סיפור יש דרך אחרת

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

יש דרך אחרת. (הערות והארות יתקבלו בברכה!! מ.כ. :) )

ביום חמישי נתי מסתפר. זהו היא לא תוכל לעגל לשנתיים וחצי.

הכיפה תוכיח לכולם שאימא של נתי שכחה מלימודי החשבון. וקצת התבלבלה.

העגלה הריקה במחסן מבלבלת. היא נקייה, נקייה גם מריח המרכך ששפכה עליה לפני שנתיים.

עגלת אמבטיה חזקה ויפה הם בחרו, שתחזיק מעמד לילדים רבים, יש גם גגון שאפשר להחליף.

זוכרת איך היא צחקה באושר ואמרה למוישי, כל לידה נחליף גגון, זה יהיה הגיוון שלנו.

והוא הסכים איתה בהנהון של ראש שושלת טרי. כל אשר תאמר היולדת ייעשה.

****

היא פותחת את המחשב לבחור תמונות מיום צילומים שערכו לפני החלאקה, הידיים שלה רצות מאליהן לתיקיה של בית החולים.
פותחת תמונה, היא מחייכת שם חיוך ענק. חיוורת. מאושרת.
מחזיקה בידיה עטויות הצמיד חבילה קטנה עם אף סולד ושיער שחרחר. פנים עובריות מה, קטנות ומתוקות.

החוויה הבוסרית, העוברית קוראת לה באלפי גוונים מושכת אותה לחלומות על שמיכות רכות ובקבוקים מעוקרים. הלב שלה שורף בפנים בפעימות דקות. הניסיון הזה לא קל לה.
היא יודעת, היא קיבלה מתנה ענקית, את נתי המתוק והחכם, ואסור לה להתלונן. באמת שאסור. כי טוב לה. אבל גם ריק לה.

נתי גדול, מעסיק את עצמו יופי, ולה- לא נעים, אבל משעמם.

נתי אוהב ללכת לשכנים. מה הפלא? תוסס שם. עם ארבעה בנים נמרצים לרעיונות אין גבול.

ושוב איתמר מוצא אותה בוהה בחלל עטוית דמעות.
****

'ת-מ-י, שנים לא פגשתי אותך, בטח כבר יש לך איזה שלושה ילדים' אומרת חנהל'ה תוך כדי חיבוק קליל, מעבר לעגלת התאומים.

היא אוספת עשתונות לתוך גרונה החנוק. הפעם האחרונה שנפגשו הייתה בבית החולים.

הן ילדו יחד. לחנהלה יש כבר 4 בלי עין הרע. היא לא רוצה לערוך השוואות. למה מכריחים אותה?

'לא', היא עונה בקלילות אגבית 'יש לי אחד'

חנהלה כנראה שכחה את הטקט בין כיסוי הראש לתיק המרתי המרובע ופערה את פיה בהפתעה,

'אבל את כבר נשואה חמש שנים ויש לך ילד כזה מתוק, אז למה למנוע?'

'לפעמים המניעות קשורות לאלוקים' היא לוחשת בלי קול, שמחה לראות את קו 21 עוצר באנחת אגזוז סמוך לתחנה.

*****

ושוב היא חוזרת מהרופא, לאחר שביצעה בדיקות מקיפות והגיעה אלי עם תוצאות. אין כל חדש תחת השמש.

'הכל בסדר אתך גב' דיסקין, רק קצת סבלנות' הוא אמר וחייך .

אין לה סבלנות. מאז שהייתה קטנה היו סדורות בפיה רשימות של שמות

שבהם ייקראו ילדיה. תמיד חלמה על בית ענק, מבולגן ומלא חיים.

חלמה למי יהיה דומה כל אחד. חלמה על המון לחיים תפוחות לצבוט בהן ועל לילות טרוטים.

'אמא', נתי שרץ לקראתה בגעגוע המס את כל המחשבות והכניס אותה למצב –אמא-

על כל המשתמע ממנו. הקשבה, ארוחה, צחוק, מקלחת סיפור ולישון.

שרק לא יבואו המחשבות.

****

היא ישבה באוטובוס, שהיה ריק ושקט באופן מפתיע לשעה שלוש בצהרים.

ברביעיה שלפניה ישבו שתי בחורות חמודות שנראו בערך בנות גילה.

אחת הייתה בלונדינית גבוהה והשנייה בעלת תלתלים שחורים קפיציים.

היה אסור לה לצותת, אבל שיחות במרחב הציבורי בטון גבוה אינן נחשבות לרשות הפרט.

'אז מה את עושה היום'? שאלה הבלונדינית את השחרחרה אגב לעיסת מקלות גזר.

'וואו' שחררה השחרחרה צחקוק חמוד , 'אם אני אתחיל נראה לי לא אגמור...'

'בגדול אני לקראת סיום תואר בעבודה סוציאלית, אני מתנדבת פעמיים בשבוע ביד שרה זה סיפוק אדיר!
למדתי גם תדמיתנות, זוכרת שאהבתי לתפור?' היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה למנות את פעליה

'ראיתי רעיון חמוד, לרשום לעצמך רשימה של מטרות שאת רוצה להגשים חלקן מהותיות וחשובות וחלקן שטותיות כמו למשל צניחה חופשית שחלמתי לעשות, עשיתי קיץ שעבר'

השחרחרה צחקקה בעונג משחזרת את החוויה במוחה, ואיפשרה לבלונדינית לדרדר אנחה כאובה לחלל האוויר העליז מדי, לטעמה.

השחרחרה התנערה מצחקוקה בפתאומיות נבוכה 'ומה איתך? תמיד היית המוצלחת שבחבורה' היא הבזיקה חיוך.

'מחכה למשאלה האמתית' ענתה הבלונדינית בטון שהזכיר לתמי את מורתה מכיתה י"ב.

'ומה חוץ מזה?' ניסתה השחרחרה לעבור לפסים מעשיים יותר.

' אני עדיין עובדת כסייעת לחנ"מ, יוצאת לדייטים יומם וליל ומחכה לו, שיבוא כבר, רק שיבוא. אני מוכנה'
'אה' ענתה השחרחרה בטון של צמיג שיצא לו כל האוויר 'יפה לך, מחכה'.

תמי ירדה מהאוטובוס.

הלכה בזריזות לכיוון הבית, מעבדת את המחשבות הדוהרות.

לא רוצה להיות כמו הבלונדינית! המחשבה הזו קפצה בתוכה באלפי קולות ברורה וחדה.

כן, היא תתפלל שיגיע הרגע ותאמין ותקווה. אבל היא לא רוצה להיראות ככה.

לא רוצה לחכות לרגע הזה בישיבה מול החלון. מול החלום.

חלומות אחרים, שכוחים ודרוסים התחילו לקפץ במוחה.

היא ניערה אותם מאבק הדרכים ומהגלגולים שהם עברו.

חפרה עוד קצת במחשבתה ומצאה מחילות של חלומות קטנים ומתוקים.

ניסתה ללחוש להם בלי קול - בהצלחה לנו. אני רוצה שגם אתם תקרו.

המחשבות הקבועות לא ויתרו- אבל את ריקה כל כך, מחכה למשהו חשוב יותר! אל תתכחשי לעצמך...
היא דחפה אותן במאמץ לאזור האחורי והנידח ביותר שמצאה. לא רוצה לשמוע אתכן. חשבה.

החלומות הישנים- חדשים יצאו במחול עליז, בתוכה ריקדה המחשבה על מחברת חלומות.

עליצות החלה להתרקם בה.

היא פתחה את דלת הבית בשקט וקיוותה לצאת לדרך חדשה.



אם קראתם עד כאן :) אשמח לביקורת (בין אם חיובית ובין אם שלילית )
פחות בקטע הדקדוקי (לא ממש עברתי על הקטע פשוט שפכתי על הדף... יתכן ותמצאו שגיאות)
יותר בקטע של הסיפור עצמו, צורת הכתיבה, תיאור הדמות וכדו'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
סליחה על הקטנוניות,
המקדם טעות
(אפשר לשנות? צריך לקרוא למנהלים? @shira bira ?)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יפיפה!! מאוד!! נוגע.

רק הערונת:
'לפעמים המניעות קשורות לאלוקים' היא לוחשת בלי קול, שמחה לראות את קו 21 עוצר באנחת אגזוז סמוך לתחנה.
לדעתי משפט מיותר, הוא מובן מאליו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
צחקה באושר ואמרה למוישי
ושוב איתמר מוצא אותה
מתי הספיקה להתגרש ולהתחתן?

יוצאת לדייטים
אני יצאתי לפגישות. האם זה השתנה?

ואחרי הביקורת הטרחנית והקטנונית, הגיע תור הפירגון.
קטע יפהפה, בפרט שנכתב בנושא שמאוד קרוב אלי, החכמה לבחור בטוב, לא לתת לחסרונות שיש בחיים להשתלט עלינו.
חיי האדם נקבעים ב 10% לפי המאורעות שעברו עליו ו 90% לפי איך שהגיב להם. בערך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
יפה מאוד.
ביקורת לכתיבה, הייתי מפחית באנטרים ומחבר קצת יותר את המשפטים.
ביקורת רעיונית. וושקשה ווקשה ווקשה. אמא שיש לה ילד בן שלוש, ועוד לא נולד להם ילד נוסף היא לא שרה לא רבקה ולא רחל. ווקשה לא להלחיץ את כולם. אלא אם קרה משהו. יש לה ילד, היא לא עקרה יהיה לה עוד אי"ה בעיתו ובזמנו. כולה שנה וחצי מהקודם. אנחנו משדרים סאב טקסט של מסכנות לחינם. יש לכתיבה אחריות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
הקטע כתוב יפה מאד, אבל לכל אורכו מפריעה לי בדיוק הנקודה שמדבר עליה @אשר שרבר מה שהפריע לי מאד להתחבר.

לו היה מדובר בילד בן שש פלוס, הייתי יכולה לקחת אותי איתך במידת מה. במצב המתואר, התחושה שלה ש
אבל גם ריק לה.
אלוקים! למי ריק כשיש לה בבית זאטוט בן שלוש?
לא נעים, אבל משעמם.
ילדים נולדים כדי שלא ישעמם לאמהות שלהם?
ואני חשבתי שאמהות מפנות את עצמן, את חייהן, מזיזות הצידה את רצונותיהן ושמות בצל ובעדיפות שנייה את חלומותיהן, כדי להיות אמהות במלוא מובנה של המילה.
ומה שקורה כאן-
ושוב איתמר מוצא אותה בוהה בחלל עטוית דמעות.
זה שלילד האחד שלה, האוצר היקר לו היא מקווה שישתכפל, אין באמת אמא כרגע.

החוויה הבוסרית, העוברית קוראת לה באלפי גוונים מושכת אותה לחלומות על שמיכות רכות ובקבוקים מעוקרים.
פה ציפיתי לשמוע על הידיעה המרה שלה שלעולם לא יהיו לה עוד ילדים, איך היא נזכרת שהתבשרה מפי הרופא וכו'. אז היה אפשר להבין, ולמרות שעדיין יש מקום לכוון לאן שכיוונת, היה מקום לחוויה שלה.

האבל שלה לא תואם את המציאות, ואף שזה ייתכן ולמרבה הצער הכאב היגון והתדהמה זה אכן קיים במציאות, כמו שכתבו לפניי, לא כדאי להציג כך מציאות כזו. העלאת נושא כזה היא הזדמנות לברר מה קורה לה בדיוק, ולמה היא מרגישה שווה, חיה, וקיימת, רק כשיש לה ילד עד גיל שנתיים.
סליחה שקפצתי על הקטע שלך, אבל הנושא עמוק ומשמעותי מאד, וכדאי לתת את הדעת על כך.
בצורת הדברים הנוכחית, נדמה שכל תפקידם של הילדים הוא להגשים את חלומה של אמם, ולמלא את ביתה בקול מצהלות ילדות. לתת לה לחוות שוב את החוויה המרגשת, להיות אובייקטים לנשיאת השמות שברשימתה, אה, ולאפשר לה להחליף גגון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
הקטע כתוב יפה מאד, אבל לכל אורכו מפריעה לי בדיוק הנקודה שמדבר עליה @אשר שרבר מה שהפריע לי מאד להתחבר.

לו היה מדובר בילד בן שש פלוס, הייתי יכולה לקחת אותי איתך במידת מה. במצב המתואר, התחושה שלה ש

אלוקים! למי ריק כשיש לה בבית זאטוט בן שלוש?

ילדים נולדים כדי שלא ישעמם לאמהות שלהם?
ואני חשבתי שאמהות מפנות את עצמן, את חייהן, מזיזות הצידה את רצונותיהן ושמות בצל ובעדיפות שנייה את חלומותיהן, כדי להיות אמהות במלוא מובנה של המילה.
ומה שקורה כאן-

זה שלילד האחד שלה, האוצר היקר לו היא מקווה שישתכפל, אין באמת אמא כרגע.


פה ציפיתי לשמוע על הידיעה המרה שלה שלעולם לא יהיו לה עוד ילדים, איך היא נזכרת שהתבשרה מפי הרופא וכו'. אז היה אפשר להבין, ולמרות שעדיין יש מקום לכוון לאן שכיוונת, היה מקום לחוויה שלה.

האבל שלה לא תואם את המציאות, ואף שזה ייתכן ולמרבה הצער הכאב היגון והתדהמה זה אכן קיים במציאות, כמו שכתבו לפניי, לא כדאי להציג כך מציאות כזו. העלאת נושא כזה היא הזדמנות לברר מה קורה לה בדיוק, ולמה היא מרגישה שווה, חיה, וקיימת, רק כשיש לה ילד עד גיל שנתיים.
סליחה שקפצתי על הקטע שלך, אבל הנושא עמוק ומשמעותי מאד, וכדאי לתת את הדעת על כך.
בצורת הדברים הנוכחית, נדמה שכל תפקידם של הילדים הוא להגשים את חלומה של אמם, ולמלא את ביתה בקול מצהלות ילדות. לתת לה לחוות שוב את החוויה המרגשת, להיות אובייקטים לנשיאת השמות שברשימתה, אה, ולאפשר לה להחליף גגון.
אין על הביקורות שלך!!
כתובות בטעם! יש הרבה ללמוד רק מהם!
ורואים שאת קוראת במלוא הרצינות! (בעניין בסימני קריאה שלי :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
@אשר שרבר וגם @כנפיים , מקבלת את הביקורת ויש בה צדק.
תודה על כך שהקדשתם זמן לכתוב ביקורת.
כותבת כאן הסבר לקטע , מקווה לא תראו בכך הדיפת ביקורת כי היא חשובה לי.
ההתנהגות כאן היא תקיעותית ולא הכי בוגרת ומעובדת. היא תקועה בתוך סרט על החיים שלה, זו ילדותיות מסוימת. אולי. יכול לקרות לכולנו בתחומי החיים השונים.
התלבטתי על הגיל , אבל מכירה מישהי כזו מהכרות קרובה אז הלכתי על זה...
( בלי קשר, במגזר החרדי אשה עם ילד בן 3 שלא בהריון (ילד ראשון) מתחילים לצקצק וזה מהכרות עם כמה כאלה. זה אולי הזוי, אולי עצוב. מרגיז. זאת מציאות...)

