סיפור בהמשכים חולף ונותר

  • הוסף לסימניות
  • #1
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
פרק 2

הוא ישב על כיסא בית החולים. עיניו חצי עצומות. מידי פעם העיף מבט מקווה בחברו ששכב דומם על מיטת בית החולים. עיניו עצומות.

הוריו של דביר נכנסו לחדר.

"יש התקדמות?" שאל נבו, אביו של דביר. כבר חמש שנים שהוא גר בביתם, מאז התאונה בה נהרגו שני הוריו.

הוא העביר את עיניו על דביר בהדגשה. מושך בכתפיו בהשלמה שקטה.

נבו לא יכול היה לסבול את העובדה שאינו יכול לעשות דבר. הוא יצא מן החדר מחפש את הרופא של בנו.

הוא נכנס למשרד שעל דלתו היה כתוב "טיפול נמרץ".

"כן?" מנהל המחלקה הרים אליו עיניים נעימות סבר המעוטרות במשקפי כסף דקים.

"הבן שלי…" הוא נתקע. "אה…"

"מה שמו?"

"דביר. דביר כץ". נבו תופף על השולחן הדק בקוצר רוח מעורב במתח.

"אתה יודע מה המצב שלו?" גישש מנהל המחלקה בזהירות.

"לא. לא אמרו לי שום דבר על המצב שלו. שום פירוט לא שמעתי!" הרים את קולו בזעם שקט.

הרופא הישיר אליו מבט עמוק. "לא הכל אני יכול לומר לך עכשיו. מה שכן אני יכול לומר לך זה שהוא מטופל היטב והוא במעקב".

"זה מה שאתה יכול לומר לי? זה? לא הסברת לי כלום על המצב שלו, איפה הוא נפגע, מתי הוא יהיה בהכרה…"

"אתה יודע שהוא נפגע בראשו". התחיל לאט.

"נכון". הוא החוויר. מבין מה הרופא מנסה לומר לו, הראש זה האיבר הכי רגיש בגוף. כל פגיעה יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך.

"טוב…אז אני יכול לעודד אותך שהוא בהכרה". ניסה הרופא להרגיעו.

"נו, אז למה הוא לא מגיב?" בחילה גאתה בו לרגע. זה לא יכול להיות טוב מדי.

"כרגע הוא חסר הכרה". מלמל הרופא בשקט. מנסה לתפוס את עיניו המבוהלות של האב הנסער שמולו.

"אתה יכול לפרט יותר?" הוא החל להתעצבן. "מה זה הרמזים האלה, אתה לא יכול להיות ברור יותר? אמרת שהוא בהכרה. מה קרה ששינית את דעתך?"

"כרגע הוא בהכרה אך לא מגיב לסובבים, בעצם, זה כמו חוסר הכרה אך הוא נראה כער. לעיתים נראה שהוא מגיב בכל מיני דרכים כמו חיוך, דמעות או כאלה דברים אבל זה לא רצוני".

"וכמה זמן זה ימשך?" קולו נסדק.

"אני מנסה לדבר איתך בעדינות אבל אתה חייב להבין. יש סיכוי שהוא יקום מזה ויש סיכוי שלא. זאת אומרת ככה, יש בזה שלושה שלבים. בכל שלב פוחתים הסיכויים של האדם להתעורר מזה…"

"אתה בעצם אומר שהבן שלי צמח?!" הוא הרים את עיניו, מבט מבועת בהן.

"כן".

"אז… תענה לי רגע בכנות. יש אנשים שקמו מזה? שהבריאו?"

"בוודאי. נצפו כמה וכמה מקרים בהם אנשים התעוררו אפילו בשלבים המאוחרים יותר. תמיד יש סיכוי. אנחנו מאמינים שאנחנו לא מבינים עדיין הכל. ושאלוקים יודע יותר ממנו, ואם הוא רוצה הוא יכול גם להחיות מתים". רק כעת הבחין נבו בכיפה קטנה על ראשו של הרופא.

"ואם…אם הוא לא יתעורר אז… כמה זמן…זאת אומרת…"

"לזמן אף פעם אין הגדרה". אמר הרופא והביט בו בחמלה.

"זה אומר שזה יכול להימשך כך לאורך שנים??" זעק, המום.

