דיון כנות

  • הוסף לסימניות
  • #21
אז למה לכתוב אותו אם הוא לא רגש?
תתפלאו לשמוע, לפעמים יחד עם הרגש יש גם מסר. כזה שעולה מתוכי, לא כי חייבו אותי ולא כי כך צריך להיות אלא כי זאת אני.
זה לא פסול לכתוב שיר עם מסר. אם יש מסר שרוצים להעביר, למה לא? כמובן שאין טעם לדחוף בכח.
כי היא/הוא רוצים להיות סופר/ת
ולימדו אותם להביא את מה שצריך ולא את מה שמרגיש
אם זה אכן כך, אז זה גרוע. אבל אני מאמינה שיש הרבה שמביאים גם את מה שהם מרגישים, וגם את מה שהם מאמינים בו. גם זה מהווה חלק נכבד מאוד מהרגשות שלנו.
אני יכולה לכתוב שיר מתוך רגש מאוד חזק, והוא יכלול גם מסר, שגם הוא עולה ממני בצורה חזקה. זה לא סותר.
אני אגיד את האמת הרבה פעמים אפשר לקרוא פה שיר שהוא אחלה מבחינת החרוזים והמשקלים אבל אתה קורא אותו והדבר היחידי שעובר לי בראש זה מישהו שמשקר לעצמו מנסה לשקר עלי, למה הוא מנסה לשקר עלי?

ההודעה מנוסחת בלשון זכר מטעמי נוחות אך פונה בשווה לשני המינים.
אולי זה נכון, אבל אולי זאת הרגשתכם האישית.
יכול להיות שעבור הכותב זה אמת לאמיתה ועבורכם זה נשמע זיוף.
אי אפשר לשפוט אמנות לפי אמת ושקר, כל אחד והאמת שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
אבל זו בדיוק הנקודה, ששיר מקצועי הוא שיר מהלב, וזה שאת לא מעוניינת לשתף בבמה מקצועית את הרגשות שלך זה תוצר של חינוך שקיבלת, בחורה חילונית לצורך העניין תכתוב ברשת חברתית עם מיליוני משתמשים את התחושות שלה, גם אם זה פוגע כביכול בתדמית שלה/ של המשפחה שלה, גם אם זה ראוי/ לא חינוכי, גם אם היא תחשוף דברים שהיא עברה או עוברת. ככל שאנחנו בוחרים את מי לשתף וכמה, זה גורע מרמת הכתיבה הכללית. אפשר להתדיין אם נכון להניח את הלב לציבור או לא אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שכתיבה ספרותית חרדית לוקה בחסר הנל
מי אמר שהחינוך הזה אינו נכון?
מי אמר שכל דבר שאת מרגישה נכון לשתף בו את כל העולם?
אני מסכימה שלכתוב זה משחרר, ושרגש אמיתי מוציא דברים משובחים, אבל כן צריך ביקורת עצמית ומודעות מה מתאים לשתף ומה לא.
אם נתת את הדוגמה של הרשתות החברתיות, זה בדיוק הדוגמה איך לא כדאי להיות.
ייתכן שחסרה פתיחות בכתיבה החרדית, אבל ישנה אובר - פתיחות, שאינה טובה יותר במגזר הכללי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
תתפלאו לשמוע, לפעמים יחד עם הרגש יש גם מסר. כזה שעולה מתוכי, לא כי חייבו אותי ולא כי כך צריך להיות אלא כי זאת אני.
זה לא פסול לכתוב שיר עם מסר. אם יש מסר שרוצים להעביר, למה לא? כמובן שאין טעם לדחוף בכח.
ברור. וזו המעלה בשירים שנכתבים מהלב כשאדם מאמין כותב שירים הוא מכניס בזה גם בלי לרצות את ההשקפות שלו ומעביר מסרים שהוא מאמין בהם.
בדיון כאן דיברנו על הפעמים שיוצא לי לקרוא שיר בפלטפורמה ציבורית כלשהי ואפילו אם היה בו רגע של גילוי לב מיד צריך להסתייג ולתת מסר ש'הציבור רוצה לשמוע'.
מסרים מהסוג שאת כתבת עליו, שרוצים להעביר ולפעמים גם מגיעים לבד הם מצויינים. ככה מרוויחים גם את המסר.
כי מסרים מהסוג המאולץ לא נותנים לפחות לי את החיבור לעניין וגם לא ממש מעוררים אמון או הזדהות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
ייתכן שחסרה פתיחות בכתיבה החרדית, אבל ישנה אובר - פתיחות, שאינה טובה יותר במגזר הכללי.
כמובן שאיזון הוא שם המשחק בכל עניין וגם כאן. אבל אם נדבר על להודות בתחושות שקיימות, במצבים קשים או דברים כאלו- אני לא רואה את זה קורה, שירים בעיתונות חרדית הם או על אנשים שנפטרו או חרוזים עליזים ומשעשעים על ערימת הכלים המתגבהת והאמא שמקסימום מתייאשת מראש אבל תמיד החיוך יהיה על שפתותיה והיא תפטיר "נו טוב העיקר שיש ילדים". אף אחד לא יודה בשום רגש קשה יותר מזה. זה לא קיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
מי אמר שהחינוך הזה אינו נכון?
מי אמר שכל דבר שאת מרגישה נכון לשתף בו את כל העולם?
אני מסכימה שלכתוב זה משחרר, ושרגש אמיתי מוציא דברים משובחים, אבל כן צריך ביקורת עצמית ומודעות מה מתאים לשתף ומה לא.
אם נתת את הדוגמה של הרשתות החברתיות, זה בדיוק הדוגמה איך לא כדאי להיות.
ייתכן שחסרה פתיחות בכתיבה החרדית, אבל ישנה אובר - פתיחות, שאינה טובה יותר במגזר הכללי.
זאת שאלה בפני עצמה, אבל לא עליה הדיון
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
תתפלאו לשמוע, לפעמים יחד עם הרגש יש גם מסר. כזה שעולה מתוכי, לא כי חייבו אותי ולא כי כך צריך להיות אלא כי זאת אני.
זה לא פסול לכתוב שיר עם מסר. אם יש מסר שרוצים להעביר, למה לא? כמובן שאין טעם לדחוף בכח.

