מהשאר וחיוכו הרחב מחריד אותו.
"התעוררת!" קורא הברנש, גורם לו לסגת אחורנית. "תרצה שאעזור לך בדבר מה?"
"תעזור לי לצאת מפה", הוא לוחש.
"אני מצטער, זה לא בסמכותי", הברנש עם התלבושת הצבעונית פוסע לפנים החדר ומפנה את הפתח. "אם תרצה אני אוכל לעשות קסם קטן ו-", הוא נעצר, בוהה בבחור בורח מהחדר.

הוא רץ במשעולי הטירה, מחפש גרם מדרגות שיוביל אותו מטה, הרחק מבית הכשפים הזה. רגליו מובילות אותו אל קצה המסדרון, מוצאות שם גרם מדרגות אימתני. הוא שועט מטה, לא נותן לריאותיו להתעייף. רק עוד קצת והוא ימלט מהטירה המכושפת. בירידתו הוא חולף מידי פעם ליד פתחים לפרוזדורים הדומים לזה שברח ממנו, גורמים לו להאיץ אפילו יותר.

תחתית גרם המדרגות מאכזבת אותו. במקום לגלות את הפתח המוביל ליציאה מהסיוט הזה הוא מגלה פרוזדור ארוך ורחב. היציאה אמורה להיות כאן, זה ברור לו. אבל בדרך אליה מפטרלים אנשי הכובע הלבן, הם מתרוצצים בו במרץ ובקושי מאפשרים לו לפלס את דרכו אל צידו השני. הוא משפיל פניו ופוסע במהירות, מנסה להיראות חלק.
לפתע אחד מאנשי הכובע הלבן שם לב אליו, "הי, אתה! צא החוצה!" הוא ממהר להסתתר באחד מפתחי הפרוזדור ועוצם עיניו בהתנשפות.

כשעיניו נפתחות הן גדלות בין רגע לגודל מקסימלי. הוא בוהה בקבוצת אנשי הכובע הלבן המתגודדת סביב אדם השרוע בתנוחה מוזרה. האנשים העומדים אוחזים בידיהם מכשירי עינויים שונים ומשונים. הוא תופס מסתור מאחורי שולחן קטן, עוקב אחרי מעשיהם במבטים חרדים.
הזקן מכולם אומר מילים בשפה אחרת, כנראה כישוף, ואז אחד הצעירים מגיש לו סכין שאותה הזקן מקרב בצורה מאיימת לאדם הישן.

הגוף שלו תוסס, בלי לשלוט על עצמו הוא נעמד ומתחיל לצעוק: "עזבו אותו! רשעים! מה הוא עשה לכם?!"
אנשי הכובע הלבן מביטים בו בתדהמה, הוא מבחין איך שניים מהצעירים מתעשתים ומתחילים לפסוע לכיוונו. "לא! מכשפים! אל תגעו בי! אל תחתכו אותי בסכינים!"

הוא מתחיל לרוץ והם אחריו. הצעירים בלבן תופסים אותו במהירות וגוררים אותו לצד. רגליו בועטות במרץ, "אל תגעו בי, רוצחים!"
"איננו רוצחים, אנחנו רוצים את טובתו", אומר הנמוך שבהם בעודו מנסה להשתלט עליו.
"שקרנים!"
"לא, אנחנו דוברי אמת, אנחנו מצילים אותו!", מילותיו של הצעיר מלאות כנות, מבלבלות את הבחור המשתולל.
"מה זאת אומרת?" הוא שואל.
"מדובר באדם חולה עם גידול אכזרי בתוך המעי שלו, אם לא נחתוך אותו ונסיר את הגידול אז הוא עלול למות מוקדם מאוד".

"הוא הסכים לכל זה?" הוא שואל מופתע.
"ודאי! הוא מודע לכל התהליך ואפילו חתם עליו לפני שהורדם, ללא אישורו לא היינו יכולים לבצע דבר".
"ומה היו מילות הכשפים של המכשף?"
הצעירים מחייכים חיוך רחב, "הוא לא מכשף, הוא פרופסור", אומר הגבוה,"הוא חזר על פרטי הניתוח בשביל הפרוטוקול. אלו אינם כשפים אלא מושגים רפואיים, כאלו שאדם מן השורה אינו מכיר".
"כמוני כנראה".
"כנראה. לא הכל אנחנו יודעים בחורצ'יק, ועכשיו סלח לי, אני צריך לחזור לעזור בהצלת חיים".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
שרולצ'ה תמיד אהב את קל קו. גם ביום שהתחתן, לפני כמה שנים טובות, עדיין השאיר את החיוג המהיר הרבה לפני החיוג המהיר של אשתו.
היא לא התווכחה, ידעה איפה הגבול עובר.
הכוילל שלו היה במרחק של 5 דקות הליכה נמרצת, וזו כבר הייתה בעיה. כמה פעמים שקל כבר לעבור משם לכוילל רחוק יותר, אבל תמיד נכנע בגלל הכיבוד העשיר שהיה בכל יום ליד עמדת הקפה.
זה שווה יותר, שכנע את עצמו.
הרי לכוילל שכל כך קרוב לבית הוא לא יקח אוטובוס, פדיחה גדולה מדי.
אהה... תמיד נאנח לעצמו. ביום שימצא כוילל רחוק עם כיבוד עשיר, יהיה זה היום המאושר בחייו.

ליד מיטתו שכן אחר כבוד משקל דיגיטלי מבריק. לא פעם תהו ילדיו השובבים האם הודבק המשטח לרצפה.
כל יום, מיד בקימתו, היה מציב את רגליו על המשקל ומכניס נתונים בקפדנות לטבלה שהודבקה על הקיר הצמוד.
אגב, היא לא הודבקה מדי חזק, ולכן נאלץ להחליפה מדי פעם.

כל בוקר היה לוקח שני סנדוויצ'ים עבים לכוילל, מלאים בכל טוב. אשתו עברה על הרשימה שהשאיר לה ועקבה אחר ההוראות. גבינה צהובה, נקניק עבה וכן הלאה. כמה שיותר שומן, יותר טוב.

החברותא הקבועה של שרולצ'ה היה צפלון רזה, שהסתכל עליו בעין עקומה. מה הוא מבין בכלל? כולו עור ועצמות, 26 *BMI. לא פלא שקשה לו לראות אותו מוציא את העוגיות של אשתו, עמוסות בשוקולד חלבי.
כמה פעמים התגבר על עצמו והציע לו להתכבד, אך הוא סירב בתוקף כשעיניו פעורות, ומלמל משהו שנשמע כמו "דיאטה".
מיודענו החביב מעולם לא הכיר במילה הזו, ולכן הניד ראשו בפליאה וצלל בחזרה לגמרא, לא שוכח להוציא עוגיה כל כמה דקות. האתגר היה לחזור עם שקית ריקה הביתה.
לא פעם עורר העניין דיונים נרחבים בכוילל על ברכה אחרונה. כל כמה עוגיות צריך לברך, או פעם בכמה זמן.
שרולצ'ה הוביל את הוויכוח בעירנות, כמנוסה בעניין.
הוא אף הוציא חבורה שדנה בנושא זה מכל היבטיו (אשתו עיצבה לו בוורד).

בפעם האחרונה שהיה אצל הרופא, לא האמין למזלו הטוב. הרופא שקל אותו, הכניס למחשב את הנתונים וצקצק בלשונו במורת רוח. "ישראל היקר, הגעת כבר ל- 38 BMI. מתי יגיע הזמן להפסיק?"
'בדיוק עוד שני BMI חמודים', חשב לעצמו שרולצ'ה בסיפוק, אך סכר את פיו. אסור שהתכנית שלו תתגלה מוקדם מדי. עוד כשהיה צעיר, וכולם כינו אותו השמן של הכיתה, חלם על ניתוח בריאטרי. הוא הבין שזה ממש פשוט. ניתוח ואתה רזה ביום אחד.
הוא לא שיתף איש במחשבותיו, רק את אשתו מיכל בפגישה האחרונה לפני הסגירה. תמיד היה בן אדם הוגן. היא הסכימה איתו בכל לב, והבטיחה לעזור לו בכל מה שיצטרך.

והנה הוא עומד נרגש, בגיל עשרים ושבע, כשהוא רחוק מרחק של חודשיים בלבד מהיום המאושר. לפי כל התחזיות, יוכל ממש בקרוב להירשם לניתוח.
לא יהיה קל להיפרד מהכרס החביבה עליו. הוא ליטף אותה כהוגה במחשבות עמוקות.
אבל הכל שווה.


*BMI- היחס בין משקל הגוף וגובה הגוף. הטווח התקין הוא 25.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
קראתי לו 'חמור', סתם יצור מיותר, רדוד, חסר חוש ותבונה

אמרתי לו לך, מי צריך אותך בכלל, מוטב היה אילו לא היית, ולמה אתה עדיין כאן.


הוא, שתק בגבורה, נשך שפתיים, הסיט מבט בבושה


הייתי משוכנע שצדקתי, הלוא שתיקה כהודאה...

לא ידעתי, אך הוא חיכה לי בפינה.



הוא היה שם, בדיוק כשהייתי צריך אותו... ברגע של חולשה

לרגע הזה ה'חמור' הזה חיכה

הוא היה שם מוכן, עם החיוך המוכר, מזמין, לא משאיר לי ברירה


בטון ממכר הוא שכנע אותי להושיט לו יד

הושטתי, לא יכולתי שלא


ואז, ברגע אחד, הוא משך אותי אליו -

גורם לי להרגיש

להתרגש מחדש

להתעורר

לחיות מחדש

להתמכר

להישבות בקסמיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
אני אבוד
בניכר
לא מכיר
את המחר.

עוד לא מצאתי
ומחפש עדיין
סיבה שתחזיק אותי
עוד יום או יומיים
מתקלף משריון מזויף
בינתיים.

לא יודע לאן לפנות
עכשיו
כשכולם סובבו לי
את הגב.

מצפה להתגלמות
התגלות
או כוח נשגב.

אבל אולי מחר
או שלשום אגלה
שאולי הלכתי לאיבוד
רק כדי
למצוא את עצמי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
אני רוצה לצבוע קיר דומיננטי בחדר שינה
וראיתי באתר של טמבור צבע שנקרא 'משי פראי'
זהו צבע היוצר מרקם המדמה בד משי פראי.
אשמח לדעת, האם יש מישהו שראה את הצבע על קיר?
האם זה טרנדי? או מיושן?
מה הסגנון שמתקבל? מלכותי? מודרני?
אני רוצה גוון נוטה לורוד, איזה סוג ורוד מתקבל? ורוד עתיק? פנינה? אפרורי?
אשמח לכל מידע!
תודה רבה!
כמה הבהרות לגבי הקטע הנ"ל. 1. זה לא סיפור בהמשכים;) ולכן לא מתחייבת לעלות עוד קטעים נוספים. 2. זה לא ממש סיפור. זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים. מכירה מקרוב את הבחורה שהתמודדה איתה. מכירה גם את ההורים שלה. 3. אני לא מפחדת מביקורת.


מעולם לא השתתפתי בפעילות הסמינר. על מחנות קיץ וחורף יכולתי רק לחלום.
אף פעם לא הבנתי את הסיבה שעומדת מאחורי ה'לא' הנחרץ של אמא. גם את הסירוב של אבא לא הצלחתי להבין.

גדלתי בבית שלא שואלים בו שאלות.
אבא ואמא החליטו. וכשההחלטה נפלה, הייתי צריכה ליפול לידה. ולא משנה כמה הנפילה הזו ריסקה, ריסקה אותי מבפנים.

כשניסיתי לברר למה רות כהן - שאבא שלה ראש כולל נחשב ואמא מנהלת סמינר גדול, לא מפספסת אף תוכנית. קיבלתי תשובה אחת, ברורה: "מה זה משנה איך זה אצל האחרים? ככה זה אצלינו בבית".

שנאתי את 'האצלינו', שנאתי את 'הבית' וגם 'ככה', זו בכלל לא תשובה.

המציאות הכריחה אותי להדביק שפתיים. כמעט תמיד, מצאתי את עצמי שותקת.

שתקתי מול מורה מבולבלת שבאמת לא הצליחה להבין למה אני נעדרת מכל פעילות חברתית.
שתקתי מול חברות שלא ניסו להכאיב לי כששאלו למה אני חולה בקביעות לפני מחנות.