"הכל יכול להיות. זה לא נתון בשליטתנו".

כשיצא נבו מן החדר, ראה שחור כפשוטו. העולם חרב עליו. הוא לא מצא נחמה. מצא פינה שקטה ובכה תמרורים עד שדמעותיו כבר יבשו.

כל הזמן הזה ישב הראל בחדר השקט. הרעשים המונוטונים נשמעו לו כמנגינת אבל.

לפתע פקח דביר את עיניו האפורות - תכולות. בוהה נכחו במבט חלול.

הראל ניסה לדבר אליו בזהירות אך הוא לא הגיב. לאחר כמה דקות התייאש הראל. אחז בידו הרפויה של חברו ושתק.

נבו נכנס אל החדר. כושל. הראל מיהר לקום ולפנות לו את הכיסא. "מה הרופא אמר?" שאל בזהירות.

נבו התנשם. "אין סיכוי. פשוט אין סיכוי".

"מה…"

"הוא צמח, הראל, צמח!" כאב עז בעיניו.

"מה…" הראל הביט בו המום. "אז לכן הוא לא עונה לי…"

נבו הביט בו במבט מוזר. "למה אתה מתכוון?"

"לזה", הוא החווה בידו על דביר שפקח שוב את עיניו. הן היו בוהות, זגוגיות.

נבו התקרב אליו בזהירות. "דביר, אתה שומע אותי?"

דביר בהה נכחו. פניו חתומות. לא היה נראה שהוא שמע את אביו. לא היה נראה שהוא מבין בכלל מה קורה איתו או מחובר למציאות. לסובבים אותו.

נבו הביט בו בעיניים מוצפות דמעות. הראל מן הצד התכווץ לתוך עצמו. שנא להיות שוב בסיטואציה כזאת. יודע בדיוק מה האפשרויות לצאת ממקום כזה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שוב כמה מילים...

האמת שכבר כמה ימים שאני מתכננת לכתוב את ה"כמה מילים" לחוברת זו, פסח תשפ"ו.

מתכננת, מתחילה ועוצרת.

כי איכשהו, במקום כמה מילים חדשות, אפשר לפתוח את כמה המילים של חגים תשפ"ו, של פסח תשפ"ד....ועוד.

שוב אנחנו בחופשות כפויות.

שוב מלחמה. ואזעקות. אש. הרס וחורבן.

שוב גולים רבים מבני העם שלנו מבתיהם שניזוקו. שוב נחרד הלב עם כל פיצוץ, הדף ורעידה של חלונות הבית.

שוב ממ"ד שמשתחל בין אקונומיקה לספוג הפלא. ואולי זה האקונומיקה וספוג הפלא שמשתחלים בין ממ"ד לממ"ד.

שוב תזכורות קשות לכך שאנחנו עדיין בגלות. גלות בתוככי הארץ המובטחת שלנו.

ושוב לוחשות השפתיים תפילה והלב מבקש שתבוא כבר הגאולה.

רק הבוקר ישבתי בממ"ד בעת שהיתה אזעקה. קולות הנפץ שנשמעו מבחוץ היו חזקים במיוחד. התרגלנו אמנם. אבל בכל פעם הם מרעידים את החלונות....ובעיקר את הלב. הבוקר הם היו חזקים במיוחד וקול חבטה של מתכת נלווה אליהם. היה ברור שזה קרוב אלי ממש.

רגעים מספר אחרי שיצאנו מהממ"ד נודעתי לנס שאירע ממש כאן, קרוב לבית שלי.

פצצת מצרר נחתה באתר בניה בסוף הרחוב שלי. נחתה ולא התפוצצה. 1.5 אורך של נס

וזו לא פעם ראשונה. רסיסי יירוט ענקיים בגודל של מכונית נפלו. ולא רק כאן.

ואז הבנתי שיש לי כמה מילים לחוברת הזו. כמה מילים שאפשר לעטוף במהודק למילה אחת- "ניסים"!

בכל דור דור עומדים עלינו לכלותינו. עוד משחר ההיסטוריה. פרעה, עמלק, מדי ופרס, בבל, יוון, ספרד בימי האינקוזיציה, גרמניה של מלחמות העולם, עיראק, חמאס, חיזבאללה, איראן. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, בגוף ובנפש- והקב"ה מצילנו מידם.