אם זה אכן כך, אז זה גרוע. אבל אני מאמינה שיש הרבה שמביאים גם את מה שהם מרגישים, וגם את מה שהם מאמינים בו. גם זה מהווה חלק נכבד מאוד מהרגשות שלנו.
אני יכולה לכתוב שיר מתוך רגש מאוד חזק, והוא יכלול גם מסר, שגם הוא עולה ממני בצורה חזקה. זה לא סותר.

אולי זה נכון, אבל אולי זאת הרגשתכם האישית.
יכול להיות שעבור הכותב זה אמת לאמיתה ועבורכם זה נשמע זיוף.
אי אפשר לשפוט אמנות לפי אמת ושקר, כל אחד והאמת שלו.
אני לגמרי מסכימה איתך, לפעמים עולה ממני אוטומטית תשובה שהיא תוצר של האמונות שלי, אבל כשהמגמה נהפכת לכזו היא גורעת מהאותנטיות
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
ואו איזה דיון
בא לי בול בזמן:)

אני חושבת שבעולם הללא דת
אנשים מתרגלים לתת במה לכל רגש ורגש שלהם
ולפעול אך ורק על פי הרגש
תעשה מה שאתה מרגיש לך עם הלב שלך"
זה נכון.
אני הכי בדעה של כל ההעצמות אישיות למינהם,
רק שהם לא יודעים לתת את הגבול שבין לתת מקום לרגש בתוכי
לבין לתת מקום לי בתוך הרגש.
הרגש משתלט עליהם, ואם מדובר באהבה אז בכלל,
כל דמיון רגש הופך כבר לדרך חיים.
כי אנחנו אומרים לעשות מה שהלב שלנו מרגיש לא כן?!
אבל מי יכול לחשוף רגש?
מי יכול להחליט על פיו, אך ורק מי שבא אל הרגש שהוא שלם עם עצמו.
ובעולם החילוני שאנחנו רואים זאת בחוץ,
זה נראה וואלה ילד קטן איזה מודעות גבוהה יש לו.
אבל לא בהכרח שזה נכון כי הם עקפו על הבסיס
כי אם זה מותר ללכת עד הסוף על כל דמיון/ רגש אהבה
אז אם יש לי עכשו (חלילה) תחושות אובדניות זה גם בסדר
כי הכל מותר.

בעולם השירה. שאני אגב מאד מאד אוהבת אותו
זה קיים זה לקחת כל דבר קטן מהחיים וליצור בו משמעות
שירה זה לתת לרגשות מלא מלא מקום ואך ורק לרגשות(לכן קיים פחות משוררים בעולם החרדי)
אבל לא את הרגשות כמו שהם החוכמה היא שרק המשורר יוכל להבין במה מדובר באמת
החוכמה היא ליפות את הרגשות ולהציג אותם לקורא שיזדהה,
וכשאתה יותר מידיי מנסה לשזור חרוזים זה נראה מצוץ תלוי מי
אבל זה יכול להראות קצת שקרי.
.
בכלאופן אנחנו צריכים לכתוב את עצמנו.
לגשת לכתיבה שאנחנו סופר מרגישים את עצמנו.
ואז מה שאנחנו מרגישים כבר ישפך על הדף/ על המקלדת
ואם אנחנו יכולים ליפות אותו אז הוא ראוי לפלטפורמה ציבורית
ואם לא,
גם אל עצמו הוא שווה
אבל בהחלט @לאונרד כהן לא להפסיק לכתוב!



סורי על המגילה מקווה שזה קשור לנושא,
עדיין לא קראתי את כל התגובות שלכם אז כבר אראה אם קלעתי:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
כל מה שמייחד את השירה והספרות זה היכולת לבטא רגשות. כתיבת שיר 'מקצועית' בלבד לרוב אינה מרגשת, וגם לצ'אט GPT יש יכולות בעניין.
מסכים לגמרי עם הביקורת על השירה החרדית שמקריאה רגשות מתוך דף מסרים, לי אישית יש פעמים רבות תחושת ניתוק מסוימת כשאני שומע זמר פלוני שר בערגה רבה על אהבת התורה וכדומה ואורח חייו משדר מציאות אחרת לחלוטין. לא אמין, מה לעשות.
אגב כנ"ל ויותר לגבי הספרות החרדית הפופולרית, שתמיד הגיבור מחליט נכון, והאנד הוא האפי, וסוף האמת לנצח, וכולם טובים ונחמדים.
לדעתי יש כאן שאלה נפרדת, מלבד האם לדבר על דברים 'חיוביים' שאינם אמיתיים, האם לדבר על דברים אמיתיים אם הם 'שליליים'. כלומר, האם נכון לתת תשומת לב ולייחד מקום לרגשות הללו. האם לצאת בהצהרה ש'מה לעשות, יש בנו צדדים פחות יפים' אינה גורם להשלמה גם עם אותם צדדים.

שאפו על העלאת הנושא @לאונרד כהן , ראוי היה לעסוק בו מזמן..
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
מי אמר שהחינוך הזה אינו נכון?
מי אמר שכל דבר שאת מרגישה נכון לשתף בו את כל העולם?
אני מסכימה שלכתוב זה משחרר, ושרגש אמיתי מוציא דברים משובחים, אבל כן צריך ביקורת עצמית ומודעות מה מתאים לשתף ומה לא.
אם נתת את הדוגמה של הרשתות החברתיות, זה בדיוק הדוגמה איך לא כדאי להיות.
ייתכן שחסרה פתיחות בכתיבה החרדית, אבל ישנה אובר - פתיחות, שאינה טובה יותר במגזר הכללי.
גם אם נגיע למסקנה ששיתוף שירים זה לא צנוע, אז נפסיק לשתף. זו לא סיבה לשתף חומר גרוע לשם קדושת הלשתף משהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
נושא מרתק. ככל שאני חושבת עליו יותר יש בו יותר חלקים.
אני מבינה מאוד את הסיבה שבספרות החרדית כל הדמויות מקשיבות יפה לאבא ואימא ואף פעם לא מרימות יד או מתייאשות מלחיות. ואני עוד יותר מבינה לעומק כמה זה משאיר את הקורא בודד ומרגיש שרק אצלו כל הבעיות.
כל אחד בטוח שרק הוא מרגיש את כל מה שהוא מרגיש. לאף אחד אף פעם לא נמאס להתפלל, אף אחד לא יקום ויספר את זה בקול. מה שיהיה כתוב זה שליוסי היה קשה להתפלל ואז הוא נזכר במשהו וכו וכו ובסוף יוסי התפלל ברגש רב.
אבל זה כן מחזק שיוסי התפלל ברגש רב. ואי אפשר לתת לגיטימציה ללא להתפלל. אז מה עושים?
בילבלתי את עצמי.
יש מטרה להוסיף סוף טוב ולא טבעי, זה מכוון לכיוון מסוים. אבל זה לא אמין. וזה גם מעצבן.
נושא קשוח...
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
נושא מרתק. ככל שאני חושבת עליו יותר יש בו יותר חלקים.
אני מבינה מאוד את הסיבה שבספרות החרדית כל הדמויות מקשיבות יפה לאבא ואימא ואף פעם לא מרימות יד או מתייאשות מלחיות. ואני עוד יותר מבינה לעומק כמה זה משאיר את הקורא בודד ומרגיש שרק אצלו כל הבעיות.
כל אחד בטוח שרק הוא מרגיש את כל מה שהוא מרגיש. לאף אחד אף פעם לא נמאס להתפלל, אף אחד לא יקום ויספר את זה בקול. מה שיהיה כתוב זה שליוסי היה קשה להתפלל ואז הוא נזכר במשהו וכו וכו ובסוף יוסי התפלל ברגש רב.
אבל זה כן מחזק שיוסי התפלל ברגש רב. ואי אפשר לתת לגיטימציה ללא להתפלל. אז מה עושים?
בילבלתי את עצמי.
יש מטרה להוסיף סוף טוב ולא טבעי, זה מכוון לכיוון מסוים. אבל זה לא אמין. וזה גם מעצבן.
נושא קשוח...
זהו שאני לא חושבת שהעובדה שלימשהו קשה זה נתינת לגיטימציה. הרי לכולנו יש קשיים, ההזדהות הזו בעיני יכולה לעשות רק טוב.. כי אם אני הבודד שאלול בשבילי הוא מפחיד ומעיק ואצל כולם נושבת רוח אלולית שמביאה בכנפיה לובן וטוהר אז אני מרים ידיים ורק מחכה שזה יעבור. אבל אם אני יודע שכל אחד חווה את זה שונה והנפש שלנו מסועפת ומורכבת אז אני מבין שאני לא רע, אני בן אדם עם חולשות ויצרים ומורכבויות שאני שווה וראוי.. ומהמקום הזה אני יכול לעשות פסיעה קדימה.
אני כן מסכימה שיש רגשות, בפרט בנושא אהבה שכן צריכים להצניע, אבל גם שם יש הרבה מקום לדיון.. הלוואי שצעירים היו מקבלים כלים נכונים, מקום להזדהות בצורה מאוזנת, אני חושבת שזה היה מונע מהם הרבה רגשות אשם, בלבול דכדוך וכעס
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #33
זהו שאני לא חושבת שהעובדה שלימשהו קשה זה נתינת לגיטימציה. הרי לכולנו יש קשיים, ההזדהות הזו בעיני יכולה לעשות רק טוב.. כי אם אני הבודד שאלול בשבילי הוא מפחיד ומעיק ואצל כולם נושבת רוח אלולית שמביאה בכנפיה לובן וטוהר אז אני מרים ידיים ורק מחכה שזה יעבור. אבל אם אני יודע שכל אחד חווה את זה שונה והנפש שלנו מסועפת ומורכבת אז אני מבין שאני לא רע, אני בן אדם עם חולשות ויצרים ומורכבויות שאני שווה וראוי.. ומהמקום הזה אני יכול לעשות פסיעה קדימה.
אני כן מסכימה שיש רגשות, בפרט בנושא אהבה שכן צריכים להצניע, אבל גם שם יש הרבה מקום לדיון.. הלוואי שצעירים היו מקבלים כלים נכונים, מקום להזדהות בצורה מאוזנת, אני חושבת שזה היה מונע מהם הרבה רגשות אשם, בלבול דכדוך וכעס
מסכים לחלוטין. ברור שהדחקה והעמדת פנים לא מובילה לשום מקום טוב, ואדרבה הכרה בתרכובת הנפשית שממנה אנו עשויים אמורה לקדם אותנו בהבנת המציאות, ואיך לעבוד בה את ה בצורה הגבוהה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
להלן דעתי בנושא:
1. יש נושאים שחשוב לא לכתוב עליהם בפומבי על במה שפתוחה לציבור הרחב כמו אלימות או אובדנות וכדומה, כי עצם הפרסום יש בו כדי לתת לגיטימציה למעשים אשר לא ייעשו.
