אתגר מה טובו

[נ. גל]

נכנסנו לחודש תמוז.
שליש ממנו נמצא בבין המיצרים, והשאר - סתם דורש מקלחות בקצב מוגזם.
חודש שבעיקר מזכיר לי כמה יתושים הם ברייה שפלה, ארורה ובלתי נסבלת (בלי קשר לעובדה שרק השבת היא הוזכרה במדרש תנחומא ככזו).
בקיצור, עצוב למות באמצע התמוז, אבל גם עצוב לחיות בו. אה, וגם אסור לבכות את התמוז (יחזקאל ח' י"ד), אז בכלל...

האתגר:
קחו משהו רע.
יותר רע מחודש תמוז.
משהו שאין עוררין על כך שהוא רע לחלוטין, נורא ואיום, אסור שיקרה במשמרת שלנו או בכלל.
זה יכול להיות משהו שקרה, או משהו שב"ה טרם אירע. אין הגבלות על סוג המאורע, העיקר שיהיה רע.
וכעת נסו לכתוב קטע בו יוכח כי הדבר הזה טוב ונפלא.
אושר החיים, ראשית צמיחת גאולתנו ועץ חיים למחזיקים בו.

בערך מה שעשה נחום איש גם-זו כשגילה שהוא תקוע עם ארגז חול בדרך לקיסר עצבני.
זה שלכם, בהצלחה.

 

[הקה]

"מוישי, לא תאמין מה קרה לי היום!"
"מה קרה מנדי, סיקנת אותי כהוגן!"
"עברתי תאונה, ועוד איזה תאונה, הרכב הלך קאפוט, הכובע עליו השלום, ואני שברתי את 2 הרגליים"
"ולמה אתה נשמע כאילו זכית בפיס?"
"באמת זכיתי בפיס!
א- מתי אני זוכה בכמה עשרות אלפי שקלים מהביטוח בעוד שאני יצאתי יחסית בזול? מתאונה כזאת יכולתי חלילה לצאת כמו הרכב או הכובע...
ב- מהיום חסל סדר עמידה בפקקים! אין רכב- הולכים ברגל או באוטובוס ואז הפקקים לא על העצבים שלי.
ג- ברוך שפטרני מחיפוש החניה בבני ברק.
והדובדבן שבקצפת- מהיום חסל סדר עצלנות- הולכים ברגל ואין יותר עודף משקל!"
"מנדי, ברכותי על זכייתך בפיס! זכית להפגע בתאונה!"

 

[אריה גלבר]

אֵיזֶה מִן אָדָם
יַעֲשֶׂה כָּזֶה דָּבָר
מַעֲשֶׂה כֹּה אָיֹם
מְרֻשָּׁע וְאַכְזָר

הֲרֵי יְגִיעוֹת
רַבּוֹת יָגַעְתִּי
מֵיטַב כִּשְׁרוֹנוֹתַי
הִשְׁקַעְתִּי

עַד שֶׁיָּצְאָה
תַּחַת יָדִי
יְצִירַת פְּאֵר
צִיּוּר אַגָּדִי

לִיצִירוֹת כָּאֵלּוּ
מְקוֹם מִבְטָחִים
בְּאַרְמוֹנוֹת יֻקְרָה
הֵיכָלוֹת מְלָכִים

וְעַתָּה לַשָּׁוְא
יָגַעְתִּי הַיְּגִיעָה
כִּי לְמוּל עֵינַי
הַיְּצִירָה
קְרוּעָה

מֵאֲחוֹרֵי קִרְעִי
הַבַּד הַצָּבוּעַ
מִתְקָרֶבֶת דְּמוּת
שְׂעָרָהּ פָּרוּעַ

בְּיָדָהּ סַכִּין
וְלִקְרָאתִי מְזַנֶּקֶת
בְּקוֹל נִחָר
הִיא זוֹעֶקֶת

עֲצֹר! עֲצֹר!
עֲמֹד בִּמְקוֹמְךָ!
הַבֵּט לְאָחוֹר
שֶׁלֹּא תִּצְנַח אֶל
מוֹתְךָ...

כֹּה שָׁקוּעַ הָיִיתָ
בְּיֹפִי הַיְּצִירָה
שָׁכַחְתָּ שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיךָ
תְּהוֹם פְּעוּרָה

פְּסִיעָה אַחַת
לֹא זְהִירָה
וְנִשְׁמָתְךָ בִּצְרוֹר
הַחַיִּים צְרוּרָה

אִמְרוּ נָא
קוֹרְאֵי זֹאת הַשּׁוּרָה
הַקּוֹרֵעַ הַלָּז
הַטּוֹב עָשָׂה אוֹ רַע

 

[מסוגל]

היום חם כימי יולי, השקיות כבדות כשקיות בד אושר עד, וגב האוטובוס העומד כבר בתחנה מגחך אליי ממרחק כקו 400 שהתעורר על צד שמאל.

ההתלבטות אורכת כהרף עין. אני מקבל את ההחלטה הגורלית.

אני רץ. השקיות מיטלטלות לכל עבר, משקשקות לקצב הצעדים. הכובע שולח התראות על כוונתו לעזוב את הראש. אני מנסה בתחילה לשמור על ריצה נכבדת, אחר כך על ריצה מקובלת, ולבסוף על ריצה מהירה ככל האפשר.

האוטובוס עוזב את התחנה בשאגה לועגת. אני יכול לדמיין את החיוך של הנהג יותר בבירור משהייתי רואה אותו באמת.

האוטובוס מלא נוסעים, וכך גם התחנה. כולם צופים בהפסד המפואר.

כפרפרזה על דברי צ'רצ'יל, בחרתי במלחמה וקבלתי גם את החרפה.

בירכתי מוחי עוד מתקיימת סריקה מהירה, הבודקת האם קיים תרחיש להעמיד פנים בפני הקהל הצופה, שלמעשה רצתי למטרה אחרת לגמרי, וכלל לא הושפלתי כרגע קבל עם ועדה. תוצאות הבדיקה מכזיבות. הסיטואציה ברורה כשמש הקופחת בעוז.

אני נעמד לצד התחנה ושולף את הטלפון. מחייג בנחישות לאחד מאותם קווים עילגים, שחורץ את גורלי להמתנה של עש-רים ו- -חמש דקות.

לא נותר לי מה לעשות מלבד להרהר באוטובוס שהפסדתי, ובנהג, השם יחזירהו בתשובה שלמה, שלא עצר.

במוחי צפים כל הסיפורים אודות אלו שהפסידו את האוטובוס, ובסוף התברר שהם נצלו מפיגוע, או תאונת דרכים רח"ל. כמובן שאני לא מאחל חלילה שום דבר כזה לנוסעי האוטובוס, ואפילו לא לנהג. אבל אם נניח, רק לשם הדוגמה, בדיוק יהיה את אחד מהפקקים האלו של כביש ארבע...

כמובן, מסיבות טובות בלבד. הכביש נסגר בכדי לאפשר מעבר לשיירת ראש הממשלה, שיירת נשיא המדינה ושיירת הרב הראשי, שעושות את דרכן במהירות לשדה התעופה על מנת לחתום הסכם שלום היסטורי עם פורטו ריקו.

רעיון רנדומלי לחלוטין. אפשר גם סתם משהו פשוט כמו שהאוטובוס יעצור בצד הדרך בכדי לעזור לאיילה במצוקה.

או שהאוטובוס יהיה חייב לעצור למשך שעה כחלק מפעילות היום להוקרת האוטובוסים הדוממים.

או ששוטרים יעצרו את הנהג בחשד לנסיעה בשכרות, לנהיגה ללא רישיון ולפעילות בלתי חוקית. מה שמתברר כמובן כטעות, ועדיין..

עוד אני עטוף ביגוני, וטסלה לבנבנה מתקרבת לתחנה. אני מרים את ראשי, הטסלה מאיטה והחלון נפתח בהילוך איטי כמו חיזיון גאולה. הרשל צופר קצרות ושואל: "ירושלים?"

וכבר אני ממוקם היטב במושב לצדו. לפני נסיעה מענגת, עם מיזוג אוויר מעולה, בן לוויה מרתק, ושיחה אינטלקטואלית אודות רכבים חשמליים והשפעתם על שוק הרכב ועתידנו כעם.

עכשיו רק נותר לקוות שאת הסכם השלום עם פורטו ריקו ידחו ליום אחר.

 

[אל הדגל]

הוא היה צעיר
ונקטף בדמי ימיו
הוא היה מבוגר
ולא הותיר אחריו
הוא היה עשיר
ולא הוריש ירושה
הוא היה עני
עם ילדים חמישה
הוא היה חזק
והוא מת בפיגוע
הוא היה חלש
וסופו לא ידוע
הוא היה קשה יום
ואשתו אלמנה
הוא היה חולה
ונפטר תוך שנה
וכל החיים
לבסוף מסתיימים
וכל המתים
במנוחת עולמים
ולנו נותר רק
להמשיך הלאה
להאמין שזה טוב
ואין רע מלמעלה

 

[הנף מקלדת]

התעוררה על הספה. קרני שמש שוקעת חדרו בכתום אל הרצפה. נועה ניסתה להתרומם, עיניה צורבות, ראשה פיצוצים, מיד נחתה באסיפה אל הכרית האיטלקית.

ההכרה חילחלה אל מוחה. לא נרדמתי, התעלפתי.