לא נדרשת הסתכלות עמוקה בכדי לראות את הניסים הגלויים שמתרחשים סביבנו בכל יום.

פצצות מצרר שלא מתפוצצות. טילים שנופלים בשטחים פתוחים, או כאלו שמכלים את זעם הנפץ שלהם על עצים ואבנים. מאות טילים שבעזרתו יתברך מיורטים, שברי יירוט שנוחתים בינות לבניינים, בחצרות בתים, ובתוככי בתים ומכריזים בקול גדול על ניסים שהביאו בכנפיהם.

העם שלנו כואב את כאבם של כל הפצועים, את החלל והריק שמותירים אחריהם הרוגים הי"ד. הלב נרעד מול כל אלו שאבדו בית, הכאב הוא גדול ואמיתי, אבל בד בבד עם זאת הוא מודה על הניסים הגדולים. על מה שיכול היה לקרות וברוך ה' לא קרה. על עשרות נפילות שלא הזיקו, על מטחים שהותירו אחריהם קל נפץ ושובל אבק ללא פגיעות בנפש.

בזכות מה זוכים אנו לניסים גדולים כל כך, ניסים שאין להם הגיון על פי דרך הטבע?

התורה בחומש דברים, פרק י"א, מדברת על הניסים הגדולים שעשה הקב"ה לעם ישראל במצרים, במדבר ובארץ ישראל. היא מתארת את הניסים "אֶת-גָּדְלוֹ--אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. וְאֶת-אֹתֹתָיו, וְאֶת-מַעֲשָׂיו, אֲשֶׁר עָשָׂה, בְּתוֹךְ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ, אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת-מֵי יַם-סוּף עַל-פְּנֵיהֶם, בְּרָדְפָם, אַחֲרֵיכֶם; וַיְאַבְּדֵם ה', עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר, עַד-בֹּאֲכֶם, עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם--וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל. כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה..."

לאחר תיאור הניסים, ממשיכה התורה ומתנה תנאי לזכות בניסים ובזכות האחזקה בארץ ישראל "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם--אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָש"

זכות הקיום שלנו, זכות האחזקה שלנו בארץ ישראל – היא קיום המצוות. ככל שנרבה בהם, כך נזכה לראות את ידו הגדולה של הקב"ה מגינה עלינו בניסים גדולים הלאה

"כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם--לַעֲשֹׂתָהּ: לְאַהֲבָה אֶת-יי אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו--וּלְדָבְקָה-בוֹ. וְהוֹרִישׁ ה' אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִלִּפְנֵיכֶם; וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם"

והלוואי שנזכה לעובדו בשמחה, גם בזמנים קשים בהם הבלבול בבית ומחוץ גדולים.

הלוואי.

והלוואי ונזכה לגאולה השלימה בקרוב.

-------

תודות, כי איך אפשר בלי?

בראש התודות, תודה גדולה לבורא העולם על כל הטוב והשפע שהוא מרעיף עלינו בכל רגע. תודה על מתנות שממטיר עלינו גם בימים טרופים אלו. תודה על כח ויכולת. תודה.

תודה לאיידי וויס האלופה שפנתה אלי מעצמה ברצון לעצב גם את החוברת הזו עוד בטרם עלתה במוחי השאלה אם תהיה השנה חוברת או לא. תודה על עבודה מקצועית בנועם, בשמחה, בצורה נקייה ביותר. זקוקים למעצבת? איידי תעשה עבורכן את העבודה באופן המקצועי ביותר!

תודה להורים שלי שנותנים בלי סוף. לאמא שלי, השראה עבורי בבישול [על אף ולמרות שמלחיצה אותי ממש כשהיא כבר עמוק בסירי הפסח כשאני עוד טובעת עמוק במקרר ואקונומיקה].

תודה למשפחתי האהובה. סליחה על טעימות שנכפות עליכם לעיתים. סליחה על שנדרשתם לפנות לבלאגן צילומים שאני יצרתי. לא מבטיחה שלא יקרה שוב.

תודה לכל המפרגנות. הפרגונים שלכם הם השמן שמניע את גלגלי העשייה שלי.

