סיפור בהמשכים זו"ציות & החיים האמתיים- מלחמה!

  • הוסף לסימניות
  • #1
למי שעדיין לא מכיר
פונט זה- הזו"צ כיום.
פונט זה- אותו הזוג בעוד עשור.


פרק א' (מבוסס על טוריי מהעבר)

"מה קורה חני? נלחצת באזעקה?" נכנס מוישי לבית בהתרגשות "איזה בומים היו!"

"לגמרי!" ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן ברחוב!"

"לא צריך להגזים... אבל זה בהחלט היה עוצמתי".

"זה לא היה נפילות בכלל?"

"לא נראה לי"

"לא יודעת, גם אני וגם כמה שכנות הגענו למסקנה שכנראה זה היה נפילות..."

"אני הייתי בחוץ ואני..."

"מה זה בחוץ? לא נכנסת בכלל למקום מוגן?"

"לא היה באזור. שכבתי על הרצפה. ואז היה איזה חצוף אחד שבכלל עמד והסתכל לשמיים וצעק לי 'זהירות!' אני פשוט לא.."

"חח אתה לא ה..."

"את מבינה את החוצפה? הוא עומד וצועק לי ששוכב על הרצפה לפי הכללים, זהירות!"

"מוישי, חחחח אתה לא הבנת! הוא ראה יירוט אז הוא צעק לך 'זה יירוט'!"


"מה קורה חני? מה עשית עם הילדים באזעקה?" נכנס מוישה לבית בפנים נפולות "לא שמעו כמעט בומים!"

"איזה..." ענתה חני בחרדה "זה היה נשמע שיש נפילות כאן על הבניין!"

"טוב, לא הגזמת... בכל מקרה, אני הייתי תקוע במקלט עם עוד חמישים איש כך שהאטרקציה הייתה נוראית!"

"צריך להתרגל..."

"התרעה!"

"למה? מה כבר..."

"מה לעשות, זה אני קובע?"

"לא, אבל זה אתה אמרת!"

"ואז מה, אני קשור? את רוצה שאני לא אגיד לך?"

"מה שלא תחש... טוב נו, אין לנו זמן לדבר, התרעה!"

"מה, רק בגלל שאמרתי שצריך להתרגל להצטופף במקלטים? תסביר את עצמך, זו לא חכמה להגיד לי שוב ושוב ללא הסברים 'את רעה, את רעה!''"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
פרק ב'

"מוישי?" העירה אותו חני.

"כן! מה קורה? יש אזעקה?"

"לא, רק התרעה..."

"אוי וויי, טוב בוא נתארגן שלא יהיו פדיחות..."

"מצוין, תרד גם הפעם עם החולצה של מחר?"

"לא, זו הייתה ממש הגזמה, אנשים כבר הסתכלו עליי מוזר, חשבו שאני ישן עם בגדים..."

"אוי, בסדר, אז לפחות תסדר את הפיג'מה.."

"מה לא מסודר?"

"הצווארון, והקצה של המכנס נכנס לך בנעל..."

"אוי, נו, נראה לך שאנשים שמים לב עד כדי... אזעקה!"

אחרי שתי דקות:

"מה זה?" שמעו פתאום את אחד השכנים שואל "התקלקלתם? מה זו הפיגמ'ה הזו, איפה הבן תיירה מהאזעקה הקודמת?"


"מוישה?" נסתה חני להעיר את מוישה.

"מה קו.. התרעה?" מלמל מוישה מתוך שינה.

"כן, אבל הייתה כבר לפני שתי דקות, אתה לא מתעורר..."

"נו, אני נמממ..." נרדם שוב מוישה.

"אבל הילדים אנחנו חייבים, נמממ..." נרדמה גם חני.

"אני קם, אבל הפעם אין לי כח לארגן את הילדים עם פיג'מות..." התעורר מוישה חלקית.

"אבל בושות, ידעו שהם הלכו לישון בבגדים.."

"חרררחרר..." נחר חזרה מוישה.

"מוישה?..."

"מה? אה, אוי, נו, אזעקה..." אמר מוישה וקם בעיניים עצומות.

אחרי שתי דקות:

"מה זה?" שמעו פתאום את אחת השכנות שואלת "אני מבינה שאתם באמצע שינה ועייפים, אבל זו כבר הגזמה! מה אתם עושים בבית שלי עם כל הילדים שלכם? המקלט בצד השני!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מתאים בול למה שקורה כיום, ומצחיק כהוגן !!!
תודה רבה!!