שתקתי מול ההיגיון.

ופתאום, כבר שום דבר לא היה אכפת לי.
ככל שניסיתי להסביר את עצמי, הבנתי עד כמה אני נשמעת מגוחך.
ככל שניסיתי לתרץ את אורח החיים שלי, הבנתי עד כמה אני שונה, מוזרה אפילו בעיני עצמי.

חברות דיברו על המצב הכלכלי שלנו, שאולי הוא הסיבה העיקרית שבשלה אני לא מגיעה לאף טיול או מחנה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

מורות התייעצו ביניהן מה אפשר לעשות עם ההסתגרות המוזרה שלי וכיצד ניתן לפתור אותה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

התרגלתי להיות אחרת: התלמידה ההיא, בספסל האחורי, שאף אחד לא שומע אותה: הילדה עם העיניים הגדולות שעומדת מאחורי הסורגים, צופה במשחקי 'שבויים' מהצד, נושכת שפתיים מול המציאות: הבחורה מאחורי המחיצה.

כולם דיברו על ההתנהגות המסתורית שלי. על הסודות שאני מחביאה. ולי, באמת ששום דבר כבר לא היה אכפת.
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.

איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
שלום לכולם,
לפני שבועיים התקשר אלי אברך שבנה 2 יחידות דיור מעל הקומה שלו.

הבניה הסתייימה לפני שנה, ומאז חייו אינם חיים.

האברך שכר את שירותיו של מפקח בניה (כך כולם המליצו לו לעשות, ויפה עשה).
וב"ה הבניה הסתיימה, אבל...!!! המפקח לא היה נוכח כל הזמן בשטח והקבלן עשה כל מה שהתחשק לו ללא מפריע.

לשתי היחידות נכנסו זוגות צעירים (ממש אחרי החתונה).

ובקומה מתחת, תחת חדר השינה של הזוג מהקומה מעל, מאחת היחידות, נמצא חדר שינה של אחת הבנות, וקרוב לשם חדר ההורים.

ובלילה, גם שנגמר הקול ששון וקול שמחה, השכנים היו שותפים לכל החמשה קולות...

שמעו ה-כ-ל, דיבורים , לחישות, נחירות, צעדים, שעון מעורר, ועוד ואכמ"ל.

בעלי הדירה חשבו שאולי הבעיה היא בזוג הנ"ל, ומהר דאגו לפנותם, אבל, גם בזוג השני, אותה השירה והזימרה.

בעלי הדירה היו אובדי עצות, במיוחד שהבת הגדולה שמעה קולות מוזרים וניגשה להורים לשאול אותם מה זה, ההורים נבהלו...

הם קראו בתחילה למי שהציג את עצמו כיועץ אקוסטי, אבל בפועל הוא היה "מודד רעש מוסמך" שעל הדרך גם מבצע עבודות של אקוסטיקה...משהו לא הסתדר להם.

ובעל הדירה חיפש, ומצא את הפרטים שלי, אינני אוהב להכנס לפרויקט שכבר ביקר בו יועץ אקוסטי, ולכן בשביל להתחמק, ביקשתי ממנו שישלח אלי את הדוח שכתב היועץ.
וכבר בקריאת הדוח הבנתי שאין לו מושגים באקוסטיקה.

ריחמתי על בעל הדירה, והסכמתי להגיע לביקור.

הגעתי לדירה וביצעתי מדידות רעש עם תוכנת תדרים, ואת האמת, לא מצאתי חריגה כמו שכתוב בדוח, אבל כן שמעתי בתדר 500 הרץ, זימזומים קלים.

ובלילה, נדדה שנתי, וכן ביומיים שלאחר מכן.

לא הצלחתי להבין, כיצד תקרה של בטון בעובי 200 מ"מ עם סומסום מעבירה רעש נישא, שלטענת המודד הקודם הוא בגובה של כ80 דציבלים.

התייעצתי עם המהנדס האקוסטי מהטובים בעולם, (בשיחת ועידה עם 5 אקוסטיקאים), שגם היה פעור פה למשמע אזניו, ולא ידע מה לומר לי.

אף פעם לא התלוננו על רעש נישא מרצפה לקומה שמתחת, אלא על רעש הולם בלבד, קרי, צעדים, גרירת כיסאות ועוד.
אבל אני לא ויתרתי, ושינסתי מתניים לפתור את הבעיה.

טוב, כתבתי דוח אקוסטי, נעזרתי בתוכנה מקצועית ובניסיון אישי, והעברתי ללקוח.

בדוח כתבתי שלפני העבודה, יפרק את הריצוף ונראה מה נגלה שם.

אני מצרף לכם תמונות:
1772740855591.png
1772739413436.png

מתחת לריצוף, הקבלן מילא את החלל שהיה בגובה של כ מעל 20 ס"מ בכל המרעין בישין שהוא מצא, מחתיכות של בטון, קרמיקה, אל תשאלו מה שהלך שם.

1772739516964.png

1772739545602.png

ועכשיו הכל מובן.

קודם כל כלל ראשון, לא משתמשים בחצץ, או בסומסום, אלא אם כן מניחים יריעה אקוסטית מתחת.
ובודאי שלא משתמשים באבנים, בלוקים, ובפנלים, ומרצפות.

מה שגרם לרעש להישמע זה החללי אויר (כיסי אויר).

ואם כבר משתמשים במילוי, זה רק בחומר שנקרא "פומיס יווני" יש לו יכולות אקוסטיות מדהימות.
בעל הדירה יפרק את כל הריצוף נראה עוד מה נגלה שם, ואשתף אתכם.

בהמשך לפי הדוח שכתבתי לו נבצע טיפול אקוסטי מקיף (אני לא קבלן), ובע"ה גם בזה נבצע מדידה אקוסטית לאחר העבודה, ונראה מה נקבל.

שיתפתי אתכם האדריכלים והמתכננים, שתשימו לב על הפרט הקטן הזה, כי ללקוח, זה פרט גדול.
תשתמשו עם פומיס יווני, ותקפידו על כל ההוראות לפי המפרט אקוסטי של היצרן.
בהצלחה לכולם.
אם הגעתם עד לכאן, זה אומר שזה היה מעניין.
תודה על ההקשבה.
וגם, אני פה בשבילכם, תשאלו, אל תתביישו, ואשתדל לעזור.
ecocare-דואגים לשקט שלך.

אשכולות דומים

תמו"ז
זמני תשובה ממשמשים ובאים
זריזים מקדימים ועושים תשובה

פרשת בלק ידע הקב"ה לבד, וכן כל מה שעובר על כל יצור ונברא זה רק בידי הקב"ה הטוב ומטיב לכל גם בדרכים נוספות הידועות רק לו.

בחז"ל בלעם בבני אדם מדומה לתרנגול בעופות, כי רק שניהם יודעים לכוין הזמן, הן לקללה והן לברכה, בלעם ידע לכוין רגע לא טוב, ותרנגול כל בוקר את זמן תחילת היום. ללמדינו להיות בדימוי לתרנגול לתחילה חדשה שתהיה טובה.


נאום הגבר שתום העין, ...נופל וגלוי עיניים. כשהאדם מרגיש גבר בגובה, הוא מעין שְׂתוּם העין - שלא רואה מסביב - כי הוא למעלה, אבל אם חלילה נופל - משתנה משהו בסדר יומו - אז גלוי עניים - הוא מסתכל היטב מסביב לראות ולהיזהר.

פרשת בלק בין חמישים וארבע פרשיות התורה, חמש פרשיות נקראות על שמות אנשים. נח, יתרו, קרח, בלק, פנחס. על נח מעידה התורה "נח איש צדיק", יתרו הוסיף פרשה אחת בתורה "ואתה תחזה", קרח, הגמ' בסנהדרין [ק"י.] אומרת שהיה גדול בתורה, כפי שדרשו "קרואי מועד" שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, "אנשי שם", שהיה להם שם בכל העולם. דורשי רשומות אמרו "צדיק כתמר יפרח" סופי תיבות קרח. פנחס קינא קנאת ה' וקידש שם שמים, ופנחס זה אליהו, וכמו שכתב רש"י בבבא מציעא [קי"ד:], וכן בשיר השירים רבא [פ"ב] וילקוט פנחס. אבל למה זכה בלק שתיקרא פרשה על שמו? בספר "ברכת אברהם" מביא את הגמ' בסוטה [מ"ז.], שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצאה ממנו רות שיצאו ממנה דוד ושלמה. עמדה לו לבלק זכותם של דוד ושלמה, ושל משיח שהוא מבית דוד.

בפרשת בלק אין אף הפסקה אחת, לא פתוחה ולא סתומה המבדילה בין ענין לענין. וכל זאת למה? אומר ה"חפץ חיים", כי אמנם בלעם נביא היה ונבואתו היתה מהשראה עילאית, "ואת אשר ישים ה' בפי אותו אדבר", אבל לא היו בו אותן הסגולות הנעלות והמידות הטובות של נביאי ישראל, דברי הנבואה לא השפיעו עליו, הוא לא התבונן בהם ולא למד מהם כלום. ורש"י [בתחילת פרשת ויקרא] כותב שההפסקות היו משמשות כדי ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, אבל אותו רשע היה נסחף והולך בשטף דברי נבואתו בלי בינה ובלי דעת, לכן כל הפרשה ללא הפסק. [וכפי שגם כתוב בסיום "וישב למקומו... הלך לדרכו..., שלא השפיע עליהם כלום למרות שהיו אלו דיבורי קודש.]

ה"חתם סופר" בתשובותיו [יור"ד סימן שנ"ו] כותב: ויש לי לעורר בדבר אחד. "הנה אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו עידי ראיה, חוץ מפרשת בלעם", כי כל מופתי מצרים והמדבר, את הכל ראו עינינו ונעשה לפני שישים ריבוא ולא נשאר אחד מכל ישראל בחוץ שלא ראה, ואין האבות מנחילים שקר לבניהם, זה כמו שאנו ראינו זאת בעצמינו. "כל התורה כולה ראינו בעינינו" חוץ פרשת בלעם, מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד שבא לארצם, ולמה בא ומי הביאו ומי יודע שבנה מזבחות, שרצה לקלל ונהפך לברכה. מי בא בסודם? ואפילו משה רבנו ע"ה לא ידע, ורק מפה הקב"ה נכתבו הדברים. "הנה המאמין בכל התורה ומצוותיה ורק מסתפק בפרשת בלעם, הרי הוא כופר בה' אלוקינו ה' אחד".

ה"נתיבות המשפט" מתרץ, כשבלק שלח מלאכים אל בלעם, הם לא דיברו בלשון הקודש, כך גם תשובתו של בלעם, שהרי מנין שידע לשון זו, ובוודאי אין להם השגה בשורשי הדברים הנכתבים בתורה. זהו שהתכוונו חז"ל כשאמרו שמשה רבנו כתב "פרשת בלעם", הוא כתב בתורה את כוונת ההשגה שהשיג בלעם בלשון הקודש הכתובה בתורה שהיא מלאה בתילי תילים של סודות.

מלאך הוי"ה נצב בדרך: ר"ת בגימטריא מיכאל, עה"כ. לרמוז שזהו המלאך מיכאל.
ומגבעות אשורנו[עה"ת]=אלו משה אהרֹן בני עמרם יוכבד.

"וירא בלק בן ציפור" (כ"ב - ב') ראה שעמדה לו חמה למשה. [בעל הטורים]. שואל האדמו"ר מסאטמר, מדוע פחד בלק מנס זה שנעשה למשה יותר מכל הניסים שנעשו לישראל? ומתרץ, הרי כתוב [ע"ז - ד'.] "וקל זועם בכל יום", וכמה זעמו של הקב"ה? רגע אחד ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, שכתוב "ויודע דעת עליון", שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה ומתי כועס, כשהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב משתחווים לחמה, מיד כועס הקב"ה [ברכות ז'.]. א"כ, כיון שכל כוחו של בלעם היה שידע לכוין את רגע הזריחה שהיא שעת זעמו של הקב"ה, לכן כאשר ראה בלק כי יש בכוחו של משה רבנו להעמיד חמה, התיירא שמא יעמיד את החמה, ואז לא יוכל בלעם לכוין את רגע הזריחה ולקללם. [גם גוי יודע איפה לפחד מהיהודי כשזוכר שגם הוא היהודי פועל מעל הטבע.]