זאת היתה עוד מריבונת קטנה, היא אפילו הייתה מגדירה את זה כנסיון מטופש מצידה לדרוש משהו, הוא מצידו ראה את זה כחוצפה ועזות פנים, שמחרפנים אותו כל פעם מחדש.
בארי לא מצליח לשמור על רגשות. כל עוד הוא בבית. בחוץ הוא אומן הקסם, הכריזמה והשליטה האישית. אבל הם היו בבית והוא ביטא את התסכול שלו מההתנהגות שלה, במעשה שיבהיר מה הוא חושב על התחצפויות מיותרות. פעם היא היחתה מחזיקה מעמד, היום היא התעלפה על הרצפה. כנראה שנלה העוזרת השתקנית, העבירה אותה אל הספה. בארי מצידו כבר יצא לכנס החשוב ההוא.

שלחה יד לטלפון, מתאפקת לא לבכות לחברות הקרובות, היא יודעת שבסוף הוא יגלה.
הודעה קולית מבארי, היא חייבת לשמוע, אבוי אם לא.

" נועה. נמאס לי מהמרדנות הזאת! חשבתי שיש לנו דרך משותפת, ושוב אני מגלה שאת מחפשת כל הזדמנות לעצור אותי. תמיד קוויתי שנצליח לייצר משהו ביחד, ואני עדיין מאמין שאפשר, אם רק תרצי באמת... כל התנגדות קטנה אני אמחץ אותה!"

היא ממששת את הראש יש לה שם גולה. היא שוב נרדמת.



צוותי התקשורת צבעו את הכניסה למרכז הקונגרסים באורות פלאש.
תחושה היסטורית ריחפה באוויר בסמיכות מורגשת.

מחנות המפגינים בעד ונגד 'התוכנית' של השר שפרן, מילאו את הערב הירושלמי בקריאות קצובות. הקריאות של התומכים, היו נלהבות יותר. מצפות יותר.
השוטרים חצצו והשתדלו לא ללבות שום יצר שיגרום להתלקחות אלימה.

'התוכנית' של שפרן כפי שכונתה בפי התקשורת, באמת הייתה פתח של הזמנות, אם רק המיעוט הקולני, יתן לה צ'אנס. היו לה את כל התסמינים, שיכולים
או להצעיד את ישראל קדימה עם סיכון מועט בהפגנות אלימות.
המון תקוות תלו המגזרים והמיעוטים המהווים את רוב העם ואת הקואליציה, בתוכנית שעתידה לבטל את המעמדות, ולהחזיר את האיזון בין חלקי העם. כשהסתה נגד כל מגזר שהוא, תיעצר מיידית. השר שפרן היה בהחלט תקוותם הוורודה של המתונים.

לשעה שמונה תוכננה ההצהרה. "היא תהיה דרמטית ותתן מענה לעם, לאן הולכת 'התוכנית'." הציפיה, ואחוזי הצפייה באולפנים השפויים, היתה רבה.

בתזמון מושלם עלה השר לפודיום. מחוייך ונרגש לרגל ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לו לתקן את החברה.
השר הודה בפתיחה, למפגינים משני הצדדים, ששוב מוכיחים כמה עתיד המדינה חשוב לאומה התוססת שלנו. המשיך בהכרת תודה מיוחדת, לכוחות הבטחון שעושים הכול, כדי שלא נרתע מאלימים בודדים, שמאיימים לעצור את הפעילות למען כלל העם.
בקול נרגש הוא מנה את הישגי משרדו והממשלה, וביסס את החשיבות שבתוכנית למען עתיד כל ילדי ישראל.
אחר כך עבר למתקפה נגד האופוזיציה.

"נמאס לנו מהמרדנות! לאורך כל תקופת השיח, חשבנו שיש לנו דרך משותפת, ושוב גילינו שהאופוזיציה מחפשת כל הזדמנות לעצור אותי, אותנו. תמיד קוויתי שנצליח לייצר משהו ביחד, ואני עדיין מאמין שאפשר, אם רק תרצו באמת... אם לא תרצו, דעו לכם, כל התנגדות קטנה אני אמחץ אותה!"

השר עצר להביט בלבן של כל נוכח ונוכח. מבטו הונף ישר למצלמה הקדמית. כך שהוא לא הבחין בצעיר שהתקרב לבמה מצד שמאל, וירה בו שלושה כדורים בעודו מכריז סיסמא אנרכיסטית.

השר שפרן, נפל מתבוסס בדמו. מתנקש אכזר ונתעב קטע את חלומם של יותר ממחצית עם ישראל.


גם נועה, עדיין על הספה, ראתה את בעלה בארי שפרן, קורס אל מותו. דמעה זלגה על לחייה השרוטה.

 

[REBEKA997]

מילות יומני:

"זה היה אחרי שיעור להעשרת הידע , תיכון חשוב בבני ברק החליט "לפנק" את התלמידות הצעירות , בכיתה י"א בשיעור של "מעבר" , הכניסו מורה חשובה מאד ונודעת בפיה שופע המרגליות , לשיעור חד"פ, מורה של כיתות הסמינר, בקיצור, מעבר , כבר אמרנו.

היא העלתה כמובן, איך לא, את נושא ה"בית היהודי" או ספציפי יותר, "בית של תורה" , היא הביאה בפנינו, בנות ה17 הצעירות , סוגיה שהעלתה בכיתת החינוך שזכתה לה, היא העמידה את הדברים בצורה של "מי שאינו עוסק בתורה אין לו מקום ביהדות" , כעסתי.

מאד מאד כעסתי. תגידי שזה הכי חשוב,

תגידי שבנות שלומדות במוסד כה חשוב לכאורה תזכנה להקים בית של תורה,

תתעמקי ב"איך נעשה זאת בצורה המעולה ביותר" ,

אל תמחקי את כל אלו שלא מסוגלים וזה לא תפקידם,

תלמדי איך לרצות לזכות במי שכן כזה, אל תפסלי כ"כ הרבה טהורים שביתם שומר תומ"צ ואינם יושבים ולומדים מבוקר עד ערב.

בקיצור- כעסתי.

האדמתי עוד יותר כשהיא הזכירה תלמידה שהתנגדה לדבריה, ואמרה בקול את שחושבת אני, ש"יש מקום לעוד דברים ביהדות" ,

וכשקמתי גם אני והודעתי שאני חושבת כמו אותה הבת, הבאתי דוגמאות וציטוטים שיש בחייקי, והיא רק שתקה, שמעה רגע את דעתי, תחילת מילותיי,

ומייד- הניחה את ידייה על אוזנייה והכריזה בקול ,

"את חילונייה"! "אם זה מה שאת חושבת או אפילו לא באמת חושבת כך , אלא מעזה לומר כך, את חילוניה"

קמתי ויצאתי מהכיתה, לא לפני שהכרזתי ש"הסמינר הזה הוא לחרדיות בלבד, לא?"

באותו יום דרשתי מהוריי לעבור סמינר

עברו עוד טלטלות רבות עד שמצאתי את המקום שלי, המקום שעזר לי לרצות לזכות באחד שזכה ויושב ולומד.

אבל המילים הללו נשארו אצלי

נשארו כשהסתובבתי במקומות ש"חרדיות" לא מסתובבות שם,

הופיעו לצד המילים בתכנים ש"חרדיות" לא קוראות ,

הדהדו בראשי כשעשיתי מה ש"חרדיות" לא נוהגות לעשות,

צרחו עם המוזיקה ש"חרדיות" לא מאזינות לה,

הן היו שם, המילים.

חכמות, הזהרנה בדבריכן. "

--
לא אשקר,

אלו היו השנים הקשות בחיי

ועד היום עוד זקוקה לרפואה

אך לוותר על אלו, שחורים שבימי?

גם לא בעד איזו וילה פרועה

בזכותם גדלתי,

פצעיי כבר הפנימו

הדמעות שהשקתי,

מגדלים- בי הרימו.

 

[א. פרי]

הקטע הבא הוא מתוך הספר "הצעה לסדר" ומכיל ספוילר.

המפגש הבא עם ארי ושוקי מתרחש לו בגן סאקר, והוא קורה למחרת.

שוקי מלכה פוסע לצידו של ארי, הם כמעט באותו גובה, ונתנאל הלל מבחין עד כמה פסיעותיו של ארי אציליות ומלאות בחן והדר מלכותי. כשהוא חושב על כך, הוא חש שהוא מחוויר פתאום.

הדר מלכותי. דמעות תסכול עולות לו בעיניים.

"אני לא מקנא", הוא אומר לעצמו, "קינאה זה דבר מאוס ושפל, ואני כבר לא שם. אני בסך הכל מבולבל וחרד על המקום שלי".

הם משוחחים אתו מעט, ושוקי מעודד את ארי לדבר ולהוכיח את הכישרונות שלו, ואחר כך ארי מתיישב על ספסל עם גמרת כיס ומתנצל שהוא צריך ללמוד, ושוקי מציע לנתנאל הלל לצעוד איתו על הדשא, ולדבר.

נתנאל הלל מקשיב לשוקי. שוקי מתאר לו את הרצון העז שלו להמליך מלך על ישראל, ואת הרצון שלו שזה יהיה באופן הכי טוב שיש, שהתוצאה תהיה משביעת רצון, והמלך יצליח לסחוף את העם אחריו, שההנהגה כולה תבין שיש לו חכמת אלוקים אותה קיבל בגלל לימוד התורה הקדושה.

כשהוא אומר 'אותה קיבל מהתורה הקדושה', מבין נתנאל הלל שמדובר פה במטרה מסוימת של שוקי.

והוא מאוד לא רוצה לדעת אותה.

אבל שוקי חושב שהוא כן צריך לדעת אותה.

"אני לא חושב לחייב אותך לוותר", אומר שוקי פתאום, "רק שזה מתבקש שתוותר לארי".