כל מי שעדיין לא הצביע בסקר, יותר ממוזמן להיכנס ולעשות זאת. ולהשפיע!

 
  • הוסף לסימניות
  • #5
@שועל ספרות. כמו תמיד
הפרקים שלך מצחיקים להחריד,
אנחנו כמעט לא נושמים
ולא רק מ"בומים" חזקים!!!

השנינות וההומור החד
כל פרק לעצמו הוא מיוחד,
תודה רבה על צביעת השגרה
שכעת כלל לא משמימה!!!!!

@שועל ספרות. תמשיך להצליח!
מאיתנו מאות הנהנים!!!!!!!!!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
"מה, רק בגלל שאמרתי שצריך להתרגל להצטופף במקלטים? תסביר את עצמך, זו לא חכמה להגיד לי שוב ושוב ללא הסברים 'את רעה, את רעה!''"
יעוץ זוגי דחוווףףףף ;)
"מה זה?" שמעו פתאום את אחת השכנות שואלת "אני מבינה שאתם באמצע שינה ועייפים, אבל זו כבר הגזמה! מה אתם עושים בבית שלי עם כל הילדים שלכם? המקלט בצד השני!"
עכשיו כבר טעון מגשר בין שכנים:sne:
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
@שועל ספרות. כמו תמיד
הפרקים שלך מצחיקים להחריד,
אנחנו כמעט לא נושמים
ולא רק מ"בומים" חזקים!!!

השנינות וההומור החד
כל פרק לעצמו הוא מיוחד,
תודה רבה על צביעת השגרה
שכעת כלל לא משמימה!!!!!

@שועל ספרות. תמשיך להצליח!
מאיתנו מאות הנהנים!!!!!!!!!!!!
תודה רבה!!
יעוץ זוגי דחוווףףףף ;)

עכשיו כבר טעון מגשר בין שכנים:sne:
נו, זה למה הכותרת של האשכול 'מלחמה!' :LOL:

איזה כיף שיש תגובות. כבר חששתי שתהיה השבתה מלאה בגלל המלחמה...
 
  • תודה
Reactions: T;)

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות

אשכולות דומים

למי שלא מכיר:

פונט זה- הזוג כזו"צ.

פונט זה- הם, עוד עשר שנים.



"למה תתחפש?" מתייעצת חני.

"מה?" מוישי בהלם.

"למה תתחפש בפורים?"

"למה שאני אתחפש בפורים?"

"מה, כולם מתחפשים אחרי החתונה..."

"אוי, לא יהיה לי נעים מההורים שלך!"

"הם יאהבו את זה, אני בטוחה!"

"ומה עם השכנים?"

"עזוב אותך, אתה רואה איך הם נראים כל השנה...?"

"חח את צודקת, האמת, הם לא ממש מעניינים אותי..."

ובפורים:

"הו ר' נחום! פורים שמח!" מאחל מוישי לאחד השכנים שפגש ברחוב על הבוקר.

"פורים שמח! מה זה, למה התחפשתם? זה נראה ליצן, לא?"

"אוי ויי" נבהל מוישי "אז זה ליצן, לא קוז'אק?"


"מה קורה מוישה, על מה אתה חושב?" מתעניינת חני.

"אני חושב להתחפש בפורים..." פולט מוישה.

"מה, אף אחד לא מתחפש כבר בגיל כזה!""

"אני לא מדבר על ליצן או קוז'אק כמו הפדיחה בשנה ראשונה..."

"אויש, ההורים שלי לא יאהבו את זה..."

"עוד מעט תגידי לי גם השכנים..."

"זה אמור לעניין אותך!"

"נכון, אבל מה זה קשור אליהם אם אני אתחפש או לא... בכל מקרה, נחליט כבר מה נעשה!"

ובבוקר פורים:

"הו ר' יענקב! פורים שמח!" מאחל מוישי לאחד השכנים שפגש ברחוב על הבוקר.

"פורים שמח! מה זה, התחפשתם? אוי, זה גדול!"