לא הביט אוֶן ביעקב: יהודי הוא טוב. ילד יהודי הוא טוב שבטוב. ילד יהודי המתפלל ולומד תורה, מתחנך לקיום מצוות ושואף לגדול בדרכי ה', הוא הטוב ביותר עלי אדמות. ואף אם חלילה יש בו רבב, ואולי גם פגם כלשהו, הוא נשאר מצוין. הכתם דורש ניקוי עדין, הפגם ממתין לתיקון קל, אך התלמיד היה ונשאר מצוין. - כאשר בלק מזמין את עמיתו בלעם הרשע לקוב את בני ישראל, עונה בלעם בעל כורחו ומכריז את האמת - הנצחית "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". אין סיכוי שאקלל - ואי אפשר לפגוע בבני ישראל, כי ה' רואה בטובתם, וכלל אינו מבחין באון ובעמל שבהם. מסופר על הרב אריה לוין אוהבן של ישראל, שסייר בחצר תלמוד תורה עץ חיים בהפסקת הלימודים, עקב הוא אחר מעשה התלמידים, כחלק מתפקידו כ"משגיח" בת"ת. מלמד צעיר ביקש לשמוע מפי הרב הישיש הדרכה והנחייה, ולהחכים ממשנתו החינוכית. הוא ניצל את ההפסקה והצטרף לרבי אריה. במהלך שיחתם תוך כדי סיור בחצר, פנה רבי אריה ושאלו "מה אתה רואה? הרי ילדי החיידר בחצר בהפסקה, מה ראית עד הנה?" ענה המלמד שאכן שם לב לכמה דברים שדורשים התייחסות! הוא צפה באברהמל'ה רץ - והכיפה ביד ולא על הראש, הוא ראה את איציק דוחף חבר, ואת יענקל זורק אבן!!! שמע רבי אריה, שתק לרגע, ואמר למלמד "ואני מה ראיתי? הנה יוסל'ה נועל סנדלים קרועים למרות שאנו בעיצומו של חורף, עלי לתמוך במשפחתו. ובנימין הקטן, כמה הוא רזה וחיוור, אשלח לו רופא לביקור בית. ובכלל אינני רואה היום את מאירק'ה, שמא שוב הסתבך המסכן, וחושש לבוא לחיידר..." שניהם ראו, אך אין ראייתם אחידה! על מה מסתכלים? מה רוצים לראות? מציאת הטוב בילד הוא יסוד בהתפתחותו הבריאה! הילד, בעקבותינו, ימצא את הטוב שבקרבו. איך מצא הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זכות בכל איש ישראל? כי חיפש! הוא הדין בתלמידנו. הוא חלש בלימודיו? מצא את יופי תפילתו. הוא ירוד בהקשבה? גלה את זריזותו בהגשת עזרה בטוב לבב. ילד מציג לאביו "תעודה" בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גליון מכובד, רצוף ב'טוב מאוד'. עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מגלה 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק לא התאמצת עוד קצת, ה'כמעט טוב מאוד' מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על כל הציונים הנהדרים? מיד מביט און ביעקב? תיכף רואה עמל בישראל? בשעה שבלק מוביל את בלעם להביט בבני ישראל ממרחק, אמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה. פירשו צדיקים, שבלק רצה להראות חסרון בעם ישראל, למצוא רוע, בכדי לעורר כעס וקללה. אמת, כאשר רואים את "קצהו" ניתן למצוא את הגרוע. הרי תמיד יש משהו בעייתי. אבל כאשר מביטים בכלל, בקומה השלמה וכולו לא תראה! לא תבחין בפגם. המעלות שיש בשלם גוברות על החסרונות. הבה נתבונן בתלמידינו השלימים, לראות מעלותיהם ואיכויותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה. נסה להפוך "כתם לידה" ל"נקודת חן", ונזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

אומרים בשם רבי אברהם נפתלי גלאנטי, כך זה כל הדורות, הגויים "רואים" רק מה שאנו עושים להם, אבל מה שהם עושים לנו כל הזמן, זה הם לא "רואים".

"ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא", לכאורה היה צריך לכתוב כי רבים הם? מתרץ ה"ישמח משה", כתוב בחז"ל, כשישראל מאוחדים, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם. המדרש מביא משל, חבילה של קנים, אם יפרידו כל קנה וקנה בפני עצמו, אפשר בקלות לשוברם, אבל אם מחברים אותה באגודה אחת, אי אפשר לשבור אפילו אחד מהם. ואמנם, מצאנו בתורה, שכל מקום שהיו ישראל באחדות, התורה כותבת בלשון יחיד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", וכתב שם רש"י "ויחן - כאיש אחד בלב אחד". זו היתה סיבת חששם של מואב, "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא", אפילו שהם רבים, מ"מ הם בבחינת "הוא", מאוחדים כאיש אחד ואז אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם.

לפעמים אנשים בונים תילי תילים של הלכות על ראיות ומקרים שלא קרו. כתב ר' שמעון הירשלר מלונדון בספרו, סיפר לי מחותני הרב ר' יצחק וויס שו"ב דאנטוורפען, ששמע מהג"ר משה האגר ראש ישיבת סערט ויזניץ, שפעם אחת נכנס אל החזון אי"ש בבני ברק ומצאוהו שנפשו עגומה עליו. שאל אותו מה קרה? אבל החזו"א לא רצה לענות לו, ורק לאחר ששאל את החזו"א פעם שניה, והפציר אולי אני יכול לעזור, סיפר לו החזו"א מה שקרה: בשבת שעברה בבוקר, למדתי במרפסת הבית כשהייתי לבוש מעיל וכובע, פתאום פרח עוף ולכלך את כובעי בצואה, ודאגתי איך אכנס להתפלל מנחה, עם הכובע הזה אי אפשר שהרי הוא מלוכלך ואסור לנקותו בשבת, ללבוש מגבעת של יום חול ג"כ אינו מן הנכון, שהרי שבת היום, ולהתפלל בלי שום מגבעת ג"כ אינו נכון בגלל כבוד התפילה. לכן נפל ברעיוני להתעטף בטלית, וכך עשיתי שהתעטפתי בטלית וכך נכנסתי להתפלל. והנה, באותו יום, בזמן התפילה של מנחה, היה שם רב אחד שראה את הדבר המוזר הזה, וחשב בוודאי יש לו לחזו"א איזה ענין בזה, ולכן כשהלך לביתו חיפש בכמה מקומות, עד שמצא מקור למנהג זה, ושלח אלי מכתב עם "מראה מקומות" בו הוא מבאר את מקור הדבר ללבוש טלית במנחה של שבת, וסיים את מכתבו, "אקווה שכיוונתי לדעתו הגדולה של החזון איש". סיים החזון איש בכאב: מדוע לא שאל אותי, והייתי אומר לו את הטעם האמיתי, אבל כעת שהחליט בעצמו מה שהחליט, לא לדעתי התכוין, אלא כיון לדעתו של העוף המלכלך.

בספר "חוט המשולש החדש" מביא מעשה שהיה עם ה"חתם סופר". אחד מרבני דורו ביקש ממנו שימליץ עליו להיבחר לרב בעיר מסוימת. ה"חתם סופר" ידע כי רב זה מכהן כבר כרב וחשש אולי בני קהילתו אינם מכבדים אותו כראוי, או שאין פרנסתו מצויה ולכן הוא מחפש עיר אחרת. אמר לו הרב, חס וחלילה, התושבים מכבדים אותי ופרנסתי מצויה בשפע ולא חסר לי דבר, אלא שטבעו של עולם שכל אדם מבקש ושואף להתקדם הלאה, ואם בעיירתו הוא כבר מכהן ברבנות כמה וכמה שנים, הרי שלטעמו כבר הגיע הזמן להחליף לרבנות אחרת. הביט ה"חתם סופר" באותו רב ואמר לו, דוד המלך אומר בתהילים [ק"ו - כ'] "וימרו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב", מה הכוונה במשל זה? אלא, העוקב אחרי מעשי השוורים יראה שכל הזמן עדרי השוורים מצויים בתנועה, אין הם נחים על מקום אחד, אלא מתרוצצים ללא הרף ממקום למקום. והדבר תמוה, הרי כל מאכלם הוא עשב ולא יותר, העשב מצוי בשפע מתחת פרסותיהם, ומה להם ללכת הלאה? אלא, כך הוא טבעם לחשוב שהעשב בהמשך ירוק יותר, ואולי גם טעים יותר. זו התנהגותם של שוורים! אבל יש גם בני אדם המתנהגים כמעשי השוורים, לא חסר להם כלום בעירם, פרנסה בכבוד וכל צרכיהם, אבל מבקשים להמיר את כבודם... במה? מנין לך ששם יותר טוב? זהו "תבנית שור אוכל עשב". זה גם מה שטענו מואב, התנהגותם של בני ישראל במלחמה זו היא חסרת היגיון, בדומה ל"תבנית שור אוכל עשב" המחפש להתקדם ולהיטיב עם עצמו, כשלמעשה הוא לא מרוויח כלום. וזה טענו לזקנו מדין, אילו היה מדובר במלחמה על בסיס טענות הגיוניות, היינו יכולים להיכנס איתם למשא ומתן של שלום, אלא שהם לא באו ללחום בנו, אלא "כלחוך השור את ירק השדה", וכנגד מגמה זו אין אנו יכולים לעזור ולהגן על מדינתנו.

לא הביט אוֶן ביעקב: בלק מלך מואב מביא אליו את בלעם נביא האומות, בניסיון להמיט אסון על עם ישראל. מנסים שוב ושוב לעורר קטרוג ולהביא בכך להסכמתו של הקב"ה לקלל את העם. שוב ושוב נכשלים הרשעים, כי על הקב"ה נאמר 'לֹא הִבִיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְּלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְּרָאֵל'. ה' אינו רואה בחולשתנו וברשעותנו. לא שאין במה לגנות אותנו, ושאין פגמים מבצבצים פה ושם. התורה מלמדת, שהקב"ה, מרוב אהבתו, אינו רואה בנו דברים אלה. לא רואים את מה שלא רוצים לראות, וכשלא רואים הרבה מֵהֲרָעָה מתנדף! מסופר על הצדיק רבי אריה לוין, אוהבן של ישראל, שהיה מסייר בחצר תלמוד תורה עץ חיים הירושלמית בהפסקות בין השיעורים. עוקב הוא אחר מעשי התלמידים, כחלק מתפקידו כ'משגיח' בת"ת. מלמד צעיר ביקש לנצל את זמן ההפסקה, לשמוע מפי הרב הישיש הדרכה והנחייה, ולהחכים ממשנתו החינוכית. המלמד הצטרף לרבי אריה בסיורו בחצרות. במהלך שיחתם, תוך כדי הליכה אקראית, פנה רבי אריה למלמד ושאלו "מה אתה רואה? כל ילדי ה'חיידר' משחקים בחצר, מה ראית עד הנה?" המלמד השיב שאכן שם לב לכמה דברים שבהחלט דורשים התייחסות! הנה אברימל'ה רץ, והכיפה ביד ולא על הראש! הוא רואה את איציק דוחף, ואת יענק'ל זורק אבן!!! שמע רבי אריה, שתק לרגע, ואמר למלמד "ואני, מה ראיתי? ראיתי את יוֹסַלֶה נועל סנדלים קרועים למרות שאנו בעיצומו של חורף. עלי להעביר תמיכה כספית למשפחתו. והנה בנימין הקטן, כמה הוא רזה וחיוור, אשלח לו רופא לביקור בית. ובכלל אינני רואה היום את מאירק'ה, שמא שוב הסתבך, המסכן, וחושש לבוא ל'חיידר'...". שניהם ראו, אך אין ראייתם דומה! על מה מסתכלים? רואים את מה שרוצים לראות! מציאת הטוב בילד הוא תנאי בהתפתחותו הבריאה! חשוב שגם הילד, בעקבותינו, יגלה את הטוב שבקרבו. איך מצא הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע זכות בכל איש ישראל? כי חיפש! הוא הדין בתלמידינו. הילד חלש בלימוד? מְּצָא את יופי תפילתו. הוא ירוד בהקשבה? גַלֵה את זריזותו בהגשת עזרה ברוחב לב. ילד מציג לאביו 'תעודה' בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גיליון מכובד, רצוף ב'טוב מאוד'. עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מוצא 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק אינך מתאמץ עוד, ה'כמעט טוב מאוד' כאן מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על שאר הציונים הנהדרים? וכי ה' מְּלַמְּדֵנוּ להביט און ביעקב ולראות עמל בישראל? בָלָק מוביל את בלעם לראש ההר, להראותו את בנ"י ממרחק, אומר לו 'תִרְּאֶנּוּ מִשָם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְּאֶה, וְּכֻלו לֹא תִרְּאֶה'. צדיקים פירשו, שבלק רצה למצוא חטא בעם, לחשוף רוע, ובכך לעורר כעס וקללה. אמנם, כאשר רואים את קצהו של דבר, מוצאים פגם, כי תמיד יש 'משהו' בעייתי. אבל כשמביטים בכלל, בקומה השלמה, וְּכֻלו לֹא תִרְּאֶה! כלל לא תבחין בבעיה. המעלות שקיימות בַשָלֵם גוברות על חסרונותיו. התבונן בילדינו הַשְּלֵמִים, וגלה מעלותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה שקיים בכל אחד. אם רק תְּשַנֶּה את זָוִית רְּאִיָתְּךָ ו'כתם לידה' יֵהָפֵךְ ל'נקודת חן'. נזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.(מעט דומה לקודם)

כל מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע. בפרשיות שלח - קורח - בלק, יש דוגמאות למה שאמרו חז"ל באבות [ד' - כ"א] "הקנאה והתאוה והכובד מוציאין את האדם מן העולם". בפרשת "שלח" מצינו במרגלים שהנפילה שלהם היתה בגלל "כבוד" כמו שמביא ה"מסילת ישרים" [פרק י"ט] מהזוהר הקדוש שידעו שכשיכנסו לארץ ישראל ירדו מדרגתם ולא יהיו נשיאים. בפרשת "קורח" למדנו איך ה"קנאה" מפילה את האדם לשאול, כמ"ש רש"י בתחילת הפרשה, מה ראה קורח וכו' "נתקנא" על נשיאותו של אליצפן. ובפרשת "בלק" יש לנו את כל ג' המידות, כמו שאמרו באבות [ה' - י"ט] עין רעה, נפש רחבה, רוח גבוהה מתלמידיו של בלעם הרשע. ללמדנו כמה חשובים ה"מידות" אצל בני אדם, עד שאנשים גדולים כשלא השלימו מידותיהן ירדו לשאול תחתית.

מסופר על רבי גדליה אייזמן זצ"ל שנכנס פעם לישיבה ב"קול תורה" והתחיל לחפש... כשראוהו בני הישיבה שאלוהו מה מחפש, ויאמר להם: אני מחפש מישהו שגר בעולם הזה". השומעים תמהו: הרי כולנו גרים בעולם הזה... אמר להם ר' גדליה: הרי המשנה באבות [ד' - כ"א] אומרת "הקנאה והתאוה והכובד מוציאים את האדם מן העולם", וא"כ מי שחי עם מידות אלו הוא לא חי פה, ואני מחפש מי שכן חי פה...

מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינן אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנום ויורדים לבאר שחת. [אבות ה' - י"ט] צריך להבין מהו הכח שמשך את תלמידי אברהם אבינו לדבוק בדרכו ולהאמין בהקב"ה, הרי היה זה דור של עובדי אלילים ומאמינים באמונות הבל, וא"כ מה גרם לתלמידיו לדבוק באברהם נגד כל העולם? ומאידך, לעומתם, תלמידי בלעם הרשע שראו את כל הניסים הגדולים שהיה לבני ישראל ארבעים שנה, ובכל זאת נדבקו במעשיו הרעים? מתרץ רבי שלמה היימן, התנא בא ללמדנו, כי שורש הכל הן מידותיו של האדם. תלמידיו של אברהם אבינו היו מצוינים במידות טובות, היו נקיים מכל שוחד ונגיעה, ויכלו להגיע להשגת האמת. אבל תלמידי בלעם, שהיו בעלי מידות מושחתות ורעות, הם התאימו את השקפת עולמם לנטיות ליבם כשאמרו לאור חושך ולחושך אור, וזהו שגרם להם לדבוק במידותיו הרעות של בלעם הרשע. זהו שורש של כל הכפירה בעולם, שנובע ממידות רעות ותאוות מגונות, וכמו שאמרו חז"ל, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם גילוי עריות בפרהסיה. לעומת זאת, טוהר המידות הוא היסוד והשורש לעבודת השם טהורה וזכה.

ה"כלי יקר" מתרץ, המואבים באו למדין ואמרו להם, עם ישראל יצאו ממצרים, עכשיו הם סוגרים חשבונות עם מי שהביא אותם לארץ מצרים... מי הביא אותם, הרי כתוב בתורה, שלאחר מכירת יוסף, יוסף עבר כמה וכמה גלגולים, עד שהגיע לפוטיפר . התחנה האחת לפני אחרונה, לפני שהגיעו לפוטיפר , כתוב [בראשית לז - כח] "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויּעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף" אז היות שהמדינים מכרו את יוסף לפוטיפר, ומפוטיפר הגיע אחרי זה לכלא, ואחרי זה כל עם ישראל ירד למצרים, יעקב ושבעים נפש ירדו, אז עכשיו הם עושים חשבון עם כל אלו שהורידו אותם למצרים, ואתם בכלל החשבון הזה...

"הנה כסה את עין הארץ" (כ"ב - ה') מדוע בלק אמר זאת לבלעם? מסביר רבי יהונתן אייבשיץ, בלק ובלעם היו מכשפים, אבל כל הכישופים תלויים במזלות שבשמים וכל המזלות תלויים בשמש. ולכן כאשר השמש מכוסה בעננים אי אפשר לפעול בכשפים. בלק מבהיר לבלעם, עם ישראל מחופים בענני כבוד ובזה הם מכוסים מ"עין הארץ" שהיא השמש, ולכן אי אפשר לפעול כנגדם בכשפים רגילים.

הסבא מנובהרדוק על מה שאמר לבן ליעקב אחרי בריחתו עם נשותיו "יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע" [ל"א - כ"ט]. ולכאורה צריך להבין, איך מעיז לבן לומר שהוא יכול לפגוע ביעקב, הרי באותה נשימה הוא ממשיך ואומר "ואלוקי אביכם אמש אמר אלי לאמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע", זאת אומרת שהוא לא יכול לעשות כלום? אלא, שהדבר יובן על פי מעשה שהיה. ישב יהודי בתחנת הרכבת, והנה הגיעה הרכבת, אבל הוא לא עלה עליה. ניגש אליו יהודי שהמתין גם הוא לרכבת, שואל אותו למה אינך עולה לרכבת? ענה לו: אין לי כסף לרכוש כרטיס. שאל אותו האיש, אם אין לך כסף, מדוע אתה יושב כאן? ענה לו, יש לי ביטחון בקב"ה שיזמין לי כרטיס. והנה, משמיע הרכבת צפירה אחת, צפירה שניה, ו... צפירה שלישית. כבר נשמע קול הקטר הנושם בכבדות, לפתע עובר יהודי במרוצה, וצועק ליהודי הממתין בביטחון "מה אתה יושב, הלא הרכבת כבר מתחילה לזוז. אם אין לך כרטיס, קח כרטיס ועלה מהר קרון", וכך עשה, עלה לרכבת והיא התחילה לנסוע. ניגש אליו אותו יהודי שלעג לו ולבטחונו, ואומר לו: תראה אזה מין שוטה אתה, איך אתה יכול לסמוך על הביטחון שלך? אילו איחר היהודי הזה בשניה אחת, לא היית יכול לנסוע..., סיים הסבא מנובהרדוק (שכנראה הוא עצמו היה אותו יהודי שהמתין בתחנת הרכבת וכולו מלא במידת הביטחון) ואמר: זה מה שלבן אמר: "יש לאל ידי לעשות עמכם רע" תוך כדי שאומר "ואלוקי אביכם אמש אמר אלי וכו' השמר לך וכו'", כי כמו כופר, גם כשאתה מוכיח לו ועונה לו תשובה מוחצת, הוא שומע דבר אחר, את מה שליבו חפץ. כך גם לבן, הקב"ה מזהיר אותו שלא יתקרב ליעקב, והוא ממשיך ואומר "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", כי מי שמתרגם כל ענין רק באופן שהוא חפץ לשמוע ולראות, אפילו אם ייפתחו לו ארובות השמים ויראה הכל בגלוי, בכל זאת לא יאמין.

בספר "פענח רזא" מסביר את שינוי הלשון. הראשונים היו שרים של בלק, אבל דרגת נאמנותם לא היתה גבוהה לעומת השליחים האחרונים שהיו בדרגת נאמנות גבוהה יותר, עד כדי כך שהוא יכול לשלוח בידם הצעת שוחד לבלעם ולא חשש שיפרסמו את הדבר. נאמנותם היתה מוחלטת כעבד לרבו, שזו דרגה גבוהה יותר משר למלכו.

בלעם אומר להם "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי' ה', כלומר, הקב"ה יותר חזק ממני, אבל אילו רק יכולתי... ומנגד, ר' יוסי בן קיסמא אומר, שגם בעבור אלף אלפי דינרי זהב, הוא לא יהיה מוכן לגור אלא במקום תורה. וההבדל ביניהם, שבלעם מוכן עבור כסף וזהב לעבור על התורה, ואילו ר' יוסי בן קיסמא מוכן לוותר על מלוא כסף וזהב על מנת לגור במקום תורה.

ה"חפץ חיים" היה אומר, בלעם אומר אל עבדי בלק בצדקנות: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי". תראו איזה רמאי היה בלעם, כלפי חוץ הוא מראה כאילו ליבו שלם עם הקב"ה, אך בלב פנימה, כל כולו מעשה פעור.

בלעם בדבריו רצה לעורר את מידת הדין על ישראל, ולכן היה מבקש להזכיר שמות המורים על מידת הדין, אבל הקב"ה ברחמיו, שם בפיו תמיד שם של רחמים. כשהוא רצה להזכיר שם "אלקים" (דין), שם הקב"ה "חכה" בפיו לדקור את לשונו שלא יוכל לגמור את השם, אלא יאמר "א-ל", שהוא שם של רחמים. וכשביקש לומר "י-ה" (דין), שם הקב"ה "רסן" בפיו והכריחו להוציא לשונו ולומר את כל שם ה' "י-ה-ו-ה" (רחמים). וזה מה שאמר בלעם "מה אקוב לא קבה א-ל", איך אוכל לקוב אם חייב אני לעצור על ידי החכה שאני אומר "א-ל" שהיא מידת הרחמים, "ומה אזעום לא זעם י-ה-ו-ה", איך יכול אני לזעום אם ה"רסן" מאלצני להזכיר שם "י-ה-ו-ה" במלואו, שהוא מידת הרחמים. זה מה שאמר בלעם "את אשר ישים ה' בפי", היינו רסן או חכה, "אותו אשמור לדבר". על זה אומר בלעם לעבדי בלק "לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי", אין באפשרותי להזכיר שמות של דין כרצוני, "לעשות קטנה" - לקצר שם "ה-ו-י-ה" ולומר רק י-ה, "או גדולה" להאריך בשם אלקים, כי החכה והרסן מכריחים אותי להאריך ולקצר כרצון ה', להקטין ולהגדיל בשמותיו כדי שלא אוכל לקללם.

