אתגר התחפושת שחמקה משליטה! - אתגר דו שבועי 🎭🤡

[אוראל סולטן]

כחחח... אהם האם.... חת חת... שתיים שתיים... שומעים?
יופי. טוב מאוד.
אז שלום לכולם, וברוכים הבאים לאתגר הפורימי שלנו!

אז מה האתגר?
טוב ששאלתם.

הפעם אתם צריכים לכתוב סיפור שבו תחפושת תמימה (לכאורה) יוצאת משליטה לחלוטין! היא יכולה להשתלט על מי שלובש אותה; להפוך מסיבה מסתורית למציאות; ואולי פשוט לתקוע מישהו בתוך כלוב בגן החיות בתחפושת של אריה.

הכללים:

• הכתיבה יכולה להיות בכל סגנון – מותח, קומי, דרמטי או אפילו אימה.
• הדמות הראשית חייבת להתחפש למשהו שיגרום לסיפור לצאת משליטה.
• הסיפור צריך להוביל למצב אבסורדי/מצחיק/מפחיד – או כל שילוב יצירתי אחר.
• אורך: 300-1000 מילים. (שבטעות לא תכתבו מגילת אסתר נוספת...)

דוגמאות לרעיונות:

• ילד שהתחפש לקוסם – ומגלה פתאום שהוא באמת יודע לעשות קסמים, אבל לא מצליח להפסיק. (מוכר לכם מאיפשהו? )
• מישהו מתחפש לרובוט – והרחפן שמצלם את האירוע מזהה אותו בטעות כאיום ומנסה לנטרל אותו.
• אדם שהתחפש לאחשוורוש – וזוכה בכתר המלוכה האמיתי לגמרי במקרה.

הפרס לזוכה:

• כבוד נצחי! (או לפחות עד פורים הבא).
• אם יש ספונסר – אז גם חבילת אוזני המן בטעם שאף אחד לא רוצה. (כי זה מה שנשאר בחנויות אחרי פורים.)

האתגר ינעל בעז"ה בל"נ ביום חמישי כ"ז אדר בשעה 00:00 בדיוק!!!

אז שיהיה לכם בהצלחה!

 

[אוראל סולטן]

שכחתי לצרף קישור בהודעה הקודמת

לנספח.

 

[מוז'יניקית]

תמיד תמיד, כבר מגן חנה, לא הייתה שנה שדילגתי על התחפושת שלי-כלה.

הלובן במלכותי הזה, הזוהר המנצנץ שבו את ליבי מהרגע בו עמדתי על דעתי ואף לפני כן, והרגעים האלו שפסעתי ברחוב בצעדים אציליים מילאו אותי אושר בלתי נשלט.

בתור בת יחידה בין בנים היו לי זכויות מיוחדות, ואחת מהן הייתה התחפושת שאמא השקיעה בה את רוב מרצה וזמנה לפני פורים. בתחילה, כשהייתי קטנה, היינו הולכות יחד לחנות התחפושות ומחפשות את השמלה הכי זוהרת, הכי מנצנצת והכי פורחת, ואמא הייתה משלמת עליה ככל שהייתה עולה. הכל בשביל הבת היחידה והמתוקה שלה, הלא היא אני.

כשגדלתי, אהבתי לשמלת הכלה לא פחתה ואף גדלה והתעצמה, והייתי סוחבת את אמא לכל חתונות בני הדודים השניים והשלישיים שלנו- הכל כדי לחזות בזוהר פניה של כלה ביום חופתה, ובשמלתה, כמובן.

בפורים של כיתה ד', ניסתה אמא לשכנע אותי לרדת מהרעיון של התחפושת הקבועה שלי, אך אני לא ויתרתי.

ומכיוון שבחנויות הרגילות לא היו שמלות כלה שהתאימו למידות גופי ההולכות וגדלות, הלכנו לתופרת מומחית שתפרה לי שמלת כלה יפהפייה וגם גבתה עליה מחיר מופקע למדיי.

בכיתה ה' פתחנו את המכפלת ובכיתה ו' הלכנו שוב לתופרת.

בכיתה כבר הכירו את השיגעון שלי לתחפושת של כלה אבל בהחלט ספגתי עלבונות והעלבות מכיוונים שונים, והמשכתי לדבוק בנחישות בתחפושת הכלתית שלי, ולחכות ליום שבו אהיה כלה אמיתית, מושלמת.

שבט של כיתה ח' הגיע, ואני ואבא ואמא התיישבנו לתכנן את הפורים הקרב ובא.

רעיונות מגניבים למשלוחי מנות כבר היו מוכנים לביצוע וגם תחפושת של שודד שתום עין חיכתה בארון לארי בן ה9 שילבש אותה. שאר האחים שלי כבר היו בישיבות ותכננו את החולצות המחזוריות שלהם.

"אמא, חייבים כבר לקבוע עם התופרת כדי לקחת מידות לתחפושת שלי", הייתי להוטה כבר להחליק שוב יד על הבד הלבן, לבחור גזרה ואפליקציות עדכניות.

"תמר, את בטוחה שגם השנה את רוצה להתחפש לכלה?" שאלה אמא בקול זהיר.

"בטח, אמא, כבר דיברתי עם המורה שתקבע נושא לתחפושות ככה שזה ישתלב טוב. אני בח', אמא! אני חייבת להפגיז השנה את השמלה היפה ביותר, אני לא בטוחה ששנה הבאה, בסמינר, אני אוכל להתחפש שוב לכלה", הידיעה הזו העציבה אותי נוראות. לא יכולתי לחשוב על פורים בלי שמלת כלה.

"ואולי כבר השנה תוותרי על התחפושת הקבועה?" שאל אבא בכובד ראש, "הרי את כבר נערה בוגרת. בעזרת השם עוד תהיי כלה מושלמת בעיתו ובזמנו".

"לא, אבא, אין מצב!"

וכך הלכנו לתופרת, אמא ואני, ושוב בחרנו גזרה עדכנית, בד וצבע וקישוט שיער תואם.

יום לפני תענית אסתר צעדתי עם חברותיי המחופשות לבית הספר, תמירה ומסורקת ומאופרת ועטורה בשמלתי המעלפת.

ולכל מי ששאל בגבה מורמת למה התחפשתי על אף שזה היה ברור מאליו- עניתי שהנושא השנה בכיתה הוא חתונה ואני אני היא הכלה.

בפורים עצמו השקמתי קום ואצתי רצתי לחלק משלוחי מנות עטורי מלמלות ונשיקות לבנות.

"תמר! איזו יפה!" התמוגגו כל הדודות והחליפו מבטים מזועזעים ו/או תוהים ו/או לועגים ו/או מפהקים. אבל אני רק חייכתי באצילות והמשכתי הלאה.

