הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
"ראית את רונדו?"
הוא נע קלות, התהפך על צדו, והמשיך לנחור.
"שלומק'ה! ראית את רונדו?"
הקול התובע שלה לא הניח לו להמשיך לישון. התהפך לצד השני, בחן בטשטוש את דמותה העומדת בידיים מונחות על המותניים, ומלמל, "ראיתי את מי?"
"את רונדו!" לא מצא חן בעיניה, כנראה, המלמול הלא-אכפתי שלו.
"רונדו?" לא בשבילו חידות כאלה בשעת לילה. וכן, זה לילה. אז מה אם היא מתקשה להירדם, כהרגלה.
"רונדו, הארנב שלי!"
"אהמ... אה. הארנב שלך." שף את זקנו ביד עייפה. שתי שערות לבנות נתלשו ונשרו על חזהו. "לא. לא ראיתי אותו. סליחה. אני יכול לחזור לישון?"
"איך אתה יכול לחזור לישון כשאני לא מוצאת את רונדו שלי?" הדמעות עמדו בין ריסיה הלבנים. חבריו לכולל-בוקר מספרים שנשותיהם איבדו את רגשנותן עם השנים. אצלו, מסתבר, זה לא קרה.
התהפך שוב לצד השני, הביט במיטתה הגדושה.
"יש לך מספיק בובות פרווה במיטה, לא?" שאל בהיסוס.
"אז מה. רונדו אני הכי אוהבת אותו." רק חסרה רקיעת רגל כדי להשלים לתמונת הילדה הקטנה. לא מתבגרים מזה מתישהו?
"מה עם הדובון הזה?" הרים דב פרווה לבן. "או אולי הציפור הזאת?" בובת פרווה צהובה.
"זה ברווז," רטנה. "וקוראים לו מנטי. והוא חמוד, וגם בלידון חמוד, אבל הם לא רונדו. את רונדו אני הכי אוהבת. אני לא מסוגלת לישון בלעדיו."
"טוב. אעזור לך לחפש אותו." נאנח, הסווה את האנחה בשיעול עמוק, התרומם לישיבה, נעץ רגליו בנעלי הבית המשובצות, התעטף בחלוק התואם, ושבר את גבו בהתכופפות מתחת למיטה, ואז בהזזתה.
מחצית השעה הספיקה להם כדי להקיף את הבית הקטן, שליווה אותם מאז נישואיהם. פעם התלונן בפניה על גודלו המיניאטורי. "גם לנו מגיע מרחבים, גם בלי ילדים."
היא שתקה מולו בתמורה, ורק עיניה נמלאו, כמו תמיד, בדמעות.
עכשיו דווקא בירך על מעבר הדירה שתמיד נדחה. הבית הזה כבר היה לבוש עליהם בחמימות תואמת, ממש כמו החלוק הישן שלו. וטוב, כבר לא לגילו להחליף בתים והרגלים.
אפילו לא את ההרגל להיכנע לגחמותיה הליליות.
הדמעות השקטות ליוו את חלומותיו באותו הלילה. ורונדו, הארנב שבקושי זכר את צורתו, רדף אחריו בדרך אל הכולל, וכמעט הדביק את צעדיו המשולשים והפיל את מקלו.
בבוקר נמצא רונדו תקוע מאחורי שידת האיפור. היא הבטיחה שאינה יודעת איך הגיע לשם – הרי לא היה שום אירוע בימים האחרונים שיצדיק איפור. הוא ידע שכבר שנים הם לא היו באירוע – אחיינים לא מזמינים דודים לבריתות של ילדיהם – וידע שדווקא יש סיכוי שהיא טיילה עם ארנב הפרווה שלה לשם. עצוב שהיא מתחילה כבר לשכוח דברים, אבל זו המציאות.
בצהריים הם ישבו לאכול ביחד. הוא ניסה לספר לה על סוגיות חדשות שהמריצו את דמו הבוקר, והיא שתקה ולעסה בדממה. על הכיסא השלישי במטבח ישב בדממה דומה גונדי, הכלבלב הענק. הוא היחיד שיצא מתחום המיטה שלה, וליווה את סדר יומם. טוב לפחות שהוא לא לועס, כמנהג בני מינו החיים.
"למה כל-כך קשה לך עם הבובות שלי?"
