סיפור בהמשכים לופ

[מסוגל]

18.
חיים מסתכל סביב. אין אדם נוסף במרפסת, וגם לא במרחבים הנשקפים ממנה. הוא יצטרך לטפל בעניין לבדו.

באיטיות, כשידיו מושטות קדימה בהתגוננות ובעיניו מבט מתנצל, הוא מתקרב אל מושבו של לוי: "תנסה להירגע", הוא מבקש, והרעידה בקולו מפתיעה אותו. "תנסה להירגע ותסביר לי מה הבנת".

לוי מרים את ראשו משלחן העץ: "זה מובן מאליו, אתה לא חושב? אבנר וטרפון הם גיבורים קלאסיים של סיפורים. הסופרמן, הגיבור שמציל את היום וכולל אוסף יכולות בלתי אפשרי. וחבר חבורת הילדים שנעה ממשימה למשימה ונלחמת באנשים רעים".

חיים מרוכז למחצה, יותר מדבריו של לוי מעניינת אותו העובדה שהוא הפסיק לגרד את השולחן בציפורניו, ומבטו הולך ונעשה ממוקד. "נו?" הוא מעודד אותו בחוסר ריכוז.

"וכולם כולם יודעים באופן תמוה לדבר עברית. וכל האזור של האקשן והרובים והשטויות הומה אדם, בניגוד לרוב השטחים כאן שריקים. למשל השטח ההוא של הפנטזיה, למרות שהוא כל כך מדהים, ויש בו הרבה פוטנציאל".

הוא נשמע בהיר וממוקד, וחיים שמח שמצא את הפתרון להשיב אותו לשפיותו. "נו?" הוא מזרז שוב כדי להמשיך את תהליך הריפוי.

לוי נותן בו מבט ארוך: "בקיצור, הרבה דברים התחברו, אבל היו גם שאלות. אם אבנר וטרפון הם באמת זוג קלישאות ספרותיות מהלכות, איפה אני ואתה נכנסים?"

"איפה?" שואל חיים מכנית, בראשו הוא מחשב כבר כיצד יחזרו אל החדר וידונו בעניין הטיפול באבנר.

לוי כל כך ממוקד, שהוא אינו מבחין שחיים כלל לא מקשיב לו: "אבל עכשיו הכול ברור". הוא ממשיך לאטו, "ותסלח לי שאני אומר לך את זה בבוטות. אתה הקלישאה הגדולה מכולן, חיים. אנשים כמוך ממלאים יותר ספרים מכולם. אני מדבר על רוב הבעלים בכל ספרי הרגש ועיתונות הנשים, אתה יודע. אנשים שטוחים, עמוקים כמו דף. שכל התפקיד שלהם הוא לעודד את נשותיהם, בדרך כלל בשילוב פסוקים וציטטות חז"ל".

חיים מהנהן בהיסח דעת מוחלט, מרוכז בכך שמראהו של לוי שב ונעשה שפוי לגמרי. "כן, כן".

"אתה לא נעלב?" תוהה לוי, מתבונן בו בפליאה.

לחיים לוקחת שנייה או שתיים כדי לקלוט שמופנית אליו שאלה: "מה? הה.. כן. בטח נעלב, מאוד מעליב".

לוי אפילו לא שם לב: "מעליב, נכון? אז זה כאין וכאפס, אתה שומע? כאין וכאפס לעומת מה שאני משמש כאן! כל הזמן שמתי לב שלכולכם יש סיפורי עבר.. בלה בלה.. הייתי פה, הייתי שם. ורק לי אין שום סיפור, אתה יודע למה?"

"למה?"

"כי אני הסיידקיק", הוא צועק, "הסיידקיק, חיים!"

מצחו של חיים נחרש קמטים. "אוקיי. מעולה". הוא מדבר בשקט, בנחת. מנסה להעביר מסר של רוגע ושפיות. "אני לא יודע מה זה, אבל זה נשמע רע מאוד. תנסה להירגע שוב, ואז תסביר לי מה זה אומר".

המסר לא עובר, עיניו של לוי מתרוצצות בעצבנות: "נו, באמת. סיידקיק. כמו.. דוקטור ווטסון. החבר, או האתנחתא הקומית, או סתם האיזון האידיוטי כי הפרוטגוניסטים המטופשים לא מספיקים כדי להחזיק עלילה בעצמם, אז הם צריכים איזה מישהו שיאזן אותם או יגיד בדיחה טובה באמצע לתוספת עניין. חה חה חה, איזה מצחיק.."

"כן, אני מניח.." חיים משפשף את מצחו באצבעו. "כלומר, לא הבנתי כלום. שום מילה".

לוי נעמד, ידיו רוטטות בעצבנות: "מה יש לא להבין? מה אתה לא מבין? יש אנשים כמו אבנר. אידיוטים מרובעים, הם לא מצליחים להחזיק עלילה אז מוסיפים להם עוד מישהו יותר מעניין או חכם. אבל הם יישארו הגיבורים, הם יצילו את היום, ועליהם יהיה הפוקוס. סיידקיק, לא משנה כמה הוא יהיה חכם יותר או מוצלח יותר, תמיד יישאר בסוף על תקן תוספת. ליצן החצר".

המצב מתדרדר. היה עליו להבין שכך יקרה, היה ברור שהתיאוריה הזו של לוי רק תשגע אותו יותר. עכשיו הוא צריך לטפל בעצמו במצב. כמה שהוא שונא את זה. "לוי, אני לא מבין כלום. מה אתה בעצם אומר, שאנחנו סיפור? מה זה אומר?"

לוי נעצר, הוא מהרהר לרגע בשאלה: "מה זה אומר?" הוא מגיב באיטיות, "כלום. בעצם לא, זה אומר שאנחנו צריכים להמשיך בדרך. חייבים לעוף מפה כמה שיותר מהר, אני לא יכול להישאר כל חיי סיידקיק, ולראות איך אנשים כמוכם, כמו אבנר גיבור ישראל, לוקחים את הפרונט".

זה חבל נפלא של שפיות, וגם מה שהם צריכים לעשות בין כך! חיים נאחז בו בכל כוחו, משתאה למזלו הטוב: "להמשיך זה רעיון טוב.."

לוי לא מאפשר לו לסיים: "הה.. וזה אומר עוד דבר. אם אנחנו תקועים או הולכים בסיפור או לא יודע מה", הוא מרים את עיניו למעלה, מכוון את דבריו למקור עלום. "אז עשיתי עכשיו את שבירת הקיר הרביעי המפוארת בהיסטוריה".

עיניו של חיים מביטות בו בחמלה מבוהלת. "כן, כן. שברת קיר, ברור. זה בולט".

"קיר רביעי?" לוי מצחקק בקול גבוה והיסטרי. "ארבע מאות קירות שברתי פה! לא נותרה אבן על אבן! איך אתה עם זה, סיפור?"

 

[אנטיפטרוסה]

חזק מאוד! ואיזה יופי המושגים ששזורים כאן כל כך יפה ...
אבל קצת התבאסתי שהסיפור שבר לכיוון של הסברי כפית ישר אל תוך הפה...
בפרט שחשבתי שהנה הנה מגיע ז'אנר המחלות והסבל והרגש והדמעות, כאשר כולם משתגעים ומתים וחולים...

 

[סיפור8]

בעז"ה


ענק!!!!!!!!

 

[סיפור8]

בעז"ה


אם כבר נשבר הקיר הרביעי.
מר לוי היקר. לצערנו נראה כי לעולם לא תוכל לצאת מהלופ הזה, כי הסופר משום מה נעלם. היינו שמחים לעזור לך, אבל לצערנו אנחנו לא יודעים איך.
בברכה.

 

[נדוניה כהלכה]

הסופר משום מה נעלם.

מה שכן, חודש אייר התחיל. כך שלפחות בהתחלה בפירוש מעורב כאן 'עניין של זמן'.

אלול...

 

[Talya kadosh]

קראתי את שתי הפרקים האחרונים. חייבת לומר, כמובן, שנהנתי.
כתוב חד, מדויק, ניחוח קצת מסתורי.
נ.ב. בסוף גם חיים יאבד את שפיות דעתו, ומי שיציל את המצב יהיה טרפון מספרות הילדים המהוללת. תענוג או, מה שיותר הגיוני. אבנר יתעורר סוף סוף. בכל זאת, הוא משחק את עצמו קשוח, לא?

 

[מסוגל]

19.
ביום השלישי הבין חיים כי אם יוסיף לשבת עוד רגע קצר בחדר - ישתגע. התחושה שארבעת הקירות סוגרים עליו גברה משעה לשעה, והוא חש מחנק פיזי ממשי. "אני הולך", הודיע לחלל האוויר ולו לשם הנימוס. כצפוי לא עוררה הודעתו כל יחס, והוא יצא בלי להמתין עוד רגע נוסף.


שלושה ימי אבל עברו עליהם. אבנר ולוי אמנם התאוששו מההלם הראשוני, אבל נותרו שקועים בחדלון. אבנר התעטף בשתיקות ארוכות ומהורהרות, ולוי פלט מפעם לפעם משפטים אודות התיאוריה המשונה בה החל להאמין ולהגות בכל שעות היממה.

טרפון הרבה לצאת ולשוטט וחיים העדיף לא לחשוב היכן. כשהעלה את חששותיו באזני לוי ואבנר ותהה בקול מה היו אומרים הוריו של טרפון, הודיע לוי כי אינו חש שום מחויבות להורים שנתנו לילדם לשוטט בחופשיות ברחבי העולם בעקבות טיפוסים מפוקפקים, ואבנר, בצעד נדיר, הסכים עמו.

כשניסה לברר מה מתכננים חבריו בנוגע להמשך דרכם, נענו שאלותיו במשפטים לא מחייבים או בהמהומים. לוי ואבנר סרבו לקחת אחריות, והמשיכו להתבוסס בביצת חוסר המעש והדיכאון. בלעדיהם חש חיים קטן וחסר יכולת, אבל השהות הממושכת בקרבתם גבתה מחיר. שלושה ימים עצר את עצמו בקושי הולך וגובר, ולאחריהם ידע שהוא מוכרח לצאת.


הוא צעד במהירות, רגליו מבוססות בערמות החול ונעקרות מהן בכוח. מחשבות הסתחררו מעל ראשו סביב סביב, והוא כשל בכל ניסיונותיו להשליט בהן סדר.

חצי שעה של הליכה מהירה הביאה אותו אל עומק חורשה שעציה הגבוהים סככו עליה מאור השמש והשרו בה אפלולית נעימה. הצעידה הנחפזת נתנה בו את אותותיה, והוא החליט כי דבר לא יארע אם ינוח רק לזמן קצר.

הוא נשען בכבדות על גזע עץ ענק ונאנח קצרות. אחר כך התבונן אל הענפים שמעליו, וכשהשיב את מבטו מטה הוא היה שם. איש קטן בעל זקנקן מחודד וגוף קופצני. הופעתו הייתה משעשעת כשם שהייתה מפתיעה.

"אתה לא אמתי", אמר לו חיים. הוא ידע זאת בבירור.

האיש חייך. "אני אמתי לא פחות ממך", השיב בביטחון, קולו היה חד אך לא פגוע.

"אתה רק בדמיון שלי", הסביר חיים. האיש לא ענה, הוא הסתכל לכל עבר ומתח את גופו. אחר כך השתרע על האדמה וצפה לשמים. מבטו של חיים עקב אחריו.

ישיבה חסרת מעש לא הייתה מדרכו של חיים, לעומתו נראה האיש הקטן כאילו הוא מסוגל לשכב כך לנצח. פניו היו שלוות ומבטו רגוע. חיים נשך את שפתיו. "מה יהיה?" שאל אותו אחר כך, כאילו היו ידידים ותיקים.

האיש המשיך להסתכל לשמים. "מה נראה לך שיהיה?" החזיר.

חיים הרים את ראשו בניסיון להבין מה מושך את מבטו של האיש. מעליהם נטו ענפי דקל עבים, ורק פיסות שמים קטנות בצבצו בעדם. "אני לא יודע", הוא היה כן.

"מה אתה עושה בנדון?" שאל האיש, עכשיו שם חיים לב שנעליו היו קרועות, ופערו פה באופן ששעשע כמו חזותו הכללית.

הוא הרהר בשאלה בכובד ראש. "אני לא יכול לעשות כלום", קולו היה מתגונן, ושניהם הבחינו בכך.

האיש הגביה את ראשו והביט בו בעניין. היו לו עיניים מוזרות, אחת אדומה ואחת סגולה, וכשפתח אותן הן נראו צוחקות וחושבות בעת ובעונה אחת. "אתה לא יכול לעשות כלום". חזר על דבריו. "זה נכון".

חיים לא הסיר את עיניו גם כשהאיש ניער את זקנו הקצר והמתין שרגבי האדמה ינשרו ממנו.

"אפילו לא לנהל עם עצמך שיחה תקינה", צחקק האיש, "בלי לדמיין איזה תימהוני שמדבר אתך".

חיים בעט באדמה, לרגע התחשק לו להישכב גם כן.

"אין מה לעשות, אתה לא האיש המתאים כדי לשנות דברים, נכון". האיש דיבר בטון מהורהר, מושך את מילותיו בניגון משונה שהותיר אותן פתוחות לפרשנות. חיים לא ידע האם התכוון להציב בסופו של המשפט סימן שאלה או קריאה.

הוא המתין להמשך דבריו של האיש, אבל נראה היה שמחשבותיו של הלה כבר עברו למחוזות אחרים. הוא שפשף את ידיו זו בזו ובהה בנקודה עלומה על גזע עץ רחב. חיים נע במקומו, הכה קלות באצבע צרידה ולבסוף אפילו כחכח בגרונו בטון רווי משמעות, אבל האיש לא התנער מהרהוריו. בדיוק כשהתייאש התרומם האיש לפתע ונעמד מאחוריו, רגע אחר כך כבר עטפו אצבעותיו הארוכות את עיניו של חיים.

"ששש.. תקשיב.." לחש.

חיים התרכז. שקט מוחלט אפף את אוזניו כנזר, רק ממרחק הצליח לזהות קול ציוץ קל.

"אני לא שומע כלום", רטן. "רק ציפורים".

"זה נפלא", ניתן היה לשמוע שהאיש מחייך. "נכון?"

חיים משך בכתפיו, כשפתח את עיניו האיש לא היה שם.



חיים טרק את הדלת בסערה כשפרץ לחדר. אבנר ולוי הרימו אליו עיניים מתות וחסרות עניין. הוא נשם נשימה עמוקה:

"אנחנו ממשיכים. עכשיו!"

 

[מסוגל]

20.
ההכרזה והדרמטיות רפרפו באוויר מספר שניות עד שהתפוגגו אל החלל ועמן הביטחון המועט שאגר חיים. מבטיהם סקרו אותו זמן ארוך. לוי ישב על כיסא הפוך, ואבנר שיחק בכדור קטן שאלתר לעצמו. "למה?" הוא התעניין בקור. הכדור דפק על הרצפה. תיק תק. תיק תק.

חיים שתק, אדישותם רפתה את ידיו והזכירה לו כמה המעמד הפיקודי זר לו. הם מדדו אותו במבטם עד שהשפיל את עיניו, כששב והרים אותן גילה שהם שבו לעיסוקיהם, לוי התבונן בקיר בריכוז ואבנר התמקד בכדור. זעם הציף את כל חלקי גופו. הם לא סופרים אותו. מבחינתם הוא חיים הנטפל, חיים הפקוד. זה שלא הייתה בו די הדעת להיכנס יחד עמם לשערי הדיכאון הנבון כל כך. הזעם מילא אותו בביטחון.

"אנחנו צריכים להמשיך הלאה", הזכיר בתקיפות, "למצוא מקום נורמלי להיות בו. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, אנחנו חייבים את זה לטרפון". הילד לא היה שם, איש מהם לא ידע היכן הוא. בימים האחרונים זה קרה שוב ושוב, חיים עצמו כבר הפסיק לעקוב, ונראה שלאבנר וללוי כלל לא היה אכפת.

הם התבוננו בו, ולראשונה ראה בעיניהם זיק של חיות. סוף סוף הצליח לרכז אותם, הוא ידע שעליו להכות על הברזל בעודו חם. מוחו פעל בקדחתנות, מאלתר טיעונים.

"לפי התיאוריה שלך", פנה אל לוי, "אנחנו צריכים למצוא יציאה מ.." הוא התלבט איך להגדיר את השיגעונות של לוי, ולבסוף מצא ניסוח ניטרלי. "מהסיפור הזה".

עיניו של לוי ריצדו רק לשנייה, אבל חיים כבר ידע שהוא קנה אותו.

בנוגע לאבנר הוא היסס לרגע, ואז ניגש אליו ובתנועה מהירה חילץ את הכדור מידיו. אבנר הרים את מבטו, חיים היסס שוב, אבל אז הניף את ידו והעיף את הכדור מבעד לחלון בתנועה רחבה. עיניו של אבנר מלאו הלם, וקול קטן צווח בראשו של חיים שהמבצע הוכתר בהצלחה.

"מספיק עם המשחקים", הוא ריכך את קולו, והשתמש במילים בהם בחר אבנר עצמו לפני מה שנראה כשנות דור. "דבר ראשון אנחנו צריכים למצוא מקום שיהודים חיים בו, וזה לא כאן".

אבנר חייך לרגע. "אתה צודק", משך אחר כך בכתפיו, "אבל יש בעיה. אני עם המעשים המחרידים האלו סיימתי, ואני לא מוכן בשום אופן לחזור ולהנהיג". מנימת דבריו הובהר כי בעיניו זו חזות הכול, וברי לו שבכך הוא סוגר את הגולל על כל ניסיון לשינוי.

חיים ציפה להודעה מעין זו. "הכול בסדר", הוא כחכח בגרונו. "כבר החלטתי, אני אנהיג".

"אתה מה?" אבנר ולוי שאלו זאת יחד, במנגינה אחידה. חיים חייך בעל כורחו, חיוך חמוץ.

"אני אקח את האחריות, זה הכול".

הם דממו והתבוננו בו, והוא חש כיצד האומץ מטפטף לאטו מקצות אצבעותיו, זולג ונמרח על הרצפה עד שנעלם כליל. ואז אמר אבנר בשקט: "מקובל".

לוי שילב את אצבעותיו, בלתי מרוצה במופגן: "אם אבנר מסכים, מה יש לסיידקיק עלוב כמוני לומר?"

אבנר התרומם מכיסאו ולוי עשה זאת אחריו. חיים פסע מבלי להביט לאחור, אך באוזניו עקב אחר קול פסיעותיהם. הם השתרכו אחריו בצעדים איטיים, משב אוויר היכה בהם כאשר יצאו מהבניין, חיים נשם אותו כניחוח משכר. לרגע עמד מבושם מניצחונו, ואז שמע את קולו של לוי: "לאן בדיוק הולכים", הוא השתהה, ואז הוסיף בהטעמה: "המנהיג?"

חיים התבונן סביב, על הנקודה הזו לא חשב.

הוא ניסה להיזכר מניין הגיעו, בוש להודות בחוש הכיוון החלש שלו. שתיקתו התארכה, ולוי ואבנר החליפו ביניהם מבטים, בזווית עינו זיהה חיוך קטן שעובר ביניהם.

"זוהי בעיה קטנה, אני מניח". לוי גיחך.

הוא חיפש מילים אך אלו לא באו, במקומן הגיחה דמות קטנה ונעמדה לצדם. טרפון היה מאובק, מזיע ונרגש.

"אתם הולכים?" קולו היה מקוטע מנשימות כבדות.

חיים פתח את פיו וסגר אותו פעם ופעמיים, מנסה לשווא לתור אחר הצטדקויות. "המנהיג החדש בדיוק התכוון לקרוא לך", הודיע לוי מאחוריו. "או שאולי הוא שכח, אבל רק לרגע. התרגשות".

חיים בלע את רוקו, חש היטב את פיקת גרונו. הוא לא מתאים. הוא לא מתאים. "אנחנו ממשיכים, טרפון", לחש, "אני בדיוק באמצע להחליט לאן".

הילד קימט את מצחו, היה משהו בוגר בהבעה שעטה על פניו. הוא הסתכל לצדדים, קלט את הבעות הפנים השונות והציע: "ואולי תבואו למקום שלי?"

"המקום שלך?"

טרפון משך בכתפיו: "רבע שעה ללכת".

אבנר ולוי עמדו מעט מאחור, מעניקים לחיים את מרחב האחריות. "מה זה המקום הזה?" שאל בקוצר רוח מעורב בייאוש.

טרפון חייך, נראה היה שרק המחשבה על המקום ממלאת אותו בשמחה. "זה מקום מאוד נחמד. נורא כיף בו. הוא ענק, עם מלא אנשים".

רגליו של חיים עקצצו. אבנר, הוא יכול היה לחוש, חסר סבלנות. לוי מלגלג. הוא החליט להתעלם מהסברה שטרפון שרוי בעוד אחת מההזיות הילדותיות שלו. טרפון עושה רושם רציני ונבון מאי פעם, כנראה שהאירועים עשו לו טוב. הוא הרהר מספר דקות, עיניו תלויות באופק.

"אז לאן הולכים, מנהיג?" קרע קולו של לוי את חוט מחשבותיו.

חיים השתעל. "אני מחליט שנלך אחרי טרפון", הוא השתמש בקול הבטוח ביותר שלו על מנת להסוות את חששותיו.

אבנר הנהן, מבע עיניו כבוי. לוי אישר גם הוא. השניים עברו על פני חיים השרוי בספקותיו והמשיכו לצעוד, ואז הסתובב לוי לרגע וחייך אל חיים חיוך קטן ולועג.

מהורהר עמד חיים והביט אחרי גוום המתרחק, ואז אזר את כל כוחו וקרא: "רגע!"

הם הסתובבו בקוצר רוח: "מה עכשיו?"

הוא בלע את רוקו, מבטו מדד את חרטומי נעליו: "הייתם יכולים להישאר שם, עמוק בתוך הדיכאון שלכם, עד עולם. אתם לא עשיתם שום פעולה כדי להוציא את עצמכם מהבוץ, ואני בעצם הגעתי וחלצתי אתכם".

הם שתקו.

"אני מוכן להנהיג, אני מוכן לקחת אחריות". הוא נשם עמוקות. "אבל אתם תצטרכו לכבד את זה".

הוא העז להרים את עיניו ולהתבונן בעיניהם: "כל עוד אני האחראי, אתם לא תערערו על המעמד שלי. לא שאלות ולא ציניות". טרפון התבונן בעניין, לוי פער את פיו כדי לומר דבר מה, אבל לחיים לא היה אכפת. "ברגע שיהיו ויכוחים והעלבות כמו שהיו קודם, אני פורש. אתם תצטרכו להתחייב".

הם היו הראשונים להשפיל את עיניהם, וחיים רשם את הניצחון הראשון.

 

[מסוגל]

21.
טרפון רץ במהירות, תוך דקות הפך לנקודה קטנה בקצה האופק, ואז נעלם. הם הסתפקו במעקב אחר טביעות רגליו. אבנר ולוי התנהלו לאיטם, עיניהם בוהות, ורגליהם נעות בפסיעות קצרות. חיים חשק שפתיים והתאים את עצמו לקצב הליכתם: "הוא התבגר מאוד, נכון?" שמע את עצמו שואל פתאום.

"מקום ענק ומלא אנשים", אבנר דיבר באיטיות מהורהרת. "זה קצת חסר הגיון, עד עכשיו לא ראינו שום דבר כזה".

"באיזשהו מקום יש בטח גם עזרת נשים ענקית, לז'אנר המתאים", מלמל לוי.

כמו בכל פעם בה החל לוי לדבר על התיאוריה שלו התלבט חיים כיצד להגיב, עכשיו בחר בהמהום בלתי מחייב.

לוי בחר לפרש את ההמהום באופן חופשי למדי. "כן, ככה זה הולך בספרות. זה קרה גם ב'מחנה הקיץ של אדון איקס', כשהוא הפך לאדון הוא, כמובן".

מעט יותר מרבע שעה של הליכה איטית הביאה אותם אל מספר בניינים גדולים ורעועים למראה, שעמדו מאחורי גדר עץ קטנה ומטה ליפול. טרפון עצמו המתין להם לצד הגדר, מחויך מאוזן לאוזן. "בואו", אמר, "החברים שלי מחכים לכם".

"יש גם חברים?" התפלא חיים. טרפון העביר יד על שערותיו, "אנחנו צריכים עזרה", הגיב קצרות. הוא נכנס בין הבניינים, והם באו אחריו מהוססים.

טרפון לא הזה או דמיין. השטח הבנוי היה גדול לפחות כעיר קטנה, מלא במבנים שונים בערבוביה מסחררת. למרות שהמבנים נראו חדשים למדי, היו כולם עקומים, שבורים ומלוכלכים. חיים הרהר שהמקום כולו נראה כסובל מהזנחה. אנשים רבים נעו סביבם, רובם יהודים עבדקנים ומאירי פנים. לאחר ימים רבים כל כך של דומיה היה הבלגן מבלבל.

חיים התלבט אם לפנות אל אחדים מהאנשים, אבל טרפון זירז אותם. הוא התנהל כבקי ורגיל. הוביל אותם בביטחון דרך בתים עקומים, וזינק בקלילות מעל גדר שבורה; המתין בסבלנות כשניסו לשווא להידחק בעקבותיו בין פחים הפוכים, ופילס את דרכם לעבר צריף קטן וצבוע באופן דוחה.

בתוך הצריף ישבו שני ילדים נוספים, רזים וקטנים מטרפון. "אלו המבוגרים שאמרתי לכם", הסביר להם טרפון.

חיים התבונן סביבו. נורה ישנה ומהבהבת השתלשלה ממרכז התקרה, הקירות היו רעועים ואכולי רטיבות, והחלל הקטן היה מלא בקרעי עיתונים ולכלוך. טרפון התיישב על כיסא עור שבור ומרופט, והתבונן סביבו במבט של גאווה. שני הילדים תלו בבאים מבטים מבוהלים, ואבנר ולוי נשענו על אחד הקירות ולא אמרו דבר. תחושת האחריות מילאה את חיים עד מחנק. הוא התגבר בכוח על נטייתו הטבעית לגעור בחבורת הילדים על ההסתכנות בשהייה במקום, וניסה להיות נחמד.

"אז בעצם אפשר לומר שהקמת חבורה מחדש?" שאל בקול אדיש, בלבו חש אכזבה גדולה. התבגר מאוד, לעגו מילותיו בראשו. טרפון דוהר מאשליה לאשליה.

השלושה התבוננו זה בזה. טרפון היסס שנייה והשיב: "בערך".

ואז הרים הנמוך שבהם את ידו הקמוצה ואמר: "יש גם את מקק", את המילה האחרונה אמר במלעיל. חיים הבחין שטרפון ליקק את שפתיו בעצבנות, נראה שהוא לא היה מרוצה מהמשפט שאמר חברו הקטן, אך הוא התאושש במהירות ואישר בקול שקט אך יציב: "כן, גם את מקק".

הנמוך הרים שוב את ידו, וחיים ההמום הבחין שהוא אוחז בחוט דק וכסוף, החוט נמשך כחצי מטר והסתיים בקולר זעיר שסבב סביב ראשו של מקק ענק וכהה. מעוצמת ההפתעה נאלם קולו לשניות אחדות. הוא חיפש נואשות דבר מה לומר אך לא מצא.

"אז זו חיית המחמד שלכם", הוא התגבר על הדחף לקום וללכת. "בחירה.. מעניינת, הייתי אומר".

השלושה התקרבו זה לזה אינסטינקטיבית, בתנועה מגוננת. "זה רק עניין של הסתכלות", טרפון לקח אחריות פעם נוספת, הוא היה הבוגר שבהם וחיים הבין ששימש גם כמעין מנהיג. "מקק הוא חמוד".

"ועוזר", הוסיף הילד השלישי בקול רועד, הייתה זו הפעם הראשונה שפצה את פיו. טרפון והנמוך הנהנו בראשיהם.

חיים הנהן גם הוא ארוכות, בתנועה קטנה ואיטית. "אני בטוח".

הנורה כבתה לשניות אחדות, אבנר השתעל. מקק התפתל הנה ושוב על השולחן, אך הקולר מנע ממנו להימלט על נפשו.

שלושת הילדים המתינו בדריכות, אבנר ולוי נותרו לעמוד דומם. חיים היה נחוש להפשיר את האווירה. "מה.. מה באמת אתם בעצם עושים כאן?" תהה, "במה אתם זקוקים לעזרה?"

הם התבוננו שוב זה בזה, טרפון התיישר בכיסא השבור וכחכח בגרונו. "אנחנו.." הוא השתהה מעט, "אנחנו תופסים נאצים".

 

[דיונון]

כתיבה יפהפיה!

 

[אנטיפטרוסה]

אם אפשר להעיר.
הכתיבה מדהימה כמו שהיתה לאורך כל הדרך, הדמויות ממשיכות להתאפיין, בלי להפסיק לגוון ולהפתיע, ואפילו לצאת קצת מאזור הנוחות. מה שמטריד הוא שהפארודיה נטשה את המקום, כך זה נראה. כשמסתכלים שניים שלושה פרקים לאחור, ואולי אפילו יותר - נראה שאין שום נמשל. רק משל מתארך, שמצליח להחזיק רייטינג רק בגלל שהוא כתוב באומנות גדולה מאוד.

 

[מסוגל]

אם אפשר להעיר.
הכתיבה מדהימה כמו שהיתה לאורך כל הדרך, הדמויות ממשיכות להתאפיין, בלי להפסיק לגוון ולהפתיע, ואפילו לצאת קצת מאזור הנוחות. מה שמטריד הוא שהפארודיה נטשה את המקום, כך זה נראה. כשמסתכלים שניים שלושה פרקים לאחור, ואולי אפילו יותר - נראה שאין שום נמשל. רק משל מתארך, שמצליח להחזיק רייטינג רק בגלל שהוא כתוב באומנות גדולה מאוד.

אפשר ורצוי תמיד להעיר.
ראשית, דווקא בפרק האחרון יש כניסה מובהקת לפרק חדש בפארודיה.
שנית, בסופו של דבר יש לי סיפור שלם, מגובש, שביומרה שלי מלבד פארודיה הוא גם - פשוט סיפור. יותר מפארודיה הסיפור הוא אלגוריה פארודית. מבחינה אלגורית הדמויות השונות מתנערות ומנסות להיאבק במאפיינים הפארודים שלהם, ולקראת הסוף הדגש יועמד באמת יותר על האלגוריה ופחות על הפארודיה.

 

[דיונון]

את האמת, שאיבדתי את זה בשלב מסוים, איפשהו באזור הנחש הורוד והצדק הפואטי...
ואז פתחתי שוב וגיליתי שהסיפור התקדם.
הבהרת התמונה בכך שמדובר בדמויות-מדף-ספרותיות עושה הרבה סדר וחסד לסיפור.
עד כאן ההברקה, מכאן ההמשך די צפוי - כל אחת מהדמויות תשבור בדרכה את הגבולות שלה, ובסוף הן תצעדנה לקדמת הבמה, תחוונה שלש קידות ויפציצו עליהן קונפטי.
או - - - שמחכה לנו הפתעה.
אבל גם בקונספט הבנאלי זה אחלה - הכתיבה נהדרת, שנונה, זורמת ועוד הרבה מעלות טובות.
תענוג לקרוא.

 

[מסוגל]

את האמת, שאיבדתי את זה בשלב מסוים, איפשהו באזור הנחש הורוד והצדק הפואטי...
ואז פתחתי שוב וגיליתי שהסיפור התקדם.
הבהרת התמונה בכך שמדובר בדמויות-מדף-ספרותיות עושה הרבה סדר וחסד לסיפור.
עד כאן ההברקה, מכאן ההמשך די צפוי - כל אחת מהדמויות תשבור בדרכה את הגבולות שלה, ובסוף הן תצעדנה לקדמת הבמה, תחוונה שלש קידות ויפציצו עליהן קונפטי.
או - - - שמחכה לנו הפתעה.
אבל גם בקונספט הבנאלי זה אחלה - הכתיבה נהדרת, שנונה, זורמת ועוד הרבה מעלות טובות.
תענוג לקרוא.

טוב, יש כאן מצב שאי אפשר להפסיד בו. אם באמת הכול יהיה בנאלי ו.. קלישאתי, זה בעצמו יהיה פארודיה. אבל כמו שכתבת, באמת אי אפשר לדעת.

 

[דיונון]

טוב, יש כאן מצב שאי אפשר להפסיד בו. אם באמת הכול יהיה בנאלי ו.. קלישאתי, זה בעצמו יהיה פארודיה. אבל כמו שכתבת.. באמת אי אפשר לדעת.

שנית, בסופו של דבר יש לי סיפור שלם, מגובש,

התבלבלתי, זה גבוש כבר או לא??
בכולופן, אם הסיפור יוצא לך צפוי מדי - לך בדרכו של דה אמיצ'יס ב'הלב', תהרוג מישהו. בלי רחמים!

 

[מסוגל]

התבלבלתי, זה גבוש כבר או לא??
בכולופן, אם הסיפור יוצא לך צפוי מדי - לך בדרכו של דה אמיצ'יס ב'הלב', תהרוג מישהו. בלי רחמים!

זה נכתב בקריצה, היינו - יש לדמיין את הכותב קורץ קריצה משמעותית ומחייך לעצמו חיוך מסתורי אגב מלמול: "אבל כמו שכתבת, באמת אי אפשר לדעת". להבא אשתדל בל"נ להוסיף אימוג'ים שיחדדו יותר את המסר.

 

[דיונון]

זה נכתב בקריצה, היינו - יש לדמיין את הכותב קורץ קריצה משמעותית ומחייך לעצמו חיוך מסתורי אגב מלמול: "אבל כמו שכתבת, באמת אי אפשר לדעת". להבא אשתדל בל"נ להוסיף אימוג'ים שיחדדו יותר את המסר.

אופס.
השתמע לי שאתה זורם עם מה שבא לך לכתוב ולא עם תכנון מסוים.

 

[מסוגל]

אופס.
השתמע לי שאתה זורם עם מה שבא לך לכתוב ולא עם תכנון מסוים.

לתומי סברתי שניתן להבחין בקו התקדמות ברור ולהבין שיש תכנון.

 

[Talya kadosh]

יש הבדל בין תכנון, לבין ספר גמור. אפשר לשאול אם הוא כבר כתוב, או לפחות רובו?
קראתי את הפרקים האחרונים, מדהים. יש מצבים ששתיקה עדיפה ממילים, תאמינו לי. רק הערה קטנה, פליז. אם יש כאן כוונה להמשיך עם הקו של תפיסת נאצים בבקשה, שלא יהיה פתטי. יש ספרים שפשוט מוצאים את השואה באור כל כך... עדיף שלא לומר. צריך לשמור על הנושא הזה.
אגב, @דיונון, אין לי בעיה עם הריגת דמויות. אבל אם אפשר לומר את דעתי, אני חושבת שאם הורגים מישהו כי אין איך להמשיך את הסיפור. הסיפור קצת מאבד את זה. כשהורגים דמות, צריך שזה לא יבוא רק כדי לקדם כבר את העלילה הזו. זה על פי דעתי הקטנה. אלא אם כן זה נאמר בקריצה, ויש סיכוי שאני נוראית בהבנת בדיחות

 

[מסוגל]

יש הבדל בין תכנון, לבין ספר גמור. אפשר לשאול אם הוא כבר כתוב, או לפחות רובו?
קראתי את הפרקים האחרונים, מדהים. יש מצבים ששתיקה עדיפה ממילים, תאמינו לי. רק הערה קטנה, פליז. אם יש כאן כוונה להמשיך עם הקו של תפיסת נאצים בבקשה, שלא יהיה פתטי. יש ספרים שפשוט מוצאים את השואה באור כל כך... עדיף שלא לומר. צריך לשמור על הנושא הזה.

למעשה, הפרקים האחרונים היו הראשונים שתכננתי. כיום הפרקים האחרונים אמנם לא כתובים פיזית, אבל מנוסחים אצלי בראש לרמת הדיאלוגים.
בנוגע לעניין השני, ובכן... כדאי לקרוא את הפרק הבא.