"הו, כלה!" התרגשה אשה אחת ברחוב למראי, "ועוד בפורים!"

צחקקתי לעצמי. אין לי בעיה ללכת כל השנה עם תחפושת של כלה אם זה רק היה מקובל, אבל פורים זה הזמן האידיאלי....

"ברכה! אפשר לקבל ממך ברכה?" היא תפסה את יד ימיני ושמה אותה על פאתה המסורקת.

"אסתר צביה בת גילה, להצלחה ומציאת עבודה! וגם הבת שלי- טובה בת אסתר צביה, לזיווג הגון!"

החלטתי לזרום עם הגברת ומלמלתי כמה מילים לא ברורות תוך כדי כיווץ פניי בצדקנות.

"הו, איזו זכות, אני לא מאמינה! ברכה מכלה, לא סתם.... בואי, בואי, אני נוסעת עכשיו לכותל עם בעלי, בטח את רוצה להספיק ככה כמה מילים עם הקדוש ברוך הוא לפני החופה, והשעה לא מאוחרת בכלל... קדימה, הנה בעלי עם הרכב, אח! איזו זכות, להסיע כלה לכותל!"

"לא, אני לא....", מה הסיפור של בני אדם?! יש סיכוי שהיא שיכורה?!

"לא, זה בסדר, מתוקה, אנחנו ממילא נוסעים וזו תהיה הזכות שלנו... בואי"

והיא משכה אותי כמעט בגסות לתוך הרכב, מותירה אותי המומה ומשועשעת במושב האחורי.

הפקקים המעצבנים של פורים גרמו לאישה שמקדימה להתחיל לחפור, ואני החלטתי שאם כבר- אז כבר.

"אז מי סירק אותך? ומי איפר? את פשוט מושלמת!" היא התמוגגה.

"כן... ברוך השם, מלכי עטלינגר, מכירה? היא גם סירקה וגם איפרה אותי", אני גאה, נזכרת בקולה ההמום של מלכי הנ"ל כשקיבלה את ההזמנה שלנו לבוא ולאפר אותי...

"ווואו! מלכי עטלינגר! היא הטובה ביותר! כלות משריינות אותה עוד לפני שהן מתארסות!" היא כמעט לא נשמה מהתרגשות, "ואיזה תאריך מיוחד בחרתם לכם לחתונה! ממש זכות!"

ופתאום האסימון נפל לי בקול רעש גדול- היא. באמת. בטוחה. שאני. כלה. איך לא קלטתי את זה עד עכשיו??....

"אז מי החתן?" היא שאלה, ואני הבנתי שזה הזמן לגמור את הסיפור הזה. ומכיוון שהאפשרות לפתוח את פי ולהגיד לה שאני פשוט לא מה שהיא חושבת שאני לא בדיוק גירתה אותי, אז עשיתי את אחת הטעויות הגדולות ביותר בחיי- ניצלתי את ההזדמנות שהרכב עומד בפקק אינסופי, ופתחתי את דלת הרכב, רצה משם במהירות שלא הייתה מביישת אצן מקצועי.

ולמה זו הייתה טעות? כי לרוץ על נעלי פלטפורמה ושמלה ארוכה וכבדה הם לא התנאים האידיאליים לבריחה מהירה.

"הכלה!! היא בורחת!" שמעתי את האישה שאירחה אותי ברכבה צועקת, כמעט היסטרית.

המשכתי לרוץ בכל כוחי, נחושה להגיע הבייתה ולפשוט את השמלה המטעה.

טראחח.

החלקתי על התחתית הנפוחה, מתנשמת בכבדות.

המוני שיכורים וסתם ילדים התאספו סביבי, סקרנים ותוהים, ואני רציתי לקבור את עצמי.

ואם הייתה לי איזו מחשבה להתחפש גם בשנה הבאה לכלה- היא נמוגה ברגע הזה...

 

[Ruth 7884]

בני לא רצה להיות במסיבה הזאת.

הוא לא אוהב מסיבות. לא אוהב אנשים. ובטח שלא אוהב פונץ'.

אבל כשהבוסית שלך במשרד הביטוח מחליטה ש"גיבוש חברתי זה חובה", אתה מוצא את עצמך תקוע בחדר מלא אנשים שאתה בקושי מכיר, מחזיק כוס פונץ’ ומעמיד פנים שאתה נהנה.

לפחות הייתה לו תחפושת שלא דרשה ממנו להתאמץ: חולצה שחורה, משקפי שמש כהים ואוזנייה מזויפת שקנה בדוכן צעצועים. מאבטח. מינימלי, אלגנטי, ובעיקר – שקט.

ואז שני גברים בחליפות כהות ניגשו אליו.

"סוכן 67, סוף סוף הגעת."

בני פער פה.

המוח שלו ניסה למצוא הסבר הגיוני למה שהוא שמע, אבל המילים לא יצאו.

"כמובן," אמר אחד מהם בחיוך, "השתיקה האגדית שלך… תמיד ידענו שאתה איש של מעשים."

הם טפחו לו על השכם והובילו אותו החוצה.

והוא הלך. בלי להבין, בלי לרצות, בלי שום מושג איך זה קורה לו.

הרכב השחור עצר ליד מבנה בטון אפור. הם גררו אותו פנימה, במסדרון צר וקר עד שהכניסו אותו לחדר קטן.

מולו ישב גבר עם צלקת מפחידה על הלחי.

האיש זרק תיקייה על השולחן. "אנחנו עוקבים אחריך כבר שנים, 67."

בני לא זז.

זה לא אמור לקרות. זה לא יכול לקרות. זה לא קורה.

הוא פתח את התיקייה.

תמונות שלו… יושב בבית קפה, אוכל קרואסון.

"המסווה שלך גאוני," אמר האיש. "אף אחד לא חושד שאתה בעצם אחד הסוכנים המסוכנים ביותר שלנו. אתה חי חיים כפולים בצורה מושלמת. קובץ המסמכים המזויף שלך, הדרך שבה אתה מתחזה לאדם רגיל… אפילו אשתך והילדים שלך לא יודעים מי אתה באמת, נכון?"

בני בהה בו. אשתו? הילדים? הוא היה רווק כבר חמש שנים וחי בדירה שכורה עם ג’וק בשם רמי.

מישהו בחדר לחש, "הוא לא מכחיש."

"מובן מאליו," אמר השני. "הוא סוכן מקצועי."

זה לא איך ששתיקה עובדת!!!

"תדרוך קצר," המשיך האיש בצלקת. "אתה תחדור למתקן הביטחוני בבסיס הקריה, תגנוב תיק מסווג, ותצא משם בלי לעורר חשד."

בני עדיין ישב. בהלם מוחלט. המוח שלו לא הצליח לעבד את המידע מספיק מהר.