היא הפסיקה ללעוס פתאום. פיה היה ריק, והביט בו בשאלה פעורה, מחכה לתשובה.
המזלג שלו נעצר בדרך לפה. הוא לא תכנן את השאלה הזו, כמו שלא תכנן את כל מהלך חייהם המשותפים. בובות הפרווה היו שם עוד לפני שהחלו לחכות לילדים, וכָּמותן רק גברה כשהחלו להתייאש. והוא – ששאלות רבות היו לו, גם כלפיה, גם כלפי העולם, גם כלפי הקדוש-ברוך-הוא – מעולם לא שאל. צריך לקבל באמונה תמימה הכול. לא?
"אני – לא קשה לי – " הכחיש, אבל נעצר תחת מבטה המוכיח. "אני – זה פשוט מוזר לי... אישה מבוגרת – עם בובות?"
"אני כבר מבוגרת בעיניך?" רטנה בטינה השמורה לנשים באשר הן.
"התכוונתי – גם אישה בת עשרים, כמו שהיית כשהתחתנו – זה לא מתאים שיהיו לה בובות... לא?"
עיניה נקבו אותו. גונדי, מכיסאו, נקב אותו במבט דומה, והוא התחלחל.
"הבובות שלי – הן חיות, שלומק'ה. יש בהן חיים. ואני זאת שהענקתי להם את החיים הללו. אתה באמת חושב שאני יכולה לוותר עליהן בכזו קלות?"
השפיל את מבטו, מייחל לסיים את מה שבצלחת, מייחל לחמוק מנקיבתה, מייחל לחמוק מן ההבנה שחלחלה פתאום בלבו העייף משנים ומציפייה.
"לא..." הוא לחש בסוף. "אני לא חושב..."
בערב הוא יצא לקניות בסופר הקרוב, סוחב אחריו את העגלה החורקת. השכנים הציעו להם לפני זמן מה את עגלת-התינוק הישנה שלהם – "הרצועות בה נקרעו, אבל היא עדיין יציבה ותוכל להתאים מצוין לקניות!" – אבל היא לא הסכימה. אז בינתיים, עד שיתאפשר, הוא סוחב את עגלת הקניות הזו.
פסע בין המדפים, עוקב אחרי כתב ידה הקטנטן, הרועד מעט, שברשימה שבידו.
ואז, בין אזור הלחמים לבין אזור החטיפים, הוא ראה אותם.
שלושה מדפים, קצת נחבאים, אבל מלאים בצעצועים. ובבובות. ובבובות פרווה.
קרב אליהם באיטיות מהוססת, בחן אותם בהיחבא, שלח מבטים זהירים לצדדים. שרק לא יראו שאדון קלמן קונה צעצועים לנכדים שאין לו.
בין הבובות בעלות העיניים הנפתחות והנסגרות (עדיין זוכר הוא את הפלא הזה מאחיותיו הקטנות) לבין המכוניות הממונעות (מי היה מאמין שיהיה דבר כזה לילדים!) – נחו בשלווה מספר ארנבונים מגובבים.
רעד קל אחז את ידו הנשלחת. הוא שלה ארנב תכלכל – דומה קצת לרונדו? – והכניס אותו במהירות לעגלה הקרועה במקצת.
"הבאתי לך מתנה," הוא לחש, לאחר שגמר לרוקן את העגלה לארונות ולמקרר.
עיניה הזדקפו בציפייה.
"רוב הגברים מביאים תכשיטים לנשותיהם," ניסה להצטחק, "אבל לדעתי את תשמחי בזה."
תחב ידו לעגלה, ושלף מתוכה מעשה קוסם את הארנב.
"לא עטפתי אותו," התנצל, "אבל בכל-זאת. חשבתי שהוא יכול להיות אח קטן לרונדו שלך. לרונדו שלנו."
ידה נשלחה ברעד מהוסס לעברו. נטלה אותו בעדינות, ליטפה את פרוותו הרכה בידה השנייה. אימצה אותו אל לבה.
ולא ילדה קטנה נגלתה לפניו פתע, כי אם אישה צעירה. אישה צעירה האוחזת בתינוקה הטרי.
[התכוונתי לכתוב סיפור קצר יותר, אבל זה אורכו בסוף. עמכם הסליחה. ואשמח להצעות לשם אחר לסיפור, שיהלום אותו יותר. וכמובן, אשמח להארות...]
[
"ראית את רונדו?"
הוא נע קלות, התהפך על צדו, והמשיך לנחור.
"שלומק'ה! ראית את רונדו?"
הקול התובע שלה לא הניח לו להמשיך לישון. התהפך לצד השני, בחן בטשטוש את דמותה העומדת בידיים מונחות על המותניים, ומלמל, "ראיתי את מי?"
"את רונדו!" לא מצא חן בעיניה, כנראה, המלמול הלא-אכפתי שלו.
"רונדו?" לא בשבילו חידות כאלה בשעת לילה. וכן, זה לילה. אז מה אם היא מתקשה להירדם, כהרגלה.
"רונדו, הארנב שלי!"
"אהמ... אה. הארנב שלך." שף את זקנו ביד עייפה. שתי שערות לבנות נתלשו ונשרו על חזהו. "לא. לא ראיתי אותו. סליחה. אני יכול לחזור לישון?"
"איך אתה יכול לחזור לישון כשאני לא מוצאת את רונדו שלי?" הדמעות עמדו בין ריסיה הלבנים. חבריו לכולל-בוקר מספרים שנשותיהם איבדו את רגשנותן עם השנים. אצלו, מסתבר, זה לא קרה.
התהפך שוב לצד השני, הביט במיטתה הגדושה.
"יש לך מספיק בובות פרווה במיטה, לא?" שאל בהיסוס.
"אז מה. רונדו אני הכי אוהבת אותו." רק חסרה רקיעת רגל כדי להשלים לתמונת הילדה הקטנה. לא מתבגרים מזה מתישהו?
"מה עם הדובון הזה?" הרים דב פרווה לבן. "או אולי הציפור הזאת?" בובת פרווה צהובה.
"זה ברווז," רטנה. "וקוראים לו מנטי. והוא חמוד, וגם בלידון חמוד, אבל הם לא רונדו. את רונדו אני הכי אוהבת. אני לא מסוגלת לישון בלעדיו."
"טוב. אעזור לך לחפש אותו." נאנח, הסווה את האנחה בשיעול עמוק, התרומם לישיבה, נעץ רגליו בנעלי הבית המשובצות, התעטף בחלוק התואם, ושבר את גבו בהתכופפות מתחת למיטה, ואז בהזזתה.
מחצית השעה הספיקה להם כדי להקיף את הבית הקטן, שליווה אותם מאז נישואיהם. פעם התלונן בפניה על גודלו המיניאטורי. "גם לנו מגיע מרחבים, גם בלי ילדים."
היא שתקה מולו בתמורה, ורק עיניה נמלאו, כמו תמיד, בדמעות.
עכשיו דווקא בירך על מעבר הדירה שתמיד נדחה. הבית הזה כבר היה לבוש עליהם בחמימות תואמת, ממש כמו החלוק הישן שלו. וטוב, כבר לא לגילו להחליף בתים והרגלים.
אפילו לא את ההרגל להיכנע לגחמותיה הליליות.
הדמעות השקטות ליוו את חלומותיו באותו הלילה. ורונדו, הארנב שבקושי זכר את צורתו, רדף אחריו בדרך אל הכולל, וכמעט הדביק את צעדיו המשולשים והפיל את מקלו.
בבוקר נמצא רונדו תקוע מאחורי שידת האיפור. היא הבטיחה שאינה יודעת איך הגיע לשם – הרי לא היה שום אירוע בימים האחרונים שיצדיק איפור. הוא ידע שכבר שנים הם לא היו באירוע – אחיינים לא מזמינים דודים לבריתות של ילדיהם – וידע שדווקא יש סיכוי שהיא טיילה עם ארנב הפרווה שלה לשם. עצוב שהיא מתחילה כבר לשכוח דברים, אבל זו המציאות.
בצהריים הם ישבו לאכול ביחד. הוא ניסה לספר לה על סוגיות חדשות שהמריצו את דמו הבוקר, והיא שתקה ולעסה בדממה. על הכיסא השלישי במטבח ישב בדממה דומה גונדי, הכלבלב הענק. הוא היחיד שיצא מתחום המיטה שלה, וליווה את סדר יומם. טוב לפחות שהוא לא לועס, כמנהג בני מינו החיים.
"למה כל-כך קשה לך עם הבובות שלי?"
היא הפסיקה ללעוס פתאום. פיה היה ריק, והביט בו בשאלה פעורה, מחכה לתשובה.
המזלג שלו נעצר בדרך לפה. הוא לא תכנן את השאלה הזו, כמו שלא תכנן את כל מהלך חייהם המשותפים. בובות הפרווה היו שם עוד לפני שהחלו לחכות לילדים, וכָּמותן רק גברה כשהחלו להתייאש. והוא – ששאלות רבות היו לו, גם כלפיה, גם כלפי העולם, גם כלפי הקדוש-ברוך-הוא – מעולם לא שאל. צריך לקבל באמונה תמימה הכול. לא?
"אני – לא קשה לי – " הכחיש, אבל נעצר תחת מבטה המוכיח. "אני – זה פשוט מוזר לי... אישה מבוגרת – עם בובות?"
"אני כבר מבוגרת בעיניך?" רטנה בטינה השמורה לנשים באשר הן.
"התכוונתי – גם אישה בת עשרים, כמו שהיית כשהתחתנו – זה לא מתאים שיהיו לה בובות... לא?"
עיניה נקבו אותו. גונדי, מכיסאו, נקב אותו במבט דומה, והוא התחלחל.
"הבובות שלי – הן חיות, שלומק'ה. יש בהן חיים. ואני זאת שהענקתי להם את החיים הללו. אתה באמת חושב שאני יכולה לוותר עליהן בכזו קלות?"
השפיל את מבטו, מייחל לסיים את מה שבצלחת, מייחל לחמוק מנקיבתה, מייחל לחמוק מן ההבנה שחלחלה פתאום בלבו העייף משנים ומציפייה.
"לא..." הוא לחש בסוף. "אני לא חושב..."
בערב הוא יצא לקניות בסופר הקרוב, סוחב אחריו את העגלה החורקת. השכנים הציעו להם לפני זמן מה את עגלת-התינוק הישנה שלהם – "הרצועות בה נקרעו, אבל היא עדיין יציבה ותוכל להתאים מצוין לקניות!" – אבל היא לא הסכימה. אז בינתיים, עד שיתאפשר, הוא סוחב את עגלת הקניות הזו.
פסע בין המדפים, עוקב אחרי כתב ידה הקטנטן, הרועד מעט, שברשימה שבידו.
ואז, בין אזור הלחמים לבין אזור החטיפים, הוא ראה אותם.
שלושה מדפים, קצת נחבאים, אבל מלאים בצעצועים. ובבובות. ובבובות פרווה.
קרב אליהם באיטיות מהוססת, בחן אותם בהיחבא, שלח מבטים זהירים לצדדים. שרק לא יראו שאדון קלמן קונה צעצועים לנכדים שאין לו.
בין הבובות בעלות העיניים הנפתחות והנסגרות (עדיין זוכר הוא את הפלא הזה מאחיותיו הקטנות) לבין המכוניות הממונעות (מי היה מאמין שיהיה דבר כזה לילדים!) – נחו בשלווה מספר ארנבונים מגובבים.
רעד קל אחז את ידו הנשלחת. הוא שלה ארנב תכלכל – דומה קצת לרונדו? – והכניס אותו במהירות לעגלה הקרועה במקצת.
"הבאתי לך מתנה," הוא לחש, לאחר שגמר לרוקן את העגלה לארונות ולמקרר.
עיניה הזדקפו בציפייה.
"רוב הגברים מביאים תכשיטים לנשותיהם," ניסה להצטחק, "אבל לדעתי את תשמחי בזה."
תחב ידו לעגלה, ושלף מתוכה מעשה קוסם את הארנב.
"לא עטפתי אותו," התנצל, "אבל בכל-זאת. חשבתי שהוא יכול להיות אח קטן לרונדו שלך. לרונדו שלנו."
ידה נשלחה ברעד מהוסס לעברו. נטלה אותו בעדינות, ליטפה את פרוותו הרכה בידה השנייה. אימצה אותו אל לבה.
ולא ילדה קטנה נגלתה לפניו פתע, כי אם אישה צעירה. אישה צעירה האוחזת בתינוקה הטרי.
[התכוונתי לכתוב סיפור קצר יותר, אבל זה אורכו בסוף. עמכם הסליחה. ואשמח להצעות לשם אחר לסיפור, שיהלום אותו יותר. וכמובן, אשמח להארות...]
[