"ויעמוד מלאך ה'" (כ"ב - כ"ד) אומר הגר"א מוילנא, עשר פעמים נאמר בפרשה "מלאך ה'", כנגד עשרה ניסיונות שהתנסה בלעם הרשע ולא השגיח בכולם. א'. "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רכב על אתנו ושני נעריו עמו" [פסוק כ"ב]. ב'. "ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו" [פסוק כ"ג]. ג. ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה" [פסוק כ"ד]. ד'. "ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויסף להכתה" [פסוק כ"ה]. ה'. " ויוסף מלאך ה' עבור ויעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאול" [פסוק כ"ו]. ו' "ותרא האתון את מלאך יהוה ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל". [פסוק כ"ז] ז'. "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלפה בידו ויקד וישתחו לאפיו" [פסוק ל"א]. ח'. "ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתנך זה שלוש רגלים הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי. [פסוק ל"ב] ט'. "ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. [פסוק ל"ד] י'. "ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר. [פסוק ל"ה]. כנגד עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, נתנסה בלעם עשרה ניסיונות ולא השגיח בהם כלל. היה עומד על כך רבי אייזיק שֶר ראש ישיבת סלבודקא, צא ולמד מה בין ניסיונותיו של אברהם אבינו ע"ה, לבין ניסיונותיו של בלעם. בעוד שניסיונותיו של אברהם אבינו היה לקיים רצון ה', הרי בלעם רצה לעבור את פי ה', ולא עזרו לו עשרת הניסיונות, האזהרות שהוזהר לסור מדרכו הרעה. המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין מוסיף, על הפסוק "ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו", כתב רש"י, מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד. פרשה זו צריכה לעורר את האדם. אם בלעם הרשע, ראש וראשון לכל דבר שבטומאה, משתדלים בו מן השמים ועושים את כל העצות כדי שלא יאבד, על אחת כמה וכמה עושים בשביל כל יהודי כדי להצילו מן החטא. ועוד יש ללמוד, כי כאן בעולם הזה, משתנה הטבע ונשלח משמים שליח של רחמים להציל את האדם, אבל צריך לדעת שזה דווקא בעולם הזה, עולם של עשייה ובחירה, אבל לעולם הבא, נעשה האדם "חופשי" ואז נאבד הוא לגמרי בחטאיו. יסוד זה היה שונה רבי יצחק בלזר, בעולם הבא כבר לא נכיר את הקב"ה, ושלא נסיק ונלמד מהתקרבותו אלינו בעולם הזה לאשר צפוי לנו בעולם הבא.

מֵאֹהֶל למשכן: משפט מרתק קראתי בשם המשגיח בישיבת מיר רבי ירוחם ליוואביץ זצ"ל, במאמר שנכתב לאחרונה לרגל 80 שנה לפטירתו. "אינני חושש מיצר הרע גדול" התבטא המשגיח "כמו מיצר הטוב קטן". נפילת האדם באה מתוך חולשותיו, רפיסותו, ודלות חיבורו הפנימי לקדושה. כאשר יצרו הטוב 'קטן' מצליח יצרו הרע לגבור ולנצח. הקב"ה מגלה "בראתי יצר הרע" ואף את גודלו ברא. תפקיד היהודי, תפקידנו כהורים ומחנכים להעצים ולהגדיל את יצר הטוב מיצר הרע. זאת באמצעות "תורה תבלין". ויטמין מְחַסֵּן ומציל. תבלין הוא דבר הנותן טעם. לא די בלימוד התורה גרידא להגדלת ולחיזוק יצר הטוב. על התורה להיות מתוקה בפה וערבה לנפש. המתיקות היא המעניקה עוז מול אשליות יצר הרע, הצבועות במתיקות מדומה. אנו מרגילים ילד לתורה, מתחילת דרכו, ע"י ממתקים לגוף ולנפש. ידועים דברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק 'חלק' (פיהמ"ש סנהדרין) כי דרך המלמד הוא להעניק לתלמידו הצעיר 'תמריצים' עד שיזכה ללמוד תורה לשמה. בתחילה מעניק לו מיני מתיקה, תאנים, אגוזים ודבש. כשמתבגר הוא מטעים את הלימוד ע"י בגדים נאים ונעליים, בהמשך מעניק לו 'כבוד' ומעמד. חיזוקים הללו הם אמצעים ארעיים, אך הכרחיים. בלק בן ציפור מלך מואב רוצה 'לפתות את הקב"ה' שיתרצה לזממו לקללת בנ"י. בהדרכת בלעם הרשע בונה הוא שבעה מזבחות ועל כל מזבח מקריב שני קרבנות לה'. דבר זה חוזר על עצמו שלש פעמים בשלשה אתרים שונים. חז"ל לימדונו (נזיר כג) 'אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לִשְמָן, שמתוך שלא לִשְמָן בא לִשְמָן, שבשכר מ"ב (42) קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות'. בפועל, בלק כיבד את ה', לא מתוך דחילו ורחימו, לא ביקש קרבת אלוקים, אלא כמניפולציה נגד ה' ועמו. אך פעולה טובה משפיעה ושמורה. אין הקב"ה מקפח שכרו. נכדתו, רות, בת בנו עגלון מלך מואב, התקרבה ובאה לה' ולעמו. זכתה להיות אִמָהּ של מלכות. מכאן, ממעשה בלק הסב הבליח נר דוד מלכא משיחא. בא לשמה! "לעולם יעסוק אדם... שלא לשמה" איננה הנהגה של בדיעבד. הרמב"ם קובע שגישה זו הכרחית! עלינו לחולל דרכים יצירתיות כיצד לקרב כל אחד ואחד לתורה, כל אחד ב'שלא לשמה' שלו. התמודדתי השנה בת"ת עם נער מְאַחֵּר כרוני. ידעתי את אופיו שלחץ לא יפעל בטווח הארוך. כיבדתי אותו ומניתי אותו (כאילו באקראיות) על עדכון 'לוח ספירת העומר' בכניסה לת"ת. בתוך ההנחיות הבלעתי שיש לעשות זאת 'מיד בבוקר' כך שהילדים הנכנסים יראו את המנין היומי. פעולה זו הביאה אותו לת"ת מוקדם גם בתום ימי המ"טמונים. כַמַטְמוֹנִים תַחְפֶּשֶׂנָה! – בספה"ק (אור החיים הק' ועוד) נדרש הפסוק מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹ מִשְׁכְנֹתֶיךָ יִשְׁרָאֵל בדרך זו. הרובד הנמוך בעם - מכונה 'יעקב', הוא עדיין בבחי' יושב באהלים, מבנים ארעים. לימוד התורה עדיין ארעי בחייו. דרגה זו נאמרה ראשונה, כי זה השלב שכולנו עוברים ראשון, תקופת ה'שלא לשמה". בהמשך נזכה ללמוד תורה לשמה, אז קרויים בדרגה הגבוהה 'ישראל', כי התורה כבר קבועה בחיינו, בבחינת משכן בנוי ויציב. מַה טֹבוּ שניהם! הארעי יִקָבַע! רבי יוסי בן פזי זכה לתורה, כי רבו, רבי אבא, ידע היאך לקרבו 'מתוך שלא לשמה'. רבי יהודה הנשיא הציל את נכדו של רשב"י מרדת שחת ע"י פיתויים חיצוניים. בדרך זו הלך רבי יוחנן ועולם התורה זכה בריש לקיש. חובה עלינו לזכור, כי את יצר הרע הגדול לא נקטין רק כאשר נגדיל מולו את יצר הטוב, עד שיאפיל עליו. ימין מקרבת, מעמדי חלוקת פרסים מצולמים, תארי כבוד ותעודות הוקרה, הם 'התורה תבלין' סם החיים וְשִקוּי הנצח!

"ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה גדר מזה" (כ"ב - כ"ד) סתם גדר של אבנים הוא. [רש"י]. מאי נפק"מ ממה היתה עשויה הגדר? מובא בספר "מעיינה של תורה" בשם ספר "תולדות יצחק", יעקב אבינו כרת ברית עם לבן, ולאות - הם עשו גל אבנים - "עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה את המצבה הזאת לרעה" [בראשית ל"א - נ"ב]. הראשון שהפר את הברית היה בלעם, כאשר בא לקלל את ישראל, ולכן אל האבנים האלו נלחצה רגלו של בלעם ועשתה אותו חיגר [א.ה. כן כתב במדרש תנחומא בסוף פרשת ויצא, שהגל אבנים שבנו לבן ויעקב היה הגדר אבנים שנלחץ עליו רגלו של בלעם]. ולזה התכוון רש"י בציינו שהיתה זו גדר של אבנים, היינו, שהיה זה אותו גל אבנים ששימש אותו לברית שכרת יעקב אבינו עם לבן.

"מה אקֹב" (כ"ג - ח') כותב בספר "ראה חכמה" המילים "מה אקב" הם ר"ת מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו, כי בזכות הברכות שבני ישראל מברכים על המצוות שמקיימים, אין הם ראויים לקללה אלא לברכה, וכן תיקן דוד המלך לומר מאה ברכות בכל יום להצילם ממגיפה ע"י הברכות. ועוד: האם אנו שמים לב למילים הנאמרות מידי בוקר ומתקיימות כמה פעמים בכל יום "אשר קדשנו במצוותיו", המחכים יבחין שבכל יום נוספות לו הרבה הזדמנויות של קדושה בכל מצוה, ומיכך נחכים ונידע שטוב להקשיב למה שאנו אומרים בכל בוקר בתפילות "לשם יחוד".

"הן עם לבדד ישכון" (כ"ג - ט') כתוב במדרש [שמו"ר ט"ו], כל האותיות שבא"ב מצטרפות אחת לחברתה למנין עשר. א'- ט' = עשר, וכן ב'- ח', ג'- ז', ד'- ו', ורק האות ה' אין לה בת זוג לצירוף עשר, רק עם עוד אות ה'. גם האות נון אין לה צירוף למאה, אלא רק עם האות נון. י'- צ' = מאה, וכן כ'- פ', ל'- ע', מ'- ס', ורק הנון אין לו בת זוג. וזה הרמז כאן, "הן", כמו האותיות ה' ונ' שאינן מצטרפות למספר היסוד לשום אות אחרת, כך "עם לבדד ישכון", אין ישראל יכולים להתחבר עם שום אומה ולשון. אומר הגר"א מוילנא, גם כ' סופית (ך') אין לה בן זוג, כי ק' - מאה, ר' מאתיים, ש' = שלוש מאות, ת' = ארבע מאות, וגם האותיות הסופיות נחשבות לגימטריה, ולכן ך' = חמש מאות, ם = שש מאות, ן' = שבע מאות, ף' = שמונה מאות, ץ' = תשע מאות. מכאן ש- האות ץ'+ק' = אלף, ף'+ר' = אלף, ן'+ש' = אלף, ם'+ת' = אלף, האות ך' נשארת בלי בן זוג. אומר הגאון מוילנא, זה מה שכתוב בשיר השירים [א' - ט"ו- ט"ז] "הנך יפה רעיתי הנך יפה עינייך יונים הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה", אומר הקב"ה לישראל, "הנך", רק אותיות אלו, וישראל שאין להם בן זוג, עונים להקב"ה, "הנך יפה", רק אתה.

"תמוֹת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (כ"ג - י') בהגדה של פסח "שרפי קודש" מביא, זקן אחד אמר לפני הרב הקדוש רבי יעקב מאיזיביצא, הלוואי ואזכה למות כיהודי כשר. גער בו: הלא זו היתה בקשתו של בלעם הרשע, "תמות נפשי מות ישרים", אבל יהודי צריך לשאוף לחיות כיהודי כשר.

"אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (כ"ג - י"ג) "קצהו", אומר הרבי מקוצק, בפרט ביחיד בישראל "תראה", יכול אתה לפעמים לראות חיסרון. ו"כולו", אבל בכלל ישראל "לא תראה", לא תמצא לעולם פגם וחיסרון.

בשם רבי ישראל מרוז'ין אומרים, אפילו כשישראל חוטא, גם כשהוא בעומק התהום, עוד יש בו ניצוץ אלוקי, שביב אור של תשובה מהבהב בליבו, גם בשעת החטא "ה' אלקיו עמו". ויש אומרים, מי שאינו מדבר רע על ישראל ואינו רואה כל פגם ביהודי, סימן ש"ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", הוא נמנה על גדודיו של הקב"ה.

יהודי ניגש אל מרן החזון איש זצ"ל, ודיבר עמו הרבה מאוד זמן על ענייניו. כשסיים את השיחה, התנצל אותו אדם בפני החזון איש על זה שהאריך מדי הרבה בשיחה, ואמר "אני מקווה שאין לרב קפידא עלי שהארכתי בשיחה הרבה זמן". ענה לו החזו"א, "אני לא יודע איך מקפידים, סחורה כזו של קפידא אינה מצויה אצלנו במחסן". החזו"א בכל דבר ראה רק את הטוב, וכשרואים טוב אין על מה להקפיד ולכעוס.

באור החיים, הגמ' בפסחים אומרת, בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אומר האור החיים, שזו מציאות, שכל שנה בליל הסדר שהקב"ה מוציא אותנו מהמצרים שלנו, ולכן מוציאם בלשון הווה, שלא היתה יציאה אחת, אלא כל שנה ושנה הוא "מוציאם ממצרים".

"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" (כ"ג - כ"ג) אומר האדמו"ר הראשון מסלונים, יגיע הזמן ששני יהודים יפגשו וישאלו אחד את השני "מה חדש", וייענה מיד "שמעתי היום חידוש גדול! כתוב בגמרא ש..." כלומר, בעתיד כששני יהודים ייפגשו, החדשות יהיו "מה פעל א-ל".

"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (כ"ג - כ"ג- כ"ד) אומר ה"גדול ממינסק" רבי ירוחם פרלמן, כאשר יצאו כלל ישראל ממצרים, היו אומות העולם מלעיגים ומכחישים רוממותם ומעלתם של כלל ישראל, ושואלים "מה פעל א-ל". אבל "כעת" כבר ניכרת לעין כל מעלתם וגדלותם, "הן עם", "הן" לשון חידוש ופליאה, עם זה שהיה שבור ורצוץ, מוכה ומושפל, הרי במשך זמן קצר השיג דרגות מופלאות והתרוממות הנפש. "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה", והרי כל מי שרואה משתומם ומתפלא איך זה שבתקופה כל כך קצרה התרוממו והגיעו לפסגות, אין זאת אלא "פעל קל".

סיפר רבי ראובן קרלינשטיין, משגיח בישיבה פנה אל אחד הבחורים ושאל אותו, אתה מרוצה מהחברותא? "לא". איך המגיד שיעור? "גרוע". איך החברים בחדר? "קשה לי איתם". איך האוכל בישיבה? "מתחת לכל ביקורת". בקיצור, בחור שאף פעם לא מרוצה משום דבר. אמר לו המשגיח, למה אתה מקלל את עצמך בקללה של הנחש? הנחש, עפר לחמו - "אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר" [יומא ע"ה.], במקום שהנחש יהנה מכל המטעמים של המאכלים השונים, הוא מרגיש בכולם טעם אחד בלבד, ואם לפחות היה זה טעם ערב, ניחא, אבל הטעם היחיד שהוא מרגיש, בכולם טעם עפר. כך האיש שאין לו עין טובה, הוא לא יודע להנות משום דבר, הכל נראה לו שלילי, האיש הזה מקולל בקללת הנחש. יש שתי דרכים לעבור את החיים, אפשר לעבור אותם ב"אנחה", להאנח ולרטון על כל דבר, אך אפשר גם לעבור את החיים בחיוך, הכל טוב, הכל בסדר. איך אומר העולם? תחשוב טוב יהיה טוב.

בספר "בוצינא נהורא" מסביר: אפשר לומר שהכוונה לפי מה שאמרו חז"ל פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. אם אדם מישראל מראה רצון כל שהוא לתשובה, פותח רק פתח קטן, פותחים לו מהשמים פתחים גדולים לקרבו ולהכניסו תחת כנפי השכינה. וזה הפירוש "אין פתחיהן מכוונים", הפתחים לא שווים ולא דומים זה לזה, בעד פתח קטן פותחים להם פתחים גדולים, בזה ראה בלעם עד כמה חשובים ישראל למעלה. [בשם האמרי אמת אומרים, שהסביר מהו המשל כפתחו של אולם. המשנה (מסכת מדות פ"ה מ"ה) אומרת, כל השערים במקדש היו להם דלתות, חוץ מהאולם שלא היו להם דלתות והיה תמיד פתוח. וזוהי הכוונה, אם יש לאדם זיק של רצון טוב, פותחים לו פתח שלעולם לא ייסגר.]

"מה טובו אהלך יעקב" (כ"ד - ה') הגמ' בברכות [י"ז.] שואלת, נשים במה זוכות, מה שכרן, הרי אין להם מצוות תלמוד תורה. מתרצת הגמ', "ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה, וגם בהיותם אצלן הם טורחות ומשתדלות שיהיה לבעליהן ישוב הדעת ללמוד תורה. על הפסוק [שמות י"ט - ג'] "כה תאמר לבית יעקב", כתב רש"י, אלו הנשים. רמז לדבר בפסוק "מה טובו אהליך", מי נמצא באוהל, הנשים, "יעקב", ולכן הגברים יכולים ללמוד מתוך ישוב הדעת - "משכנותיך ישראל".

"יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" (כ"ד - ז') בספר "פניני דניאל" כותב, תיבת "מים" מרומזת ארבע פעמים בפסוק זה. "יזל מים", "וזרעו במים רבים", "יזל מים מדליו" ראשי תיבות מים, וגם "מדליו" בגימטריה מים, כי התורה מתפרשת בארבעה אופנים: פשט, רמז, דרש, סוד.

"וירא פנחס בן אלעזר הכהן" (כ"ה - ז') ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקבלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא (קורא האיגרת הוא יפרשה). [רש"י]. שאלו את החידושי הרי"ם, אחרי שפנחס נזכר בהלכה וידע אותה, למה שאל את משה מה לעשות? מכאן ענה החידושי הרי"ם, שאם אדם רוצה לעשות מעשה רב כזה, אף שהוא כדין, בכל זאת צריך לשאול את רבו אם לעשותו.

אברהם או בלעם?: עמית, איש תבונות, השמיע באזני, "מה בעצם ההבדל בין אתרוג לבין תפוז? למה מחיר התפוזים עומד על שקלים בודדים לשקית מלאה, ואילו האתרוג יימכר אף במאות שלקים ליחידה? הסיבה נעוצה במטרה! אדם קונה תפוז לצורך עצמו, על כן המחיר נמוך. האתרוג אינו נקנה להנאה, אלא לכבוד יוצרנו, לצורך גבוה, ולכן מחירו יאמיר". מה ערכה של עבודתנו בשדה החינוך? כיצד מעריכים 'למעלה' את מלאכתנו, היאך מתמחרים את עשייתנו? יתכן ובוחן כליות ולב חוקר ויודע מה בראש מעיינינו. האם עובדים בהוראה בכדי להתפרנס, או שאגב ההוראה מתפרנסים. האם החינוך וה'מלמדות' הם אמצעי להשגת שכר נאה + הטבות וחופשות, או שעבודת הקודש 'בראש'. בלעם זכה לנבואה, אך לא התעלה אלא איבד את עולמו. למדנו בין מידותיו הרעות כי היה בעל 'נפש רחבה', מחמד ממון אחרים. בלעם לא היה בעל עקרונות וערכים, הוא לא גילה נאמנות לאיש. סגד לממון והכסף ענה את הכל. פעם היה לצד האמורי בכיבושם את מואב, בהמשך סייע למלך מואב בניסיונו להצר לבני ישראל. אחר כך הציע את - שרותיו הנלוזים לבני ישראל עצמם במלחמתה בצורר המדיני! הכסף היה מוביל אותו, וסנוור את עינו השתומה. כשבלעם משכים לחבוש בעצמו את אתונו, קרא לעברו הקב"ה "כבר קדמך אברהם אביהם". המפרשים שואלים, וכי משום שאברהם אבינו עשה כן אף הוא, ימעט ערכו של בלעם? אלא, הקב"ה זוכר את ברית אברהם שהשכים לעקידה מרוב אהבת ה', ואף 'קלקל את השורה' וחבש בעצמו את החמור. נכון שבלעם משכים, הוא מגלה חריצות, אך הוא עושה זאת בעבור בצע כסף! אין הקב"ה מתפעל ממעשיו, לא ההשכמה ולא החבישה, כי כוונתו לממון! כיצד נבחר אנו מקום עבודה? האם השאלה הראשונה היא "כמה"? ברור שאדם זקוק לפרנסה בכדי שיעבוד במנוחת הנפש. אפילו הברכה המשולשת, ברכת כהנים, פותחת ומתחילה ב'יְבָרֶכְךָ' בממון, כי ללא קמח אין תורה (ראה 'ספורנו' שם), אך חובה לזכור שהממון חשוב כשהוא אמצעי לקדושה, כַף אַחַת עֲשָרָה זָהָב כאשר מְלֵאָה קְטֹרֶת! – לגאון הרב יעקב קמינצקי באו מלמדים שביקשו 'היתר' להשבית את הלימודים, כי לא שולם שכרם. השיב בסיפור, "בילדותי, בעיר סלבודקא, היה אדם שתפקידו היה לצעוק בקול גדול כשפורצת דליקה. בעל קול חזק היה, ניצב על גזוזטרה גובהה, ושומר שלא תהיה העיירה חלילה למאכולת אש. בבית המדרש היה יושב בכותל מערב. כילד, הרהרתי לעצמי, הרי איש זה 'חשוב' מאוד! מדוע לא הושיבוהו ב'מזרח'? ארע, והקהילה נקלעה לקשיים, לא שילמו ל'כָרוֹז האש' את שכרו. בו ביום הפקיר את משמרתו בקריאה "שהכל יישרף". הבנתי שהוא אינו 'חשוב' באמת! הבה נראה כיצד מורים שונים מחליטים על בחירת מקום עבודה: יש הנמשך לת"ת עם סגל הוראה איכותי, וחפץ הוא לשמש במחיצתם. יש שמוותר על סביבת עבודה המותאמת לרוחו ולנפשו, רק מתוך שבת"ת אחר יש חופש בערב שבועות ובל"ג בעומר. יש מלמד שיעדיף חיידר מסוים כי שם המנהל או המפקח ידריכו וילוו לאורך השנה, והאחר יבחר 'את ככר הירדן כי כולו משקה' כי בת"ת פלוני עושים יום גיבוש לצוות הכולל מנגל וטיול ג'יפים. טיול הוא נחמד, וחופש בל"ג בעומר הוא לעתים חלק ממציאות החיים אך אין אלו בראש! המצהיר בבחירתו "מלא – בית כסף וזהב" משפיל את ערך עובד ההוראה, הופך את 'מלאכת שמים' לג'וב כלכלי, ונמצא כבוד שמים מתחלל. מתלמידיו של אברהם אבינו אנו! אברהם נתברך בכסף, אך לא אהב את הכסף, הראייה זה היה לו כבד! וְאַבְרָם - כָּבֵד מְאֹד בַמִּקְנֶה בַכֶסֶף וּבַזָהָב... אמנם זקוקים לפרנסה, אך לא נעשה עיקר לטפל. כשנשקיע במלאכת שמים, גם אם השכר הכלכלי לא נראה במלואו, נסמוך 'קצת' על הקב"ה, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כח לַעֲשוֹת חָיִּל (כתרגומו). לא ניתן ל'עובי דינר' להחשיך בעדנו. בנינו רואים את יחסנו לממון. רואים ולומדים 'מה קודם למה', וזה כלל גדול בתורה!

לקראת ימי "וקוֹוֵי ה' יחליפו כוח": פורסם בשנת תשע"ב בימים אלו ב"מרוה לצמא" סיפור, אודות בת צעירה כבת 8 שבאה לבי"ס לטיול שנתי בלי אישור מהוריה, ושלחוה הביתה להביא אישור, ונותר עד זמן הטיל כחצי שעה, אמה היתה בעבודה, אולם היא סברה שאביה נמצא בבית בשעה זו, וכשנכנסה הביתה שמעה את אביה מבעד לדלת לומד גמ' בנעימות, והיא עצרה! עם כל הלחץ שלפני טיול וכו', כך 5 ו10 דקות, והיא עומדת!! אחרי עוד שעה האב סיים והיא הֶחְתִימה אותו מהר, ורצה לבי"ס אבל כבר היה מאוחר, היא הפסידה... וכך היא חזרה הביתה בוכיה וכאובה, שאל אותה אביה: למה לא נכנסת הייתי חותם לך?! ענתה הילדה בתמימות: "לא חשבתי שיתכן להפסיק אבא מלימוד תורה בשביל טיול שנתי...". ובימים אלו ומי שקשה לו ללמוד בעצמו, חסר לו חשק או כוח וכדו', יש לו לכה"פ להחשיב ולשמוח בלימוד של יהודי אחר, הוא לומד עכשיו! תכבד את התורה של מי שכן לומד, תורה של יהודי בעולם מוסיפה קדושה גם לך!. סיפר אברך מבוגר, שעדיין עומד מול עיניו הסיפור ולא מש מזכרונו, בהיותו בחור צעיר בישיבה, ראה את מנהל הישיבה הגשמי, שהיה בעל בעמיו יהודי בעל המאה ובעל הדעה, ולא היה בן תורה בעצמו כלל, ועכ"ז שם לב איך שיום אחד הוא עלה לישיבה למעלה להיכל ביהמ"ד, הציץ פנימה ונשאר לעמוד ביראת כבוד, כך עמד שם דקות ארוכות, עד שראה שבחור מסוים שעבורו הוא המתין פסק ללמוד, ואז הזדרז ורץ אליו ומסר לו מעטפה שהיה צריך למסור לו וברח החוצה, אמר לי המספר: מחזה זה נחקק בליבי, ראיתי מה זה כבוד לתורה, יהודי לומד - לא מפריעים לו!.