------

בחוברת הושקעו מאמצים גדולים, זמן ומחשבה. אנא, הקפידו שלא להעביר בקבוצות ללא אישור מראש. מנעו ממני את עוגמת הנפש הזו.

העברתם מתכון בודד? ציינו את המקור. מתן קרדיט הוא תשלום קטן [ומתבקש] להשקעה גדולה.

בחוברת זו הוספנו אייקונים בראש כל מתכון. שימו לב אליהם. יש בהם מידע שיכול עזור לכן. התחדשנו באייקון של מיניקיטשן. מתכון שמתאים להכנה במיני- צויין ככזה.



רוב התמונות שבחוברת הם תמונות של המנות שהכנתי בפועל. חלק עברו עיבוד קל ב AI. בתמונות כאלו העיבוד היה לרקע בלבד ולא למנה עצמה. המנות אותנטיות כפי שיצאו לי בהכנתן. עם זאת, ישנם מספר תמונות שיוצרו ב AI, כולל המנה עצמה. בתמונות האלו המנות משקפות את התוצאה ב 95% לפחות. תמונה שלא עמדה בתנאי הזה – נפסלה. חשוב לציין כי גם המתכונים שבהם התמונה כולה נוצרה ב AI, המנות הן מנות שהכנתי בעבר ולא כאלו שלא ניסיתי. כך שגם תמונה שנוצרה ב AI כולה, משקפת כמעט במדוייק את התוצאה.

אפשר להעביר לפרטיים. העברה לקבוצות כפופה לאישורי.

להורדת החוברת לחצו כאן

חג כשר ושמח

העני
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.

אשכולות דומים


את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
הסיפור הוא היסטורי ומתרחש בזמן גירוש ספרד, בממלכה בדיונית בשם ואלטוריה באיטליה המחולקת לממלכות ורפובליקות.

אשמח להערות על התוכן והעלילה, וכן אם יש שגיאות בניסוח וכו'.



פרק א'

'אילו רק יכולתי לחשוב שאני לא איכר פשוט', חשב לעצמו דורן בעוגמה, בשעה שעקב בערנות אחר כרכרה הדורה שנעה במרחבי השדות.
'אילו רק יכולתי לחשוב שאני בן אצולה שירד אל העם, כמו ששמעתי על מלכים שהתחפשו לאנשים פשוטים כדי להקשיב לעם שלהם', המשיך דורן לחשוב.

הכרכרה מולו דהרה בשלווה קסומה, חלונותיה המעוגלים חשפו את פניהם של יושבי הכרכרה.

עיניו של דורן נפערו בתדהמה, בן אצילים בן גילו, נער לבוש בהידור, נראה יושב בנוחות על גבי המושב, עיניו סוקרות את השטח, את השדות ואת האיכרים העובדים ביזע.

דורן התנשם עמוקות וחש רעד קל מופיע בידיו, אות לכך שהוא מתרגש. היתכן שבן האצולה הסתכל לכיוון בו הוא עומד?

או שמא הוא אף הבחין בו?

מחשבות אלו שחלפו בראשו ביעף גרמו לו לעמוד נטוע על מקומו, כמו הדחליל שהכין פרנצ'סקו.

כן כן, הוא הבחין בו!

בן האצילים הצעיר חייך אליו ואף נופף לו בידו!

דורן רצה להחזיר לו שלום, אבל אז הוילון של הכרכרה הוסט ביד מהירה, נזעמת, ושוב לא ראה דורן את פניהם של יושבי הכרכרה.

דורן עמד כמו עץ נטוע ולא יכול היה לזוז מרוב התרגשות.

האציל הצעיר הבחין בו?

הוא נופף אליו לשלום?

היתכן?

אולי לא היה זה האציל, אלא היה זה נסיך הממלכה בכבודו ובעצמו?

דורן נרכן לאדמה וקטף כמה צנוניות מבריקות סגלגלות.

הוא מחכה.

מחכה להפסקה.

אז, יגיע לבית הקטן אפוף ריחות טובים, ויסעד את ליבו בארוחה קלה.
שעת ההפסקה הגיעה, דורן אסף את הסלים הקלועים בעבודת יד מסורה של דודתו, מהם הציצו ירקות עסיסיים ומבריקים, והחל לפסוע בשבילים המאולתרים שנסללו על ידי האיכרים, לכיוון ביתה של דודה גליבה.

רוח נעימה נשבה על פניו, מסביב נצבעו השדות באורה הרך של השמש שהתחבאה קלות בין העננים, קרניה יוצרות פסים על פני השדות הירוקים.
הסלים היו כבדים, אבל דורן נהנה לחוש שהוא סוחב אותם.

גבו היה ישר והוא חש שהעבודה מחזקת את גופו.

דודה גליבה, אשה נמוכה בעלת פרצוף עגול ועיניים מחייכות קיבלה את פניו בשמחה.

"אילו יכולתי הייתי מספרת לאימך איזה בן חיל אתה, דורן", אמרה לו בקולה המלטף, מגישה לו צלחת עם תבשיל מעלה אדים.

דורן הניח את הסלים בפתח הבית והתיישב לאכול, "אין כמו האוכל שלך, דודה", אמר והוסיף: "מתי אפגוש את אימי?"

דודתו נותרה לחייך, למרות שעיניה נעשו רציניות, היא אמרה בקול מהורהר את הדברים שלא פעם אמרה אותם: "אימך, דורן, הלכה לה לעולם הגדול, היא השאירה אתכם אצלי, כדי שאטפל בכם היטב, כי סמכה עלי, הייתי ידידה טובה שלה.

בהתחלה כשהייתם קטנים, ביקרה אתכם מידי פעם, עד שהפסיקה לבוא, אבל הקפידה לשלוח לי כסף, היא אמרה שהיא סומכת עלי".

דורן המשיך לאכול, לא ממשיך עם שאלותיו הקבועות, איפה אביו.

הוא ידע את התשובות, דודה גליבה אמרה לו פעמים רבות

"אבא שלך, נלקח להלחם במלחמה מול אוסטריה, נודע לנו שהוא מת, דורן, כמה בכינו לשמע הבשורה, קשה היה לנו לשמוע זאת".

דודה גליבה התיישבה מולו, סוקרת אותו בהערצה, "כמה שאתה דומה לאמך, היינו ידידות טובות, היתה אשה טובה ששאפה לשנות את העולם, עד... עד...", קולה של דודה גליבה נעשה שקט לפתע, היא המשיכה לדבר בקול איטי:
"יום אחד היא באה אלי ואמרה שהיא מתעניינת בעולמות הנסתרים, היא רוצה ללמוד קסמים כדי לשנות את העולם וכדי שלא יהיו יותר מלחמות".

"ואיפה היא עכשיו?"

"היא רצתה ללמוד קסמים, דורן יקירי, לקחתי אתכם וברחתי לשדות, עם מעט כסף, קניתי את הבית הזה וטוב לנו כאן, נכון? טוב פי אלף מלגור בעיר הגדולה. קסמים זה כישוף, מזל רע, רציתי להגן עליך ועל אחותך" אמרה לו דודה גלביה את הסיפור המוכר שסיפרה לו פעמים רבות כל כך.

דורן הנהן קלות, זכר העיר הגדולה, העמוסה ברעש והמולה, עלה בזכרונו. לא יודע אם לשמוח מכך שדודה גלביה הצילה אותו מאמא שרצתה ללמוד מזל רע, או להתגעגע לאמא הטובה, על פי הסיפורים, אותה לא הכיר.

"תודה דודה גליבה שהצלת אותנו", אמר בנימוס.

את אחותו, נילי, שלחה דודה גליבה למנזר רחוק, ואילו הוא הוכיח שהוא טוב בעבודת השדה, דודה גליבה העריכה את עבודתו ואמרה שתוריש לו את הבית.


אבל בלי שדודה גליבה תדע, חשב דורן לא פעם שהוא רוצה לפגוש את אימו. הסיפורים אודותיה היו נפלאים, וגם רצונה ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות.

הוא חושש לומר זאת, אבל הוא חושב שזה בסדר ללמוד קסמים כדי להפסיק את המלחמות, גם אם זה מביא מזל רע, כי מלחמות זה דבר הרבה יותר גרוע ממזל רע.

אבל דודה גליבה חושבת אחרת, והיא בטח מבינה דברים טוב יותר.
אני ממש אשמח להארות-הערות!

פרק 1
עבר
"אתה בטוח שאתה חייב?" היא הציצה בו בחשש מבעד לאדיה של הקדרה.
מישאל השפיל את מבטו, ידיו משחקות בגדלי ציציותיו.
"סליחה אחינועם. את יודעת שאין לי ברירה".
קולו נמוך.
אחינועם נאנחה, ידיה ממששות את כרסה ופחד פנימי לופת את חזה.
"ומה איתו?" החוותה בעיניה בהפצרה. "האם-" השתתקה, לא יכלה להמשיך.
"אני מקווה שבעזרתו יתברך אזכה להיות איתך בלידה" קולו כן. "ברגע הראשון שאוכל אשלח שליח להביאך אלי" עיניו התמקדו בה, מבקשות את אמונה.
היא שתקה זמן מה, מנסה לעכל.
"טוב" אמרה לבסוף במאמץ. "אני מניחה שבאמת אין לנו ברירה" חזרה על דבריו במעט יאוש.
"נכון. אין לנו ברירה" מרים בעלה את עיניו. "תודה שאת מבינה, אחינועם" הוסיף בקושי, מפחד מהדמעות שעלו בה.
אחינועם מחתה את דמעותיה, מנסה לאזור אומץ.
"אל תדאג מישאל, אני יהיה בסדר" ניסתה לשוות ביטחון למילותיה, מעלה חיוך בלתי רצוני על בעלה.
"אני מאמין שכך".

הווה
"היכן אני?" הוא שאל בקושי. "איך הגעתי לכאן?"
"או, התעוררת?" הפתיעה אותו אישה מאחוריו, כוס חרס מעלת אדים בידה. "שמעתי שיעולים חזקים מחלוני וקול נפילה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתיך שרוע חסר הכרה על יד המפתן" סיימה את סיפורה.
הוא הנהן בשקט. לפתע עיניו גדלו בבהלה וידיו החלו למשש סביב גופו. "השק" הוא פלט "היכן השק אשר היה עימי" קולו העיד על סף בכי.
"אל דאגה" הניחה האישה במהירות את הכוס על הקרקע. "שקך כאן. על יד מיטתך".
נישימותיו המתוחות של הילד לא נרגעו עד ששקיק הבד הבלוי היה שוב קרוב ללבו. כשהרים חזרה את עיניו שם לב לעיניה הבוחנות אותו בתבונה.
"מדי עבדים הם לבושך" ציינה, עיניה עוקבות אחר הבעתו.
הוא התכווץ. כממתין לגירוש שבוא יבוא.
"זה בסדר" מיהרה להרגיע האישה את פחדיו. "חלילה לי מלהסגירך" הוסיפה, מנסה לפייסו.
הילד משך בכתפיו באומללות, ידיו אוחזות בחוזקה בשקו.
היא העיפה בו מבט אחרון, פונה לחדר השני בעודה קוראת "שתה את חליטת הצמחים שסמוכה למיטתך, בעז"ה היא תוכל להקל על שיעולך".
גבה נעלם מבעד לפתח, מותירה אותו לבדו.
הוא החניק את שיעולו, בוחן את סביבתו במבט מדוקדק. בית פשוט למדי, מדפי עץ ריקים ברובם ממוצרי מאכל, שידה נמוכה בקצה החדר ליד כד גדול מכוסה בבד ומיטה נוספת בעלת מזרן קש. מראה המזרן העירום גרם לו לחשוש שאת כל שמיכות הבית האישה העמיסה עליו.
חליטת הצמחים המדוברת תפסה את תשומת ליבו. הוא גחן לעברה, מנסה לשמור על שיווי משקלו בזהירות.
טעמה היה טוב. חיש מהר התרוקנה הכוס, מונחת חזרה אחר הכבוד לצד רגלי המיטה.
שיעול נוסף פרץ מפיו בעודו מנסה להתיישר במיטתו. החלון הפתוח קרץ לו, מסקרן.
"הנח את ראשך על הכר הגבוה, נשימתך תוקל" קראה לפתע האישה מפתח החדר. כשראתה בבהלתו ממנה, הוסיפה "אל דאגה ילדי, הינך בידיים טובות" ופנתה אל האח.
הילד הביט אחריה, חשדו הטבעי נמוג בהדרגה.
שמץ חיוך עלה לפתע בעיניו "הרי אין הנחתום מעיד על עיסתו" פלט לפתע, מילותיו מתנגנות.
האישה חייכה מאם האח, ידיה מטיבות את העצים.
"אכן צודק אתה" הסכימה עימו "ותוכל אתה להעיד על עיסתי?" הפתיעה אותו חזרה.
הילד בחן אותה בפנים מהורהרות. "אכן, נראה שידייך טובות הן" אמר לבסוף, פולט שיעול קצר.
"מדוע רק נראה?" תהתה האישה בשעשוע, פוסעת אל עבר הכד שניצב בפינת החדר.
"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" ציטט לה.
הוא לא ראה את חיוכה שהתרחב, אך יכל לשמוע אותו.
"אכן תלמיד חכם קטן" נשמע קולה בחיבה "מאין לך הידע?" התעניינה.
"היה עבד מבוגר בבית אדוני, יהודי תלמיד חכם. ברגעי הפנאי המועטים שלו, הוא לימד אותי מה שיכל" ענה הילד, ידיו ממששות את הקצוות הפרומים בשמיכה.
"אכן זכית" נדה בראשה האישה בהערכה.
"אנ-" התחיל לומר, שיעול עז קוטע את דבריו.
"שה, שה" הרצינה האישה, שולפת מהשידה קערה ואיספלנית. "עליך לנוח כרגע".
הוא עצם את עיניו בצייתנות, ראשו נח חזרה על הכר.
האישה היטתה אוזנה, מאזינה לנשימותיו בדריכות. הילד קודח.
היא התקרבה אליו בלאט, קערת מים בידיה.
הבעת פניו משכה את תשומת ליבה.
"מה לך?" שאלה אותו בדאגה.
"ראשי-" ניסה לענות בריפיון, עיניו עודן עצומות ועל פניו עווית כאב.
"אוי" פלטה נשיפת צער, ידיה מטיבות את הכרית תחת ראשו. "בעזרתו יתברך יוקל לך בקרוב" מלמלה בתקווה.
ידיה הזריזות פרשו מעליו שמיכות נוספות וסחטו את האיספלנית במים, שוטחת אותה על מצחו.

השעות עברו והתקדמו.
הילד איבד את הכרתו לחילופין, מבהיל אותה כל פעם מחדש. חומו עלה והוא גנח בשנתו, נוגע בליבה.
ילד כזה יכל להיות שלה, אלמלא…

שעתיים לאחר מכן נשמעו דפיקות רועמות על הדלת. היא קפצה ממקומה, עיניה בורחות אל הדלת בדאגה. בוודאות שזה קשור בו. אין סיבה אחרת.
היא מיהרה ללבוש על עצמה מסכה מנומנת, פוסעת אל הדלת באיטיות.
"כן?" שאלה בקול צרוד את עומדים בפתח, עיניה הערניות בוחנות אותם בדקדוק.
"או מבצעים חיפושים אחר עבד צעיר שנמלט מבית אדוניו" דקלם העומד בשער.
"כך?" תהתה היא "הנכם מקימים את כל התושבים באמצעו של הלילה עבור החיפוש הזה?"
"אלו פקודות גבירתי" משך בן שיחה בכתפיו.
"ובכן, לא ראיתי דבר" היא השיבה במעט חיפזון. "השתדלו בפעמים הבאות לעורר פחות מהומה" סיימה בנזיפה חסרת רושם.
"המשך לילה טוב גברת" הניף הלה את ידו בנימוס, פונה לאחוריו.
היא סגרה את הדלת במהירות, נשענת עליה בהתנשפות. הילד אפילו לא יודע כי ניצל הרגע…
קולות ממיטתו העירו אותה ממחשבותיה.
היא התקרבה בחשש.
גופו נע בתזזיתיות, על המזרן. עיניו היו עצומות ופניו סמוקות. "אמאאא אל תלכיייי" הוא יבב מתוך הזיותיו. "לאא אמא! לאאא". קול בכיו נשמע, נשנק.
היא הביטה בו בחמלה, ידיה מיהרו להעביר על פניו את האיספלנית הרטובה, שמה תרגיע.
יפחותיו החלו שוככות, משאירות את פניו כשהיו בתחילה. סמוקות ועליהן הבעת דריכות תמידית.
הרהור לא רצוני עלה בה.
מה אישה היה אומר על הילד הזה?
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה