הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אשמח לחוות דעת על הקטע, הוא בפתיחה של ספר ומתלבטת לגביו.
*
ערפל מקיף את הטירה, חונק את גגותיה כמו היה פתן עב כרס. כמו לא סבבו אותה חומות אימתניות ויער צפוף עצים.
סהר מביט ממעל, נוגע ולא נוגע בחוד המתכת היוצא מבית התיפלה שבמרכזה. מאיר בקושי את השוחה שנחפרה בעמל רב ימים, מחברת בין עפר בוצי לגינת ירק נשכחת.
"הגיע הזמן", לוחש לוֹי. עיניו, המקפצות בין פקודיו, בוהקות בחשיכה.
ארבעה נענים לו בהנהון ראש. על ראשיהם קשורים עלים לזר, בגדם כהה ובוץ מרוח על עורם החשוף.
חמישה צולחים את השוחה בזחילה דביקה, מתרוממים לעמידה שפופה ורצים לחסות תחת צל הטירה.
ארוכה הדרך, וכפות רגליהם החשופות מרגישות כל עשב, גרגר אדמה ושורש עץ. הללו מתחלפים באבנים לחות מטל, שרק חספוסן מונע מהם להחליק את דרכם למטרה.
המטרה הראשונית הושגה. הכותל יציב מאחורי גבם, אבניו מדיפות עליהם קרירותו של לילה. שקט סמיך מכסה אותם, רק צליל נשימותיהם מעז להפר אותו. אף חייל לא מפטרל ברגעים אלו בחלק זה של החצר, עדין.
לוי מרים יד אלכסונית, מאזן. הם יודעים היטב את הבאות, מצייתים בזריזות שהטביעו בהם שנות אימונים.
אַרֶהַן מכופף גוו. פִּינֶס עולה, משתופף גם הוא. ליראם מתרחק מעט, אומד את מרחק קודקודו של פינס מהחלון, אוצר אוויר ומנתר.
גב אחד. שני. מסגרת מתכתית, לחה, נתפסת באצבעותיו ורגליו נזרקות אל פנים החדר. מתייצבות עם ידיו המרפות מאחיזתן.
נַשוֹן נעמד על פינס, מרים יד. ליראם מהדק עליה שתי כפות. לוי מטפס על הגשר שנוצר, מסייע לליראם באחיזת ברזל.
ארהן ופינס נשמטים, מותירים גשר תלוי באוויר. מקפצים על גופו ומניחים רגליים בתוככי החדר.
נשון נמשך מעלה, מתייצב ומשפשף כתף. לוי פורש חיוך דק, מניע ראש.
גם המטרה השנייה הושגה. החשיכה שבחדר, מצטרפת אל השקט, מזרימה בדמם גלים.
החדר נעול. משתף הפעולה, שסיפק גם את מפת הטירה, לא העלים את הפרט המתבקש. גם לא את העובדה שמעבר לדלת שומר חייל בדרך קבע.
החדר נעול. והם אינם צריכים יותר מכך. תוכן התיבות, הפרושות על פני כל הכתלים מלבד לחיצוני, הוא מטרתם השלישית.
תכולת שולחן מועברת אל הקרקע, מפתו מבצעת הסבה לווילון משי בעל גימורי תחרה. מטלית הכרוכה סביב זרועו של אחד נדחקת בין דלת לרצפת שיש. נרות שעווה נשלפים מצרורות מהודקים לחגורה. אבני הצתה מיד אחריהן. ניצוצות עולים, נתפסים, הופכים לאבוקות קטנות. מפצפצות ברחש דק.
החיפוש מחל. כששפתותיהם חתומות, נשלפת תיבה אחר תיבה. קלף אחר קלף. ידיהם נעות כאותן שלהבות נר. הנה והנה.
הזמן עובר, השעווה מצטמקת, ומטרתם טרם אותרה. ארבע להבות נחנקות תחת כפות ידיים מזיעות, חסכניות. עיניים בורקות בתקווה מהולה בחשש, יודעות כי אל להם לשוב בידיים ריקניות.
לוי, עודו מחזיק בנר לוהט, מניע שפתיים ונעמד במרכז החדר. פקודיו ממשיכים בשלהם, מצמצמים עיניים מול אור קלוש.
"מצאתי", נלחשת קריאה משמאל. מוליכה אליה עיניים רבות.
אצבעותיו של נשון רועדות כשהקלף עובר ידיים. לוי מאשר את תוכנו בחיוך מעוות צללים.
נר נוסף נדלק כשהקודם מפצפץ את גוויעתו. קלף וקסת מונחים לצידו על שולחן חשוף. ארהן מתיישב על כיסא חסר משענת, נוטל קולמוס וטובל בדיו.
אותיות נכתבות תחת מכבשו של זמן, מדייקות אל המקור. ארבעה מסובבים את הגב הכפוף, דרוכים, מאזינים לכל רחש.
כשארהן נושף על הקלף, פושטת הרווחה בכולם. מיישרת גווים ומרככת תווי פנים. מטרה רביעית מושלמת כשהדיו מתייבש סופית וקלף המקור חוזר אל משכנו.
המפה גם היא חוזרת אל מקומה, מכסה על כתם דיו טרי, פריטים מועמסים עליה חזרה בסדר מופתי. המטלית נכרכת סביב הזרוע, הנר כבה ולוי מציץ מן החלון מטה. מרים שוב יד אנכית, מאזן.
ואז, דווקא כשנראה שהעולם יציף אותם בשמש עזה בעוד שעות בודדות, מתרסקת תיבה אל הקרקע.
לרגע דומם החדר. לרגע דומם העולם עם השמש המיוחלת. לרגע נלטשות עיניים בליראם אחד, שגם באור המועט המסתנן מן החלון, נוטה צבע פניו הכהה אל אפור דלוח.
הרגע, קצר כרגע נפילתו של גרגר בשעון חול, חולף עם הידית הנעה בפראות.
"זוזו!" לוי מזדעק, מנער את כתפו של ליראם. "עכשיו!"
פינס הראשון להגיב. גופו גולש מן החלון מטה, מתכדרר ומתגלגל על הקרקע. ארהן ונשון זונחים את החדר בביצוע דומה. ליראם מתעשת, יורד בעקבותיהם. לוי מצטרף כשמפתח חורק מסיים את סיבובו בחור המנעול.
"פולשים!" מלווה צרחה את טפיפות רגליהם, מאיצה את פעימות ליבם.
"פולשים!!!" מרעים החייל ממעל, מאיים להרוס את כל שטרחו עבורו.
הוא לא. הם לא נכשלו. לא ייתכן.
השוחה מקבלת אותם באותה דביקות חמימה. היער מסוכך עליהם בענפים, עלים וצמרות עד. החושך משקיע אותם באפלולית כבדה, מחבקת ומסרבלת באותה המידה.
"מה קרה שם?" נושף לוי כשהסכנה מתמעטת עם המרחק. "מה חשבת לעצמך, ליראם?!"
ליראם, עוד אפור עם מעט אדמומית, נושך שפה ומשפיל ראש. "לא חשבתי, המפקד", הוא לוחש, צרוד.
"לא חשבת!" מתיז לוי, עיניו מתבלטות. "סיכנת את כולנו!"
ליראם בולע, מבטו מורם אל עיני מפקדו. "אני... מבין, המפקד".
לוי טומן פנים בידו, בוחש בפרצופו ונושף. "הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מעלה עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".
ליראם נרעד, שוב בולע. "אטשטש אותם", גרונו צורב. "ואם אתפס – לא יצליחו להוציא ממני מילה, המפקד".
פינס מעמיק מבט בשורש גדול הבולט מן העפר, נשון מלחלח שפה וארהן קרב צעד בודד, נעצר תחת ידו המונפת של לוי.
"חיי רבים תלויים בקלף", הוא מזכיר את שפקודיו יודעים היטב. "אל תיכנס לרגשנות מיותרת, ארהן. נזוז"
הארבעה נעים, מותירים את ליראם מאחור. הוא חושק שפתיים להיעלמם, מניח עיניים על עקבות, מרים אל ענף מרופד עלים.
זהו לא הזמן להתמרמר. הוא קורע אותו ממקורו, מטיח אותו בעפר וחוזר על צעדיו באיטיות מתסכלת.
לא הזמן להתמרמר. נכון. אבל למול התיבה ההיא, שעל קרשיה הייתה חרוטה דמות זאב סמור שיערות וחשוף שיניים, ותוכנה הסתכם באדרת זהה לזו שתלויה קבע בחדרו, יודע ליראם ששוב היכה בו מזלו.
שוב הוא ננטש. ועל אף שהפעם ידועה לו הסיבה – היא לא מעניקה לו נחמה. לא.
*
ערפל מקיף את הטירה, חונק את גגותיה כמו היה פתן עב כרס. כמו לא סבבו אותה חומות אימתניות ויער צפוף עצים.
סהר מביט ממעל, נוגע ולא נוגע בחוד המתכת היוצא מבית התיפלה שבמרכזה. מאיר בקושי את השוחה שנחפרה בעמל רב ימים, מחברת בין עפר בוצי לגינת ירק נשכחת.
"הגיע הזמן", לוחש לוֹי. עיניו, המקפצות בין פקודיו, בוהקות בחשיכה.
ארבעה נענים לו בהנהון ראש. על ראשיהם קשורים עלים לזר, בגדם כהה ובוץ מרוח על עורם החשוף.
חמישה צולחים את השוחה בזחילה דביקה, מתרוממים לעמידה שפופה ורצים לחסות תחת צל הטירה.
ארוכה הדרך, וכפות רגליהם החשופות מרגישות כל עשב, גרגר אדמה ושורש עץ. הללו מתחלפים באבנים לחות מטל, שרק חספוסן מונע מהם להחליק את דרכם למטרה.
המטרה הראשונית הושגה. הכותל יציב מאחורי גבם, אבניו מדיפות עליהם קרירותו של לילה. שקט סמיך מכסה אותם, רק צליל נשימותיהם מעז להפר אותו. אף חייל לא מפטרל ברגעים אלו בחלק זה של החצר, עדין.
לוי מרים יד אלכסונית, מאזן. הם יודעים היטב את הבאות, מצייתים בזריזות שהטביעו בהם שנות אימונים.
אַרֶהַן מכופף גוו. פִּינֶס עולה, משתופף גם הוא. ליראם מתרחק מעט, אומד את מרחק קודקודו של פינס מהחלון, אוצר אוויר ומנתר.
גב אחד. שני. מסגרת מתכתית, לחה, נתפסת באצבעותיו ורגליו נזרקות אל פנים החדר. מתייצבות עם ידיו המרפות מאחיזתן.
נַשוֹן נעמד על פינס, מרים יד. ליראם מהדק עליה שתי כפות. לוי מטפס על הגשר שנוצר, מסייע לליראם באחיזת ברזל.
ארהן ופינס נשמטים, מותירים גשר תלוי באוויר. מקפצים על גופו ומניחים רגליים בתוככי החדר.
נשון נמשך מעלה, מתייצב ומשפשף כתף. לוי פורש חיוך דק, מניע ראש.
גם המטרה השנייה הושגה. החשיכה שבחדר, מצטרפת אל השקט, מזרימה בדמם גלים.
החדר נעול. משתף הפעולה, שסיפק גם את מפת הטירה, לא העלים את הפרט המתבקש. גם לא את העובדה שמעבר לדלת שומר חייל בדרך קבע.
החדר נעול. והם אינם צריכים יותר מכך. תוכן התיבות, הפרושות על פני כל הכתלים מלבד לחיצוני, הוא מטרתם השלישית.
תכולת שולחן מועברת אל הקרקע, מפתו מבצעת הסבה לווילון משי בעל גימורי תחרה. מטלית הכרוכה סביב זרועו של אחד נדחקת בין דלת לרצפת שיש. נרות שעווה נשלפים מצרורות מהודקים לחגורה. אבני הצתה מיד אחריהן. ניצוצות עולים, נתפסים, הופכים לאבוקות קטנות. מפצפצות ברחש דק.
החיפוש מחל. כששפתותיהם חתומות, נשלפת תיבה אחר תיבה. קלף אחר קלף. ידיהם נעות כאותן שלהבות נר. הנה והנה.
הזמן עובר, השעווה מצטמקת, ומטרתם טרם אותרה. ארבע להבות נחנקות תחת כפות ידיים מזיעות, חסכניות. עיניים בורקות בתקווה מהולה בחשש, יודעות כי אל להם לשוב בידיים ריקניות.
לוי, עודו מחזיק בנר לוהט, מניע שפתיים ונעמד במרכז החדר. פקודיו ממשיכים בשלהם, מצמצמים עיניים מול אור קלוש.
"מצאתי", נלחשת קריאה משמאל. מוליכה אליה עיניים רבות.
אצבעותיו של נשון רועדות כשהקלף עובר ידיים. לוי מאשר את תוכנו בחיוך מעוות צללים.
נר נוסף נדלק כשהקודם מפצפץ את גוויעתו. קלף וקסת מונחים לצידו על שולחן חשוף. ארהן מתיישב על כיסא חסר משענת, נוטל קולמוס וטובל בדיו.
אותיות נכתבות תחת מכבשו של זמן, מדייקות אל המקור. ארבעה מסובבים את הגב הכפוף, דרוכים, מאזינים לכל רחש.
כשארהן נושף על הקלף, פושטת הרווחה בכולם. מיישרת גווים ומרככת תווי פנים. מטרה רביעית מושלמת כשהדיו מתייבש סופית וקלף המקור חוזר אל משכנו.
המפה גם היא חוזרת אל מקומה, מכסה על כתם דיו טרי, פריטים מועמסים עליה חזרה בסדר מופתי. המטלית נכרכת סביב הזרוע, הנר כבה ולוי מציץ מן החלון מטה. מרים שוב יד אנכית, מאזן.
ואז, דווקא כשנראה שהעולם יציף אותם בשמש עזה בעוד שעות בודדות, מתרסקת תיבה אל הקרקע.
לרגע דומם החדר. לרגע דומם העולם עם השמש המיוחלת. לרגע נלטשות עיניים בליראם אחד, שגם באור המועט המסתנן מן החלון, נוטה צבע פניו הכהה אל אפור דלוח.
הרגע, קצר כרגע נפילתו של גרגר בשעון חול, חולף עם הידית הנעה בפראות.
"זוזו!" לוי מזדעק, מנער את כתפו של ליראם. "עכשיו!"
פינס הראשון להגיב. גופו גולש מן החלון מטה, מתכדרר ומתגלגל על הקרקע. ארהן ונשון זונחים את החדר בביצוע דומה. ליראם מתעשת, יורד בעקבותיהם. לוי מצטרף כשמפתח חורק מסיים את סיבובו בחור המנעול.
"פולשים!" מלווה צרחה את טפיפות רגליהם, מאיצה את פעימות ליבם.
"פולשים!!!" מרעים החייל ממעל, מאיים להרוס את כל שטרחו עבורו.
הוא לא. הם לא נכשלו. לא ייתכן.
השוחה מקבלת אותם באותה דביקות חמימה. היער מסוכך עליהם בענפים, עלים וצמרות עד. החושך משקיע אותם באפלולית כבדה, מחבקת ומסרבלת באותה המידה.
"מה קרה שם?" נושף לוי כשהסכנה מתמעטת עם המרחק. "מה חשבת לעצמך, ליראם?!"
ליראם, עוד אפור עם מעט אדמומית, נושך שפה ומשפיל ראש. "לא חשבתי, המפקד", הוא לוחש, צרוד.
"לא חשבת!" מתיז לוי, עיניו מתבלטות. "סיכנת את כולנו!"
ליראם בולע, מבטו מורם אל עיני מפקדו. "אני... מבין, המפקד".
לוי טומן פנים בידו, בוחש בפרצופו ונושף. "הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מעלה עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".
ליראם נרעד, שוב בולע. "אטשטש אותם", גרונו צורב. "ואם אתפס – לא יצליחו להוציא ממני מילה, המפקד".
פינס מעמיק מבט בשורש גדול הבולט מן העפר, נשון מלחלח שפה וארהן קרב צעד בודד, נעצר תחת ידו המונפת של לוי.
"חיי רבים תלויים בקלף", הוא מזכיר את שפקודיו יודעים היטב. "אל תיכנס לרגשנות מיותרת, ארהן. נזוז"
הארבעה נעים, מותירים את ליראם מאחור. הוא חושק שפתיים להיעלמם, מניח עיניים על עקבות, מרים אל ענף מרופד עלים.
זהו לא הזמן להתמרמר. הוא קורע אותו ממקורו, מטיח אותו בעפר וחוזר על צעדיו באיטיות מתסכלת.
לא הזמן להתמרמר. נכון. אבל למול התיבה ההיא, שעל קרשיה הייתה חרוטה דמות זאב סמור שיערות וחשוף שיניים, ותוכנה הסתכם באדרת זהה לזו שתלויה קבע בחדרו, יודע ליראם ששוב היכה בו מזלו.
שוב הוא ננטש. ועל אף שהפעם ידועה לו הסיבה – היא לא מעניקה לו נחמה. לא.
נערך לאחרונה ב:
כמובן כשהשם מוקרץ... ויש לי הרבה מאלו, יותר מדי 
Reactions: טובבבבבבב, chaim המלך, רוצה בחיי ועוד 59 משתמשים62 //