סיפור בהמשכים לכתחילה

[הני ר.]

עריכת הנהלה: לפרקים הראשונים

ל"ז.

אין איך להרגיע אותי.

בזה הוא קצת צודק.

אין איך להרגיע אותי. את זה שמעתי גם בבית, למרות שהייתי ילדה טובה. אולי טובה מידי.

ובסוף הייתי מתפרצת. כואבת ובוכה.

בדרך כלל זה היה נשאר בפנים רטוב דומע וחנוק.

גיל עשר. אני עושה קייטנה עם חברה מהבניין, דיתי. ילדה שגרמה לי לא פעם לפחד שאני לא טובה מספיק. מה גרם לי להסכים לדיתי השכנה לתת לכל הילדים קריפונים רטובים ולקשקש על הקירות, איני יודעת.

אולי תכננו לרחוץ את הקיר, או שלנצח לא יגלו את זה.

כשעבר אדון ויס המבוגר ושאל מי עשה את זה, דיתי הצביעה עליי וברחה. נשארתי לנקות כמו שאבא ואמא אמרו לי.

להלשין לא העזתי.

שתקתי לה.

אחרי חודשיים כשהמורה ביקשה שנחבר ביחד שיר לכבוד רחל אימנו זה התפרץ.

אני לא יודעת מה היא אמרה שכולם הבינו שהשיר של דיתי. או שזה היתה השתיקה שכולן הודו.

שלוימי מתופף מנסה להירגע. שונא להיות אשם.

ודווקא שאני שותקת מאשים אותו.

עייפתי.

מרגישה שאין שום סיכוי לשינוי. אולי ההצעה של סבא לא מופרכת. וגם אני מירי אכנס לסטטיסטיקה של לבד.

אם אני רוצה להיות שפויה ולא להיכנס לסטטיסטיקה מפחידה יותר.

חנוק לי אני קמה לפתוח את הדלת.

מתייקת מחשבות והן לא מסתדרות. מתיישבת בחזרה.

"מה יש?"

"כלום. מה צריך להיות?"

"את מוכנה לראות גם את הטוב שלי, ולא רק את הרע? אין לי כח לביקורת"

"אני יודעת"

אחד הדברים. כל ביקורת מכבה אותו. זוכרת התלבטויות של מה עדיף. פרצוף שלו או פרצוף שלי.

יש כלל לא כתוב שמצאתי מפעם. 'חרדה מבטלת עקרונות' בעצם בכל פעם נוצח זה שפחות פוחד.

ואחד הפחדים הנוראיים שלי שהוא לא יפחד ממני.

סיבכתי אפילו את עצמי.

 

[מריומה~]

איזה פרק מקסים!
ברוכים השבים
התגעגענו אליהם

 

[נ. גל]

@הני ר. תודה שחזרת!

 

[מגבת]

הם רבים עד עכשיו?
הגזימו...

 

[הני ר.]

הם רבים עד עכשיו?
הגזימו...

רק מזכירה שעדיין לא עבר שבוע....
מחר יום רביעי שהוא שבוע אחד למריבה...הרחמן הוא...

 

[הני ר.]

ל"ח
סבא חוזר. שני פתקים בידיו.

מתיישב. שלוימי ואני סימני שאלה.

"אז מה אתם אומרים קצת לעבוד?"
"אני עובדת כל הזמן. ולא יוצא מזה כלום" אני מתוסכלת. עם סיבה.

בעיקר כי רק עכשיו אני מתחילה להבין באיזה עולם מוכחש חייתי. אוף על השנים שעברו. על המשקעים ששקעתי בהם, שהיום הכל נראה ארוך וכבד. ובלתי אפשרי.

"לא כזה מירי. לעבוד. אמיתי"

"הנה. יש לכם פה שני מספרים. אני כבר טילפנתי בשבילכם. מחכים לכם שם"

"סבא, אני עובדת" אני פותחת עיניים כאורך הגלות.

"אני יודע. זה רק בערב לקצת שעות. תתקשרי הרבצען שם תסביר לך"

שלוימי לא שואל שאלות. לוקח את הפתק כאילו היה מרשם. מכניס לחליפה.

קם מסדר את הכובע.

לוחץ לסבא יד. "ביום חמישי אני רוצה שתבואו שוב אחרי העבודה"

אנחנו בחוץ.

"מה את אומרת?"

"לא מעיזה להגיד כלום. סבא הפתיע אותי בכל כך הרבה דברים. יקח לי שבוע לעכל את הכל. לא יודעת. פשוט לא יודעת"

"גם אני. לא חלמתי שזה מה שהוא עבר. ובכלל העבודה המוזרה הזאת.

רוצה להתקשר לבדוק מה זה?"

פחד קל בעיניו של שלוימי. טלפונים מאז ומעולם היו בשטח שלי.

"נלך לחצר?"

"אני מביא שתיה"

בחצר הוא מגלה שבחלקו יצאו פעמיים בשבוע ללכת להיות חונך בדיור מוגן לבוגרים בעלי הפרעת תקשורת.

ביחס אליו מגלה שאני שמחה מאד בחלקי כי עליי ללכת פעמיים בשבוע למדרשיה ברחוב הסמוך וללמוד עם וורד הלכות שבת.

"אם זה לא היה סבא, בחיים לא הייתי עושה את זה. אין לי אומץ להתחיל דברים כאלה"

"גם אני מרגישה מוזר."

בלב אני מרגישה שאני סומכת עליו.

מתקשרת ליעלי לסכם איתה.

חוזרת לרבנית לסכם גם איתה.

ולא יודעת שפרק חדש מתחיל ממש ממחר בערב.

 

[נ. גל]

וואו, זה היה מפתיע!
מחכה להמשך...

לוקח את הפתק כאילו היה מרשם.

אהבתי,

 

[הני ר.]

ל"ט.
החלטה בליבי.
לא יודעת איך קוראים. ואין לי מושג מה סבא רוצה שאלמד ממנה. ולא מעניין אותי כמה קשה לוותר על מנעמי עולם הזה.
אליי זה לא יכנס.
לא פלאפון ולא שום דבר מהעולם שלה.
לא יאומן.
שבוע עבר מהצונאמי הזה.
לפני שבוע חשבתי שהעולם מת.
והנה הוא חי בועט וממשיך.
מגיעה לוילה ברמת יופי בינונית. שתי בחורות יושבות ומעשנות. נראה שהן לומדות ספר הלכה או משהו.
סלידה מטפסת לי בגב. ועוד אחת לכבוד הגזענות שלי.
נכנסת.
הרבנית שמחה לעברי וקוראת לוורד להכיר אותי.
משננת את הכללים לעצמי. אחת אפס.
וורד עם פליסה וצווארון לוחצת לי יד ושואלת:"עם מי הכבוד?"
"מירי."
"מרים. אני אקרא לך. אסור לקצר"
התחלה בינונית אני מציינת לי ציון.
וורד לוקחת אותי לחדר לימוד שני ספרים לידה.
"הרבנית מרים אני רוצה ללמוד ולא לבזבז זמן מיותר. סבבה?"
"בסדר גמור" אני עונה ומרגישה קצת נחנקת.
"את ככה חרדית כל החיים שלך?"
"כן. נולדתי בבית חרדי. אז כן"
"כיף לך. את לא יודעת איך הרווחת. זה פיס. אין לך מושג כמה היו מוכנים להתחלף איתך. ובטח אין לך נסיונות. אני רק לא מבינה למה החצאית שלך קצת קצרה. זה משהו שכואב לי תמיד. הרי אתם נולדתם בראש ההר. למה להגלוש למטה? טוב. עזבי, אני רוצה ללמוד. ולא להתקשקש.."
כיף לך... פיס. בום.
מילים שלי.
משהו כבד ומחניק באווירה. אני קוראת ומסבירה. וורד שואלת. מסכמת ועונה.
עוד קצת.
ועוד.
אני מיותרת. אין לי מושג למה היא צריכה משהי שתלמד אותי או איתה.
היא יודעת יותר ממני. מבינה יותר ממני. ויראת שמים יותר ממני.
ובכל זאת אני נחנקת.
חצי שעה עוברת אני אוספת את עצמי ממלמלת שלום ובאה לצאת.
"הרבנית מרים. תחזרי לכאן. כולן עוזבות אותי תוך שיעור אחד. אומרים שיש לי אורות או לא יודעת מה."
"אני אחזור" אני אומרת ואין לי מושג למה.
בעצם כן. יש כאן שיעור שסבא ביקש לי ללמוד.
יוצאת מהמדרשה ופעם ראשונה מרגישה קצת שלוימי.
מסכן האיש של חיי.

 

[RACHELIZ]

וואה. החלטת לעשות לנו פיצוי...
התגעגענו. ודאגנו. בעיקר לשלוימי אבל גם למירי.

אחרי חודשיים כשהמורה ביקשה שנחבר ביחד שיר לכבוד רחל אימנו זה התפרץ.

אני לא יודעת מה היא אמרה שכולם הבינו שהשיר של דיתי. או שזה היתה השתיקה שכולן הודו.

השיר שמירי כתבה?
לא כתוב שם ברור.

יוצאת מהמדרשה ופעם ראשונה מרגישה קצת שלוימי.
מסכן האיש של חיי.

חתיכת סבא חכם.
יכול להיות שההרגשה הזאת באה לה מהר מידי?

 

[הני ר.]

מ'

הדרך עוברת לי מהר.

מעלית. לוחצת בעצבים משהו על הכפתור. נכנסת לבית. שלי. דחף פראי גורם לי להתיישב בספה בדיוק כמו שלוימי. רגליים על השולחן הקטן.

וצעקה פנימית של 'תעזבו אותי'.

אני חושבת שיש לי בעיה.

איזה הפרעת אישיות או שאני סתם רגישה מידיי. כל דבר מוציא אותי מאיזון ואני כל הזמן מכוונת לאיזון. ולא רוצה שיהיו מריבות. וגורמת להן לקרות. ולא זוכרת שיש חיים באמצע או שאני בכלל מתכוונת למשהו אחר.

מדהים איך שאני מצליחה לבלבל אפילו את עצמי.

את וורד אני לא אוהבת.

לא יודעת למה. היא מתעמקת בכל דבר. כופה את דעתה. לא נותנת לנשום. לא נושמת בעצמה.

מלאה בחרדות.

בינגו.

זהו. מצאתי. אני מלאה בפחדים וחרדות.

הרעש מכיוון הדלת מספר לי ששלוימי חזר. רציני משהו.

"איך היה?" שואלת כי המח שלי עמוס ומבולגן מכדי לספר לו.

"טוב" הוא עונה ונאנח.

"מה זאת אומרת?" מאות סימני שאלה משייטים סביבנו.

"לא יודע. בסדר כזה. עשיתי מה שאמרו לי."

"תכלס ניהנית?"

"לא יודע. אמרתי לך הלכתי כי סבא אמר לי ולא יודע אם ניהניתי."

"ולא אכפת לך איך היה לי?"

"נו, איך היה לך?"

השיחה מתקדמת לשום מקום ורק תזכורת פנימית של 'אל תיהיי וורד' מצליחה לרסן אותי.

"היה בסדר. פגשתי משהי בעלת תשובה שנתנה לי מוסר על דבר ודבר. אין לי חשק להמשיך איתה, אבל התחייבתי. ולא יודעת למה היא גורמת לי להרגיש רע. ומה שהכי מפחיד אותי שאני חושבת שאני באמת כזאת רעה"

"את לא רעה" שלוימי אומר ונאנח.

אני מגישה לו לשתות.

"את טובה" ושמץ של חיוך נזרק אליי. אני אוספת את השמץ באדיקות. אני זקוקה לזה.

מוסיפה חתיכת עוגה.

"את טובה מאד" לשמץ מתווסף אח גדול וגם אותו אני אוספת.

שתיים שלוש דקות של כלום עוברות בינינו ומתארגנים לשינה.

"אני חושב שאני סובל מאוטיסטיות" אומר שלוימי ומכבה את האור.

"אוטיזם. אומרים אוטיזם" אני רק מתקנת אותו מרוב הלם.

"למה נראה לך?"

"אני יענה לך את התשובה שאת הכי שונאת"

"תענה מה שאתה רוצה רק תענה לי"

"לא יודע"

אחד אפס טובתך. אני אומרת לו בראש. זאת בהחלט התשובה שאני הכי שונאת.

מילים. מלחמות. עשן. דמעות. הכל מסתובב אצלי בראש ותמונה אחת של וורד מחייכת, מונעת ממני לשפוך את הכל.

ובפעם הראשונה בחיים אני מצהירה שלא חייב לעשות מה שצריך.

"אתה רוצה שנדבר על מחר? שתרגיש שאתה כן יודע?"

חושך בחדר.

ושקט.

ורוגע.

"תודה. אני מעריך מאד"

רע לי וטוב לי ביחד. מצחיק לי ומפחיד לי באותה השניה.

ואני מניחה לזה להיות.

 

[נ. גל]

פרק מקסים. שמחה על החזרה.
במיוחד:

"את טובה מאד" לשמץ מתווסף אח גדול וגם אותו אני אוספת.

רע לי וטוב לי ביחד. מצחיק לי ומפחיד לי באותה השניה.

ואני מניחה לזה להיות.

אהבתי ממש.

 

[הני ר.]

​

מ"א.

אני ממצמצת לכיוון השעון. שלוש בלילה. שומעת ששלוימי מתהפך.

"מה קורה?"

"לא יודע. התעוררתי כי חלמתי שהרבצתי לו"

"הרבצת למי?"

שלוימי לוקח ספק נשימה ספק אנחה.

"לאיזה אוטיסט שהיה שם"

"וואו. ממש מפחיד. למה הרבצת לו?"

"כי לא הצלחתי לעצור את עצמי כמו במציאות. הוא שיגע אותי"

"לא הבנתי. אתמול גם הרבצת לו? רצית להרביץ לו? כי אתה יודע שזה נורא ואיום כי זה גם פלילי וגם עבירה"

אני נבהלת, צועקת. מגלה שוורד מחייכת לי בראש ויוצאת מהפה שלי.

שלוימי שותק.

"תענה. יאללה תגיד מה היה. תספר. מה אתה מסתיר?"

אין וורד בראש שלי. יצאה. היא פה בחדר. מסתכלת בסקרנות, בודקת כמה אני קיצונית.

לא מוכנה לתת לה.

גם אני קיצונית.

נושמת עמוק.

"שלוימי. סליחה על ההתפרצות תסביר לי למה התכוונת"

שלוימי אוסף את עצמו. נושם שוב ומתיישב.

"המדריך נתן לי לשמור על אחד בשם יוסי בדירה. כי הוא מקורר. כל השאר יצאו לסיבוב יומי איתו.

יוסי לא עזב אותי לרגע. אני רוצה שם. רוצה שם. אמר והצביע למטה. יוסי מתקשר על טאבלט.

ניסיתי להציע לו משחקים.

לצייר. לדבר. להצחיק. לספר. כלום אבל כלום לא עזר. פתאום הוא כותב לי 'רשעעעע' 'שונא אותךךך' ועוד כל מיני מילים כאלה. ואין לי מה לעשות. הוא רוצה לצאת. אז זהו. מת העולם."

"וואי קשה.."

"הכי קשה היה בהמשך. במטבח הראה לי המדריך כמה כללים איך לדבר עם אנשים עם אוטיזם. לשמור על קשר עין. לנסות לעזור להם בקבעון מחשבתי כשהם נתקעים על משהו שהם רוצים. ולהבין את התיסכול או משהו כזה. לא עזר. התקשרתי למדריך וסיפרתי לו והוא ענה לי "וואו הוא התרצף לך על לצאת?"

"מה זה להתרצף?"

"זאת מילת קוד מהבית שלי. גם אני על הרצף. ברמת תיפקוד גבוהה ונורמאלית."

"אתה מה?" באמת חשבתי שלא הבנתי.

"אני על הרצף. כן כמו שאתה שומע. גם אני נתקע בדברים. ויש לי בעיות נוספות, כמו שאני מעיז לספר את זה ואין לי מי יודע מה טאקט. מה שכן, השיחה הזו היא נס. זה בגלל שאני עובד על תקשורת."

"טוב, לא יודע." לא היה לי מה להגיד.

"זה לא כזה מפחיד. אתה פשוט לומד לחיות עם זה. זה יותר קל מלסבול מבעיות חברתיות ולא להבין את העולם"

"נראה לי שאני על הרצף" ככה אמרתי לו.

"אולי. יש מצב. תכלס אנחנו הרבה"

"לך תקרא את הכללים. אני כתבתי אותם. אולי משהו יעזור לך."

בקיצור בדיוק הכללים שאת צריכה כדי לחיות איתי"

"לא הבנתי." ובאמת שלא הבנתי.

"מה לא הבנת? כמוני בדיוק. שאני רוצה משהו ואני לא מצליח לראות משהו אחר. גם שאני רוצה.

אני גם לא שומר על קשר עין כשמדברים עליי או נכנסים איתי לעומק"

"נכון" אני עונה בלי לחשוב. ואולי דווקא בגלל זה, זה נכון.

"בקיצור אחרי שהחלטתי שאני יוצא איתו וזהו. הגיע משלוח לדירה. וזהו. הוא נרגע. הכנסנו את הארגזים. סידרנו קצת. כאילו לא היה כלום."

שלוימי נאנח שוב.

"הזדקנת. מה זה האנחות האלה?"

"לא יודע.. ואז כעסתי עליו כמו לא יודע מה. שיגעת אותי בשביל כלום? אפילו משלוח הצליח להזיז אותך? מה לא טוב במה שהצעתי לך? למה לרצות דווקא את מה שאין או אסור? למה אתה תקוע? בקיצור... כל מה שאת אומרת לי תמיד"

שותקת כדי לעכל. ונתקעת קצת בעצמי וברוורדיות שלי.

"נזכרתי בדרך בכל הפעמים שרציתי לצאת או לעשות משהו וכמה שהסברת לי שלא כאילו הראש שלי נתקע. אני לא יודע איך להסביר את זה אבל זה כמו להיות באוטוסטרדה ואין לך דרך לעצור.

גם שאני יודע שאשלם מחירים כבדים מאד. זוכרת את הקיץ שהזמנת את נתי אחיך?"

"זוכרת"

 

[מריומה~]

מענין מאד!!
חייבת להמשיך
ושמחה שחזרת!