"אני? התחפשתי? אה, ככן..." מגמגם מוישה ומהרהר באימה 'ידעתי שאני אשכח לעשות משהו עם כל הבלגן בבוקר של התחפושות לילדים... שיא הפדיחות! זה עוד מכנסי הפיג'מה הכי מוכתמות שלי!'
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---
החיים על פי מכשפות
בדרך לתיכון עוצרים בשלזיה​

"גזרתי את ערכי עצמי מקופון. חיה כמו חיידק על שרשרת המזון. או הכול או כלום או כליה או כיליון. ואין אמונה גם במחמאות מיליון."
פאוזה.
"יש לך בעיה עם המשקלים," פיט הרפה את גביניו, מחליף תנוחת השענות על השיש. "אבל אני אוהב את זה."
"הכי חשוב," סיכמה האשלי. זו פעם ראשונה, למען האמת, ששיתפה מישהו בטקסט ששייך לה, ועוד לא באחד מהקלילים שביניהם. אם יש קלילים ביניהם.
אחיה הביע הזדהות, מניח לשיש. "טוב. מתוך ניסיון כנה לא להפריע, אני אלך. את תוכלי לומר לאמא שאני עם החבר'ה? שלא תנסה להשיג את הוגו כדי לקטוף את מצנפת הלילה שלו מראשו בעודו ישן, שוב."
"כן."
פיט נעלם מאחורי גבס המבואה, את עזיבתו מודיעה טריקה בעלת צליל שלו.

האשלי פספסה, ברגע האמת ההוא שם למעלה, את השאלה האם תעדיף לרדת אל נווה התלאות מלווה בתאום או לא.
בדרך כלל החזיקה בדעה שלילית על העניין. אבל ביום ההולדת האחרון שנחגג להם הגיעה סוף סוף ההזמנה משיין, אז אולי הוא בכל אופן מסמל דבר מה חיובי.
"בוקר טוב!" מעבר לקו קולה של המנהלת נשמע נוקב אפילו יותר. "כן האשלי, השעה עשר?!"
"בדיוק עמדתי לצאת," לעלעה בלשונה, דוחפת כיסא כדי לייצר אפקט של 'דברים זזים פה, ברור שגם אני'. "אז ממש מצוין שהת- שהמנהלת התקשרה."
"אז קדימה, את פה תוך רבע שעה."
"חצי שעה, אבל כן."
"בלומברג!"
"אלטונדר."
"אלטונדר!"
"מה?"
האישה טובת הלב השתעלה קלות. "רבע שעה!"
***


פלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק היה אחראי על הקמת תנועת הנוער 'השלזים בדרך' בין השנים 1940-1936 עד שמצא את מותו מחכה לו בין מותם של עוד עשרות מתנגדי משטר שחיכה להם גם הוא בחפיר שמתחת לגשר גליניקה.
הפרט הכי חשוב בסיפור מבחינת האשלי הוא שמתחת לגשר גליניקה הגרמני מעולם לא היה חפיר, הפרט הכי חשוב מבחינת שורי היה ונשאר חמשת השמות החגיגיים של דו סואואה, והפרט הכי חשוב בסיפור מבחינת ציר ההיגיון הוא תנועת הנוער 'השלזים בדרך'; במיוחד כשהושבה ליושנה עטרתו כך ביום שלישי משמים.
תנועת הנוער באותו יום הזכירה מאוד רביצה. איש תחת גפנו או תאנתו, תלוי אם זכר הבוקר שהלימודים נגמרים מאוחר.
"יש לו עשרות שמות חיבה," ציינה אז שורי. "פלורי, ריימונד, ג'יי, ג'ייל, דוסו. מעניין באיזה מהם הוא בחר להשתמש."
"בפלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק," האשלי חזרה אז מההקבצה הפלסטינאית (זכתה לשמה כיון שהקיר הדרומי שלה היה פעם קישוט כיתה שהתפרק והשאיר אחריו גבס ירוק למחצה- חום למחצה) "זה שם החיבה שאני הייתי בוחרת."
"המון חיבה הוא משדר."
"אהה," נאבקה האשלי עם סוגר הקלמר שלה. אולי היא קצת אשמה, כן? יכול להיות שלא היה חכם לקנות קלמר בצורת מפת אוצר.
"שיואואואוווו!!!" גילי לא בחלה באף אוקטבה כדי להביע את רגשותיה. "בחיאתתתת, היום זה הבדיקות של דור ישרים????"
משאף אחד לא ענה לה, הסיקה מסקנה מהשתיקה. "כילו יואואואואואו, אשכרה כילו! אימל'הההה איזה פחד!!!"
"כולה ארבע מבחנות," הציגה שורי לראווה את הידיעה. יש לה שש אחיות מעליה. ושש מתחת. "שבכל אחת מהן יש אולי, כפית של דם."
"שיואואואואואואואו!!!" גילי הסבה גב אל היציאה, אבל איש לא פספס את ההמשך: "אשכרה כפית של דם!!!"

"טוב שהזמנו בדיקות לכל השכבה," הפיגה האשלי את השעמום שמעבר לדלת. "אני לא רואה את עצמי מזמינה לעצמי בעצמי. תורי עכשיו?"
"אמרת הזמנו?" תהתה שורי. "או שדמיינתי? כי אני זוכרת, ותסמכי על הזיכרון שלי, שבערך לפני שבוע- שזה בדיוק- אבל בדיוק! י"ג חשון- אני הרמתי טלפון למנהלת וביקשתי להזמין את הבדיקות של דור ישרים. אז איך בדיוק הזמ-"
"את הרמת טלפון למנהלת?! שנדבר על זה רגע?!" אחרי הערעור של אביטל ובמקביל אליו כבר התחלפו הבנות בחדר האחות כך שהבאה בתור על פי הרשימה הייתה האשלי.
כלומר, זה לא היה כתוב ממש ברשימה, אבל שרית והיא התחלפו לפני, אז במחילת הרשימה, עכשיו תורה.
"נו, ספרי לי, מה את הולכת ללמוד שנה הבאה?" חיטאה הבחורה קשוחת המראה את פרק ידה. "בלנות? לכידת נחשים?"
"בלנות פחות. ולכידת נחשים-" המחט חדרה אל מתחת לעורה. "פייי. לכידת נחשים- אז כן, התאום שלי הוא לוכד נחשים."
קשוחת המראה התאפקה שלא לבחון את האשלי מחרטום מגפיה ועד קצה צמיחת המיקימאוס שלה. היא הייתה נראית די המומה. "יש לך תאום לוכד נחשים," וידאה. "זאת אומרת שאם צץ פה נחש..."
"גמרת?" האשלי נמצאה במצוקה.
"מממ... לא כל כך. את רוצה להביא לי את היד השנייה? השמאלית שלך לא ממושמעת."
"אז מה אני הולכת ללמוד שנה הבאה, בוא נדבר על זה," תזמנה האשלי הסחת דעת.
"כן, לגמרי. ראיית חשבון?"
"ראיי...ת חשבון, ברור." החלק של החדירה עבר שוב. "סתם, ממש לא. האמת שזה די משעמם. אבל חשבתי לנסות דווקא-"
"הבאה בתור!!" שמטה האחות את דמה אל ארגז הקירור. "שבי כאן, תלחצי דקה על כל יד ואת משוחררת."
***
להאשלי מעולם לא הייתה בעיה עם ספירות דם.
והפרט הזה מסופר, כמובן, משום שגם הפעם לא הייתה לה שום בעיה עם הפרט הנ"ל.
אז למה, אי לכך, ראשם של נוסעי האוטובוס נראה גדול מתמיד?
"ילדה? כמה אצבעות את רואה?"
"אדוני, אתה לגמרי מפריע!"
"היא חיה??? היא חיה???"
"ילדה!"
"...חזק ויאמץ ליבך וקווה אל השם! לרפואת האשל אסתר בת טובה מינדל, אנשים!"
"האשל אסתר בת טובה גיטל, ריקי."
האיש שצעק 'ילדה' חדל.
"התעלפת," בישרה ריקי תכופות. "זה היה נראה ממש גרוע, האמת. אבל העיקר שאת חיה. גמרנו עלייך כמעט יום. אבל מסתבר שכל זה לא עזר, כי לאמא שלך לא קוראים טובה מינדל!"
"לא נורא, בטוח היכנשהו בעולם יש האשל אסתר בת טובה מינדל שהיתה צריכה שתגמרו עליה כמעט יו-"
בוף, את דלתות האוטובוס הציף צבע כתום ואיאו איאו.
נחשול הדיבורים גאה מחדש, רב- שיח שבחלק קטנטן ממשפטיו היה טעם.
דקות לאחר מכן כבר היתה האשלי, אמה, אחותה והאחיינית בת ה0.2 על אמבולנס בדרך לבית החולים ששפר עליו מזלו.
***


מעולם לא קם שום פלורימונד ג'יילס דו סואואה דיוק וגם לא תנועת נוער בשם 'השלזים בדרך', אבל בגדול זה לא העניין. יש לי רעיון לעלילה שהיא הלחמה של אגדה על מכשפות ונסיכות עם ריאליזם ריאליסטי מאין כמותו. אני אשמח לשמוע כל דבר, בגדול, כי הכול יותר טוב מהתעלמות מוחלטת, לא?נ

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה