שיתוף - לביקורת ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך שזה לא יקרה יותר

[אסתיאר]

הזמן.
איזו הזיה שהוא מתבזבז על סתם.
על עוד דפדוף, כזה שלא באמת עושה לך טוב,
אלא רק לוקח לך את הלב למחוזות אחרים.
לוקח… ולוקח…
וכשאתה חוזר, עבר.
אךךך… למה בזבזתי את הזמן הזה ככה?

ככה.
זה בדיוק ככה.
הוא גנב עם דיפלומה.
מגיע עם תירוצים מוכנים, חכמים, משכנעים:
“רק את הפוסט הזה”,
“רק את המידע הזה”,
“זה באמת חשוב עכשיו”.
ומשם הוא מחליק.
מגליש ומגליש.
וגולשים… וגולשים…
ודקות שלמות עוברות.
רגעים קדושים נעלמים.
והולכים.
כלא היו.

ופעם אחר פעם אתה מבטיח לעצמך:
זה לא יקרה יותר.
כי הבנת כמה זה לא זה.
כמה זה עושה אותך עצוב, בודד, מאכזב...
כמה זה מרוקן את השמחה
ולא מוסיף עליה אפילו טיפה.

אבל הוא גאון.
חכם.
וזה בדיוק הייעוד שלו
להצליח עליך בכל מצב.
והפעם הבאה מגיעה.
“זה באמת רק כדי לשלוח הודעה חשובה”.
“רק לבדוק אם הייתה תקיפה, כדי להבין את המדד”.
ושוב, גולשים, גולשים, גולשים…
אחיזה שהוחמצה.
והזמן היקר , נעלם.
והחיים עוברים.
ואנחנו עוד רגע בני שלושים,
וארבעים,
וחמישים.
והצדק כבר בפתח.
ואנחנו ,
עם היד על המסך,
מחכים לו משם,
כל יום מחדש.
איזה פספוס.
איך חוזרים אחורה להשלים הכול?
איך חוזרים לזמן שלא יחזור?

אבל אולי…
אולי זה...
אולי עצם הכאב הזה הוא כבר התחלה.
עצם ה“אךךך” הזה בלב , הוא סימן שחיים כאן משהו אמיתי.

כי מי שמרגיש את הגניבה,
מי שכואב לו על הזמן,
מי שמתגעגע למה שיכול היה להיות,
עדיין חי.
עדיין רוצה.
עדיין מחפש אור.
והקב״ה לא מבקש שלמות.
הוא מבקש לב.
עוד בחירה קטנה.
עוד רגע אחד של נוכחות.
ואפילו אם נפלנו שוב,
ואפילו אם היד עוד רועדת מעל המסך
כל פעם שמרימים את העיניים
משהו חוזר הביתה.
ואולי אי אפשר להשלים את כל מה שאבד,
אבל אפשר להתחיל עכשיו.
רגע אחד פחות גלילה,
ורגע אחד יותר חיים.
וזה כבר הרבה.

 

[יעל מויאל :)]

מרגש
כתיבה ברמה ומדויקת !!
מילים אמיתיות שיוצאות מהלב
נכנסות ללב ---