ואז, בלי לשים לב איך זה קרה, פתאום היו עליו בגדי טכנאי חשמל.

כבל מאריך הונח בידיו.

מישהו דחף אותו לכיוון הדלת.

והוא עדיין תקוע בראש בתוך החדר הקודם, מנסה להבין איך למען השם החיים שלו התרסקו ככה.

הוא עמד מול שער הבסיס, מחזיק ארגז כלים בלי שמץ של מושג מה לעשות עכשיו.

האוזנייה צפצפה. "67, דווח."

הוא שתק.

"שקט מוחלט. הוא כבר בפנים."

לא, אני לא בפנים!!!

השומר בשער בדק רשימה.

"לא רשום פה אף טכנאי."

בני בלע רוק. זהו, כאן אני נתפס, זה נגמר—

"אבל מצד שני, התקלה הזאת משגעת אותנו כבר שבוע," השומר נאנח. "יאללה, כנס."

מה?!?!

הוא נכנס. צעד במסדרון הלבן, עדיין לא מאמין שזה קורה.

הוא הגיע לדלת שהופיעה בהוראות.

היא, כמובן, הייתה נעולה.

האוזנייה צפצפה. "שלוף את מכשיר הפריצה."

איזה מכשיר פריצה?!?!

הוא פשפש בארגז הכלים ומצא… מברג.

"השתיקה שלו אומרת שהוא הצליח!"

למה כל דבר שאני עושה מתפרש כגאונות?!?!

הוא ניסה לפתוח את הדלת עם המברג.

זה לא עבד.

אז הוא פשוט… בעט בה.

האזעקה הושמעה ברעש אדיר.

"67, שיחקת אותה! הסחת דעת מושלמת!"

לא!!! לא שיחקתי כלום!!!

ואז – אזעקה.

חיילים רצו במסדרון.

בני ניסה לברוח.

הוא החליק על כבל חשמל.

הוא התרסק לתוך עגלת ציוד.

עגלת ציוד התנגשה בחיילים.

"מהלך מטורף!" נשמע בקשר.

אני סתם נפלתי!!!

ואז – שני חיילים קפצו עליו.

הוא היה בכלא.

הוא היה חופשי.

תא קטן. קירות אפורים.

הוא ישב בפינה, מנסה לעכל.

ואז, פתאום, הוא נשם עמוק.

משהו השתחרר בו.

הוא הרים מבט ואמר בקול צרוד:

"אני סוכן ביטוח."

השומר מחוץ לתא הרים גבה. "מה?"

"אני סוכן ביטוח! אני לא מרגל! אני לא סוכן חשאי! אני פשוט… התחפשתי!"

השומר הביט בו בשקט. ואז, לאט, עיווה את פניו.

"הוא שבר את השתיקה שלו."

"מה?"

"סוכן 67 נשבר!" השומר תפס את הקשר. "אנחנו מאבדים אותו, חייבים לחלץ אותו מיד!"

בני קם על רגליו. "לא!!! אתם לא מבינים, אני לא—"

מאוחר מדי.

האזעקות נשמעו ברחבי הבסיס. פתאום, פיצוץ החריד את המסדרון. רימון עשן הושלך לתוך התא, ממלא את החדר באובך סמיך. בני התחיל להשתעל, עיניו דומעות.

דלת התא נפרצה בבעיטה אדירה. חמישה גברים בחליפות טקטיות, חמושים מכף רגל ועד ראש, הסתערו פנימה.

"67, אנחנו מוציאים אותך מכאן!"

ידיים לפתו אותו. לפני שהספיק להתנגד, הוא נגרר החוצה, עיניו עדיין צורבות מהעשן. הקולות סביבו היו רמים – פקודות קצרות, יריות עמומות.

הוא ניסה לצעוק, להסביר, אבל אף אחד לא הקשיב.

הרכב השחור חיכה מחוץ לבסיס, המנוע פועל, הדלתות פתוחות לרווחה.

בני נגרר לעברו, רגליו נגררות, ליבו דופק בפראות. הוא ניסה להיאבק, לבעוט, לצרוח—

"אני לא סוכן! אתם טועים! בבקשה, תקשיבו לי!"

איש לא הקשיב.

הדפו אותו לתוך הרכב. הדלתות נטרקו.

המנוע שאג, והם זינקו קדימה.

האיש עם הצלקת ישב מולו, מחייך חיוך מסופק.

"זהו, 67. אתה בטוח. עכשיו—"

"לא!!!" בני התפרץ, עיניו מתרחבות בזעזוע. "אתם לא מבינים! אני לא סוכן חשאי! אני סוכן ביטוח! אני הייתי במסיבה!"

שתיקה.

הסוכנים סביבו הביטו זה בזה.

האיש עם הצלקת הטה את ראשו מעט, מבטו חודר.

ואז, פתאום, הוא חייך.

"כן," הוא אמר. "בדיוק מה שסוכן ברמה שלך היה אומר. ועכשיו למשימה הבא…"

"לאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!"

 

[קפטן אמריקה]

אני יודע מה עשיתם בפורים האחרון.