2. התרבות החרדית כיום מעודדת להיות מושלמים כלפי חוץ ולא לחשוף חולשות. סוג של פרפקציוניזם רוחני-תרבותי-חברתי. זה מגיע לדעתי מכמה סיבות, כמו השאיפה הרוחנית שעליה אנחנו מחונכים לשאוף להיות באמת מושלם, הצורך לשמור על שם טוב בשביל מוסדות הלימוד והשידוכים, ועוד. ולכן מי שמעז לחשוף רגשות או מחשבות של קושי והתמודדויות נתפס כחלש וחשוף לביקורת מהחברה או ביקורת עצמית שמושפעת מהתרבות הזו. למרות שבדרך כלל מדובר בקשיים שהרבה מאד מהקוראים בודאי גם מתמודדים איתם... רק מפחדים לפרסם.
3. לדעתי, בודאי שיש מקום לפרסם קטעים של רגשות שאינם תמיד מושלמים, קשיים והתמודדויות. ככה כמו שהם, בלי מסר בסוף של חיזוק. כשאדם קורא שיש עוד אנשים שמרגישים כמוהו זה מעודד ומאפשר מודעות והתמודדות במקום הדחקה, בלבול וחרדות.
אגב, זה מתקשר למה שכתבתי בנקודה הראשונה, שעצם פרסומו של נושא נותן לו לגיטימציה. לטוב או למוטב.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #35
1. יש נושאים שחשוב לא לכתוב עליהם בפומבי על במה שפתוחה לציבור הרחב כמו אלימות או אובדנות וכדומה, כי עצם הפרסום יש בו כדי לתת לגיטימציה למעשים אשר לא ייעשו.
פרסום והכרה במציאות המורכבת שלנו היא לא לגיטימציה.
נהפוך הוא ההתעלמות גורמת למעשים אשר לא יעשו להיעשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
פרסום והכרה במציאות המורכבת שלנו היא לא לגיטימציה.
נהפוך הוא ההתעלמות גורמת למעשים אשר לא יעשו להיעשות.
אני מתכוונת לפרסום *פומבי לגמרי* כמו פרסום בעיתונות או בפורומים ואתרים שפתוחים לציבור הרחב, של ידיעות חדשותיות או קטעים שמדברים בפירוש על נושאים קשים ומעשים אשר לא ייעשו, כמו אלימות ואובדנות. זה מוכח מחקרית שציבור שנחשף למידע קשה יש שם אחוז גבוה יותר של מעשים כאלו.
ילדים שנחשפים לאלימות הם בסיכון להיות אלימים בעצמם, וכו'
לא שהתעלמות היא טובה, להיפך, חובה גמורה להתיחס לתופעות קשות בכל מקום ובכל תרבות ובכל ציבור. חובה! חובה!
נא להפריד בין נושא הפרסום, שעליו נסוב הדיון, לבין נושא הטיפול בתופעות קשות.
חשוב להיות אחראים ולפרסם מידע בחכמה. לא כל נושא מתאים לכל אחד לקרוא עליו. זה בפירוש מייצר לגיטימציה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
אני מתכוונת לפרסום *פומבי לגמרי* כמו פרסום בעיתונות או בפורומים ואתרים שפתוחים לציבור הרחב, של ידיעות חדשותיות או קטעים שמדברים בפירוש על נושאים קשים ומעשים אשר לא ייעשו, כמו אלימות ואובדנות. זה מוכח מחקרית שציבור שנחשף למידע קשה יש שם אחוז גבוה יותר של מעשים כאלו.
ילדים שנחשפים לאלימות הם בסיכון להיות אלימים בעצמם, וכו'
לא שהתעלמות היא טובה, להיפך, חובה גמורה להתיחס לתופעות קשות בכל מקום ובכל תרבות ובכל ציבור. חובה! חובה!
נא להפריד בין נושא הפרסום, שעליו נסוב הדיון, לבין נושא הטיפול בתופעות קשות.
חשוב להיות אחראים ולפרסם מידע בחכמה. לא כל נושא מתאים לכל אחד לקרוא עליו. זה בפירוש מייצר לגיטימציה.
כן ולא. נכון מאוד למשל על התאבדות, שאם לא יהיו אזכורים אנשים לא יחשבו על האופציה בכלל. לא נכון בכלל במה שקשור למוגנות, שפוגעים יש תמיד, וחוסר הדיבור סביב הנושא רק גורם להתגברות הפגיעות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
כן ולא. נכון מאוד למשל על התאבדות, שאם לא יהיו אזכורים אנשים לא יחשבו על האופציה בכלל. לא נכון בכלל במה שקשור למוגנות, שפוגעים יש תמיד, וחוסר הדיבור סביב הנושא רק גורם להתגברות הפגיעות.
נכון.
ועדיין לדעתי לא מתאים לפרסם כתבה נרחבת על מוגנות בעיתון יומי שיושב על השולחן במטבח וכל אחד שיודע לקרוא בלי ניקוד מדפדף בו.
הפרסום חשוב מאין כמותו, אבל יש לתת את הדעת מי נחשף לכל סוג של מדיה ולפרסם בהתאמה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
נכון.
ועדיין לדעתי לא מתאים לפרסם כתבה נרחבת על מוגנות בעיתון יומי שיושב על השולחן במטבח וכל אחד שיודע לקרוא בלי ניקוד מדפדף בו.
הפרסום חשוב מאין כמותו, אבל יש לתת את הדעת מי נחשף לכל סוג של מדיה ולפרסם בהתאמה.
לכן מוצאים כל מיני פתרונות קסם, ומשתמשים במילים מעורפלות כך שרק מי שאמור להבין מבין. לא כל מי שיודע לקרוא בלי ניקוד מבין את הכוונה שמאחורי המילה 'מוגנות'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
הדיון סטה מעט מנתיבו המקורי (או שפותח האשכול בעצמו לוקה מעט בחוסר כנות, כי הוא רצה לדון בפתיחות ופתח דיון על כנות).

הכנות היא חשובה, כי שיר או פרוזה (מחזה ציור או תמונה וכן הלאה) שאינם כנים – משקרים, ואף אחד לא אוהב שמשקרים לו למרות שכולנו משקרים לפעמים. אבל האם כנות משמעה לפתוח בפני קהל עם ועדה את מפת הנפש הפנימית שלי על כל דרכיה?

עברה עלי תקופה לא קלה, וההתמודדות ספקה לי הרבה חומר למחשבה והמון רגש לעיבוד. חלק מהתובנות כתבתי ופרסמתי – והן כנות לחלוטין בלי שום ניסיון לייפות אותם כדי שיתאימו למה שכדאי לי לכתוב או למה שכדאי שאנשים אחרים יחשבו עלי. חלק אחר מהן – כתבתי ולא פרסמתי, אין שום חובה לתת לעולם לדעת מה אכלתי לארוחת בוקר, יש בכך אפילו חוסר צניעות.

חלק נוסף ואחרון אפילו לא העליתי על גבי הכתב – כי כתיבה היא סוג של פרסום גם אם הדבר הנכתב סגור במגירה סודית, או בתיקייה שכוחה במחשב. לא כל דבר ראוי לפרסום גם אם הוא אמת לאמיתה. אף אחד לא רוצה לעקור את דלת ביתו למרות שהוא מתנהג בכל אורחותיו לפי החוק וההלכה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
שלום,
החלטתי להכנס לשוק ההון, מתוך הבנה שזהו אפיק שיכול להניב רווחים גדולים בעזרת ה'.
כמובן שלהכנס לנושא כה רחב וגדול- עם אפס ידע (זה בגדול מה שיש לי...)- לא מומלץ.
אני מחפשת קורס מקיף ואיכותי שלאחריו אני אוכל לעוף קדימה עצמאית.
מחיפוש ברשת, נתקלתי במכללת דניאל דמארי,- שהוא, כך הבנתי מלמד את הנושא בצורה מעמיקה ויסודית.
אני לא אכתוב מחיר מדויק, אבל הם לוקחים בסביבות התשע אלף, ונותנים בתמורה מעטפת מאוד מושקעת, של כמעט 24/7 עם קבוצת ווצאפ צמודה שבה אפשר לשאול הכל ועונים ממש מהר, תיעוד ביומני מסחר- שהם עוברים עליו כל שבוע ומפדבקים אותי, בנוסף יש סקירה שבועית על כל מה שקורה בשוק מדניאל עצמו בה הוא מפרט על כל מה שכנראה הולך לקרות והמהלכים שהוא עצמו הולך לעשות.
וגם- פתיחת חשבון דמו- ולווי צמוד עליו, ורק אחרי שהם רואים שאני יודעת להתנהל איתו מעולה, הם עושים בדיקה ומשחררים אותי לפתיחת חשבון אמיתי.
וגם- הם מדגישים שהליווי שלהם הוא לכל החיים.
שאלתי היא-
שווה?
האם יש קורסים אחרים שנותנים מענה דומה בפחות מחיר?
זה מחיר הגיוני בשוק?

אשמח לכל מידע.
תודה רבה!!!

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אם לא בריתי?
ב"ה

אתם, שמדברים נגד לומדי התורה.
אתם, שהפכתם את לימוד התורה למעשה פלילי.
אתם, שהחלטתם לכלוא בחורי ישיבות על עוון ההשתמטות, כלשונכם.
אתם, שיצרתם משוואה שאומרת: כשיש מלחמה, כולם צריכים להתגייס לשורות הצבא, כי במלחמה צריך את כל הבנים מגויסים כדי להילחם.
אתם, שסברתכם היא שותפות בנטל.

אם היינו מקשיבים לכם, הרי שאז לא היו בתי המדרש מלאים בבחורים השוקדים על דברי התורה.
האם חשבתם שלבטל את התורה הזאת, הקיימת והנצחית, זה מה שיוביל את עם ישראל לשמירה והגנה?

אם תחשבו לרגע לכמה שמירה אנו נצרכים, הרי שצבא שלם לא יכול להגן מפני יום של חרון אף ה'.
האם כל מה שעברנו, החל מהשביעי לעשירי, אינו מצביע באופן הכי מדויק שיכול להיות על מהלך על-טבעי?
כי אם אויבינו היו מסכימים פה אחד על אותו היום ואותה השעה, הרי שלא היו עוזרים כל כלי המלחמה וכל החכמים וכל החיילות כולם.

ראינו כמה נזק יכול להיגרם מכמה טילים איראניים, ורק מי שהיה מחובר למצבת פיקוד העורף יודע על רמת ההכנות לקראת קטסטרופה שהייתה יכולה להתרחש חלילה.

אין חולק על כך שהצבא וחייליו עושים עבודת קודש מתוך מסירות נפש אדירה.
כל חייל שיוצא לקרב משאיר צוואה, ויודע שיש סיכוי שהיא אכן תתממש.
זו מסירות נפש שאין כמותה, וזו זכות אדירה של עם ישראל.

וכל חייל שליבו דופק ופועם בעוז לקראת משימה של סיכון חייו בשטח אויב, מבקש שני דברים:
האחד, שמירה והגנה עצומה מלמעלה,
והשני, שתהיה בידו הזכות לשרת ולהגן בגופו על עם ישראל.

ואם השמירה מלמעלה מגיעה רק בזכות קיום התורה, הרי שכל חייל מבקש בעומק ליבו, שיהיה מי שישקוד על התורה למענו ולמען השמירה על כל עם ישראל.

התורה מוטבעת בנפש כל יהודי, וכל יהודי מתחבר אליה, מי בגלוי ומי בסתר, ובליבו פועמת קדושת התורה.
ומי שיבוא וילעג ויקרא: "לכו תילחמו עם התורה", כעת צריך לקום ולעשות מעשה.

או במילים אחרות: לא מספיק ללמוד תורה, צריך להכניע את האויב עם טנקים.

לאותם אלו אני קוראת את הקריאה שלי:
אתם, שמאמינים שבכוח הצבא להכניע את האויב.
אתם, שחושבים שכולם צריכים להיות שם במלחמה הזאת, כולל לומדי התורה.
האם אתם חושבים שטנק לבד יכול לשמור על עם קטן, מוקף באויבים?

ומה הסיבה שיש שנאה כל כך עמוקה כלפי עם ישראל?
אולי תתבוננו בשורש של הדברים?
אולי תשכילו להבין שהצבא הוא שליח של בורא עולם לשמירה על עם ישראל.

ואם ניקח את חוד החנית, שהוא לימוד התורה הקדושה, לב ליבו של עם ישראל, כיצד תהיה שמירה על העם?
הלא קודשא בריך הוא, ואורייתא, וישראל, חד הוא, הם דבר אחד.

היה מן הראוי שכל לוחם ילך ויבקש מלומד תורה בתחנונים:
למד לזכותי.
למד למען השמירה עליי ועל כל העם.

היה מן הראוי שאנחנו, כעם, נבקש את לימוד התורה הזה, נכבד אותו, נייקר אותו, ונרומם אותו.

לימוד התורה, והשמירה האדירה שהוא מביא אתו, זה הבסיס של הקיום שלנו.
"אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי".

אז כן, הרבה שליחים לו למקום, כדי להגן על עם ישראל: יש את לומדי התורה ויש את הלוחמים.
אבל האם אתם חושבים על כך שאתם מוותרים על השמירה הכי גבוהה שיכולה להיות, באמצעות דיבורכם?

הלא על הבל פה של לימוד התורה מתקיים העולם כולו, מתקיימים עם ישראל, וזו השמירה שתוביל אותנו לגאולת עולמים.

השומרים, ששומרים על הגחלת, למרות ועל אף.

ואם אתם, אלו שמבקרים את לומדי התורה, מוכנים ללחום בלי שמירה ובלי הגנה,
ואם מתי מעט שמעדיפים לחשוב שהכוח הפיזי הוא העיקר, ומוכנים להשפיל את לומדי התורה,
הרי ששפלותם היא רוממותם.

ואם הושפלנו על קיום העולם, ואם הושפלנו על עבודת השמירה, יבוא יום שנתרומם.
נוכל לראות אז את הכוח העצום, הכוח הרוחני.
נוכל לראות אותו במוחש.
נוכל לראות עננים של שמירה, שנוצרו כתוצאה מכוח לימוד התורה.

ואז כל מי שלא האמין, ואפילו נלחם בלימוד התורה, ובפרט בשעת מלחמה, יבין שכל המלחמה הייתה על התורה ועל לימודה.

ואם יש בכם חיבור של מסירות נפש בשביל עם ישראל, כדאי מאוד שתדברו במעלת לומדי התורה, והיה זה שכרכם.

לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ: (שיר השירים פרק א פסוק ג)
"לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" -
שְׁמָנֶיךָ אותיות נשמה.
נשמת עם ישראל, אין כמותה.
היא מקבלת את כוחה מבורא עולם עצמו, כמו שנאמר: "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ"
הנשמה מקבלת מבורא עולם, ודי למתבונן.

כשרואים את מסירות הנפש של הלוחמים, אי אפשר שלא לראות את הקדושה האדירה, העל־טבעית, שכולה נמשכת מכוחו של בורא עולם.
וכששומעים את לימוד התורה הקדושה, אי אפשר שלא לחוש את הקדושה האדירה היוצאת מתוך המילים.

כל מי שמתבונן, יכול להרגיש זאת.
ודי למבין.
מהו מקדם?
1759311781906.png
איך מגיעים אליו?
1759311914746.png
למה בכלל צריך אותו?
כדי לסווג את האשכול שלכם לקטגוריה מרכזית, דבר שמקל אחר כך לאיתורו, לניקים אחרים להבין במה יעסוק האשכול ובאופן כללי למראה נקי ומסודר של האשכול.

איך משתמשים בו נכון?
כל הפרטים כאן למטה.

למען הסדר הטוב:
קורה שניקים לא מועטים מתבלבלים במקדם הנכון לאשכול שלהם. כמובן, איננו שופטים אותם, ואנו מניחים כי הדבר קרה בתום לב או מבלי משים.

חלק מהמקדמים כבר לא רלוונטיים לימנו, והם פריט לא מעודכן מימים עברו. מהסוג של הענתיקות שמוצאים על מדפים ישנים אבל לא באמת משתמשים בהם. ועל כן נבקש שיהיו בבחינת "לראותם בלבד". לא להשתמש בהם.

למען הסדר הטוב (תרתי משמע) נחדד את משמעותה של כל הגדרה אחת ולתמיד:
התקומה החרדית.



כשאני כותבת תקומה חרדית – אין כוונתי לתקומה של כלל הציבור החרדי שאולי אינו צריך תקומה או שכבר היתה לו תקומה וכדו'.

אלא הכוונה לתקומה שלי, כמי שנמצאת בתודעה החרדית וזה חלק מהזהות שלה, ויחד עם זה מחפשת לשפר את חייה, את בריאותה הנפשית וכו', ורוצה להגיע לחיים נורמטיביים, והגיעה למסקנה שבורא עולם רוצה שכל אדם יגשים את עצמו בתחום כלשהו - כי זה ביטוי לנשמה האלוקית שרוצה להתגלות.

אני קוראת לזה 'תקומה' כי הרצון להגיע לחיים משופרים מקביל לדעתי לתקומות אחרות, כמו זאת הציונית, ותקומה בדרך כלל מתבססת על שינוי/שבירת העולם הקודם.

מהפכות בדורות קודמים הכריזו:

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה...

*

אבל אני, בתודעה שלי, לא חושבת שזה נכון לפרוק עול כדי לזכות לתקומה.

התקומה בה אני מאמינה היא פנימית – שלי מול עצמי, כזו שתיתן לי יכולת להתגבר על בעיות וחסמים.

*

כדי להגיע לעולם טוב יותר, צריך לשבור את העולם הקודם.

ואני בוחנת את עולמי הקודם כדי לראות מה מיותר לי ומה כדי לשבור.

עולם קודם – הכוונה חשיבה, מניעים וכו'.

המטרה: יכולת מנטלית להגיע למקום של השפעה נרחבת. (לאחר שהתגברתי על מחסומים כמו בושה, חוסר נעימות ועוד..)

*

הבעיה שאם שוברים את העולם הקודם, מגיעים למקום ריק, כי צריך לבנות עולם חדש.

וזה האתגר הגדול.

כשהציונות שברה את העולם הקודם, היא בנתה עולם של כוחי ועוצם ידי, של עצמאות מלאה והתנערות מקשר מחייב לבורא עולם.

אבל העולם החדש שהיא בנתה, היה מקולקל, כנראה, או לא מושלם. (מי אני שאשפוט? התוצאות מוכיחות).

אבל היה משהו טוב בשבירת העולם החדש הציונית: היא הצליחה לגרום לאנשים, פה ושם, לפעול ולהגשים את עצמם, להגיע לחשיבה אלטרואיסטית, חשיבה על כלל האומה.

*

שבירת העולם הישן הפרטי שלי כולל להעיף מחיי חשיבה של תחרותיות, רצון להוכיח את עצמי, רצון להיות בחשיבה על 'אני,אני'... ולהגיע למקום טוב של רצון להגיע להכנעה, לחשיבה אחדותית.

השאלה מה ניתן לבנות במקום כל אלה?

אני מוצאת את עצמי ללא מוטיבציה, כשאני בתודעת אחדות, העדר תחרותיות, בלי זעם ורצון להוכיח את עצמי, אין לי באמת מניע רציני.

הרצון לעשות טוב הוא נחמד, אבל הטוב יכול להתפרש גם כרצון לחיות את חיי ברוגע, כי בלי אגו, בלי תחרות, בלי מצוקה, למה שאני אתנדב למשימות של הגשמה עצמית, של רצון להגיע לקהל? למה שארצה להשפיע אם אין לי מניע משמעותי? בעיקר כי העדר תחרותיות זה חוסר רצון להגיע למקום גבוה.

בלי צורך, בלי רצון, למה שארצה לפעול בכלל?

האם הרצון הטוב לעשות טוב בעולם (בעיקר כשלא יודעים מה טוב) חזק באופן כה משמעותי כמו הרצון להוכיח שאני שווה? כמו הסיפוק שיש בתחושת ניצחון?

האם הרצון הטוב חזק כמו תחושת הזעם?

*

האמת שכשרוצים להחריב עולם ישן, צריך למצוא מספיק מניעים חזקים לפעולה בעולם החדש.

ואני חושבת שאולי זה לא אפקטיבי כל כך להגיע למקום חסר צרכים, רצונות ותחרותיות.

*

מצד שני – אפשר.

זה נמצא במקום בו אנחנו חושבים על העולם ומביטים בחוסר הצדק, בכך שאין באמת אכפתיות במקומות מסוימים, ומסכימים שהעולם צריך שיפור.

אנשים לא צריכים להיות מפוחדים, לא צריכים להתנהל בלי כסף, או במצוקה כלכלית, לא צריכים לחוש נרדפים וכו'.

זה מקום בו אנו חושבים על הרצון לתרום מהיכולת האלוקית שלנו, עבור עולם טוב יותר, ושזה תלוי עד כמה כל אחד יפעיל את הנתונים שלו כדי לפעול למען עולם טוב יותר.

כך שיש מניע משמעותי לעולם חדש: רצון להנחיל לדורות הבאים עולם נעים, אחדותי, ללא מצוקה.

למשל בתרבות – לתת עולם נקי מכוחות שליליים, מתרבות לא נאותה, ממסרים בעייתיים.

זה לא צריך להיות על ידי מחיקת העולם הישן, אלא על ידי שימוש בכוחות שיש בעולם עבור מטרות טובות.
בימים האחרונים התפתח פה דיון על איך מצליחים להשתחל פנימה - וכותבים לעיתונות הנחשבת.
התחלתי לכתוב תשובה, איכשהו העניינים יצאו מפרופורציה וזה התארך נורא.


אז איך מכניסים רגל לעיתונות?
מצטערת לאכזב: אף פעם לא ניסיתי.
ועל כן, כל מה שייכתב כאן הוא לא יותר מניסיון לזקק מחשבות ותובנות שעלו לי.
(זה מרגיש כמו דיבורים באוויר? גם לי. לא נורא😊)

אבל, קל להקביל בין להכניס רגל לעיתונות, לבין להכניס מוצר חדש לשוק.
ומשפט המפתח במשחק: אסור להידחף בכח.

להלן החוקים הידועים לי:

חוק מספר 1: תתייאשו. עכשיו.
עצה גרועה, אני יודעת. אבל חיונית.
הייאוש הוא השלב הראשון במסלול הזה. אין דרך לעקוף אותו.
דמיינו טור אינסופי של חובבי כתיבה שחולמים כבר שנים לכתוב בעיתון.
עכשיו דמיינו את עורכת העיתון המותשת שמתמודדת יומיום עם הצפה של פניות
מכותבים אנונימיים שמתדפקים על התיבה שלה שוב ושוב.

מה הסיכוי שהמייל שלכם יגרום לה לעצור?
נמוך. מאוד נמוך.
אז כן, תתייאשו. עכשיו אפשר להתחיל.


חוק מספר 2: עם יד על הלב, הכתיבה שלכם מספיק טובה?
(האמת? זה היה אמור להיות החוק הראשון, אבל בלי ייאוש קטן קודם אי אפשר להבין כמה זה חשוב)

אם אתם רוצים לכתוב בעיתון- תכתבו טוב.
כתיבה מרתקת שמביאה קול אישי, נקודת מבט שלא נכתבה עדיין.
זאת לא יכולה להיות כתיבה חובבנית, או בשיטת ה-סמוך על כישרון. זאת צריכה להיות כתיבה מלוטשת. חכמה.
איך תדעו אם אתם שם? פשוט: תבדקו את עצמכם.
אתם בפרוג, אז כבר קל לכם -
לייקים זה כלי המדידה הראשון, הפשוט והמעצבן לדעת האם הכתיבה שלכם עובדת.
ברשת חברתית אין רחמים. אם הועלה פוסט לא מוצלח, לא יווצר עניין סביב התוכן.
זה כמובן לא נורא אם השיתוף הוא לחוויה, זה כן בעייתי אם רוצים להתקדם לכתיבה בעיתון.
לא עובד? תלמדו. תשדרגו. תקראו הרבה. תכתבו הרבה. תחפשו דרכים איך לשפר את הכתיבה שלכם.


חוק מספר 3: קורות החיים שלכם משכנעים?
אם שלחתם קורות חיים מתישהו, אתם בטח זוכרים את סוגיית הניסיון התעסוקתי.
זאת פסקה חשובה ומשפיעה. כל מילה בה מקבלת משקל מיוחד. כל עבודת עבר מתועדת בקפידה.
אני חושבת ששליחת טקסט לעורכת בלי היסטוריה של פרסומים קודמים-
זה כמו לשלוח קורות חיים בלי ניסיון תעסוקתי. נחמד, אבל לא משכנע.

אממה?
אין לכם היסטוריה של פרסומים קודמים, כי לא פרסמתם אף פעם טור בבתוך המשפחה,
כי אין לכם נסיון תעסוקתי, כי לא פרסמתם, כי אין לכם -

והנה נתקלנו בפרדוקס הביצה והתרנגולת, רק שהפעם, הפתרון פשוט מתמיד:
לפני שאתם רצים לכתוב בעיתון נחשב, תתחילו לפרסם את החומרים שלכם במקומות יותר זמינים.
חפשו אתרי תוכן חרדיים (כמו: הפסקת קפה, שבי רגע, בין הזמנים) יש הרבה!
אלו אתרי תוכן שצריכים להעלות חומרים באופן יומיומי או שבועי.
הם רעבים לחומר איכותי, ואתם רעבים לחשיפה. זאת יכולה עסקה מצוינת!
ומנסיון אישי - קל להיכנס שם לעניינים.
זה אולי בחינם, וזה קצת קצת פוגע באגו שלנו ככותבים, אבל זאת אחלה דרך להתחיל.
בהמשך, כשתשלחו מייל לעורכת עם כמה לינקים לטורים שלכם שפורסמו וקיבלו תגובות,
אתם כבר לא תהיו סתם כותבים אנונימיים מהשורה.
יש לכם נסיון מהשטח וצברתם קוראים אוהדים. אתם תעניינו את העורכת המותשת בהרבה.


חוק מספר 4: תכירו אנשי מפתח. אמיתיים.

דמיינו לעצמכם את מיה קינן שולחת מייל לעורכת של לבית:
תקשיבי, יש לי תלמידה מוכשרת במיוחד וכדאי שתקראי אותה”.
פנטסטי, נכון?
אתם בטח אומרים: היא מדומיינת. לגמרי דיבורים באוויר.
איפה אמצא דמות מפתח מוערכת שתמליץ על הכתיבה שלי, ולמה שתמליץ, למען ה'.
היא ספציפית לא תמליץ ככל הנראה, אבל עולם הכתיבה מתנהל כמו קהילה, וזה עובד ככה: קשרים, המלצות, היכרות, אמון.
אז איך מגיעים למיה קינן, שאלתם?
לא בנודניקיות חלילה, אלא דרך מקומות לגיטימיים למפגש, כמו:
קורס כתיבה, פורום, קבוצה סגורה, או סדנא מקצועית של הסופרת.
כן, זה עולה כסף. וכן, זה כנראה יהיה שווה כל שקל.
כי מעבר לשיפור המסתמן שתחוו בכתיבה, תכניסו את עצמכם למעגל הנכון.

אני יודעת שזה ישמע קצת מיסטי, אבל אפשר להאמין למשפט הבא:
אם שפרה'לה מכירה את מיה קינן, שמכירה את כל עורכות העיתונים החרדיים,
בעצם רק אישה אחת- מיה- מפרידה בין שפרה'לה לבין העורכות הנכספות.

איך תכלס' יקרה החיבור הזה? לא יודעת. אבל התקדמתם קצת.
אתם תבחרו איך לקחת את זה מכאן והלאה.
טיפהל'ה לדחוף, עוד קצת להתחנף, להעיז לבקש טובה. הכל יותר קל כשיש היכרות אישית והערכה.


ומילה לסיום:
סליחה שביאסתי, ומקווה לראות אתכם בעיתון בעתיד הרחוק.
ועד אז - יש לכולנו דרך לעשות. שיהיה בהצלחה!

יש לכם חוקים נוספים שיכולים לעזור? תעלו. אשמח לקרוא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  13  פעמים
למעלה