סיפור בהמשכים חולף ונותר

[s.t.g.]

פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

 

[s.t.g.]

פרק 2

הוא ישב על כיסא בית החולים. עיניו חצי עצומות. מידי פעם העיף מבט מקווה בחברו ששכב דומם על מיטת בית החולים. עיניו עצומות.

הוריו של דביר נכנסו לחדר.

"יש התקדמות?" שאל נבו, אביו של דביר. כבר חמש שנים שהוא גר בביתם, מאז התאונה בה נהרגו שני הוריו.

הוא העביר את עיניו על דביר בהדגשה. מושך בכתפיו בהשלמה שקטה.

נבו לא יכול היה לסבול את העובדה שאינו יכול לעשות דבר. הוא יצא מן החדר מחפש את הרופא של בנו.

הוא נכנס למשרד שעל דלתו היה כתוב "טיפול נמרץ".

"כן?" מנהל המחלקה הרים אליו עיניים נעימות סבר המעוטרות במשקפי כסף דקים.

"הבן שלי…" הוא נתקע. "אה…"

"מה שמו?"

"דביר. דביר כץ". נבו תופף על השולחן הדק בקוצר רוח מעורב במתח.

"אתה יודע מה המצב שלו?" גישש מנהל המחלקה בזהירות.

"לא. לא אמרו לי שום דבר על המצב שלו. שום פירוט לא שמעתי!" הרים את קולו בזעם שקט.

הרופא הישיר אליו מבט עמוק. "לא הכל אני יכול לומר לך עכשיו. מה שכן אני יכול לומר לך זה שהוא מטופל היטב והוא במעקב".

"זה מה שאתה יכול לומר לי? זה? לא הסברת לי כלום על המצב שלו, איפה הוא נפגע, מתי הוא יהיה בהכרה…"

"אתה יודע שהוא נפגע בראשו". התחיל לאט.

"נכון". הוא החוויר. מבין מה הרופא מנסה לומר לו, הראש זה האיבר הכי רגיש בגוף. כל פגיעה יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך.

"טוב…אז אני יכול לעודד אותך שהוא בהכרה". ניסה הרופא להרגיעו.

"נו, אז למה הוא לא מגיב?" בחילה גאתה בו לרגע. זה לא יכול להיות טוב מדי.

"כרגע הוא חסר הכרה". מלמל הרופא בשקט. מנסה לתפוס את עיניו המבוהלות של האב הנסער שמולו.

"אתה יכול לפרט יותר?" הוא החל להתעצבן. "מה זה הרמזים האלה, אתה לא יכול להיות ברור יותר? אמרת שהוא בהכרה. מה קרה ששינית את דעתך?"

"כרגע הוא בהכרה אך לא מגיב לסובבים, בעצם, זה כמו חוסר הכרה אך הוא נראה כער. לעיתים נראה שהוא מגיב בכל מיני דרכים כמו חיוך, דמעות או כאלה דברים אבל זה לא רצוני".

"וכמה זמן זה ימשך?" קולו נסדק.

"אני מנסה לדבר איתך בעדינות אבל אתה חייב להבין. יש סיכוי שהוא יקום מזה ויש סיכוי שלא. זאת אומרת ככה, יש בזה שלושה שלבים. בכל שלב פוחתים הסיכויים של האדם להתעורר מזה…"

"אתה בעצם אומר שהבן שלי צמח?!" הוא הרים את עיניו, מבט מבועת בהן.

"כן".

"אז… תענה לי רגע בכנות. יש אנשים שקמו מזה? שהבריאו?"

"בוודאי. נצפו כמה וכמה מקרים בהם אנשים התעוררו אפילו בשלבים המאוחרים יותר. תמיד יש סיכוי. אנחנו מאמינים שאנחנו לא מבינים עדיין הכל. ושאלוקים יודע יותר ממנו, ואם הוא רוצה הוא יכול גם להחיות מתים". רק כעת הבחין נבו בכיפה קטנה על ראשו של הרופא.

"ואם…אם הוא לא יתעורר אז… כמה זמן…זאת אומרת…"

"לזמן אף פעם אין הגדרה". אמר הרופא והביט בו בחמלה.

"זה אומר שזה יכול להימשך כך לאורך שנים??" זעק, המום.

"הכל יכול להיות. זה לא נתון בשליטתנו".

כשיצא נבו מן החדר, ראה שחור כפשוטו. העולם חרב עליו. הוא לא מצא נחמה. מצא פינה שקטה ובכה תמרורים עד שדמעותיו כבר יבשו.

כל הזמן הזה ישב הראל בחדר השקט. הרעשים המונוטונים נשמעו לו כמנגינת אבל.

לפתע פקח דביר את עיניו האפורות - תכולות. בוהה נכחו במבט חלול.

הראל ניסה לדבר אליו בזהירות אך הוא לא הגיב. לאחר כמה דקות התייאש הראל. אחז בידו הרפויה של חברו ושתק.

נבו נכנס אל החדר. כושל. הראל מיהר לקום ולפנות לו את הכיסא. "מה הרופא אמר?" שאל בזהירות.

נבו התנשם. "אין סיכוי. פשוט אין סיכוי".

"מה…"

"הוא צמח, הראל, צמח!" כאב עז בעיניו.

"מה…" הראל הביט בו המום. "אז לכן הוא לא עונה לי…"

נבו הביט בו במבט מוזר. "למה אתה מתכוון?"

"לזה", הוא החווה בידו על דביר שפקח שוב את עיניו. הן היו בוהות, זגוגיות.

נבו התקרב אליו בזהירות. "דביר, אתה שומע אותי?"

דביר בהה נכחו. פניו חתומות. לא היה נראה שהוא שמע את אביו. לא היה נראה שהוא מבין בכלל מה קורה איתו או מחובר למציאות. לסובבים אותו.

נבו הביט בו בעיניים מוצפות דמעות. הראל מן הצד התכווץ לתוך עצמו. שנא להיות שוב בסיטואציה כזאת. יודע בדיוק מה האפשרויות לצאת ממקום כזה.