כולם מכירים אותי כטיפוס מאורגן ומחושב.
תמיד לפני כל חג ואירוע, אני מתכונן מבעוד מועד.
ובפורים? פורים זה הזמן שלי לזרוח,
בכל שנה אני מפיק תחפושת מקורית ומשעשעת, כזו שמדוברת בבתי השכנים ובקהילה.
ילדי האזור חוקרים אותי כבר מחנוכה, אורבים לי מאחורי רכבים ועמודי בניין.
"למה אתה מתחפש השנה, גלה רק לי!"
כמובן שנצרתי את סודי עד החג, או אז הייתי עוטה את הלבוש, קורץ למראה העכורה בחדר המדרגות ויוצא העירה.
התשובה המחוכמת כבר שגורה על לשוני, הסומק כבר ממתין בקצה לחיי למבוגר התורן שיצבוט בהן היטב יחייך, ויפטיר באנחה "נו, שנה הבאה בשניים בעזרת ה'".
כבר התרגלתי, יש לומר.
רווק מבוגר שכמוני, לא עליכם.
משהו באופיי לא מניח לי לנטוש את שמחת הפורים לטובת דכדוך וחמלה עצמית.
להפך, אני מנצל את ההזדמנות להתשובב עד תום.
השנה טרדו את מוחי כמה עניינים משמעותיים, לא הייתה לי המוזה עבור תחפושת מקורית.
אני לא אדם של הרגע האחרון,
אבל הוא לא ממש שאל אותי.
בלית ברירה, יצאתי השוקה
שעת דמדומים, ערב פורים.
מדפי החנויות כבר התרוקנו ממלאי השנה, וגם מלאי משנה שעברה כבר אזל.
אביזרים בגיבוב אקראי בכל מקום.
בעודי מתהלך בייאוש, מרים זוג משקפיים ובניסיון למזג עם בקבוקון דם מלאכותי וכובע של אהרון הכהן.
הבנתי שאני לא בכיוון.
אבל וחפוי התחלתי נסוב על עקביי כשלפתע דוכן הססגוני בקצה השוק לכד את תשומת ליבי.
הוא היה פינתי וכהה,כאילו מתנצל על עצם החלל שהוא תופס במרחב.
משהתקרבתי, התאכזבתי לגלות כי הוא מציע למכירה עתיקות ומציאות אלטע זאכען.
מה גם שהמוכרת הזקנה חייכה אלי חיוך חסר שיניים שגרם לי למתוח את שפתיי במבוכה, השתהיתי מספר רגעים בנימוס, סוקר את הסחורה.
ספרים מעלי עובש, כלי כסף וחרסינות בצורות משונות.
פסלוני נחושת קטנים בעלי הבעות מטרידות.
משפניתי ללכת, שמעתי קול צרוד ומתכתי "ילד, מה אתה מחפש?"
בכנות, ריחמתי עליה.
לא נראה כי היא מעמידה מרכולת שעתידה להימכר.
בלאו הכי תכננתי לתת מתנות לאביונים בריווח השנה.
"אני? אני מחפש את עצמי" עניתי מבלי דעת.
מבטה הצטדד. היא פשפשה בקפלי שמלתה המתבדרת, כאוהל הנמתח, שולפת מסיכת גומי עם שיער סינתטי מזדקר.
"מה זה סבתא? מסיכה של טראמפ?"
שאלתי בשמץ שעשוע.
הבעת פניה בלתי מפוענחת, היא רק הושיטה לי את המסיכה, נוקבת בסכום מוגזם עבור סמרטוט בריח טחב.
שלפתי את ארנקי, משלם את הסכום.
"חג שמח" אמרתי.
"שמח" היא השיבה.
תחבתי את המסיכה אל כיסי וחזרתי הביתה.
למחרת, הצום עבר עלי בקושי, הייתי חלוש ומאוכזב מעניין התחפושת.
בצר לי, לבשתי את המסיכה, ריח חמוץ עלה ממנה. ניגשתי אל המראה.
פנים מעוותות נבטו אלי ממנה, בבואת אימים.
לא. גבאי בית הכנסת יצקצק בשפתיו וילדי השכונה יבכו בלילות.
לא מעוניין בקפידות של שכנות היסטריות למיניהן.
בתנועה חדה משכתי את השיער הסינתטי והיבש שהוצמד למסיכה.
זעקת כאב קולנית. מעוותת.
השיער נדבק לשיערי.
בהיסטריה ניסיתי למשוך את הגומי מעל פני.
לשווא, מסיכת הגומי נדבקה לגרוני כמו בדבק נגרים.
קולות המאבק שיצאו מפי היו צורמניים ועבים, כל משיכה בפני מסיבה לי כאב עצום,
כמו אלפי צביטות של מבוגרי הקהילה.
חזרתי אל המראה
הפנים שלי התעוותו לחלוטין, המסיכה הפכה לחלק מעורי.
חולשה אפפה אותי, נאחזתי בקיר כדי להישאר על עומדי, ידי הרועדת מגששת אחר הפלאפון הסלולרי.
צרחה מחליאה בקעה מגרוני הזר.
הידיים שלי הפכו שעירות ומדולדלות.
שיניי נקשו זו לזו בתוך פי, מרגישות זרות ורופפות.

זו קללה.
הזקן שבתוכי כמו דיבר בתוך התודעה שלי.
זה לא אמיתי.
אתה הוזה.
קול נוסף מנסה להרגיע.
בעיניים עצומות למחצה הבטתי שוב במראה,
הסיוט השיב לי מבט מרושע.
דחף לא מוסבר לשוב אל הדוכן המקולל עלה בי פתאום.
הבטתי אל שעון היד שלי, מתעלם לחלוטין מרעמת השיער שצמחה עליה ועל הוורידים שהתשרגו לאורכה.
אחת עשרה וחצי.
יצאתי במהירות מן הבית, עד מהרה התחוור לי שגופי מתפקד כגופו של אדם בן שמונים,
צעדי איטיים, ברכי דואבות.
כשהגעתי למקום, עגלת המחירות עמדה מיותמת.
"הלו! יש פה מישהו! זקנה!" זעקתי בגרון צחיח, קולי כשל עולה מן השאול.
אזור השוק היה שומם לחלוטין, דוכנים נטושים נראו כצלליות מפלצתיות.
צמרמורות אחזה בי, קר.
הזקן שבי היה זקוק לסוודר.
ארור משחת, סיננתי לעצמי.
פנס הרחוב התעמעם לרגע, דמות חלפה במהירות על פני, בחור צעיר, חסון.
"היי" קראתי, כאילו מבקש לחלוק את חלום הבלהות עם דמות נוספת מן המציאות.
הצעיר הפנה אלי את מבטו,
חיוך שהכרתי מקרוב.
צרחתי.
הוא קרץ.
"עצור!" ריצתי הפכה מגושמת וכבדה,
האוויר התרוקן לחלוטין מריאותיי. אין לי סיכוי.
בן דמותי התרחק ונעלם באופק.

מה אגיד לכם ילדים?
את הזקנה מהדוכן כבר לא ראיתי מאז,
הקללה נותרה עימי לנצח
לא נותר לי הרבה זמן לחיות.
הקשיש המרושע שהתשלט על גופי גוסס לגמרי.

לפני שאתם עוטים מסיכה,
תוודאו שאתם מתחפשים
ולא מחפשים את עצמכם.

עבורי זה כבר מאוחר מידי.

 

[איפה אתההה??]

"אחי, אתה מגזים. אל תשווה את החטופים לשורדי שואה, זה לא כל כך נורא מה שהם עוברים שם"
"תשמע אבי, אני לא מתכוון לקלקל את הפורים שלי בלשכנע אותך כמה הם סובלים, לך תשמע את התיעודים שלהם" קרא לעברי אריה רגע לפני שעלה על האוטובוס המפוצץ.
אבל את התיעודים של החטופים המשוחררים אני לא יכול לשמוע, מפחד להרוס את התיאוריה שבניתי לעצמי על הסבל הקל והפשוט שלהם.
***
"אמהלה!!" "מי זה??"
צעקות בהלה נשמעו כאשר נכנסתי למסיבה בבית של סבתא לאה.
"אהה, זה אבי" חייכו בהקלה "איזה תחפושת, הפגזת!!"
כן, אני יודע שהפגזתי השנה. לבשתי בגדים שחורים קרועים ומלוכלכים, קשרתי לראשי מטפחת בד ישנה ואפילו צבעתי את פני בצורה שלחיי נראות שקועות ופצעים וחתכים מפחידים מעטרים אותי.
על הגב תליתי בריסטול עם התמונה שלי וכיתוב באדום בוהק 'תחזירו אותי הביתה עכשיו'
***
אחרי שסף ההתלהבות הגיע לשיא, ההתעניינות בתחפושת המפגיזה שלי פחתה קצת. שתיתי קצת-המון יין ונשאבתי לריקודים.
כמו סופו של כל שיכור, גם אני מצאתי את עצמי זרוק מתחת לשולחן במטבח של סבתא לאה, נוחר בכבדות.
***
"יאהוד, קום כבר יא כלב" מישהו בועט לי בבטן. אח, זה כואב.
אני מנסה להזיז את הרגל וחוטף עוד בעיטה.
פותח עין ימין הכי הרבה שאני יכול (רבע מגודלה המקורי) ומזדעזע לראות גבר ענק ושעיר עומד מעלי ובועט בי להנאתו.
נרדם שוב.
מתעורר, הרגל כואבת לי נוראות. אני מיילל בשקט.
"מה קורה אחי? לפחות אתה בחיים" סוף סוף אני זוכה לשמוע קול יהודי, איפה הוא היה עד עכשיו?
"מה, מי אתה, איפה אני?"
"הזיות, אחי? קורה לכולנו מדי פעם... בדיוק אתמול חלמתי שאני חוזר הביתה, אוי זה היה חלום טוב." היצור לידי מחייך חיוך אומלל.
אני נפנה להביט ברבע עין באדם לידי. היי, זה ההוא מהתמונות לתפילה, "מי אתה?" אני מביט בו שוב.. הוא בכלל לא דומה לאדם החי והשמח התמונות והסיפורים.
"אבינתן אור, תודה ששאלת. אגב אתה עדיין אוחז את התאריכים? אני איבדתי את זה לפני חודש, כשאיבדתי את ההכרה לשבוע."
"היום פורים" אני לוחש בחולשה ושוב נרדם.
***
מתעורר בבית חולים או משהו כזה.
הרגל שלי כואבת נורא ומגובסת בלבן עם קשקושים של ליצנים.
"אבי שלי איך אתה מרגיש?" אמא מתבוננת בי במבט דואג.
באוזניי אני עדיין שומע את אבינתן מאחל לי בחיוך אומלל "פורים שמח, אחי".

 

[מימיי]

אני תולעת ספרים.
קורא כשיש לי זמן, קורא כשאין לי זמן וקורא ללא הגבלת זמן.
ככה אני, חובב מושבע של המילה הכתובה.
לקראת פורים, בעודי מכין את עצמי לחג בקריאה של עוד סדרת ספרים אהובה, עלה במוחי רעיון נפלא!
במקום לחפש שעות וימים למה להתחפש, אני פשוט אתחפש לספרים האהובים שלי!!
ככל שגילגלתי במוחי את הרעיון - אהבתי אותו יותר.
בבוקר תחרות התחפושות, הדפסתי מלא כריכות של ספרים שאני אוהב והדבקתי על עצמי.
בחיוך מרוצה צעדתי ברחובות העיר, אנשים סביבי הרימו גבה, חלקם החמיאו ומיעוטם שאלו שאלות. אחד האנשים שבא להחמיא לי, החליט ללחוץ לי יד, ואני - מה אכפת לי, זורם. השבתי לו לחיצה.
אחרי שנפרדנו, הכנסתי באלגנטיות את היד לכיס.

מחכה לך בפיצרייה ברחוב החוצבים.
אלי הדר.

אלי הדר!!!
מה?? לא ידעתי שיונה ספיר כותבת על אנשים אמיתיים.
מישהו פה עובד עליי, ואני אתפוס אותו על חם!

קיפלתי את הפתק והחזרתי לכיס, לא כדאי להשאיר אותו ברחוב, אם הפתק אמיתי, אני אסתבך.

הגעתי למסעדה והתיישבתי בפינה צדדית, לפי מה שאני יודע מהספרים, הפינה תמצא חן בעיני אלי.
הוא נכנס, נראה בדיוק כמו בדמיון שלי, ומתיישב מולי.
אחרי היכרות קצרה, והכחשה לסדרת מרגל להשכרה, אלי מסביר לי שעוד מעט יכנס חבר טוב שלו שיסביר למה אני נמצא כאן.
''אם לחבר הזה קוראים אייל, אני מתעלף פה'' עדכנתי אותו, רק שידע.
''בהחלט קוראים לו כך'', קול נשמע מאחוריי ומבלי להסתובב אליו אני מוצא את עצמי על הרצפה, מעולף למחצה.

לאחר שתי כוסות מים ושלוש הצהרות שאני לגמרי בסדר - אייל החל לדבר על הסיבה שאנחנו יושבים שלושתינו יחד.
בקצרה - ביקום מקביל, בארץ כוזר, מלך אחד ששמו איסתרק צריך עזרה דחופה.
מכיוון שהוא יהודי שנמצא בגולה וחייב עזרה, המוסד אישר את הפעולה.
למה צריך אותי? אין לי מושג. אבל כמו שאמרתי - אני זורם!

בדרך לא דרך, הגענו לכוזר.
הדרך לארמון הייתה כל כך יפה, שכבר חיכיתי להגיע למשכן המלך.
הארמון למרות גודלו ויופיו - אכזב. בדמיוני הוא היה יפה יותר.
אבל, המלך אשר גר בתוכו פיצה על הכל. איסתרק, מלך חלומותי, ניצב מולי בגודל אמיתי ובאצילות יוצאת דופן.

בעודי מנסה להיזכר בברכה שמברכים כאשר ניצבים בפני המלכות, אלי דוחף את המרפק שלו לתוך המותן שלי. מסתבר שהוד רממותו שאל משהו ולא שמעתי.
מביך נורא.
''הכל בסדר'', נשמע קולו של השליט, ''אין לך מה להיות מובך''.
הוא קורא מחשבות?! זה לא היה כתוב בספרים!
''הוו, ידידי, אינני קורא מחשבות. אני קורא בני אדם''.
יופי, ועכשיו אני בטח בצבע של עגבנייה.
מרפק ננעץ בי מהצד השני, ''דווקא סלק מתאים לך יותר", אייל לוחש לי בחיוך מקסים. אני מחזיר לו חיוך משלי.

אחרי כל הכיף הזה, שמענו את בקשתו של הוד רממותו.
מכיוון שאני חתום על סודיות, אני רק יכול להגיד לכם שמילאנו את הבקשה, ביצענו את המשימה, ואפילו קיבלנו אות הוקרה!!.

באותה דרך לא דרך בה הגענו, חזרנו ליקום שלנו. אלי ואייל נפרדו ממני בצ'אפחות רציניות בכל כתף, ואני המשכתי בדרכי לתחרות תחפושות.

בדרך, אחד האנשים שהחמיא לי, דפק לי על הגב (נס שלא על הכתף!) ושאל איפה הוא יכול להשיג את הספר הזה.
'הספר הזה', הוא לא אחר מאשר 'מרגל במבחן' ספר חדש מאת יונה ספיר ומיה קינן. מהדורה מוגבלת.

הסתכלתי על האיש בפרצוף מוזר, וברחתי משם.

 

[שמואל אגסי]

זהו. אין דרך חזרה.

הבטחתי, זה סופי, לא הייתה לי ברירה.

עד לפני כשעה הייתי אמא מאושרת.

היה לי בן תלמיד חכם, עם זקן לבן ארוך, פראק רבני גדול, וכובע המבורג של ראש ישיבה.

אבל לפני שעה הדלת נפרצה בסערה. מוישי נכנס פנימה. פניו אדומות ונסערות. זה אף פעם לא מבשר טוב.

אני באמצע להקציף ביצים. ליתר דיוק, באמצע להפריד חלמון מחלבון. זמן מושלם לדיונים מעמיקים.

"אמא, אני רוצה רובה". בלי שלום, בלי מה נשמע, חבל לו על הזמן.

"מה?"

"רובה כמו שיש ליענקי!". אמא למה הפה שלך פתוח"

במאמץ על סגרתי את הפה.

"ליענקי יש רובה?" שאלתי. אף פעם לא סבלתי את היענקי הזה.

"כן! יש לו רובה ענק, וגם רצועה גדולה שהוא שם על הגוף. ככה" מוישי ניסה לתאר את זה עם הידיים. הוא לא ממש הצליח

"למה יש לו רובה?"

"כי הוא מתחפש לחייל קוריאני"

הפה פתוח. בזה אני בטוחה. אני לא יודעת מה ניסיתי לעשות קודם, אבל מישהו צריך לנקות את הריצפה מהביצה שהתרסקה עליה.

"מה??!!. למה חייל קוריאני???"

"כי זה הכי מגניב להתחפש לחייל!!!" מה לא ברור?!

מאיפה בא הקוריאני. למען השם. איפה זה קוריאנה בכלל. אה, בעצם זו קוריאה. רגע אבל הצפונית או הדרומית?. לא חשוב.

"למה קוריאני? למה לא לחייל אמריקאי?"

"כי לזה הוא התחפש שנה שעברה"

"אז בריטי"

"לפני שנתיים".

"אז בהוטני". עוד ביצה הלכה. אני אפילו לא יודעת איך.

"מה?, יש דבר כזה?"

"נראה לי... לא חשוב. מאיפה בא לו הקוריאני"

"כי זה מה שנשאר". את מוישי זה לא הטריד. "אמא אני רוצה גםםםםםם"

"אבל אתה מתחפש לראש ישיבה. מה הקשר רובה?". חלאס עם הביצים האלה. אני בכלל לא זוכרת מה ניסיתי להכין.

"אני לא רוצה ראש ישיבה. אני רוצה חייל"

"אבל הזמנו לך תחפושת של ראש ישיבה. אי אפשר להחליף את זה לחייל"

"אז אני אתחפש לראש ישיבה עם רובה!".

מה למען השם.

"מתי ראית ראש ישיבה עם רובה?" שאלתי, והרמתי ידיי בתפילה.

"לא יודע. אבל יהיה לי רובה כדי לשמור על התלמידים אם יבוא מחבל."

"אבל בשביל זה יש בישיבה שומר"

"אז אני אתחפש לשומר"

מישהו צריך ללמד את הילד הזה פרק בהלכות שטאלעס'.

"אין לי בעיה שתתחפש לשומר. אבל מתי ראית שומר עם פראק והמבורג וזקן?"

"אז אני אתחפש לשומר שמוסר שיעורי תורה לתלמידים"

אוקי. חל שיפור במצב.

"אבל זה מוזר. ראש ישיבה מוסר שיעורים, ושומר שומר על התלמידים. מה זה הכלאיים הזה?" אני עוד לא התייאשתי.

"נו זה הנהפוך הוא של פורים".

לא. אתה לא תגייס לצידך את היהדות.

"די מוישי, מספיק עם השטויות. או שאתה מתחפש לראש ישיבה, או שאתה הולך לחיידר רגיל"!
ניסיתי להיות תקיפה. זה נכשל.

"אבל אאמאא, לכולם יש רובים, רק לי אין"

"לא נכון! אמרת לי שיצחקי מתחפש לדוור"

"הוא החליף לברינקס"

"וששלמה מתחפש לעורך דין"

"לא לעורך דין. למאבטח של המשרד"

מה קורה שם בכיתה הזאת??. מה המיליטנטיות הזאת?!

"חגי מתחפש למרדכי היהודי" ניסיתי שוב.

"נכון ולמרדכי היהודי יש חרב" עכשיו כבר התייאשתי.

"מי אמר לכם את זה?"

"פשוט, הוא היה משנה למלך אחשוורוש"

"נו"

"ולמשנה למלך יש חרב"

"באמת?"

"כן. ככה חגי אמר לי!"

"אז חרב זה גם טוב?, אולי תתחפש למשיח?"

חרב למשיח - יש מן הסתם, זקן גם, פראק והמבורג לא בטוח...

"לאא אמא!!!, אני רוצה רווובה!!!"
סגרתי את החלון. מישהו עוד עלול לשמוע, והמוקד של ער"ן פתוח בכל שעות היממה. גם בשעה קשה זו.

"אולי רק אקדח?"

לא נורא, הפראק יסתיר.

"אבל ליענקי יש רובה ארווווך!"

זה חסר תוחלת.

יש ארבעה ימים עד פורים. אני צריכה לחשוב על רעיון כלשהו.

מה לעזאזל יהיה הקשר בין ראשיבע' לרובה???!!!.



פורים הגיע. הרעיון שמצאתי לא היה אחלה.

מוישי יצא מהבית עם פראק גדול ועליו תלוי בצורה מוקפדת רובה ארוך ובולט.

על הפראק מאחורה הודפס בגדול "ספרא וסייפא"

זה הרעיון הכי טוב שמצאתי.

אני עכשיו באתר של יד 2. מחפשת דירת מסתור.

 

[חנה ש.]

ב"ה
שיננתי לעצמי: "כשאתה מאמין במשהו – אתה גורם לו לקרות."
רעיון גאוני. מסוכן, אבל גאוני.

השנה החלטתי להתחפש כמו שצריך.
לא סתם לזרוק על עצמי בד עם גומי ולהגיד שאני אביר.
לא, אני הולך עד הסוף.

שיננתי גם: "אין עני אלא בדעת."
וכן: "אם אני כאן – הכל כאן."

אז החלטתי – אני עשיר.
לא "עשיר בלב". עשיר-עשיר.
הון נזיל, השקעות חיות, בניינים על שמי, מיליארדים בבנק.
ואם כבר מיליארדים – חייבים לוק מתאים.

הסיפור איך השגתי חליפה מהודרת זה אופרה בפני עצמה,
אבל בואו נגיד שאם היה לי את הכסף שאני מדמיין שיש לי –
הייתי קונה אותה ביושר.

עמדתי מול המראה.
מבט רציני.
סידור העניבה.
כן, זה נראה טוב. אני מיליארדר. אמיתי. מהודק. מצוחצח.

אז יצאתי לשכונת הפאר בקצה העיר.
העיניים שלי סרקו את האחוזות כמו כריש רעב.
מצאתי את הבית שלי. ידעתי שזה שלי.
במילא לא הייתי צריך לקנות, לבנות או לתכנן –
רק לבחור את מה שהכי נראה לי.

ניגשתי לשער.
נעול.
מוזר... למה המפתח לא בכיס?

חיטטתי. חיפשתי.
ואז קול נשמע:
"אדוני, מה אתה עושה כאן?"

הבטתי בו. מבט של בעל בית.
"מה אני עושה? פותח את השער של הבית שלי."
אמרתי את זה כל כך בטבעיות – שהאיש פשוט...
פתח לי את השער.

וואו.
זה טוב יותר ממה שדמיינתי.
נדנדה מרופדת.
עצי הדר עמוסי פרי.
מזרקה מפכפכת.
לוח שחמט ענקי כמו בסרטים.

שיננתי: "אין עני אלא בדעת."
חברים, אני כאן. העושר כאן.
סוף סוף היקום עובד כמו שצריך.

ואז קרה הלא ייאמן.
אחד מאנשי התחזוקה של הבית הציע לי קפה.
ברור שהנהנתי בהתלהבות.
"בוודאי! קפה, מיץ תפוזים, אולי גם איזה קורסון?"

ואז הגיע אדם נוסף.
חליפה, מבט מכובד, יציבה של מישהו שבאמת...
מנהל את המקום הזה.

"היי, אתה!" קרצתי אליו.
"בוא נעשה ריקוד!"
אחזתי בידו והתחלתי לפזז קדצ'קה.

האיש נראה המום.
ואז התחיל לחייך.
טפח לי על השכם:
"חבוב, אני לא יודע איך הצלחת להיכנס לכאן – אבל הצלחת לשמח אותי."

"שמחתי אותך?!" חייכתי אליו חיוך זחוח.
"אתה יודע כמה עלה לי הבית הזה? בוא שב על הנדנדה, תשתה משהו – אני מזמין!"

האיש התגלגל מצחוק.
"שמעתם? הבחור מזמין אותי... לבית שלי!"

ואז, כמו פטיש בראש, נזכרתי במשפט השלישי ששיננתי:
"אם אני כאן – הכל כאן."

הוא קרץ אליי.
"אתה טוב. אני אוהב את זה."

הנדנדה הייתה כל כך נוחה...
העיניים נעצמו...

"ידידי!" קול העיר אותי.
פקחתי את עיניי.
הבית עדיין כאן.
אבל משהו... שונה.

המוח שלי התעורר, וכמו פנס שהודלק – זה היכה בי:
אני בבית של שמעון גרטנר.

שתיקה.
שקט.
ואז, כמו רעם ביום בהיר –
נזכרתי במשפט הראשון ששיננתי:

"כשאתה מאמין במשהו – אתה גורם לו לקרות."

אה.
זה עבד.
קצת יותר מדי טוב.

 

[הטעם המושלם]

לא רוצה להתחפש.
שכל העולם יקפוץ- אני לא רוצה להתחפש.
מצידי תודיעו את זה ברמקול של הבית ספר, או אפילו תסתובבו עם הרמקולים האלו על הרכבים בעיר ותדיעו- מלכי קליין לא- מתחפשת- השנה- לכלום!!!!!
למה? אולי עוד מאה שנה אצל הפסיכולוגית היא תקרא לזה תחפושופוביה או אני לא יודעת מה. אבל גם כשאני אהיה בת מאתיים עם אלציימר אני לא אשכח מה היה שנה שעברה.

סך הכל רציתי משהו מעניין, מקורי. לא משהו שכולן מתחפשות. לגיטימי, לא?
שנה אחרונה שאני מתחפשת. כיתה ז.
הנושא היה כמה בנאלי- הפכים.
אני- האדם הכי לא בנאלי בעולם- חיפשתי להיות משהו מיוחד.

לא שחור לבן- כל העולם מכיר.

לא חמוץ מתוק- כל העולם ראה.

לא יבש רטוב- מי לא יודע?

שברתי את הראש יחד עם כל צוות היועצים המשפחתיים למיניהם- מסבא רבה ועד לכבי בת ה3 שלקח לי שעה להסביר לה מה זה בכלל הפכים, ואחר כך מה זה בכלל תחפושת, ולסיום- למה אי אפשר כלה כמו כולם ודי.

לבסוף נפל הפור הוא הגורל על ללכת על התחפושת שתודו- שבחיים שלכם לא ראיתם!

מכירים את התחפושת של האיש שהולך הפוך?
נו בטח מכירים. זה כבר כמעט נדוש.

מכירים אנשים שהולכים ישר?
זה לא רק לא נדוש, אלא זה אפילו לא תחפושת.

ראיתם פעם איש עם שני ראשים?
בתחפושת של תאומים סיאמים. אבל גם זה פסה מהעולם וגם זה לא הפכים.

תחפושת עם ארבע רגליים וארבע רגליים?
זה מתחיל כבר להשמע מעניין.

אז חיברתי את כל זה יחד.
משאירה לדמיונכם הפורה לדמיין כיצד זה נראה. רק אומר שמרוב מקרויות לא ישנו אני ואמא שלי שבועיים כדי להכין את זה, וגם התחייבתי בתמורה שבועיים אחרי פורים לקפל כל יום כביסה וגם כלים. תשלום הוגן למדי.


נו יופי של תחפושת מקורית. מה הבעיה? חוסר השינה?

אז זהו שצרת הצרות היא שחוץ מראשי שעל כתפיי, היה גם ראש ענק שרק עליו עבדתי שעות על גבי שעות. הוא היה בין רגליי.

בבואי אל הכיתה בטעות גמורה, בתום לב מוחלט, שלעולם לא אשוב עליה- בפרט לאור ההצהרה החמורה כשבועה בתחילת הסיפור- התיישבתי קרוב מידי אל המנצחת על הקונפטי.