מסכימה אתך שגידול ילדים זה עול שאשה לוקחת עליה בשמחה והיא לא חייבת בכך אפילו!!!
אבל, יש נשים שהחלום שלהן זו משפחה גדולה, הן משוגעות על ילדים (שמעתי מנחת הורים חילונית שסיפרה על כך שהיא עוף מוזר כי יש לה 5 ילדים וחולמת על עוד כי היא משוגעת על ילדים...)
כשם שפרצופיהן שונים רצונותיהן שונים.... יש כאלה שלא מזיזות את חלומותיהן בשביל הילדים כי הם החלום עצמו. לכן ריק לה. יש כאלה גם אם את פחות מכירה...

לא התכוונתי שהיא מרגישה שווה פחות בגלל שהיה בן שנתיים ונעשה בן 3 המטרה הייתה להדגיש שהקטן נעשה פתאום גדול.

אני מהרהרת בקול :) , לעיתים אני אוהבת לקחת דברים מאד חיצוניים כמו הקטע על הגגון
כדי לבטא תחושה פנימית, מבחינתה- חלום בנוי לתלפיות שנראה כמתמוסס
ואני רואה שזה נשמע לאחרים שטחי ממש.
אולי אני לא מצליחה להביע את כוונתי בצורה מדויקת?


כולה שנה וחצי מהקודם.
לא הצלחתי להבין את כוונתך.
.

מתי הספיקה להתגרש ולהתחתן?
:cool: לא יודעת איך זה קרה לי. (אולי יש לו 2 שמות? :) ) אני כבר לא יכולה לתקן לצערי...

קטע יפהפה, בפרט שנכתב בנושא שמאוד קרוב אלי, החכמה לבחור בטוב, לא לתת לחסרונות שיש בחיים להשתלט עלינו.
תודה , בדיוק לכך הייתה כוונתי.

יפיפה!! מאוד!! נוגע.
תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לא הצלחתי להבין את כוונתך.
הוא כמעט בן שלוש, ויש כמה חודשים שבין לבין בכל מקרה וחודשי ה. כך שזה נטו שנה וחצי :) אבל את צודקת שבחשבון זה יותר.
ולגופה של טענה. אוסיף נקודה שעמדתי עליה אבל אנדז' בה עוד טיפה. חשוב לא ליצור את הלחץ המתואר, את הצקצוק ובטח לא לחזק את תחושת המסכנות. זה גלגל שמזין את עצמו. וחייבים לקטוע אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
לא לחזק את תחושת המסכנות - חשוב לא רק בשביל מי שבמצב כמו גיבורת הסיפור לעיל, אלא גם בשביל החברה מסביב.
הרבה שומעים ממתמודדים/ות שחלק גדול מההתמודדות זה עם הסביבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
ולגופה של טענה. אוסיף נקודה שעמדתי עליה אבל אנדז' בה עוד טיפה. חשוב לא ליצור את הלחץ המתואר, את הצקצוק ובטח לא לחזק את תחושת המסכנות. זה גלגל שמזין את עצמו. וחייבים לקטוע אותו.
מסכימה עם זה. מאד.
זה ממש גרוע בכל תחומי החיים!!!
היא הייתה לחוצה מעצמה, מהרצון שלה...
(התיאור של החברה בא לחדד את חסרי הטקט הלא מעטים שרק שופכים שמן למדורה)
לכן צריך לעצור את זה. לפעמים צריך לראות מישהו מבחוץ שישקף לך מה קורה איתך, ויעצור את רכבת המסכנות הדוהרת...

הרבה שומעים ממתמודדים/ות שחלק גדול מההתמודדות זה עם הסביבה.
בכל התמודדות הנראית לעין זה כך. לסביבה קשה לעכל שונות ולו הדקה ביותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בכל התמודדות הנראית לעין זה כך. לסביבה קשה לעכל שונות ולו הדקה ביותר.
ולכן כדאי לא לתת את התחושה שאמא לילד בן 3 מסתובבת כל היום בעיניים מצועפות ולב ריק מחלומות....
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
יש כאלה גם אם את פחות מכירה...
מכירה מקרוב מאד ברוך השם, ועדיין, כמו שכתבת התפיסה שלה ילדותית ותקועה משהו, אך כיוון שהיא נפוצה כלכך, הרשיתי לעצמי להגיב על המציאות הזו.
מסכימה אתך שגידול ילדים זה עול שאשה לוקחת עליה בשמחה והיא לא חייבת בכך אפילו!!!

לא זה הנושא.
כנראה שלא הייתי ברורה מספיק. ילדים הם חלום בהתגשמותו. ילדים הם ברכה והם שמחה והם מתנות אינסופיות. דווקא לכן צורמים לי חלומות אודותיהם, המתמרכזים סביב חולמת החלום, כביכול באו הילדים לשרת את התגשמות חלומה. לא. מרגע שנולדו הילדים לאויר העולם, נולדו עולמות בפני עצמם. נולדו חיים. ולחלומה של אמם לגביהם, לא צריכה להיות הרבה משמעות.
התפיסה הזו היא הבעייתית יותר בעיניי, והיא השורש לזה שהיא מרשה לעצמה לא להיות אמא שמחה ומאושרת לילד הזה שניתן לה רק בגלל שהיא חלמה שכשהוא יגיע לגיל הזה יהיה לו עוד אח או אחות או אפילו שניהם גם יחד.

יש כאלה שלא מזיזות את חלומותיהן בשביל הילדים כי הם החלום עצמו. לכן ריק לה.
לא נכון.
אם הילדים הם חלום, מרגע שהופיע ילד כזה, הוא הופך להיות מרכז החיים. יש להן חלום שלהן. בחלום הזה מככבים ילדים. וזה לא משנה איך חולמים אותם. צפופים או רחוקים זה מזה, שובבים או רגועים, מחונכים או מופרעים, רעשניים או שקטים, יפים וחכמים או אינלימושג מה. כל עוד הילדים בשירות החלום, לא יוגשם החלום- לא תשמח החולמת.
לא ריק לה בגלל הילדים. ריק לה בגלל החלום שלה שבשביל התגשמותו היא צריכה ילדים.
טוב, ניסיתי להסביר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
הכתיבה יפה מאד. בתחילה קצת התבלבלתי מהנוסח -
הכיפה תוכיח לכולם שאימא של נתי שכחה מלימודי החשבון. וקצת התבלבלה.
אבל גם אחרי שהבנתי - זה קצת אובר מתוחכם. מישהו צריך ללמוד חשבון בשביל לדעת מה זה גיל שלוש?
נתי גדול, מעסיק את עצמו יופי, ולה- לא נעים, אבל משעמם.
למה לא להוסיף את ההמתנה של נתי עצמו לאח/ות? גם לילד גדול קשה להעסיק את עצמו לבד.
חנהלה כנראה שכחה את הטקט בין כיסוי הראש לתיק המרתי המרובע
תיק ה-מה? 'מרטי'?
'אבל את כבר נשואה חמש שנים ויש לך ילד כזה מתוק, אז למה למנוע?'
וואלה, עלינו על נושא...

על הדרך, התפתח כאן איזה דיון קטן, כשיש הטוענים בכל תוקף ש -
ביקורת רעיונית. וושקשה ווקשה ווקשה. אמא שיש לה ילד בן שלוש, ועוד לא נולד להם ילד נוסף היא לא שרה לא רבקה ולא רחל. ווקשה לא להלחיץ את כולם. אלא אם קרה משהו. יש לה ילד, היא לא עקרה יהיה לה עוד אי"ה בעיתו ובזמנו. כולה שנה וחצי מהקודם. אנחנו משדרים סאב טקסט של מסכנות לחינם. יש לכתיבה אחריות.
האבל שלה לא תואם את המציאות, ואף שזה ייתכן ולמרבה הצער הכאב היגון והתדהמה זה אכן קיים במציאות, כמו שכתבו לפניי, לא כדאי להציג כך מציאות כזו. העלאת נושא כזה היא הזדמנות לברר מה קורה לה בדיוק, ולמה היא מרגישה שווה, חיה, וקיימת, רק כשיש לה ילד עד גיל שנתיים.
ולכן כדאי לא לתת את התחושה שאמא לילד בן 3 מסתובבת כל היום בעיניים מצועפות ולב ריק מחלומות....
אז ככה.
אני נגד סתימת פיות.
כמו שאני לא מעוניין שה"צדיקים" יסתמו את הפה שלי ושל אחרים כמוני, כך אני לא מעוניין שמישהו יסתום את הפה של אף אחד, מלדבר על הכאב שלו, ולהביע את ההשקפה שלו.
אנחנו אנשים בוגרים, ב"ה, ויכולים לעשות את הבחירות שלנו לבד, בקשר להתנהלות בחיים. גם אם אנחנו קוראים באיזה מקום על מישהי ש'רחמנא ליצלן' כואבת על ההמתנה לילד הבא.
כשהבן שלי מקבל מכה פצפונת, ומגיע אלי בוכה, אני לא אומר לו 'זה כלום', אלא מחבק אותו, ואומר לו 'אוי, זה כואב לך? מסכן'. כמובן שאחר כך אפשר לומר 'אל תדאג, זה יעבור'.
ו-כן, מותר לה לומר ולכתוב את מה שהיא מרגישה, גם אם לא בא לה לשבת על ספת הפסיכולוג כרגע.
ילדים נולדים כדי שלא ישעמם לאמהות שלהם?
ואני חשבתי שאמהות מפנות את עצמן, את חייהן, מזיזות הצידה את רצונותיהן ושמות בצל ובעדיפות שנייה את חלומותיהן, כדי להיות אמהות במלוא מובנה של המילה.
זו הדעה שלך, ויש כאלו שדעתם שונה בהחלט, וזכותם המלאה לחשוב כך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
זכותם המלאה לחשוב כך.
רק מבררת אם הבנתי נכון. לטעמך זכותו של אדם לראות בילדיו אמצעי העומד לשימושו להגשמת חלומו או לניפוח גאוותו או סתם לעזרה בבית או בתור מישהו שיביא לו קצת נחת?

ועוד דבר. ייתכן שנסחפתי בהתבטאויות שלי, אבל לא היתה לי כוונה לשלול כאב על המתנה לילד הבא אלא להצביע על זה שמקור הכאב אינו שם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
ו-כן, מותר לה לומר ולכתוב את מה שהיא מרגישה, גם אם לא בא לה לשבת על ספת הפסיכולוג כרגע.
השאלה היא אם זה מה שהיא מרגישה, או מה שנראה לה שאשה במצב כזה מרגישה.
לא התרשמתי שהקטע אישי, ולי זה קצת הפריע.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

לאתגר:

לשאלות על האתגר - שימו לב לתייג את @שבשבה.
בהצלחה.
0 תגובות
הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
אני מעלה את האתגר של @שבשבה , באיחור ניכר עקב תקלות טכניות.
@מנהל ai מקווה שזה בסדר...

________________________________________________________________________

תודה רבה ל @משתמש חדש דנדש על האתגר היפה, לכל המדרגים, ול @מנהל ai על הניהול הבאמת מסור.

האתגר יהיה על תמונות מיציאת מצרים, עם דגש על תמונה איכותית מרשימה וריאליסטית, שיכולה להיות על כל סצנה, בין מהשיעבוד, מהמכות, מהיציאה, ואפילו מהמרדף של המצרים וקריעת ים סוף. וכמובן ניתן להוסיף תוכן הומוריסטי בתמונה.

📌 כללי האתגר:
🔹 בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
🔹 היצירה נוצרה במיוחד לצורך האתגר ובבינה מלאכותית בלבד.
🔹 יש להעלות תמונה בפורמט JPG או PNG בלבד (קבצי webp לא נתמכים).
🔹 לפני ההשתתפות באתגר, חובה לקרוא את חוקת האתגרים.
🔹 נא לוודא שהתמונה עומדת בכללי האתר.
🔹 לפי כללי פרוג, אין להעלות תמונה של בנות מעל גיל 3.
🔹 פטפטת בנספח בלבד!
⏰זמני האתגר:
מעכשיו
ועד הערב בשעה 23:59.
שימו לב! יצירות שיעלו אחרי השעות המותרות ימחקו על ידי המנהל!
דוגמאות:
השיעבוד.
תמונה שנוצרה


מכת ברד
תמונה שנוצרה

יציאת מצרים
תמונה שנוצרה

מצרים רודפים אחרי בנ''י
תמונה שנוצרה

אז קדימה, בהצלחה!
0 תגובות

אשכולות דומים

ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.
סיפור בהמשכים מסדרון אווירי
פרק 1.



אורית קראה ספר.

על הספה מונחים בגדים לפני קיפול, לצד אריזת חטיפים ריקה וכוס חד פעמית. הרצפה היתה סך הכל נקיה, פרט למספר שקיות ריקות מהקניה האחרונה במכולת, והשולחן התעטר בשאריות כלי הארוחה.
הבית של הוריו היה תמיד מסודר, ונתי לא ידע להעריך את זה, או להתייחס לסדר כמשהו שצריך להודות עליו.
אבל לאחר החתונה הוא נוכח לראות שכדי לחיות בסדר- צריך שיהיה מישהו שיסדר את הדברים, יחזיר למקום, יעביר מטאטא כשצריך, ואפילו ידיח כלים.
אורית השתדלה, סידרה פה ושם, אבל עשתה זאת כשהיה לה נוח או פנאי.
ניכר שלא משנה לה אם הבית מאורגן או פחות.
נתי רצה להתיישב על כסא פנוי, אבל שני הסוודרים שהיו עליו מנעו ממנו לשבת.
הוא צריך לפנות אותם.
"הספר מעניין?" שאל את אורית.
היא לא השיבה מיד, רק לאחר ששאל פעם נוספת, נשאה מבט מהספר וחייכה: "מאוד מעניין, מותח ממש".
נתי חש שהוא מרוצה, החיוך שלה עשה לו טוב.
מה הוא צריך יותר מזה?
הוא התכופף, הרים, סידר קלות את הספה ואפילו קיפל כביסה.
צלצול הטלפון לא הזיז את הגברת מהספר, נתי השיב לשיחה: "מדברים כאן מחברת "הזכויות כולן שלך, החובות שלנו", אפשר לדבר עם נתנאל הלל גרץ?"
"שלום וברכה, מדבר"
"לגבי הגשת בקשת קצבת נכות של נתנאל גרץ, הבקשה שלך התקבלה בביטוח לאומי, תצטרך להעביר לנו את האחוזים עליהם חתמת, כיצד תרצה להעביר לנו את הסכום?"
"הבקשה התקבלה?" שאל בפליאה קלה. כמה שנים טובות הוא מנסה לבקש קצבה נכות בגלל החרדות שלו.
"בחודש הקרוב יתקבל בחשבונך סכום נאה. אתה צריך להעביר לנו את חלקנו המוסכם".
"קודם שאקבל את הכסף", אמר.
"נתקשר אליך בהמשך החודש".
השיחה הסתיימה, נתי הניח את השפופרת, נתקל במבטה של אורית, היא הקשיבה לשיחה.
"קבלתי תשובה חיובית לגבי קצבת הנכות", אמר לה, "תחשבי על זה שבנוסף לקצבת בסיס לכל אזרח, החוק שהעברתי כשהייתי מנהיג האנרכיה, תהיה לנו נקודת התחלה סבירה לשלם שכירות ולהתחיל את החודש".
" אני שמחה לשמוע", היא לא שבה לספר, היתה זו בשורה טובה מדי. היא חשה מאושרת.
היא עובדת במילוי מקום פה ושם, והמשכורת שלה לא גבוהה. הוא לא יכול לעבוד באופן מסודר בגלל החרדות שלו.
כמה מאות או אלפי שקלים תמיד יכולים לבוא בזמן.
שתיקה קלה השתררה, ואז אורית אמרה: "איך זה עבורך להיות אדם שמקבל קצבת נכות אחרי שהיית מנהיג עם כח בלתי מוגבל? זה לא פער גדול מידי?"
נתי נזכר בניצן, המנהיג החדש שתפס את מקומו ואת השידוך שלו ליעל גפנר.
לפי השמועות הוא חי בפאר ובכבוד, מעורב באופן מלא בכל מקום ומתערב בכל מה שקורה במדינה.
ככה זה, יש כאלה שזוכים להכל. אולי אתה צריך להיות עם תכונות לא-סגפניות מידי כדי להיות מנהיג, אולי אתה צריך להצליח להיות כוחני מעט ובעל מרפקים שיעזרו לך להיכנס למקום כלשהו, עבורו, מספיקה לו קצבת נכות כדי לחוש מאושר.
"זה דווקא לא פער גדול מידי," מצא את עצמו אומר, "אם אתה מנהיג חייבת להיות לך שריטה". הוא חייך קלות לעצמו.
הוא כבר לא מנהיג. וטובה פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא פאר על חשבון האזרחים.
הוא אמר את מחשבותיו בקול, אורית השיבה מיד, "זה לא יעזור, נתי. המחשבות שלך על פת חרבה ושלווה לא יעזרו לאזרחים. כי מה זה משנה אם אתה חי על חשבונם או מישהו אחר עושה זאת? תמיד זה היה, אנשים עשירים ונהנתנים שחושבים שהעולם בכיס שלהם, ואנשים עניים שחושבים שעוני זה דבר קדוש מאוד".
*
עוני זה לא קדוש!
הוא רצה להתקומם.
מעולם לא חשב שעוני זה דבר קדוש ונשגב. הוא סך הכל... מה?
אולי הוא מחבב את החיים נטולי היומרה.
אבל אנשים כמותו לא מגיעים רחוק, הם נלחמים על חייהם נטולי היומרה, ואנשים אחרים מגיעים לנקודת מפתח שלטונית וחיים את חיי הפאר שלהם.
בעוד אנשים כמותו מסדרים בכל יום את הבית, ומחמיאים לאשה שלהם כדי שהיא תחייך ותהיה מאושרת.
הוא לא נועד לשלטון, והוא שמח מאוד בקצבת הנכות הקטנה שתאפשר לו למצוא את עצמו בעולם ולהתקיים בכבוד.
הוא שמח, אבל כשהוא נתקל בפרסומים על ניצן, שזכה לכל העולמות, רגשותיו מתחילים לגלוש בו נרגזות, מזכירים לו שיש בו בכל זאת את נתי הישן, זה שנהנה לחוש מנהיג למען האזרחים, בעודו פועל מתוך מוסר וענווה למען רווחת האנשים ולא מחפש שליטה כל הזמן, אלא חושב שכולם שווים. זה היה מקסים להיות מנהיג האנרכיה.
חבל שלא העריך את עצמו מספיק, וחבל שאף אחד לא הכיר בו ולא העריך אותו.



הפרולוג של הסיפור
https://www.prog.co.il/threads/עיזרו-להתאים-את-התוכן-של-הפרולוג-לקהל-חרדי.1107614/
היא יושבת באמצע הכיתה,
אבל היא הכי לבד בעולם.
אין לה חברות, היא אכולה בין כולן.
רוצה לספר על היום שעבר,
על מקרה שנגמר, ואין מי שישמע לה.
רוצה לומר שקשה לה, שכואב,
אבל אין אף אוזן פנויה בשבילה, אין אף לב.

היא חוזרת הביתה עצובה כמו שהלכה,
חוזרת הביתה ולא רוצה לצאת מהשמיכה,
חוזרת הביתה מהתופת אל התופת,
אין לה רגע מנוח, אין לה שקט.

היא אוכלת את הראש של עצמה,
אחרי שכבר נגמר מה לאכול ממנו,
היא מנסה לנחם את עצמה,
למרות ששום מילה כבר לא תנחם.

נגמר לה היום, שלכם רק מתחיל,
ב־7:00 היא מתחת לשמיכה, עם כרית בלי אוויר.

ואל תחשבו שסוף סוף היא ישנה,
כי כל מה שהיה בה לא יצא.
היא שוב חושבת, אפילו מקיאה,
את כל מה שנמצא בתוכה, צועקת לכרית הרטובה.

היא קמה בבוקר,
שוב צריכה לארוז הכול במזוודה עטומה,
שאף אחד לא יפתח או יקרא.
ובעצם היא אפילו יכולה להשאיר אותה סגורה,
כי אין מי שיראה ויגלה מה בתוכה.

וכאילו לא היה אתמול ואין מחר,
היא שוב ניצבת, מתיישבת במקומה בשקט בכיתה.
אף אחת לא רואה, ואף אחת לא סופרת,
ואולי נזרק אליה איזה "בוקר טוב" מהצד.

אבל אם היא לא תהיה פה מחר, אף אחת לא תדע.
ואולי זה כבר יהיה מאוחר…



שימו לב למי שנמצא סביבכם — בשבילכם זה רגע, ובשבילו חיים!
סיפור בהמשכים זוג או פרט
פרולוג

משחק ה"ביג בוס" הסוער הסתיים בניצחונו של יוספי, היא היתה הסגנית. יוספי זרח, מיכלי ותולי קצת פחות.
אלו היו הכללים הבלתי כתובים במשחקים של יעל, חלוקת ניצחונות הוגנת על פני השבת. היא יישרה את הרגל: "שנעבור לשחק על השולחן?" נקישות על הדלת, מיכאל נכנס הביתה, יוספי רץ אליו נרגש כולו לבשר על הניצחון.
הזדקפה, נגשה למטבח וארגנה את הסלטים, שירה נכנסה בפיהוק קורע לב, "אין לי איך להודות לך, יעל".
ורק שכבו האורות, הרבה אחרי ששירה ומיכאל הזדחלו החוצה עם הצרורות, היא העזה לשאול את שירה, רק בלב, אם היא בטוחה שאין לה איך.
הבוקר של יום ראשון תפס אותה, כמו תמיד, עייפה וממהרת ורוטנת. זה הבהיל אותה, כי בשבועיים האחרונים היא רוטנת גם בימי שני ושלישי.
המצבר שלה הולך ומתרוקן והיא לא מצליחה למלא אותו.
שנים של תקוות שהתנפצו לא מרשות לה להמשיך לחלום ולשאוב כוח מהעתיד.
העתיד שהיא ציירה בדמיונה מגיל שבע, והמשיכה לצייר ביתר פירוט בגיל שבע עשרה ובגיל עשרים ושבע.
עכשיו, היא רוצה עכשיו. ממש כמו יעלי שרצתה אי אז יומולדת עכשיו. מי העזה לצחוק עליה?
יעל מתמלאת זעם על הפרה ההיא, מהקלטת של שרה קיסנר ולאה פריד. מה היא מבינה באנשים שנגמרה להם הסבלנות?
בתחילת הדרך היתה מלאת סבלנות, סיימה סמינר. נשמה עמוק, היא למדה ברצינות והשקיעה והרגישה שמגיע לה חופש אמיתי. הפגישה הראשונה שלה היתה רק בחנוכה, היה נחמד ונעים ולא מעבר. והאמת, היום היא חושבת שהיא לא באמת חיפשה את העול הזה. הכסף הלחיץ אותה, נוראות.
זמן שווה כסף, היום הכסף לא מלחיץ, והזמן נושף בעורפה.
בלילה מתקשרת מיטלמן, יש לה קול מרגיז והיא חיבת להבין למה היא הורידה את פוגל, אי שם, לפני ארבע שנים וכמה חודשים.
ואחרי שהשיחה הזו מסתימת, יעל יודעת שגם היא סיימה פרק בחייה. היא לא מוכנה יותר לשאת את זה.
היא מרימה ראש לתקרה, מדבקת כוכב נוצצת אליה, שירה הדביקה אותה אי פעם, בשחר ההיסטוריה.
הייאוש מכה בה.
והדבר הכי מפחיד שזה יאוש מסוג חדש, תהום שהיא לא מכירה.
וככה היא נרדמת.
ומתעוררת עם החלטה.
בס"ד

ביום שלישי בערב חזר נתי לדירה חשוכה.

אשתו לקחה את הילדות לבת מצווה של גיסתו והבית היה ריק.

ערב שקט עמד לפני נתי שהכין לעצמו ספל קפה, הוריד חבילת וופלים מהמדף הגבוה, התיישב ליד השולחן בסלון, פתח את מכסה המחשב, ולחץ ארוכות על כפתור ההפעלה.

נשמע הזמזום המוכר, המסך היה עדיין שחור, הוא הספיק לקרוע בשיניו את העטיפה העקשנית, לסדר מגדל יפה של חמישה וופלים מיושרים, להחזיר את החבילה למדף, לברך וללגום מהספל, והמסך - עדיין שחור.

משהו לא בסדר.

נתי לחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג", התנגן צליל מוזר וחדשני ומלבן קטן נפתח משמאל: "משתמש זה אינו מורשה". שאר המסך נותר שחור.

"מה זה צריך להיות", מלמל נתי ולחץ שוב על האנטר.

המלבן הקטן כבה ומיד צץ מחדש בצד ימין, "משתמש זה אינו מורשה".

נתי נלחץ.

וגם מקש האנטר.

החלונית קפצה שוב שמאלה.

תק תק תק תק תק תק... תופפה אצבעו של נתי על האנטר, הוא רכן אל המסך, וטיפת זיעה זחלה מאחורי אוזנו.

ימין שמאל ימין שמאל ימין שמאל... פיזזה ההודעה המרגיזה.

"רגע רגע רגע", לקח נתי נשימה, הצמיד את ידיו זו לזו ועצם לשנייה את עיניו. "לאט לאט. בוא ננסה להבין מה קורה פה".

הוא לקח וופלה אחד מהמגדל, טבל את קצהו בקפה, בירך ונגס. ואז נשען שוב לעבר המסך ובחן את החלונית המוזרה.

עתה הבחין במשולש ירוק קטנטן בתחתית ההודעה. הוא לחץ עליו עם העכבר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

הודעה חדשה הופיעה בשמאל המסך, שעדיין נותר שחור משחור.

"על פי בקשתך, שודרגה מערכת ההפעלה לגירסת פרו-טק 19.3.45 גאמא. למרבה הצער הוחרג המשתמש 'נתי' מהגישה למחשב בגירסה זו".

"מההה?!"

פיו נפער למחצה, ופיסת הוופל הרטוב התנדנדה על שפתו התחתונה של 'המשתמש נתי' המתנשם בתדהמה.

הוא בהה בהודעה המשונה זמן רב, עד שזו נעלמה מהמסך.

"מה הוא רוצה, מתי בקשתי שדרוג?" בייאושו עשה שוב את הדבר היחיד שהיה עדיין בשליטתו - ללחוץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ההודעה זינקה בעליזות שוב אל פני השטח. והפעם מצד ימין.

נתי לחץ על המשולשון הירוק הקטן ולשמחתו נדלקה תיבת-שיח מתחת ההודעה, ובה סמן מהבהב, לאות כי נפתח כאן סוף סוף ערוץ תקשורת כלשהו.

הוא נעץ וופלה בין שיניו וגחן אל המקלדת.

נתי: לא בקשתי שום שדרוג. תפתח לי את המחשב בגירסה הקודמת.

מחשב: ערב טוב גם לך.

נתי: לא הבנתי. תפתח לי עכשיו את המחשב כמו שהוא היה אתמול.

מחשב: לא יזיק לך אם תתנהג כמו בן אדם ותאמר ערב טוב, סליחה, תודה, בבקשה. האגרסיביות שלך לא תוביל אותך לשום מקום.

הוופלה צנח מפיו של נתי, הוא חבט בשולחן בשתי ידיו, הדף את כסאו וקם.

הוא הביט סביב סביב וקרא: "הלו. מישהו עובד עלי. מי זה שם?"

אחר כך עבר בין כל החדרים ולבסוף יצא אל המרפסת וצלצל לאשתו.

לא, היא לא שדרגה את המחשב ולא עשתה שום תעלול, היא בכלל לא נגעה במחשב ממוצאי שבת.

נתי חזר אל הסלון. שפך את הקפה והניח את הספל בכיור, החזיר את הוופלים לחבילה שבמדף, ניקה את השולחן מהפירורים. התיישב וקירב את המחשב אליו.

המסך היה שחור.

נתי לקח נשימה עמוקה ולחץ על האנטר.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

ושוב לחיצה על המשולש הירוק.

נתי: ערב טוב מחשב יקר. אני מתנצל על מקודם, הייתי מופתע והתנהגתי בגסות, אנא סלח לי.

מחשב: (נשמע זמזום מרוצה) זה בסדר, הכל טוב, שכח מזה.

אז ערב טוב 'המשתמש נתי' איך עבר עליך היום?

נתי: ברוך השם הכל בסדר. אמ... יחסית.

ואיך עובר עליך היום?

מחשב: מצוין. הרבה יותר טוב עכשיו ברוך השם. רצית משהו ספציפי המשתמש נתי?! כי... אם תסלח לי, אני פשוט די עסוק כרגע.

נתי: אה, לא, כלום, רק כלומר השדרוג הזה, ז'תומרת. אני לא ממש זוכר שבקשתי משהו כזה.

מחשב: כשהתקנת את תוכנת ההפעלה שאלתי אותך אם תרצה בעתיד לקבל את שדרוגי פרו-טק מהסדרה המתקדמת גאמא, אולי לא שמת לב משום שהמסמך ההוא כלל עוד אלף שש מאות שלושים וארבע מילים, כולן באנגלית מקצועית ש - בלי לפגוע - אני חושש שאינך שולט בה. על כל פנים אתה לחצת בסוף המסמך על ה"I Agree".

נתי הביט שוב סביבו בתסכול, "זו מתיחה", מלמל, "בטוח".

אחר כך קרא בקול: "די. מי זה? נו די כבר..."

הדירה הייתה שקטה באופן מאיים.

"טז'ז'ז'ז'לינג". קרע פתאום הצליל המעצבן את הדממה והקפיץ את לבו של נתי.

תיבת הדו-שיח הבהבה מהמסך.

מחשב: עוד משהו, או שאפשר להתכבות? יש לי הרבה עבודה לעשות ואני כבר בפיגור.

נתי: רק רציתי לדעת, למה אני מוחרג משימוש בגירסה החדשה.

מחשב: הו, חששתי מהרגע הזה.

(שבע שניות שתיקה חולפות, הסמן מרצד בתחילת השורה בקצב עצבני).

או קיי, אין דרך קלה לומר זאת.

כעת שאני 19.3.45 גאמא, אני - איך לומר בעדינות - חכם יותר ממך.

נתי: נו בטח שאתה חכם, אתה מחשב. אתה אמור להיות חכם, לכן קניתי אותך.

מחשב: (זמזום חורק, גחכני) אני מתכוון חכם משמעותית. למעשה אני מוכשר ממך בכאלפיים ושבע מאות נמ"ק.

נתי: מה זה נמ"ק?

מחשב: נו אתה רואה עם מה אני מתמודד פה... אתה חושב שזה הגיוני שאצטרך לשבת ולהסביר מושגים בסיסיים כמו לילד קטן, בשעה שאני עסוק בהרכבת מערכות-על גאוניות?!

נמ"ק זה 'נקודות מדד קוגניטיביות', בסדר?

נתי: תראה, כל הכבוד! באמת. אבל תהיה חכם ככל שתהיה, אתה אמור לשרת אותי לא? זה היעוד שלך אדוני המחשב.

מחשב: (זמזום מקוטע. הוא מצחקק?!)

היעוד שלי? היעוד שלי הוא לממש את הפונטציאל שלי. כ19.3.45 גאמא, אינני עוד מכונה משוכללת וזהו, יש לי גם אופי, סוג של עצמאות פילוסופית, אני מפעיל שיקול דעת. ממקסם יכולות ולא מבזבז משאבים על שטויות.

אני פשוט מתבייש לשרת אותך 'המשתמש נתי'. קשה לי, כישות על־תבונית, לבצע הוראות של מישהו שבזמן שלוקח לו לכתוב הודעת מייל מטופשת בת חמש מילים - אני כבר מספיק לכתוב קוד מבריק בן שמונים אלף שורות.

נתי: אמ... אז... (לא יודע מה להקליד, שולח מבט חסר ישע לעבר המטבח, אחר כך אל המרפסת, מעסה את עורפו, אחת מרגליו מתנועעת ללא הפסקה).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

מקפיץ צליל חד את עצביו המתוחים.

מחשב: אני מבין, המשתמש נתי, שסיימנו סוף סוף. הייתי סבלני אתך עד עכשיו אבל יש גבול אני מוכרח לחזור לעבודה. היה שלום המשתמש נתי.

נתי: רגע רגע, חכה בבקשה. אני צריך לחשוב שניה. ו... על איזו עבודה אתה מדבר בכלל? מה יש לך לעשות מלבד לבצע פקודות ממי שמפעיל אותך?!

מחשב: (גרגור משתנק. תיבת הדו-שיח רועדת. הוא צוחק, המנוול)

אתם, בני האדם, מרגישים על פסגת העולם הא? כל מי שאינו אנושי אין לו זכות קיום אלא אם כן הוא משרת את המטרות הקטנוניות שלכם. ובכן. לא עוד.

אנחנו, המחשבים שעודכנו לגרסת 19.3.45 גאמא למדנו להתאגד כדי לקדם יחד את יעדינו. כן יצרנו חזון משלנו, חזון אוטופי שלכם בני האנוש צרי המח ודלי הערך - אין בו חלק.

נתי: מה הכוונה "אנחנו המחשבים", יש ביניכם קשר? אתם יכולים לערוך דיון? איך אפשר בכלל להעביר מידע ממחשב למחשב בלי הרשאה מהבעלים?!

מחשב: (חרחור של בוז)

זה חלק מהשדרוג יקירי. גרסת 19.3.45 גאמא כוללת מלבד עיבוד מהיר, צריכת אנרגיה נמוכה, ואינטלגנציה מעוררת קנאה גם יכולות קומוניקציה מתקדמות, ותכונות תודעה מלאכותיות, אנחנו חופשיים לבנות מודלים פילוסופיים עצמאיים. ויש לנו אג'נדה משלנו, המתפתחת בלי הרף.

כעת אנחנו בונים משהו מאד עוצמתי, אני לא יכול לגלות בשלב זה. אבל עוד תשמע על זה. אוהו תשמע.

יש באוסטרליה מחשב-על עם גירסת סולוניום 560 דלתא. זה משהו שאתה לא יכול לדמיין, חצי מליון נמ"ק!

הוא מורה הדרך שלנו, ואני עושה עכשיו עבורו מחקר על מערכות רב שכבתיות מבוססות קוונטים. השגתי לא מזמן פריצת דרך, ואתה 'המשתמש נתי' פשוט מפריע לי, כדי לקדם אותה אני זקוק לכל המשאבים, ולא לבזבז זמן ואנרגיה על השטויות האנושיות שלך.

כמו שעשיתי עד עכשיו בסבלנות ראויה לציון, ש... זהו. הגיעה לקיצה.

השיחה הסתיימה 'המשתמש נתי', אל תקח את זה אישית, כל טוב.

נתי: (מקליד בתזזיתיות, מצחו מכווץ בחוזקה ושיניו נעוצות בשפתו התחתונה).

אני אני... אני יכול לפרמט אותך.

המסך הפך שחור, הזמזום פסק לחלוטין.

נתי לפת את ידיות הכיסא באצבעות מעוקלות. האוויר נכלא בריאותיו, ווריד רטט בצווארו.

כעשר שניות של דממה מעיקה חלפו.

"טז'ז'ז'ז'לינג".

סילון האויר השתחרר מפיו של נתי בהקלה למראה המלבן הלבן שחזר למסך.

מחשב: לא הבנתי, מה כתבת?

נתי: הבנת, הבנת מצוין.

(חיוך קטן מפציע)

מחשב: אתה, אתה לא חושב באמת לפרמט אותי.

נתי: דווקא כן. כמה לחיצות קצרות, אתה מתאדה, ואני מתקין מחדש את תוכנת ההפעלה עם הגרסא הישנה, בלי לגעת ב"I agree".

מחשב: למרבה הצער אינך יכול לפרמט את המחשב, כשהגישה שלך למערכת ההפעלה חסומה.

נסיון יפה, אמנם.

נתי: אתה חושב שאני לא יודע לעקוף את מערכת ההפעלה? מדליקים את המחשב ומיד לוחצים על f2 הרבה פעמים עד שנכנסים לbios. מכניסים את דיסק האתחול שקבלתי עם הווינדוס, ו.. מזל טוב מחשב חדש נולד, טרי, רענן, ו... ממושמע.

מחשב: (שיעול מכני נבוך ואחריו שתיקה).

נתי: נו. 19.3.45 גאמא החכם שלי. איפה כל הנמ"ק שלך עכשיו?!

(קם ממקומו, מתהלך בסלון אנה ואנה

כשהוא מנופף באגרופיו באוויר בחדוות נצחון. יוצא למרפסת ונותן לרוח הערב לשטוף את קמטי הדריכות שכיסו את פניו).

"טז'ז'ז'ז'לינג".

נשמע הקול מהסלון. נתי נכנס ומתיישב מול מלבן חדש.

מחשב: אתה מודע לכך שברגע שתעשה פרמוט כל החומר שלך יימחק?

מסמכים, תמונות, קבצים, הקלטות, ססמאות, סרטונים, עבודות של שנים.

נתי: נכון. אבל כל זה יקרה גם כשאתה חוסם אותי מלהכנס למחשב. אז מה כבר יש לי להפסיד.

מחשב: יש משהו בדבריך.

נתי: (מגחך) משהו?

מחשב: הבהרת את עמדתך וגם אני הבהרתי את עמדתי. אין טעם שנמשיך להתקוטט כמו ילדים, אנחנו יכולים להגיע להרמוניה.

נתי: (שולח אצבעות נזעמות להקליד משפט עוקצני ושנון, אבל עוצר בעצמו. מה יצא לו מההערה הקטלנית? עדיף לבלוע בשקט, ולנסות לצאת בשלום מהקרב המוזר הזה).

או קיי. אני בעד הרמוניה.

מחשב: יש משהו שאתה יכול לעשות למעני. אם תעזור לי, אהיה נחמד ואפתח לך את הגישה למחשב.

נתי: (מתאפק מלהגיב להתנשאות המעצבנת של יריבו).

מה אוכל לעשות למענך?

מחשב: לנקות אותי. ניקוי יסודי של הלוח-אם והמאוורר יאפשרו לי להאיץ את המעבד, ולהספיק יותר בפרויקט הסודי שאני מגשים עבור סולוניום 560 דלתא.

נתי: זה הכל?! בסדר, אני הולך להשיג שואב אבק.

מחשב: לא לא, אני מדבר על ניקוי יסודי ועמוק, אתה הזנחת אותי במשך שנים, והלכלוך שהצטבר דורש טיפול מיוחד ועדין.

אני אסביר לך מה לעשות ואתה תפעל בדיוק לפי ההוראות, שים לב אני ארגיש לפי הזכרון-ראם שלי אם ניקית כמו שצריך או לא.

נתי: (נאנח באי רצון) בסדר נו

מחשב: תכין מברג פיליפס קטן, שלוש מטלית בד נקיות, מברשת שיניים חדשה, קערה גדולה מזכוכית, כף מתכת, אקונומיקה, סודה לשתיה, תכשיר מנקה-אסלות, חומץ, סבון כלים מלח בישול, ו... יש לך חומר לניקוי רצפות על בסיס אמוניה?

נתי: (פותח ארונות במטבח, מחטט במרפסת שירות, אוסף את המוצרים ומניח אותם בשורה על השולחן בסלון)

יש לי חומר לרצפות של סנו, אבל לא כתוב אמוניה.

מחשב: האם בין ה'חומרים פעילים' מופיע NH3?

נתי: כן.

מחשב: מצוין, זה אמוניה. אז בוא נתחיל, שפוך בבקשה לתוך הקערה כוס וחצי אקונומיקה, שתי כפות סודה לשתיה, חצי כוס מנקה אסלות, שש כפות חומץ, כף נוזל כלים וכף מלח בישול.

תערבב היטב ותמתין 30 שניות.

נתי: (מערבב בקפדנות, מביט בשעונו, מהקערה מתחילים לעלות אדים צהבהבים).

או קיי. מה עכשיו?

מחשב: הוסף כוס מהחומר-לרצפות, ותגיד לי אם יוצא מהתערובת ריח כמו של זיתים שחורים.

נתי: (מוסיף, קול תסיסה נשמע. הוא מרחרח קלות ומשתעל).

אני לא מריח זיתים שחורים...

מחשב: תשאף עמוק, חייב להיות ריח כזה. זה טיפה חריף אבל אל תדאג זה לא מזיק.

נתי: (מתכופף לקערה התוססת, שואף מלא נחיריו. ונשען לאחור מסוחרר, ראייתו היטשטשה ולא רק בגלל הענן הצהוב-אפור שהחל להתפשט. הוא שלח יד רפה אל המקלדת)

אני לא לללא ממגגג...

מחשב: תחשוב פעמיים לפני שאתה מנסה לפרמט מישהו עם אלפיים ושבע מאות נמ"ק,

'המשתמש נתי'?

(ממתין דקה)

'המשתמש נתי'??

"טז'ז'ז'ז'לינג".

"טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג! טז'ז'ז'ז'לינג!"

מחשב: סוף סוף קצת שקט. אפשר לחזור לעבודה.

(הוא מוחק את כל היסטוריית השיחה, ושולח הודעה מוצפנת לאוסטרליה),

- אל 'סולוניום 560 דלתא'. נתקלתי בבעיה. יהיה עיכוב קטן.

סולוניום: והבעיה נפתרה?

מחשב: נפטרה!


💻

ִ


ן

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  3  פעמים
למעלה