נתנאל הלל מביט לכיוונו במצודד.

"לוותר? על מה לוותר?" הוא שואל כאילו לא הבין, ערפל רובץ על המחשבה שלו.

"נו, בטח אתה מבין שלארי יש את הנתונים הטובים ביותר להיות מלך ישראל", אמר שוקי בחיוך חביב, כאילו הוא לא מודע לסערה הפוקדת אותו. נתנאל הלל חש שחושיו נדרכים.

"ארי יהיה מלך ישראל במקומי?" שאל בחשש, "איך? הדמות שלי מוכרת וידועה. חברי הכנסת לא יסכימו לקבל אותו למלך, העם יתנגד", השמיע את הטענה הראשונה שצצה במוחו.

"תשאיר לי לסדר את הבעיות הללו, נתנאל הלל יקירי. אתה גם לא חייב להסכים, רק שאני מצפה ממך להבין שארי הוא המתאים ביותר להיות המלך. ואני מצפה לתשובה ברורה כאן, בדקות הקרובות", הוסיף לומר.

נתנאל הלל צעד הלוך ושוב, משתעשע לרגע במחשבה שאולי שוקי בסך הכל מנסה אותו, ומבין לפתע מדוע שוקי ניתק אתו קשר במפתיע.

תחושה עזה של בגידה מתעוררת בו. עיניו חולפות על פני הגן הענק, ונישאות אל השמים, העולם גדול, יש בו מקום לכולם, רק מדוע המקום שלו, המובטח, אמור להילקח ממנו בצורה שכזו?

שוקי התקרב אליו, "זוכר שאמרת לי שאתה לא הסיפור כאן? שאין לך אינטרסים?" שאל בקול מדוד.

נתנאל הלל נזכר, חש נחשול עז של רגש לא ברור מציף את עיניו, במאמץ רב התגבר על הדמעות הסוררות.

הוא צריך לוותר לארי, והוא יעשה זאת.

הוא הביט לכיוונו של ארי במבט רך יותר, המסקנה אליה הגיע נשאה אותו שוב להבנה ההיא, שנבטה בו לאחרונה, שכולם שווים.

מול חברי הכנסת, גם הערבי וגם האנטי חרדי, הצליח להסכים עם ההבנה שהם שווים ושאין לו מעמד גבוה מהם, מדוע מול ארי קשה לו להכנס לחשיבה הזו שהוא וארי שווים לחלוטין?

כי אנחנו לא שווים, הוא הרבה יותר ממני. אמר לעצמו במרדנות.

הוא עובר אותי במידותיו הטובות, בכושר הדיבור, בחוכמתו, בשקידתו, בחביבותו, הוא הרבה יותר מעלי. אין בינינו שוויון.

יש בינינו שוויון, כי התכונות שלו הן כלים שקיבל עבור המטרות שלו בעולם, ואני קיבלתי כלים אחרים כי אני צריך לחפש את אלו שלי.

הוא שב לשוקי, שהתקדם והלך לעמוד לצד הספסל בו ישב ארי המעיין בספר, ממתין לתשובתו.

"אני מסכים לוותר על התפקיד להיות מלך ישראל", אמר בקול ברור והגיש את ידו, לוחץ את היד המושטת.

שוקי חייך בחום, וארי נשא את עיניו מהספר.

 

[חנה ש.]

ב"ה

לכל אחד מסלול משלו, אותו עליו לעבור כאן בעולם.

לפעמים נדמה כי המסלולים שלנו דומים בהרבה מובנים אולם, זהו דמיון חיצוני בלבד, ואף דמיון זה אין בו כדי להביא לידי כלל כי אם לידי פרטי פרטים.

חשוב לזכור שהנסיבות החיצוניות המביאות למצב בו אנו נמצאים הן רק "תפאורה" ואילו המצב בו אנו נמצאים נקבע מלמעלה.

ולא עוד אלא אף המחשבות שמביאות אותנו להחלטות מסוימות אף הן נקבעו מלמעלה, הטעויות שלנו כמו גם ההצלחות שלנו הכל-הכל נקבע מלמעלה.

הסיפור האישי שלי הוא סיפור על "דירה" נושא בוער, פעם והיום, אולם בעוד בעבר "דירה" היתה בהישג יד, היום נראה כי האפשרות להגיע לדירה משל עצמך, הולכת ומתרחקת.

לאחר הקדמה זו, אספר את סיפורי.

רוב הזוגות בתקופתנו ומהמגזר לו אנו משתייכים קיבלו דירה מההורים, מעטים התחייבו לשלם משכנתא, אולם אנו היינו יוצאים מן הכלל, זוג צעיר חסר אמצעים, ולמרות היותנו "אברכים" במלא מובן המילה, לא התאפשר לנו לקנות דירה.

אם היינו יודעים אז איך להתנהל כלכלית, אולי היינו יכולים בתחילת דרכינו להגיע לדירה, אבל לא ידענו וגם לא היה מי שידריך אותנו.

כך יצא שאנו גרים בשכירות שנים ארוכות.

במשך השנים קיבלנו , "החזר שכר שכירות" לפי מידת הזכאות שלנו, וכמובן חיכינו במסלול שנקרא "דירה בשבילך" זהו מסלול שמיועד למחוסרי דיור, לאחר שנים ארוכות בהם גרים בשכירות יש זכאות לקבל דירה מחברת "עמידר" ולאחר מכן אפשר לקנות אותה בסכום נמוך משמעותית ממחיר השוק.

והנה באחד מן הימים אנו מקבלים הודעה בדואר, אתם זכאים לדירת ארבעה חדרים, באזור ירושלים.

כמובן ששמחנו מאוד ושמנו את פעמנו לעבר מתווכי הדירות, אולם מסתבר שהאינפלציה הגבוהה, לא מאפשרת לנו לרכוש דירה במחיר הנתון.

חיפשנו דירה, ואף מצאנו, דירות עם חסרונות מסוימים, אולם התחושה כי דירה זו תהיה "שלנו" לאחר כל כך הרבה שנות שכירות, היתה תחושה של מציאה כשרה.

מי שמתגורר בשכירות מבין את תחושת "חוסר הקביעות" המלווה את הדיירים.

הנה סוף סוף, נזכה לדירה משלנו, נוכל ליפות אותה, להשקיע בדברים קבועים יותר ואף לקנות אותה בעתיד.

מצאנו דירה, חיכינו לאישור, ואז כמו שהגיעה הבשורה הטובה על כך שיש לנו אפשרות לבחור דירה הגיעה בשורה נוספת, "החוק בוטל", החוק המאפשר לקנות את הדירה לאחר חמש שנים של מגורים בה במחיר מוזל ביותר, בוטל.

המשמעות היא שלא כל כך משנה אם נמצא דירה אחרת כי ממילא לא נרוויח מכך תנאים טובים יותר, והאפשרות לדירה הלכה והתרחקה.

אכזבה, זו מילה שמתארת משהו שרצית ולא קיבלת אותו, משהו שציפית לו ולא התרחש.

אז כן, כל כך רצינו סוף סוף מקום משלנו, סוג של קביעות, כמו גם רצינו "להסתדר" כלכלית בתחום הדיור, רצינו פינה משלנו, ובמיוחד לאחר כל אותם שנים בהם המתנו לממש את הזכאות הזאת.

אתם שיש לכם דירה בוודאי זוכרים את ההרגשה של הסיפוק והשמחה ממקום שהוא שלכם, ההרגשה הזאת, אותה רצינו להרגיש, חמקה לה.

אבל עכשיו במצב הנתון המחשבה אומרת לנו הרי הכל מאת ה' ובפרט דירה שמכריזים עליה מלמעלה "דירה זו לפלוני" ומי נותן את הדירות אם לא בורא עולמים שהכל שלו.

המחשבה כי אנו מקבלים משהו בגלל זכאות איננה נכונה, אנו מקבלים משהו בגלל שבורא עולם החליט לתת לנו אותו, בדרך שלו, בזמן שלו, וברצונו.

המחשבות ממשיכות לשוט להן, יש אנשים שמתמודדים עם דברים קשים יותר, בעיות בריאות שאי אפשר לפתור אפילו שיש להם בית גדול ויפה, אבל מחשבה זו מגיעה והולכת עם הידיעה שלכל אחד יש מסלול משלו, ואין בצער של מישהו אחד ראיה ליתרון שיש למישהו אחר.

נכון, אנחנו צריכים להרגיש ברי מזל ללא קשר לסביבה ולמה שיש או אין לה.

ואז שוב מגיעה לה מחשבה, כמה שאנחנו "מסכנים" להיות כל כך הרבה שנים "בלי דירה" ולהגיע לשלב בו אנו נמצאים "בלי דירה" כמה עלוב.

כל מחשבה שכזו לא סותרת את הכרת הטוב הגדולה שיש לנו על ה"סיעתא דישמיא" הגדולה שיש לנו במקום שלנו, שגם היא שווה סיפור בפני עצמו.

ומחשבה תמידית מלווה את כל המחשבות הללו, הרי לה' אין בית, אנחנו שרגישים יותר, מרגישים את ה"אין בית" של בורא עולם, אז איך בכלל אנחנו רוצים להתבסס כאן בעולם כשהשכינה הקדושה מתפלשת לה בעפר?

לפעמים המחשבות אומרות לנו שאולי זכינו לבנות משהו בעל ערך רוחני ואז עולה לה מחשבה סותרת, ואולי לא? זהו טבען של מחשבות שהן מביעות רגשות ורצונות.

ואז, מחשבה נוספת עולה לה: ההמתנה היא תשלום נאה ששווה לשלם אותו.

ואני ממתינה לראות באורך, לראות בבניין עירך, לראות בבניין ביתך, בקרוב, הרבה לפני שהרצונות הקטנים שלי יתממשו.

אני ממתינה לראות את הקרבת קרבנות התמיד, את קרבנות חובותינו, בבית הגדול שנקרא שימך עליו.
וכשאני אומרת את הפסוקים בשיר השירים נפשי בוכה עמהם:

בָּ֣אתִי לְגַנִּי֘ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים: ס (שיר השירים פרק ה פסוק א)​

אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י - זהו קרבן עולה, אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י - זהו קרבן שלמים, שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י - אלו נסכים ומנחות, איכלו רעים - אלו הכהנים, שתו ושכרו דודים - אלו הלווים בשירם ובזמרם.

מי ייתן ויבוא דודי לגנו!
מי ייתן ונשמע שוב את שירת הלווים בבית המקדש!
מי ייתן ונראה שוב את ניסוך המים!
מי ייתן ונשמח שוב בשמחת בית השואבה!
מי ייתן ונחזה שוב בפלא "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים".

 

[שימנלה]

"אוקי, אז ביום שלישי תעלה אלי ותעדכן אותי מי ניצח, סגור?" סיכם הביג בוס את שיחת הטלפון.

"סגור" הסכים ישראל, "תזכור את שאמרתי, שלמה יעמוד בלחצים. להתראות".

ישראל, עורך העיתון האזורי, חיכך את ידיו. מי כמוהו אוהב אתגרים שכאלה. להפיל על שלמה, כתב החדשות של העיתון, סיקור פוליטי של כל האירועים האחרונים, תוך יממה אחת בלבד, ועוד לדאוג להפריע לו בכל דרך שהיא. רק בשביל להוכיח כי אין כשלמה, כתב זריז ומוכשר, ששום דד ליין לא עמד בפניו, שגם בזמנים הכי לחוצים הגיש כתבות ערוכות בטוב טעם ודעת. "קטן עליו הסיקור הנוכחי" הרהר ישראל, ובמוחו הצטייר מעמד הקידום שהובטח לשלמה אם יגיש את הכתבה המדוברת, " טוב שאני בוחר את צוות עובדיי בפינצטה" מחשבה גאה חלפה במוחו והוא התיר לעצמו להתרווח בכורסתו, "הדבר יבטיח את מקומי כאן לעוד שנים רבות".

שלמה לעומתו, קיבל את הבשורה בלחץ רב, "אני מוברג כבר יומיים למיטה עם חום גבוה, איך אצליח להגיש כתבה מורכבת כזו תך יממה אחת בלבד? אתה חייב לתת לי הארכה" התחנן הכתב המסכן על נפשו.

"הכל יהיה בסדר" השיב ישראל. מתוך היכרות עם שלמה, ידע כי יעמוד באתגר, "אני סומך עליך. נדבר. כל טוב". "בל נשכח כי מוטל עלי לסבך את העניינים עוד יותר" חייך ישראל לעצמו.

למחרת, בשעה תשע בבוקר, כבר ניצב רכבו של ישראל העורך, בכיכר המרכזית של העיר. מתכופף הוא לנבכי המנוע כאילו תקלה קרתה. כך, באמצע הכביש הראשי, כשצפירות הרכבים מסביבו מחרישות את אוזניו, עוטה ישראל על פניו ארשת לחוצה, כביכול הוא נתקע ואין מושיע. לא לחינם בחר ישראל את המקום והזמן. יודע הוא היטב, כי זו היא השעה הקבועה בה ישראל נוסע למשרדו. עיכוב של כמה דקות מצידו, והאנדרלמוסיה בכיכר תחגוג עוד שעות ארוכות. ישראל כבר העביר במוחו את האופציות הנוספות לגרום לשלמה להתעכב. בידיעה, כי כל מה שיעשה לא ימנע מהכתב הזריז להגיש את העבודה בזמן שנקבע.

בשעות הצהרים, יצא ישראל חרש ממשרדו, מציץ לאורך המסדרון, שמח לראות שאין נפש חיה בחוץ, "כולם שקועים במשרדיהם", הבחין, "הזדמנות מצוינת להקפיץ את החשמל ולתקוע את שלמה לעוד חצי שעה או יותר. לפחות דבר אחד טוב יצא מכך שהחשמלאי לא גר בקרבת מקום" עלץ.

לאחר זמן מה חייג ישראל לשלמה לברר מה קצב התקדמותו של המהיר שבעובדיו, "מה הולך?" שאל.

"עדיף היה אם לא היית מתקשר" נאנח שלמה "אין מצב בחיים להספיק ביום מטורלל שכזה לכתוב אפילו את רשימת הרכיבים שעל שקית חלב".

את המשך השיחה בין ישראל לשלמה תנחשו לבד. הפצרות ואזהרות חוזרות ונשנות מפיו של ישראל, ושלמה מצידו מתחנן על נפשו לקבלת הארכה.

מהשיחה, יצא ישראל וידו על העליונה. לא לחינם נבחר לשבת על כסאו. ידוע ידע זה מכבר דחיות מדחיות שונות בשלל תירוצים של כל שדרת הכותבים, אין תירוץ שיעמוד בפניו, צר לו על שלמה שצריך לעמוד במבחן כה כבד, במערכת לחצים אימתנית כמו שהפעיל עליו היום, "אין ברירה", חשב ישראל, "אחרי ששלמה יגיש את העבודה, אסביר לו הכל, וודאי אצליח להניח את דעתו".

לו היה ישראל צופה את תוכנה של שיחת הטלפון שתבוא בסופו של יום, אולי היה חושב בשנית אודות סליחתו הצפויה של שלמה. "לראשונה בחיי לא הספקתי" הנחית שלמה באחת את הבשורה המרה, "אני שוקל התפטרות" עדכן אותו, "בימים הקרובים הסלולרי שלי לא יהיה זמין. ביי".

ישראל לא ידע את נפשו, לרגע לא חשב כי שלמה ה'כל יכול' לא יעמוד במשימה. הוא היה כה בטוח כי העבודה תוגש בזמנה ושלמה יקודם, עד שקנה כבר בקבוק שמפניה, לחגיגות הניצחון בוויכוח במשרדי הבוס ועל חתימת חוזה להעסקתו עוד שנים רבות קדימה. בחלומותיו הפרועים ביותר לא העז לדמיין את כשלונו של שלמה והעמדת מקום עבודתו שלו בסכנה. "המחיר גבוה מידי" חשב "לא הייתי צריך לבטוח כל כך בעצמי" ייסורי מצפונו עוד היכו בו בעודו משרך רגליו אל משרדי הבוס, הסומק עולה על לחייו כל אימת שחולפת במוחו המחשבה על המעמד במשרדים הגבוהים, כאשר יבשר כל כשלון המבצע.

מעולם לא דפק ישראל על דלת המשרד בלב הולם כל כך, בצפייה שלא תפתח הדלת לעולם, או בציפייה שיתעורר ויגלה כי הכל היה חלום.

למה שקרה אחר כך הוא ודאי לא ציפה. למחיאות הכפים הסוערות שנשמעו ברחבי המשרד, לעשרות עובדים נרגשים שנגשו ללחוץ את ידו, ולשלמה, כן, שלמה, הכתב, שניגש אליו בזרועות פתוחות ולחיבוק החברי האמיץ שהגיע לאחר מכן.

"לללאא הבבבנתתי דבר" אמר בבלבול, או אולי יותר נכון, ניסה לומר בבלבול, מפנה את מבטו אל הבוס הדגול, שחיוך ענק מרוח מאוזנו האחת לשכנגדה.

"הבנת כמעט הכל" השיב הבוס, "הבנת ששלמה צריך להגיש כתבה, הבנת גם שאתה צריך לעכב אותו ככל יכולתך, ובוודאי שהבנת שאתה צריך לדרבן אותו ולגרום לו לעמוד ביעד, הפנמת היטב שהעמדנו עובד במבחן לקראת קידום גדול, אך לא השכלת להבין שהמבחן היה בשבילך"

"ממממממהההההההההההההה????????????", צעקתו של שלמה נשמעה היטב באוזני עובדיו שהתבוננו בשעשוע ובהערצה על העורך האהוב שהשתעל בתדהמה.

"מה ששמעת" החזיר הבוס בחיוך מבטיח. "רציתי לראות אם הנך מתאים לתפקיד העורך הראשי של שלושת העיתונים שתחת הוצאתינו, ולצורך כך גייסתי את שלמה לתפקיד החולה, כדי לבחון את יכולותיך בהפעלת לחץ על הכותבים שתחתיך, ברצוני לבשר לך כי עמדת במבחן בהצלחה. מזל טוב".

קריאות מזל טוב ולחיים נשמעו מכל עבר והשמפניה נפתחה בכל רעש גדול.


נ.ב. הודעה נמסרה מטעם לשכת עורכי העיתונים כי היא מוסרת התנצלות בפני הכותבים למיניהם על הלחצתם בעתות מצוקה, על הצבת דד ליינים צפופים ועל פניות שנעשות ברגע שאחרי האחרון. ולכולם שלום.

 

[שימנלה]

1

 

[הזדמנות]

משהו מדגדג לי באצבעות. אני מנסה לשים אותן בכיסים והדיגדוג לו עובר. יש רק משהו אחד שירפא את הדיגדוג הזה. המפתחות של האוטו של אבא שתלויים על המתלה בכניסה.

זה זמן טוב. אבא ישן. סיבוב אחד בשכונה ואני חוזר. אני אחנה אותו בדיוק כמו שאבא חונה בכזאת מומחיות שהוא לא יחלום אפילו שהזזתי אותו, אני הרי ראיתי איך הוא חונה אינספור פעמים. זה רק עניין של לגעת קצת בהגה ולנסות, לא ביג דיל.

בסוף אבא התעורר רק כדי לראות את האוטו שלו חונה בתוך הגדר. יצאתי בזול, כמה שיניים שבורות וצלקת שלא תעבור בחיים.

הצלקת חרטה חריץ עמוק לא רק בפנים שלי, אלא בפנים של כל מי שמסתכל עלי. מצלקת כזאת אין מצב להתעלם. לא ממנה ולא ממה שהיא מסמלת. יש מצב שהרבה צלקות פוטנציאלות נמנעות בזכותה. היא עשתה גם ממני מישהו חדש. וטוב יותר.

 

[תמר מ.]

ריח של מרק התפשט בבית.

קלרה נכנסה לחדר, מנגבת את ידיה השומניות בסינר הרחב.

החדר היה חנוק, היא פתחה את החלון לכדי סדק, מניחה לאוויר קר אך צלול להיכנס פנימה.

כיסאות לא היו בקיטון הצר, היא הורידה לארץ בקבוק בירה ישן שעמד לו על הארגז ההפוך שבפינה והתיישבה.

ערמת הבגדים חיכתה לה שתטליא אותם, היא נטלה את הגרב הראשונה בערמה, לחלחה את החוט בפיה, וכשבדיוק עמדה לתחוב את המחט בבד העבה דלת הבית נטרקה.

"שלום חמוד שלי, חזרת?" מזווית עינה היא כבר ראתה את הבוץ היבש שהותירו נעליו.

היא נאנחה, תקעה את המחט בשולי בגדה וקמה למזוג את ארוחת הצהריים.

"היי, אתה רוצה מרק?" דממה ענתה לה, לא אופייני במיוחד לילד מלא חיים שהיא מכירה.

על המזרון הדק היה מוטל עכשיו ילדה, סמוק כולו, מתנשם בכבדות.

"מה קרה?" קלרה נחפזה אליו, נוגעת במצחו, הוא היה רותח, כאילו הגיע מהאח ולא מהקור הכבד שבחוץ.

היא רצה לדלי מים שעמד טובלת בו סמרטוט, מרטיבה את ראשו.

מרגע לרגע הוא התקשה יותר ויותר לנשום.

לאאאא, לאאאאא, לא שוב, לא שוב.

"ילד שלי, ילד שלי, ילד שלי, תענה ליייי, תאמר משהו, אני לא יכולה לאבד אותך, לא יכולההה."

היא סחטה את המטלית שוב ושוב, מרטיבה ומלטפת, שוב ושוב, אך הילד נשאר קודח.

כשהרופא הגיע השמש כבר כמעט ושקעה.

"דוקטור, תציל את הבן שלי, אנא, אני לא יכולה לראות אותו סובל, אני צריכה אותו חי." דיבורה היה קטוע מבכי.

כשהרופא הלך השמש כבר שקעה לגמרי, הבית היה חשוך איש לא טרח להאיר אותו.

"אני לא יודע אם יש תקווה, תתפללי גברת, תתפללי." הדהדו מילותיו של האיש.

היא כרעה ליד בנה.

"בבבקשה תחיה בני שלי, בבקשה אל תמות, כבר איבדתי ארבעה בנים, אני צריכה אותך חי, בבקשה תחיה."

הילד שכב שם בעיניים עצומות.

היא ישבה לידו כל אותו הלילה, מצונפת למקומה, רטובה מדמעות, מבכי.

אל תמות, אל תמות, אל תמות.

היא הולכת לאבד אותו. הוא הבן היחיד שלה.

אל תלך. תישאר עם אמא.

אמא אוהבת אותך, רק אל תלך.

ויהי בוקר.

השמים אפורים.

היא לופתת חזק את יד בנה, יד קרה, חסרת חיים.

וממררת בבכי.

"למה הלכת ילד שלי? למהההה?"

אדולף היטלר לא שרד.

 

[מסוגל]

בהתאם לחוקת הפורום הריני להודיע כי הקטע שפרסמתי למעלה אינו אלא לשם ההומור בלבד, ולא משתתף באתגר. בטל ומבוטל לא שריר ולא קיים. וכשם שאנו מתירין בבי"ד של מטה...

אז בסוף היא הורידה.

מילא. לא פעם ראשונה שזה קורה, גם לא שנייה או שלישית. ככה זה עובד – פעם אתה מוריד, פעם מורידים אותך. נדנדה. קרוסלה. צריך להחליף כיוון כדי לא להסתחרר.

מילא, באמת מילא.

היה אמנם נחמד יותר אם זה היה קורה קצת קודם. לפני ששה ערבים ארוכים ברמדה, קראון פלאזה, גן חיות, גן הוורדים ופעמיים ענבל: פעם אחת כי כך סוכם, פעם שניה כי התברר באיחור שבקינג דיוויד פחות מתלהבים מהרעיון שפגישות נערכות במלון שלהם.

היה כמובן גם עדיף אם רק לא היו מחכים יום שלם לפני שענו אחרי פגישה שנייה, ומבררים אצל איזה חצי עיר אחרי פגישה שלישית.

אבל בסדר. מילא.

"אני לא מתעסק יותר עם גרנוביץ', חד וחלק אני אומר לך. כל פעם הם והפוזות שלהם", אמר ברנשטיין לאבא שלו. "מורחים מורחים, מוציאים את הנשמה, ובסוף מורידים. יש משפחות כאלו. עפים על עצמם, אתה יודע.

אני אגיד לך יותר מזה, ככה ביני לבינך, כן? אני בכלל לא בטוח שהיא, הפרינססה, באמת רוצה להתחתן. הדור הזה, וכל ההייטקיסטיות והקריירה. אתה יודע".

אבא שלו ידע. היה לו כבר קילומטראז' ארוך של שידוכים ושל ברנשטיין.

"אל תדאג", סיים ברנשטיין ברוב עיזוז. "נביא לבנצי צ'יק צ'אק הצעה חדשה. מישהי טובה באמת".

הכריז וניתק. ממהר מחיל אל חיל.

בנצי מיהר חזרה לישיבה. בערב הייתה חתונה של חבר, שנתיים מתחתיו. הזמין מעט בחוסר נעימות, הבטיח שיכוון בחופה. אם לא ישכח. רגע גדול, חופה.



השבועות חלפו. הצעות עלו וירדו. פגישות נפגשו והתאדו לאיטן בחלל הזיכרון. אחרי חנוכה הפציע ברנשטיין, באותה פתאומיות בה נעלם. הרב מילר, הפעם נראה לי שמצאנו את האבדה. מדובר בהצעה של אחת ל.. משפחה מצוינת, אבא אברך חשוב, מיישיב בערב, האמא מורה בסמינר. גרים בבני ברק, אבל ירושלמים בראש, אם אתה מבין מה אני מתכוון. והבת עצמה - כלילת המעלות. אלף אלף. לגמור את ההלל. יראת שמים, בעלת מידות. שמורה אבל עם ראש פתוח. וגם מוכשרת ממש. תקשיב טוב, היא עשתה קמאטק, והייתה בבוטקאמפ של מייקרוסופט. של הביוקר, אתה יודע..

המורות אמרו שורה ראשונה. החברות אמרו היא מהממת. אמא אמרה הלכנו על זה. אבא אמר אז קבענו? תשע בהילטון.

הערב היה גשום וסוער. האוטובוס פילס את דרכו במונוטוניות מרדימה. תל אביב קבלה את פניו בממטרים שוצפים, ובנצי הניף את המטרייה בכוח. סובב הנה והנה בהתאם לכיוון. רקד לבדו עם הרוח בלב תל אביב האפילה.

השומר בכניסה קרץ, או שמא רק היה נדמה לו. הדלתות המסתובבות בלעו אותו לקרבן, והוא סב בהן יחד עם מדפים שקופים של חפצי יודאיקה. הבל סמיך כיסה את עדשות משקפיו כשנכנס אל הלובי.

אברך נמוך פסע בצעד מהוסס, בתו שלחה מבט מצודד ממרחק בטוח. "בנצי מילר?" כן, נעים מאוד.

ערב טוב. ערב טוב. איך הגעתם? הסתדרתם עם הגשם? איפה נשב, בפינה או למעלה? חיוכים רחבים. קולות מהוסים. תאורה עמומה. דז'ה וו. דז'ה וו. דז'ה וו.

איש זקן ישב ליד הפסנתר וניגן מלודיה מלנכולית. מלצר בחיוך ערמומי הציע שתייה. קיבל שטר אחד, החזיר המוני מטבעות של שקל.

ים שחור השקיף מהחלונות. גדול ועגמומי.

מזלגות נקשו ברקע. הזקן סיים לנגן, סגר את הפסנתר ויצא בצעד כפוף. בחור צעיר נעץ מבט ארוך וחסר נימוס.

הרים את היד בתנועה סתמית. הגניב מבט לשעון. סיים את הפגישה.

אבא שלי לוקח אותי חזרה, רוצה לבוא? לא, תודה. חבל, נקפיץ אותך לתחנה, יורד גשם. לא, לא. ממש תודה. לילה טוב.

"לא", אמר בקצרה לאבא, שהמהם משהו בלתי ברור וניתק.

עמד מתחת לגשר ובחן את מצבו. גשם שוטף, מטרייה שבורה. כמה שיחות שלא נענו.

דפדפף בהיסח הדעת, עצר בוואטספון ישיבה. קולו של מוטי שניירמן במצב רוח מעולה ופאתוס קלאסי: "ברכת מזל טוב ענקית ואדירה לחברנו הדגול, עזרי לוי מקיבוץ ד'. שנכנס הערב בברית האירוסין עם בת גילו למשפחת גרנוביץ', רמות ב'. ייתן השם ויעלה הזיווג יפה, ויבנו בית נאמן בישראל".

מממ..

אמן.


אל החדר בישיבה הגיע שעתיים וחצי אחר כך. הדליק את האור, תלה את המעיל הסחוט והשליך לפח את שברי המטרייה שקנה בדרך. אחר כך חייג את המספר. עזרי היה צרוד, עייף, מבולבל ומאושר: "תודה תודה.. ברוך השם.. תשמע, כשזה זה זה זה. בקרוב אצלך. טוב, נדבר".

התארגן לשינה. כיבה את האור. בהה בתקרה השחורה עד שנרדם.



החודשים המשיכו לרוץ. הימים דמו זה לזה עד כאב, מיטשטשים ליחידה אחידה וחסרת זהות, מנומרת בכתמי ניסיונות נוספים. הצעה. פגישה. פגישה. הצעה. "עוד הצעה", אמר אבא באגביות. "הציע סתם איזה מישהו". נפגש כמעט במקרה, המשיך כמעט בעוד מקרה.

ונפגש שוב, והתלבט, וחשב, והתייעץ. והחליט, והתחרט, והתחרט שוב. והתווכח עם כולם, והתווכח עם עצמו. הכול נראה כמו סחרחורת ממושכת. כמו רכבת הרים ארוכה ומהירה במיוחד שטלטלה אותו לאורך כל הדרך עד לעצירה הסופית.

קולו של מוטי שניירמן היה נרגש מגודל המעמד: "לא האמינו מלכי ארץ, כל יושבי תבל. מורי ורבוייסי, מי שעומד שיישב. מי שיושב שיחזיק את הכיסא. אנו מתרגשים להודיעכם.. על בואו בברית האירוסין של חברנו היקר.. איש האשכולות.. בנצי מילר. מה נאמר ומה נדבר. מהרה ישמע קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".



באירוסין היו המון צעירים עולצים. קוגל, לחמניות, רבנים ודרשות נמלצות. בנצי עצמו עוד לא עיכל לחלוטין. הסתובב בין חבריו, האברכים הצעירים הצוהלים, שהואילו להתנתק ממשפחותיהם ולחגוג אתו ביום שמחת לבו.

ניגש לרגע למחיצה, לקבל מזל טוב מדודה זקנה. אמא מסרה עדכון קצר מהנעשה והנשמע. סיימה בלחישה: "אל תשאל, בת דודה שלה לא הגיעה. נפגשת איתה בהילטון, לפני כמה חודשים. זוכר?"

זכר משהו מעומם. צריך אולי להכניס את השם שלה לתפילה מתישהו. שלושה חברים מאושרים התפרצו במיטב מחלצותיהם, התנפלו עליו בחיבוקים:

"איזה שמחה.. ברוך השם. איזה שמחה.."

 

[tmr]

אֲנָשִׁים
יְחִידִים יְחִידִים
אַל תִּבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה עוֹדֶנָּה כְּבוּיָה
רֹאשִׁי נִמְלָא מַיִם וְאָזְנַי מְאוּמָה. שְׁקֵטָה
קוֹלוֹת הַחֹל וְהַמֶּלַח לִטְּפוּ גּוּפִי בְּחֶמְלָה
מְאַיְּמִים לְהַטְבִּיעַ
חוֹתָם
לְהַטְבִּיעַ אֻמָּה

אֲנָשִׁים יְחִידִים
קָרֵב אֲנִי אֶל תְּהוֹם, לִבִּי פּוֹעֵם שְׁעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
קָרֵב קָרֵב אֶל יוֹם הַגְּאֻלָּה

אֶל רֶגַע הַגְּאֻלָּה
בּוֹ מַיִם יִפְתְּחוּ מִדְבַּר חֵרוּת
פְּחָדַי יִהְיוּ לָכֶם לְחָרָבָה
וְתַעַבְרוּ כְּאִישׁ אֶחָד עֵת צַוָּארִי יִטְבַּע.

אוֹ אָז, כְּשֶׁיִּבָּקַע כְּאֵבְכֶם. יִקָּרַע.
וְתִתְהַלְּכוּ בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

וְנַחְשׁוֹן. אֶהְיֶה בִּגְבוּרָה

 

[רואים שקוף]

זומר וזומל היו שני ידידים קרובים, גם בהגדרת ידיד וגם בהגדרת קרוב אין די כדי לתאר את הקשר שהיה בין השניים, עד שהחברים בקהילה היו מכנים אותם בשם זומרל או זומלר, זה נחלק בין יושבי הטור הימני שבבית הכנסת, שאלו היו מכנים אותם זומרל, לבין יושבי הטור השמאלי בבית הכנסת, שהיו מכנים אותם זומלר. יושבי הטור האמצעי היו זומר-זומל עצמם, ועוד אי אלו מהגרים מברית המועצות, שגם ככה לא באו להביע דעה אם לקרוא זומרל או זומלר. מסיבה אחרת מזו שאתם חושבים...

כך או כך, בכל מקום בו פגשו בזומר, ידעו הכל כי ניתן יהיה למצוא את זומל באותן ד' אמות, לא פלא אפוא, שגם יחידות הדיור בהן התגוררו השניים עם משפחותיהם, היו אף הן סמוכות זו לזו, שניהם שכרו דירה מזונדל זיגלבוים, יחדית הדיור של זומר הייתה במפלס הנמוך בחצי קומה ממפלס דירת הזיגלבוימים, ואילו יחידת הדיור של זומל הייתה במפלס הגבוה בחצי קומה ממפלס דירת הזיגלבוימים. חוץ מהבדל שולי ולא מהותי זה, היו יחידות הדיור של השניים דומות אחת לאחת כשתי טיפות מים, ואף הרבה יותר מזה.

זר כי ייקלע למקום מגוריהם, יוכל להיות בטוח כי שני אחים הם, גם דמיון חיצוני היה בין השניים, וגם דמיון בתכונות האופי שלהם, ואולי דמיון זה הוא דווקא הסיבה לחשוב כי לא אחים הם, הבדל אחד קטן היה בתכונותיהם של השניים, בעוד זומר היה אדם שכולו אמת ויושר, אדם שלא מוציא מפיו דבר שיש בו אפילו אבק שקר, ואפילו לא אבק דאבק, הרי שזומל היה ההיפך הגמור מזה, הוא לא היה מסוגל להוציא מפיו דבר שריח אמת נודף ממנו, אפילו את התיבות 'דיבור של אמת' לא היה מעלה על דל שפתיו. עד כדי כך הגיעה סלידתו של זומל מן האמת.

כה רבה הייתה הפליאה בקרב תושבי העיר, כאשר 'גבה טורא' בין השניים, כולם ראו את זה, כולם ראו איך שבבית הכנסת מפנים הם את עורפם האחד לשני, כולם ראו איך שהם לא מדברים יותר בשעת התפילה, לא לפניה, וק"ו שלא לאחריה, כולם גם שמעו את קיתון הרותחים, מלא הקללות והנאצות ששפך זומר על ראשו של זומל, אך איש לא ידע על מה ולמה באה המריבה, אש לא ידע לומר מה הוא טבעו ומה הוא צבעו של אותו חתול שחור שעבר בין השניים, ושמא לא היה זה כלל חתול, רק עכברון קטן. מה שבטוח הוא, שמשהו עבר בין השניים. ואולי מישהו.

זה קרה בתקופה זו של השנה, תקופת תמוז, התקופה בה כולם מתכננים את יציאותיהם העתידיות לימי בין הזמנים, החופש הגדול בלע"ז, ומוחו של זומר הגה רעיון. למה לו להרחיק נדוד בשביל נופש, למה לו להשקיע הון ואון בשביל שינוי האווירה, אולי פשוט יפנה לזומל ויחליף איתו דירה. ברגע שזומל שמע את הרעיון הוא נענה בחיוב, מה שלימד את זומר מהניסיון, שאין סיכוי שדבר זה יקרה, הלא זומר מעולם לא קיים את מוצא פיו. ואז, ברגע קטן של תסכול ועצבים, החל זומר לשפוך קללות אש וגפרית על זומל, את הסיום כולם שמעו. '...ושכל החיים שלך תהיה רגע לפני האפצ'י'.

כולם כולל כולם ניסו לגשר ולפשר ביניהם, לא להפריד בין הניצים אלא דווקא לחבר ביניהם, לשוב שוב לזומרל המוכר, אך ללא הועיל. היה נראה שהם נכנסו לדרך ללא מוצא. מה גם ש'ברכותיו' של זומר החלו להתקיים בו בזומל אחת לאחת. הבום הראשון היה בוקר אחד, כאשר ללא כל הודעה מוקדמת, אשתו פוטרה מעבודתה, כאשר אף לכספי הפיצויים לא זכתה, שכן משכורתה הייתה כסלאנים, בקמ"ץ ולא במלאפו"ם, ועוד באותו היום, בנו חזר מן החיידר, אוחז בידיו הודעה 'מאוד משמחת', לפיה כל עוד לא יוסדר תשלום החוב לת"ת, אין לבנם מחמדם מקום לשהות בו בשנה הבאה. ופני הזוג זומלוביץ חפו.

זומל כבר סימן לעצמו שני 'ויים' ביומן קללותיו של זומר, כאומר, השתיים הראשונות כבר התקיימו. נותר רק לחכות לבאות. והן אכן לא אכזבו. בפתע החל זומל לחוש בכאבים עזים שלא ידע את מקורן, אם מהמעיים אם מבני המעיים, אם מהשכל אם מהכליות, מה שבטוח בטוח, שהיו אלה כאבים עזים ובלתי פוסקים. תיכף הלך זומל לדרוש ברופאים, שאחר ניתוח סדרת צילומי הרנטגן הסי טי האם אר איי ודומיהם, נאלצו הרופאים לקבוע כי זומל לקה במחלת קישקע'ס חשוכת מרפא. מחלה סופנית. זאת אומרת, לא מחלה שממיתה את האדם חלילה, אך מחלה שעל האדם להתמודד איתה עד המוות. מחלה שעשתה לו את המוות.

כעת לא נותר לזומל אלא להמתין להגשמת קללתו האחרונהשל זומר מיודעינו. והיא באה. ובגדול. זומל המתין בתור לקופה עם קניות השבת, כשמדי פעם הוא נאנח אנחה כזו המשברת גופו של אדם, אודות למחלת הקישע'ס המקננת בו. הקופאי כבר החל להעביר את מוצריו, תוך שהוא שואל אותו 'כמה גילה?', זומל חפץ לענות כי זה 'גיל' ולא 'גילה', אך אז הוא חש כי ראשו נלקח לאחור, פיו נפער ועיניו מתמצמצות. כל שעליו לעשות הוא לצפות לאפצ'י הגואל. אלא שזה לא בא. אחר דקה הבין זומל כי אשר יגור בא לו. את שארית חייו עתיד הוא לבלות ברגע שלפני האפצ'י. וכאשר אבדתי אבדתי.

זחיחות הדעת והצחוקים שהיו אז בחנות, כמו פסחו על זומלנו שמיהר לחוץ לראות, שמא קרני השמש שיחדרו אל פיו ייטיבו עמו. אולי הקרניים ישחררו לו את האפצ'י. כך הוא שמע פעם מאיזו סבתא זקנה. אך השמש מזמן כבר שקעה. הלילה הוא ודאי ייאלץ לישון ברגע שלפני האפצ'י. אם יש דבר כזה, אם ייתכן כדבר הזה, איש לא יידע. תשאלו את מי שכבר ניסה. אך מה תעשו כשאתם שפני הניסיון? זומל כבר גמר אומר בלבו, כי במצב כזה, טוב מותו מחייו, אולי אף ישלח יד בנפשו כדי לקצר את הרגע שלפני האפצ'י. לולא יראת השמים שהייתה בו, מזמן היה עושה זאת.

כמה דקות חלפו להן כשזומל עומד באותו חוסר אונים משווע, כשלפתע חש הוא בנוזל הנשפך לתוך פיו. הוא חפץ לעצור את אותו הנוזל שכן עוד לא ברך שהכל, אך עובדת היותו ברגע שלפני האפצ'י מנעה ממנו לסגור את פיו, ואף מנעה ממנו להניע את שפתותיו כנגד המברכים. לנוזל היה טעם חמוץ מתוק בתוספת מרירות מעודנת. זומל אף הספיק לראות את צבעו הזר של המשקה. אם הוא לא טועה היה זה ירקרק שחום. אולי זה נקרא ברונזה. אשתו ודאי תדע.

זרם המשקה שמילא את פיו שטף גם את בגדיו. זומל חש שעוד רגע קט והוא טובע בתוך נוזל סמיך ודביק זה, תחושה לא נעימה בעליל. גלגלי מוחו של זומל החלו לפעול בחריצות יתירה, תוך ניסיון להבין היכן טמונה רעה חולה זו בסדרת קללותיו של זומר, אך ללא הועיל. ברור כשמש, היה לו לזומל, כי תופעה על טבעית זו, אינה באה כתוצאה מקללותיו של זומר, ברור באופן בלתי משתמע לשני פנים. ברור באופן חד משמעי. חד וחלק.

כימאי שהתגורר באותו הבניין, בקומת הגג, שרבב ראשו מן החלון לחוץ, ראשו ורובו, ותוך שהוא פוכר את כפיו בייאוש השמיע הוא צווחה: 'אהה! נמוג החלום ונגוז החזון! הקיץ הקץ על סם הפלא 'לא אשים עליך', היחיד מסוגו. טעות קטנה בין צלזיוס לפרנהייט היא זו שגרמה לאדי התרחיף שיעלו מעלה ויצאו לחוץ מבעד לחלון, ומשינוי הטמפרטורות הקוטבי - יישפכו על אתר אל הארץ כנחל שוטף.

זע לו זומל באי נוחות משווע על מקומו, ניער את ראשו אנה ואנה לאות הן ולאו גם יחד, על מנת לנער מעליו, ולו במעט, את אותו נוזל דוחה שמילא את כל כולו. כעת הנוזל יותר נדמה בעיניו היה כקיא או משהו כזה, מין דבר שודאי אינו טעון ברכה, לא לפניו ולא לאחריו - סיים זומל את הרהוריו בקול, כיאה וכראוי לזומעלא'ך, שמוציאים מפיהם מה שמהרהרים הם בליבם. ואז הוא אוחז את עצמו. רגע. בעצם אני מדבר כאחד האדם. משל מעולם לא הייתי ברגע שלפני האפצ'י. מה זאת ארע לי.

כן, אמר לו הכימאי שהספיק לרדמת מקומת הגג, עד למקום עומדו של זומל. היה זה c.h.t.s.b.l.o.o. בשמו המדעי, שזה הוא בעצם ראשי התיבות של הפסוק 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' בהגייה אשכנזית מובהקת, או בשמו העברי 'לָשִׂימָלֶיךָ', שזה הוא בעצם שם היוצא מן התיבות ל"א אשי"ם עלי"ך, בקריאה מהירה ובחיבור מילים, משקה המורכב מכל סוגי הויטמינים, החל בויטמין שיויתי (c.b.t.) וכלה בויטמין שמוץ (schmootz), שאמור להוות כתרופה לכל המחלות הקיימות ושאינן, כולל כל הקורונות האלה...

זה בכלל לא משנה, התעורר פתאום המדען-הכימאי מהרהוריו הנוגים, סביר להניח כי אינך מתעניין כלל באותם שמות מסובכים, ומה הם בדיוק מרכיביה של תרופה פלאית זו, של 'סמא דחיי' זה שנשפך היישר לתוך גרונך. אני הוא האשם בכך שלא רשמתי אצלי את מרכיבי התרופה, אני הוא הגורם לאבדונה. אך אתה -פנה הוא אל זומלנו- אמור נא לי את פרטי חשבון הבנק שלך, בכדי שאעביר לשם פיצויים על עגמת הנפש ועל חוסר הנעימות שנגרם לך בסיבתי. סך של חמישים אלף ש"ח טבין ותקילין. אמר ועשה.

כדי להודות ולהלל לקב"ה, תאר זומל לעצמו, מה היה קורא לו לא הייתי מגיע למצב מביך זה של רגע לפני האפצ'י, הלא לא הייתה כל סיבה שאהיה אז ברחוב באותו המקום, וגם לו הייתי אז ברחוב, הרי שלא הייתה כל סיבה שאפתח את פי, וכיצד זאת הייתי נרפא מכאבי הקישקע'ס שסבבוני??? גם המזל שמיד עם כניסת הנוזל לפי נרפאו כל בעיותיי, שאם לא כן, כיצד זאת הייתי מצליח לומר לאותו מדען את פרטי חשבון הבנק שלי??? הודו לד' כי טוב.​

 

[-חיה-]

בס"ד
הוא היה קודם בשוק הבהמות, זה ברור לו. הרוכל הציע לו עז חולבת מצוינת שנראתה לא רע. הוא כבר הוציא מהשק שלו שלושה דינר כשראשו החל להסתחרר, זה מה שהוא זוכר. אחר כך הוא התעורר בעולם האמת.

לא ככה הוא דמיין את העולם הבא. הרעשים כאן מוזרים לחלוטין והאנשים כולם לחוצים וממהרים , איזה חלום משונה. הוא שולח את ידו כדי לצבות את עצמו ומגלה תגלית חדשה, ידו קשורה לעמוד ברזל, איזה יופי.

הוא מושך את ידו בחוזקה ומצליח להשתחרר, ידו זועקת לו בכאב שהוא ער, שאינו חולם. דבר ראשון הוא ניגש אל החלון ובוחן את הסביבה. הנוף גורם לו להשתנק ולקפוץ אחורנית, הוא נמצא בטירת ענק בת עשרות אמות וסביב טירות נוספות שנושקות לשמיים.

קול צרוד וגבוה מגיח ממפתן החדר, מפיק הקול הינו ברנש שנראה שונה מהשאר וחיוכו הרחב מחריד אותו.
"התעוררת!" קורא הברנש, גורם לו לסגת אחורנית. "תרצה שאעזור לך בדבר מה?"
"תעזור לי לצאת מפה", הוא לוחש.
"אני מצטער, זה לא בסמכותי", הברנש עם התלבושת הצבעונית פוסע לפנים החדר ומפנה את הפתח. "אם תרצה אני אוכל לעשות קסם קטן ו-", הוא נעצר, בוהה בבחור בורח מהחדר.