כמה פעמים אתה עורך קניות לשבת במכולת ומתלבט האם לקנות מוצר זהה במחיר זול יותר או לא?... כמה פעמים אתה מתלבט אם לתרום לכולל וישיבה או לחסוך את הכסף?... אמת, שזהו ניסיון כמעט לכל אדם, אלא שכבר אמרו רבותינו: "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת, יום טוב ותלמוד תורה, שאם הוסיף – מוסיפין לו". כל הוצאה לכבוד שבת או לכבוד התורה אינה כלולה בסכום הנקצב עליך להוציא, אלא ה' מבטיח להחזיר לך את כל הכסף בחזרה. וכל שעלינו לעשות הוא להאמין בכך ולעשות זאת!. סיפר הרה"ג ראובן גולן שליט"א: "מעשה מרתק שמעתי בשם אחד מראשי הכוללים בארץ, וכה היו דבריו: "ב"ה זכינו לכולל אברכים צדיקים העמלים בתורה יומם וליל. את אחד האברכים הלומדים אצלנו, מכיר אני אישית כי הינו חי בצמצום רב עם משפחתו, וכי הם מחשבים כל שקל שנכנס ויוצא, ובלבד שיוכל הוא לשקוד באהבתו הגדולה בתורה הקדושה. אשתו עובדת, אך ההוצאות רבות. אלא, שעם כל זאת, מעיד הוא כי רואה הוא בחוש כיצד ה' מפרנס אותו מעל הטבע בכל פעם מחדש. והנה, בחודש חשון האחרון, ניגש אליי אותו אברך מבוייש ונבוך, ושאלה בפיו: "ברצוני לשאול את הרב האם נהגתי כשורה במעשה שאירע לי". האברך אחז בידו גמרא חדשה ומפוארת שקנה, ואמר: "הרב יודע כי מצבי הכלכלי הינו דחוק, אך אין תלונות, ב"ה רואים את ישועת ה'. אלא, שאמש, הלכתי לחנות הספרים על מנת לקנות גמרא, אך 'יצרי' תקף אותי ובמקום לקנות גמרא זולה ופשוטה, קניתי גמרא מהודרת ומפוארת שביידי ב-100 ₪ יותר, מרוב אהבתי לתורה. ושאלתי: האם נהגתי נכון או שמא הייתי חייב להתפשר על גמרא זולה?". התפעלתי מאד ממסירות נפשו, והשבתי לו: "אל דאגה, כבר קבעו רבותינו ואמרו: "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ולימוד תורה, שאם מוסיף – מוסיפים לו", הרי לך שאם הידרת בקניית הגמרא, ישלם לך ה' זאת ממקום אחר, ולא תפסיד מכך כלל". האברך שמע את דבריי ושמח מאד. למחרת, בעת אשר נכנסתי אל הקודש פנימה אל מרן הרב חיים קנייבסקי שליט"א, עם שני תורמים לכולל, על מנת שיעתיר עליהם ברכה, הוספתי לבסוף לשאול האם עניתי נכון לאברך בשאלתו אמש, או שמא היה לו לנהוג אחרת. מרן הרב קנייבסקי שמע זאת והשיב בשמחה: "ענית נכון. אדם צריך שתהיה לו גמרא יפה, כי בכך הוא ילמד יותר טוב, ויש בזה משום 'זה אלי ואנווהו'". שמחתי למשמע הדברים, אלא שאז, כשיצאנו מביתו הקדוש, פנו אליי שני התורמים בהתפעלות ואמרו כי הם מתפעלים עד מאד מאברך כזה שעם כל מצבו, הוא משקיע בתורה, וכי רוצים הם לקחת חלק בקניית הגמרא שלו. כל אחד מהם שלף שטר והעביר לי על מנת למסור לאותו אברך ולזכות להיות חלק מלימוד תורתו. התרגשתי מאד לראות כיצד ה' החזיר לאברך את כל הכסף שהשקיע בגמרא, ממש כהבטחת רבותינו בתלמוד, אלא שהמעשה לא נגמר... באותו יום, כאשר חזרתי לירושלים, ישבתי ליד חבר וסיפרתי לו בהתרגשות את כל השתלשלות המעשה עם אותו אברך. אותו חבר התרגש מאד מהסיפור ושלף לי 100 ₪ למסור לאברך. נדהמתי והוספתי זאת לשטרות של התורמים. למחרת, הייתי באסיפת הורים, ואז המלמד של בני סיפר לי מעשה על ר' חיים קנייבסקי. נהנתי מהמעשה וסיפרתי לו אף אני את המעשה שאירע לי עם אותו אברך ואת שאלתי לרב חיים קנייבסקי. המלמד התרגש מהמעשה ושלף לי 100 ₪ להעביר לאברך כשהוא אומר שהוא רוצה זכות להשתתף בתורתו של האברך הזה. איזו השגחה מופלאה. למחרת העברתי לאברך את כל הכסף בהתרגשות, והוא נעמד בפני האברכים ואמר: "לדעתי הישועה הזאת שגילגל לי ה' עם כל הכסף, הוא רק בזכות שבתחילת השבוע תרמתי לכולל מעשר מההכנסות שלי, למרות שאינם גדולות, ולכן זכיתי לכזו ברכה, וכן כדברי רבותינו שכל המוסיף להוצאות שבת ולימוד התורה, הקב"ה מחזיר לו זאת עד השקל האחרון". "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ מהוצאות שבת ויום טוב ותלמוד תורה, שאם מוסיף – מוסיפין לו, ואם פוחת – מפחיתין לו". ה' מנהל את העולם ומשגיח, והוא המשלם שכר טוב ליראיו!.

כלל בידינו: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת", רק אדם שעמד במשך חייו בניסיונות, התגבר על תאוות וקשיים, השתדל בקיום המצוות, הוא זה הזוכה לראות את חסד ה' האופף עליו במשך חייו, ואף לעתיד לבוא יזכה הוא לראות בשכר הרב המגיע לו. סיפר הרב נחום דיאמנט שליט"א: "היה זה לפני כמה עשרות שנים, בזמן קום המדינה. יהודיה אמריקאית שהיתה מבוגרת מאד, התרגשה ושמחה עד למאד לשמע כי בארץ ישראל הוקמה מדינה בה מתגוררים יחדיו יהודים רבים, החיים תחת שלטון יהודי. אותה יהודיה אמריקאית היתה בעלת הון רב, וכאות תמיכה תרמה היא מיליוני שקלים מידי שנה לצבא, בכדי לשמור ולהגן על העם היהודי היושב בארץ. כך עשתה שנה אחר שנה. פעם אחת, ביקשו ראשי מערכת הביטחון לכבדה ולערוך טקס כבוד לכבודה, כאות הוקרה על תרומתה החשובה מידי שנה, ועל כן היא הוזמנה לסיור כבוד בארץ. מיד כשהגיעה ארצה היא התקבלה בכבוד גדול על ידי ראשי המינהל והצבא, אשר ערכו לה סיורים בבסיסים וחיילות שונים, ואף הראו לה טנקים ונשקים רבים שנקנו בכספים שתרמה. לסיום, התכבדה התורמת באירוע יוצא דופן ומיוחד, והוא: צפייה באימון מיוחד וסודי של אחת מיחידות העילית החשובות ביותר של הצבא. התורמת נעמדה על אחת הגבעות וצפתה בלוחמים עורכים אימונים קשים ומפרכים. כיצד הם מתגלגלים וזוחלים בתנאי שטח קשים, שאף גרמו לכמה מהם להיפצע ולמעוד. בסיום הטקס, פנה שר הביטחון של מדינת ישראל אל התורמת ושאל אותה כיצד היא מרגישה אחר כל מה שראתה באותו יום. התורמת לא הסתירה את התרגשותה ואמרה: "התפעלתי והתרגשתי מאד מדברים רבים שראיתי, אך דבר אחד היה קשה לי מאד לראות, ולמענו אני מוכנה לתרום עוד מיליון דולר ובלבד שתשנו אותו". "על מה גברתי מדברת?", שאל שר הביטחון בבהלה. "אני מתחננת שתיישרו את השטח ללוחמים המסכנים המתאמנים בתנאי שטח קשים, ובגלל כך הינם נופלים ונחבטים, ואף נפצעים. ולשם כך, אני מוסיפה מיליון דולר". מי שזוכר, באותה תקופה, דבריה התפרסמו בכל הארץ, ומדינה שלימה לגלגה ללא סוף על דבריה של התורמת התמימה שלא הבינה דבר אחד: חייל ולוחם שמיישרים בעבורו את השטח, לעולם לא יהפוך ללוחם עז ומיומן. דווקא תנאי השטח הקשים, ודווקא המעידות והנפילות הם אלו המכשירות והופכות אותו להיות מוצלח וחד. רק דרך קשה ועמידה בניסיונות מולידה אדם מוצלח. "אך האמת היא", חותם הרב דיאמנט, "כי רבים מאיתנו דומים לאותה תורמת. לכל אחד יש ניסיונות ותנאי שטח קשים שמזמנים לנו מן השמיים, וכל זאת רק בכדי לחשל אותנו ולפתח בנו את האמונה והבטחון בה'. ואנו, במקום להתמודד מול הניסיון ולהתחזק באמונה בה', אנו בוחרים לבכות ולהתחנן שמישהו יישר לנו את הדרך, וכי רק שנזכה לחיים קלים. עלינו לזכור, כי דוקא הניסיונות ששולח לך הבורא – הם האימונים הטובים ביותר להפוך אותך ללוחם ולזכות בחיים טובים ומאושרים. )'בארה של תורה'( במקום לנסות רק לחפש אחר סגולות וישועות, ננסה תוך כדי להבין שזהו ניסיון שמנסים אותנו מן השמיים, אשר כולו נועד לטובתנו, ואם נקבלו באהבה ונחזק את שריר הביטחון בה', נזכה לגדול ולפרוח ב"ה.

כלל ופרט וכלל כשבלעם מבין שלא יצליח לקלל, נאמר וַיִּשָא בִּלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַרְא אֶת יִּשְרָאֵל שֹׁכֵן לִּשְבָטָיו וַתְהִּי עָלָיו רוּח אֱלֹקים. גם בעינו הַשְתוּמָה רואה, ברוה"ק. מה רואה? מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב. ראה מעלתם שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה נגד זה, אין האחד מסתכל לתוך אהל חברו. וכי אין אצל גויי הארץ כאלה ש'כל אחד חי לעצמו', אדרבא! בנכרים אין ערבות, אין הדדיות, חיים כפי העולה על רוחם ללא חשבון וללא כלל. ומה מיוחד רואה הוא בעם ישראל? אלא, השבח של מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מתחיל בפסוק הקודם, וַיַרְא אֶת יִּשְרָאֵל שֹכֵן לִשְׁבָטָיו. חיים במשטר ובמסדר קבוצתי. כֵן כפופים לכללי חברה. כֵן מיישרים קו עם השבט והקהילה. אך עם זאת, בתוך אהלו חי כל אחד על פי הנתונים האישיים והדרישות הייחודיות שיש בו ובביתו הפרטי. את זה משבח בלעם וברך! כשרואה את היחיד משתלב ברבים, תיאום של כלל ופרט, ללא פריצות מוסכמות אבל עם רגישות ל'צרכי האהל' וַתְהִי עָלָיו רוּח אֱלֹקִים. בחברה תקינה ישנם קווים מנחים, אך לא גדרות תיל. בכל חוג וקהילה מטפחים סגנון ואפיון. זה חשוב ומתבקש. כל עוד שנזהרים מכפייה ו'משטרת מחשבות'. הללו פועלות לטווח קצר בלבד. הלחץ והדחק מזמינים זליגה ונשירה. הכלל חשוב ביותר, אך גם ליוצא מן הכלל יש מקום. הוא אינו 'יוצא' בִּמְכוָּן או חלילה מתוך מרידה והתרסה. הוא שונה! כַבְדֵהוּ! שתף אותו 'כמות שהוא'. כשמכבדים את השונה מסייעים לו להשתוות ולהשתייך. – הברכה 'שאין פתחינו מכוונים', היא על ראייה 'דו סטרית'. מבחוץ לא מציצים פנימה, וגם אנשי הבית אינם מתפעלים יתר על המידה מהנעשה בחוץ. די לסגידה לכללי 'כולם'. על הורים לחשוב מה טוב לילדיהם, גם אם זה לא לפי כולם. אם זה ילד שזקוק למסגרת לימודית ייחודית או לטיפול מיוחד, אין 'לקבור' את עתידו מחשש 'מה יאמרו'. נביט בקרב כותלי ביתנו וקירות ליבנו, בשתדלות לא לסתור קווי קהילתנו, ועם דעת תורה נעשה ונצליח. ישבתי השנה עם הורים שלא שלחו את בנם הפעוט ל'גן שפתי' למרות המלצה מקצועית, מתוך החשש 'מה יאמרו'. אמנם קיימת חברת מזון מובילה בהכשר הבד"צ בשם מיה. אך חברת מי"ה מה יאמרו הבריות אינה כשרה! הילד הפסיד שנה של התפתחות וקידמה, מחשש 'מה יאמרו'. בבגרותו יתקשה בהגייה, ישאל, מה יענו לו הוריו? החכמה היא לשלב את ראיית הכלל מול הפרט ואת הפרט בקרב הכלל, לבל יסתרו אלה את אלה. בדרך כלל נדרשת התייעצות תורנית, נטולת נגיעות, בכדי להגיע לאיזון הנדרש. לחברה איכותית דרושים בודדים מעולים, ומאידך, איכות הבודדים מתעלה באמצעות כללי החברה ומעלתה. ניתן להמליץ דברי רבי ישמעאל בברייתא די"ג מידות "מכלל שהוא צריך לפרט, מפרט שהוא צריך לכלל". יסוד זה מלמדנו הלל הזקן באומרו (אבות פ"א יד) אִם אֵין אֲנִי לִי לדאוג לצורכי האישיים והייחודיים מִי לִי. ומאידך גיסא, וּכְשֶאֲנִי לְעַצְמִי לבד, ללא גב קבוצתי וחברתי מָה אֲנִי... הקב"ה, בורא העולם כולו ובתוכו בורא נפשות רבות וחסרונן, חפץ בשוויון בין שֹכֵן לִּשְבָטָיו לבין מַה טֹבוּ אֹהָלֶיךָ – יַעֲקֹב. מסופר שעיתונאי ביקש לראיין מלחין נודע, שלחניו זכו לתהודה עולמית. המלחין הקשיש הזמינו שֶיֵשֵב לצדו באולם בשעה שניגנו קונצרט מוזיקלי שכתב. בתום המופע עמד הקהל והריע לביצוע המרשים, ואילו המלחין עצמו ישב בשורה הראשונה כשפניו חתומות, מביט במנצח ובתזמורת ולא רווה מהם נחת. העיתונאי תמה "מדוע אינך מתפעל כמו כולם? זה היה נהדר!" השיבו המלחין "כתבתי יצירה זו עבור 15 כנרים, נכחו על הבמה 15 . חָסֵר כנר אחד!". הלה מתעקש "מי הבחין? זה היה נפלא גם כך!" משיב המלחין "לי זה חסר! לציבור רגיל אין הבדל, אך באוזני המקצועית חשתי חֶסֶר של תווים בודדים!" כך הקב"ה, מאזין לכל תו ותו, שירת כל נשמה, המשתלבת... בתחילה ראה בלעם רק את 'קצה העם' וחשב שניתן לקללם. אך כאשר רואה את 'כולו' אזי וַתְהִּי עָלָיו רוּח אֱלֹקִּים, עלתה בליבו לברכם. המבט הכללי עם הפרטי, בהרמוניה מגבשת, מעניק הבנה אחרת, הבנה מבורכת.

לכל אחד מאיתנו, לא משנה לאיזה עדה או חוג הוא משתייך, יש דבר משותף אותו אנו קובעים בביתנו, והיא: המזוזה. אלא, שרבים מאיתנו לא יודעים את רוממותה ומעלתה. "אמר רב הונא: הזהיר במזוזה - זוכה לדירה נאה" (שבת כג,ב). מסבירים בעלי המוסר כי אין רק הכוונה שעל ידי מזוזה מהודרת וכשרה בתכלית ההידור יזכה האדם שתהא לו דירה משלו, אלא הכוונה שיזכה שדירתו וביתו יהיו נאים בילדים בריאים ומוצלחים, בשלום בית, פרנסה מבורכת, שמירה והגנה, והכל בעבור הסמל של היהודי העומד בפתח ביתו והיא - המזוזה. סיפר הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א: "היה זה לפני כ-70 שנה. הרחק במדינת צרפת, התיישבה בסלון ביתה, אשה יהודיה, אשר כבר איננה צעירה, כשעיניה זולגות דמעות רותחות, בעודה כוססת את ציפורניה בדאגה ועצבות רבה. כבר שנים רבות שהיא סובלת ממצב בריאותה, אלא שעתה חרב עליה עולמה. לאחר ביקור אצל רופא מומחה בעל שם עולמי, אשר עבר על כל התיק הרפואי שלה, היא קיבלה הודעה חד משמעית: "גברת, על פי חוקי הרפואה – עד סוף ימייך לא יהיו לך ילדים". לא היה חסר לה דבר: ביתה היה גדול ורחב ידיים, ריהוט יוקרתי, נברשות מהשורה הראשונה, אך את הדבר העיקרי והאמיתי לא היה לה – ילדים רכים וחמודים שיקראו לה "אמא"... לחזור אל בית מלא בשמחה של שובבים קטנים המחכים לאוכל... אל הדבר אליו חיכתה כל כך הרבה זמן ותמיד האמינה שבסוף יגיע, כרגע היא התבשרה על ידי גדול המומחים כי הוא לעולם לא יקרה. רק לגבי מצבה הרפואי הסובלת ממנו שנים נתן הרופא תקוה ואמר: "על ידי ניתוח מורכב נוכל לשפר את המצב הבריאותי ממנה היא סובלת כבר שנים, אך ילדים לא יהיו לך לעולם". בעודה שבורה ורצוצה, התקשרה היא מיד אל קרוב משפחתה החי בארץ, ר' משה אהרון בוים, המתגורר בבני ברק ושפכה לפניו את ליבה על מצבה, כשהיא מוסיפה לבסוף בקשה ואמרה: "מקובלנו מדורי דורות, כי הזקוק לרפואה וישועה הולך לבקש את ברכתם של צדיקים. אנא, למעני, כנס אל גדול הדור, מרן ה'חזון איש' ובקש ממנו שיזכיר את שמי לרפואה וישועה, מפני שאיני יכולה לחיות כך, חרב עליי עולמי". ר' משה בוים ששמע את מצבה הנפשי הקשה, לא השתהה לרגע, וכבר באותו יום הגיע אל ביתו של החזון איש, ובעודו ממתין בתור, כתב הוא את שמה של האשה לברכה וישועה. והנה, בעת אשר הגיע תורו של ר' משה להיכנס אל החזון איש, קיבלו הרב בלבביות, וקרא את הפתק עם שמות הברכה. הוא הביט בפתק כמה רגעים ואז הרים עיניו ופסק: "אין לעשות ניתוח – מצבה של האשה יסתדר לבד, ואף בילדים הם גם יזכו בקרוב. אלא שכל זה תלוי בדבר אחד – מזוזות ביתם. אני מבקש ממך לצאת עתה אל ר' נחמן סופר, בעל חנות תשמישי קדושה בירושלים, תקנה ממנו 10 מזוזות כשרות ומהודרות ביותר, ללא פשרות והנחות. את המזוזות האלו תשלח מהר לביתה בצרפת שם יקבעו את המזוזות ובעז"ה יושיע הבורא". ר' משה בוים נעמד קפוא על מקומו, כזו בשורה וכזו הבטחה לישועה הוא לא ציפה ולא חלם. האם כל סבלה של קרובת משפחתו וציפייתה שנים רבות לילדים הולכים להתגשם והכל בזכות... מזוזה!. מי חלם ומי שיער?!... נרעד ונרגש אץ הוא אל ביתו והתקשר אל קרובת משפחתו השבורה וסיפר לה את כל הדברים. צמרמורת אחזה את גופה, והיא אמרה: "אכן יש בביתי עשרה פתחים בדיוק, בדיוק כמספר המזוזות שביקש החזון איש לקנות לביתי בלי ידיעה מראש". ר' משה בוים מיהר אל ירושלים שם רכש את עשר המזוזות המהודרות כדברי ה'חזון איש' ושלח אותם מהר לצרפת. המזוזות נקבעו בקדושה וטהרה, והבלתי יאומן... לא איחר מלהגיע. לאחר זמן קצר בלבד התבשרה האשה בבלתי יאומן – עומדת היא לחבוק בן זכר, ואף כאביה העזים התקופים אותה שנים נעלמו כלא היו ללא שום ניתוח מסובך, והכל בכוחן של מזוזות מהודרות וכשרות ביותר. עשרות שנים לאחר מכן, העמידה האשה את ילדיה המבורכים אל מול המזוזות, וסיפרה להם ברגש כיצד אותם מזוזות היו הפתח לישועה הגדולה והגעתם לחיים. המזוזה היא הברכה של ביתו של אדם לפני הכל, בה כתובות ברכות רבות, ביניהם: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" – אריכות ימים ושנים, בריאות טובה, פרנסה מבורכת, הכל בזכות המזוזה שביקש בורא עולם מכל יהודי לקבוע בפתח ביתו, אשר היא השמירה וההגנה עליו ועל כל בני משפחתו. וכבר אמרו חז"ל (מנחות מג:): "כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, ציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים. והם המלאכים המצילים את האדם מן החטא, שנאמר, "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". ובזכות מצות מזוזה נשמר האדם וכל בני ביתו מן המזיקים. ולכן כותבים על המזוזה שם "ש.ד.י", שהוא ראשי תיבות: "שומר דלתות ישראל". שווה להשקיע כמה מאות שקלים במזוזה איכותית מסופר ירא שמיים, ולזכות לראות איך כל ענייני החיים מסתדרים על הצד הטוב ביותר: בבריאות, הצלחה, פרנסה, והכל בעבור הסמל של היהודי!.

כתב ה'כסף משנה' (רבנו יוסף קארו זצ"ל): "כאשר המזוזה כתובה כתקנתה חופפת שמירת ה' יתברך על הבית". הוסיף על דבריו רבנו 'המרדכי' וכתב: "מובטח אני שכל בית המתוקן במזוזה כהלכתה אין שום מזיק יכול לשלוט בו". וכבר הבטיחו רבותינו בתלמוד ואמרו: "הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה".

בימים הקרובים הכוללים 3 שבועות ויום [יז תמוז - ט' אב, (וכנגדם 22 ימים של שמחה מ-א' עד כ"ב תשרי)] אנו מצפים לביאת המשיח ביותר ציפיה מכל ימות השנה, והם ימי חשבון נפש, וראוי להתפלל שתהיה באפשרותינו לנצל את החשבון כראוי בין אדם למקום בכלל ובין לחבירו בפרט, אם מצפים לישועות - בדרך כלל אם מבקשים בתפילה - יש חסד מאת ה' להיזכר בעניינים שבין אדם לחבירו ומגיעים לדעת את מי לפייס, לבקש על זיכרון זה ולהודות על מה שנזכרים ובוודאי להודות על הפיוס שבוודאי יגרום לישועות. (יש המונים את ה22 ימים: 8 פסח, 2 שבועות, 2 ר"ה, 1 יו"כ, 9 סוכות ושמ"ע. [- יש המונים ימים אלו כ"א ימים ללא יום ט' באב שהוא מוגדר "מועד", ועל כך אמרו א"ך טוב לישראל, וימים אלו יש בהם הכנה לימים השמחים, וגם בימים אלו אפשר להתקרב])

הדשא של השני ירוק - אבל בשלך, הדשא מתחת לאפור הוא ירוק עם אוצרות מרהיבים יותר, והוא רק נסתר מהאחרים.

להגיב באותה צורה הן בהפסד והן בניצחון - זה הישג חשוב ונצרך.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  2  פעמים
למעלה