הוא רץ במשעולי הטירה, מחפש גרם מדרגות שיוביל אותו מטה, הרחק מבית הכשפים הזה. רגליו מובילות אותו אל קצה המסדרון, מוצאות שם גרם מדרגות אימתני. הוא שועט מטה, לא נותן לריאותיו להתעייף. רק עוד קצת והוא ימלט מהטירה המכושפת. בירידתו הוא חולף מידי פעם ליד פתחים לפרוזדורים הדומים לזה שברח ממנו, גורמים לו להאיץ אפילו יותר.

תחתית גרם המדרגות מאכזבת אותו. במקום לגלות את הפתח המוביל ליציאה מהסיוט הזה הוא מגלה פרוזדור ארוך ורחב. היציאה אמורה להיות כאן, זה ברור לו. אבל בדרך אליה מפטרלים אנשי הכובע הלבן, הם מתרוצצים בו במרץ ובקושי מאפשרים לו לפלס את דרכו אל צידו השני. הוא משפיל פניו ופוסע במהירות, מנסה להיראות חלק.
לפתע אחד מאנשי הכובע הלבן שם לב אליו, "הי, אתה! צא החוצה!" הוא ממהר להסתתר באחד מפתחי הפרוזדור ועוצם עיניו בהתנשפות.

כשעיניו נפתחות הן גדלות בין רגע לגודל מקסימלי. הוא בוהה בקבוצת אנשי הכובע הלבן המתגודדת סביב אדם השרוע בתנוחה מוזרה. האנשים העומדים אוחזים בידיהם מכשירי עינויים שונים ומשונים. הוא תופס מסתור מאחורי שולחן קטן, עוקב אחרי מעשיהם במבטים חרדים.
הזקן מכולם אומר מילים בשפה אחרת, כנראה כישוף, ואז אחד הצעירים מגיש לו סכין שאותה הזקן מקרב בצורה מאיימת לאדם הישן.

הגוף שלו תוסס, בלי לשלוט על עצמו הוא נעמד ומתחיל לצעוק: "עזבו אותו! רשעים! מה הוא עשה לכם?!"
אנשי הכובע הלבן מביטים בו בתדהמה, הוא מבחין איך שניים מהצעירים מתעשתים ומתחילים לפסוע לכיוונו. "לא! מכשפים! אל תגעו בי! אל תחתכו אותי בסכינים!"

הוא מתחיל לרוץ והם אחריו. הצעירים בלבן תופסים אותו במהירות וגוררים אותו לצד. רגליו בועטות במרץ, "אל תגעו בי, רוצחים!"
"איננו רוצחים, אנחנו רוצים את טובתו", אומר הנמוך שבהם בעודו מנסה להשתלט עליו.
"שקרנים!"
"לא, אנחנו דוברי אמת, אנחנו מצילים אותו!", מילותיו של הצעיר מלאות כנות, מבלבלות את הבחור המשתולל.
"מה זאת אומרת?" הוא שואל.
"מדובר באדם חולה עם גידול אכזרי בתוך המעי שלו, אם לא נחתוך אותו ונסיר את הגידול אז הוא עלול למות מוקדם מאוד".

"הוא הסכים לכל זה?" הוא שואל מופתע.
"ודאי! הוא מודע לכל התהליך ואפילו חתם עליו לפני שהורדם, ללא אישורו לא היינו יכולים לבצע דבר".
"ומה היו מילות הכשפים של המכשף?"
הצעירים מחייכים חיוך רחב, "הוא לא מכשף, הוא פרופסור", אומר הגבוה,"הוא חזר על פרטי הניתוח בשביל הפרוטוקול. אלו אינם כשפים אלא מושגים רפואיים, כאלו שאדם מן השורה אינו מכיר".
"כמוני כנראה".
"כנראה. לא הכל אנחנו יודעים בחורצ'יק, ועכשיו סלח לי, אני צריך לחזור לעזור בהצלת חיים".

 

[.Etti G]

שרולצ'ה תמיד אהב את קל קו. גם ביום שהתחתן, לפני כמה שנים טובות, עדיין השאיר את החיוג המהיר הרבה לפני החיוג המהיר של אשתו.
היא לא התווכחה, ידעה איפה הגבול עובר.
הכוילל שלו היה במרחק של 5 דקות הליכה נמרצת, וזו כבר הייתה בעיה. כמה פעמים שקל כבר לעבור משם לכוילל רחוק יותר, אבל תמיד נכנע בגלל הכיבוד העשיר שהיה בכל יום ליד עמדת הקפה.
זה שווה יותר, שכנע את עצמו.
הרי לכוילל שכל כך קרוב לבית הוא לא יקח אוטובוס, פדיחה גדולה מדי.
אהה... תמיד נאנח לעצמו. ביום שימצא כוילל רחוק עם כיבוד עשיר, יהיה זה היום המאושר בחייו.

ליד מיטתו שכן אחר כבוד משקל דיגיטלי מבריק. לא פעם תהו ילדיו השובבים האם הודבק המשטח לרצפה.
כל יום, מיד בקימתו, היה מציב את רגליו על המשקל ומכניס נתונים בקפדנות לטבלה שהודבקה על הקיר הצמוד.
אגב, היא לא הודבקה מדי חזק, ולכן נאלץ להחליפה מדי פעם.

כל בוקר היה לוקח שני סנדוויצ'ים עבים לכוילל, מלאים בכל טוב. אשתו עברה על הרשימה שהשאיר לה ועקבה אחר ההוראות. גבינה צהובה, נקניק עבה וכן הלאה. כמה שיותר שומן, יותר טוב.

החברותא הקבועה של שרולצ'ה היה צפלון רזה, שהסתכל עליו בעין עקומה. מה הוא מבין בכלל? כולו עור ועצמות, 26 *BMI. לא פלא שקשה לו לראות אותו מוציא את העוגיות של אשתו, עמוסות בשוקולד חלבי.
כמה פעמים התגבר על עצמו והציע לו להתכבד, אך הוא סירב בתוקף כשעיניו פעורות, ומלמל משהו שנשמע כמו "דיאטה".
מיודענו החביב מעולם לא הכיר במילה הזו, ולכן הניד ראשו בפליאה וצלל בחזרה לגמרא, לא שוכח להוציא עוגיה כל כמה דקות. האתגר היה לחזור עם שקית ריקה הביתה.
לא פעם עורר העניין דיונים נרחבים בכוילל על ברכה אחרונה. כל כמה עוגיות צריך לברך, או פעם בכמה זמן.
שרולצ'ה הוביל את הוויכוח בעירנות, כמנוסה בעניין.
הוא אף הוציא חבורה שדנה בנושא זה מכל היבטיו (אשתו עיצבה לו בוורד).

בפעם האחרונה שהיה אצל הרופא, לא האמין למזלו הטוב. הרופא שקל אותו, הכניס למחשב את הנתונים וצקצק בלשונו במורת רוח. "ישראל היקר, הגעת כבר ל- 38 BMI. מתי יגיע הזמן להפסיק?"
'בדיוק עוד שני BMI חמודים', חשב לעצמו שרולצ'ה בסיפוק, אך סכר את פיו. אסור שהתכנית שלו תתגלה מוקדם מדי. עוד כשהיה צעיר, וכולם כינו אותו השמן של הכיתה, חלם על ניתוח בריאטרי. הוא הבין שזה ממש פשוט. ניתוח ואתה רזה ביום אחד.
הוא לא שיתף איש במחשבותיו, רק את אשתו מיכל בפגישה האחרונה לפני הסגירה. תמיד היה בן אדם הוגן. היא הסכימה איתו בכל לב, והבטיחה לעזור לו בכל מה שיצטרך.

והנה הוא עומד נרגש, בגיל עשרים ושבע, כשהוא רחוק מרחק של חודשיים בלבד מהיום המאושר. לפי כל התחזיות, יוכל ממש בקרוב להירשם לניתוח.
לא יהיה קל להיפרד מהכרס החביבה עליו. הוא ליטף אותה כהוגה במחשבות עמוקות.
אבל הכל שווה.

ספוילר: BMI

*BMI- היחס בין משקל הגוף וגובה הגוף. הטווח התקין הוא 25.

 

[כותב השורות]

קראתי לו 'חמור', סתם יצור מיותר, רדוד, חסר חוש ותבונה

אמרתי לו לך, מי צריך אותך בכלל, מוטב היה אילו לא היית, ולמה אתה עדיין כאן.


הוא, שתק בגבורה, נשך שפתיים, הסיט מבט בבושה


הייתי משוכנע שצדקתי, הלוא שתיקה כהודאה...

לא ידעתי, אך הוא חיכה לי בפינה.



הוא היה שם, בדיוק כשהייתי צריך אותו... ברגע של חולשה

לרגע הזה ה'חמור' הזה חיכה

הוא היה שם מוכן, עם החיוך המוכר, מזמין, לא משאיר לי ברירה


בטון ממכר הוא שכנע אותי להושיט לו יד

הושטתי, לא יכולתי שלא


ואז, ברגע אחד, הוא משך אותי אליו -

גורם לי להרגיש

להתרגש מחדש

להתעורר

לחיות מחדש

להתמכר

להישבות בקסמיו.

 

[אסתר שין]

אני אבוד
בניכר
לא מכיר
את המחר.

עוד לא מצאתי
ומחפש עדיין
סיבה שתחזיק אותי
עוד יום או יומיים
מתקלף משריון מזויף
בינתיים.

לא יודע לאן לפנות
עכשיו
כשכולם סובבו לי
את הגב.

מצפה להתגלמות
התגלות
או כוח נשגב.

אבל אולי מחר
או שלשום אגלה
שאולי הלכתי לאיבוד
רק כדי
למצוא את עצמי.