התוצאה העגומה היא ראש שנעקר ממקומו. לא שלי. חלילה. של האיש ההפוך.

אבל את ההאמבולנס היה צריך להזמין למורה שלכבודה נפתח הקונפטי. המסכנה לא ראתה את התחפושת המושלמת.
יהי זכרה ברוך.
(של התחפושת. למורה ולמפוצצת הקונפטי שלום.)

 

[שירת הכוכבים]

מנורת הרחוב הבהבה.
האוויר היה קר, והרוח שנשבה העיפה כמה עלים ממקומם.
יוסי הצטמרר בתוך מעיל העור השחור. נס שאמא החליטה להשיג לו את זה כחלק מהתחפושת, אחרת הוא היה קופא מקור. רק חבל שהרוכסן הרוס לחלוטין.
הוא פסע בסמוך לקירות הבתים, מפוחד מעט. קצת מטופש מצידו, הוא יודע, אבל כבר לילה, מוצאי פורים, והוא חושש משיכורים.
באזור הזה, הקרוב יחסית לביתו, מסתובבים תמיד אנשים קצת מפוקפקים, ובמוצאי הפורים מספר השיכורים אמור להכפיל את עצמו פי כמה וכמה.
יוסי הידק את אחיזתו בשקית האטומה אליה הכניס את משלוח המנות שקיבל מנתי, חברו לכיתה. אין לו כוח כבר, הוא מותש אחרי הסבב הארוך שהיה לו היום.
חתולה יללה בקצה הרחוב, מקפיצה אותו לרגע.
הוא נשך את שפתו בעצבנות והמשיך הלאה. רק עוד שני רחובות והוא מגיע הביתה.
קול נורא נשמע פתאום.
יוסי חייך קלושות, שוב נפצים. כל הילדים בכיתה, כמעט, קנו נפצים. רק לו אמא לא הסכימה. חבל. או שבעצם...
הקול שב ונשמע.
יוסי קימט מצח חרד, בעצם זה לא כל כך נשמע כמו נפץ. במהלך כל היום הוא שמע כמה וכמה נפצים, וזה לא בדיוק נשמע ככה. אממ...
שוב.
יוסי התקדם הלאה ברחוב, לחוץ מעט. קרה משהו? מה זה, זה יריות?
טוב, לא משנה, הוא צריך לפנות עכשיו לרחוב הבא. תכף הוא בבית.
יוסי פנה ימינה ועצר באחת.
מלפניו, סמוך ממש לקיר, עמד גבר לבוש שחורים. בידו הוא אחז בחפץ כהה, המזכיר קצת את זה שאמא נתנה לו הבוקר שיתקע בחגורתו, כחלק מהתחפושת.
"צריך להתקשר למשטרה, מהר!" צרחה אישה מאחד החלונות, וברחוב עצמו רצו כמה אנשים אל תוך בניינים.
מבלי לחשוב שלף יוסי את אקדח הצעצוע מחגורתו. טוב, הוא לא יכול לירות איתו, אבל הוא יכול לאיים.
הוא הניח את השקית שאחז על הרצפה, היא גם ככה כבדה לו מדי. אחר כך ייקח אותה.
יוסי התקדם אל המחבל שנראה כחוכך בדעתו לאן לפנות.
רגע, הוא נורמלי? מדובר במחבל מתועב שלפני רגע ירה פה באנשים. מה הוא מתקרב אליו בכלל? הוא צריך לברוח!
מאחד החלונות הציץ אליו מישהו, בעיניו האימה מוחשית. מבטיהם נפגשו לרגע אחד. העיניים התרחבו בהקלה ניכרת.
יוסי נעץ את עיניו באקדח שבידו. המחבל עדיין עמד בגבו אליו. בעוד רגע הוא עומד לפנות!
הוא התקרב אליו ברעד, חש את פעימות ליבו מאיצות. נעמד מאחורי המחבל, ממש קרוב אליו. ידו השמאלית הצטרפה לזו הימנית, אחזה באקדח. הוא יישר אותו, חש מטופש להחריד, ונעץ אותו גבוה בגבו של המחבל, כמו שקרא בספרי מתח.
"תרים ידיים או שאני יורה" הוא קרא, מנסה לבגר את קולו ככל הניתן. איזה משפט מטופש, ואיזו סיטואציה גרועה. למה ילד בן שלוש עשרה מעז בכלל להתקרב למחבל חמוש, למה. איזה טיפש הוא.
זה הסוף שלו.
יוסי מצמץ לרגע, ואחר נשם לאט ובשקט.
תמיד הוא ידע שיש לו קול בוגר.
עובדה שידיו של המחבל הורמו באיטיות למעלה.
מה עכשיו? הוא עפעף בחוזקה, לא יודע אם להתרגש או לא. "זרוק את הנשק על הרצפה" פקד לבסוף, מקווה שלא שומעים את הרעד בקולו. נראה לו שזה מה שאומרים כשתופסים מישהו עם נשק.
קול האקדח שנפגש בקרקע הדהד לרגע ארוך ונדם.
יוסי בהה באקדח הזרוק. זהו? או שיש עוד משהו? אה, צריך שהנשק יהיה רחוק.
"תבעט אותו לכיוון העץ ממול" הוא הורה למחבל הארור שנותר עם ידיים מורמות, לפקודתו של ילד בן שלוש עשרה. אין תזוזה. אולי היה כדאי שימעט במילים.
אולי עכשיו המחבל קולט שמדובר בילד.
הערבי שלח רגל, ויוסי עצר את נשימתו. הוא הבין? הוא קלט, שמע על קולו? הוא עלול להפתיע אותו-
האקדח נבעט בעוצמה קדימה, לכיוון העץ עתיק היומין שתמיד הפריע להולכים על המדרכה.
קולות סירנה נשמעו מאחור, יוסי פחד להסתובב.
"יפה, אנחנו רואים שהזירה בסדר" אמר מישהו מאחוריו, קולו נשמע קרוב יותר בחלקו השני של המשפט.
כמה שוטרים רצו בהמשך הרחוב, מחפשים.
"היה איתו עוד מישהו?" חקר שוטר ממולו.
"לא יודע, לא ראיתי" הגיב יוסי בבלבול. אולי שמישהו יאזוק את המחבל הזה, ויפתור אותו מלעמוד כמו טיפש עם אקדח צעצוע?!
"תמשיכו לבדוק אפשרות לשותף" פקד השוטר למכשיר קשר, והניד בראשו לשוטר נוסף, "אזוק אותו עכשיו".
סוף סוף. יוסי נשם עמוק, והחזיר את האקדח לחגורה ביד רועדת.
"ממש צעיר, אתה" השוטר ממול, כנראה המפקד, תקע בו מבט מופתע. "אתה מכאן? אני לא מכיר אותך. מה השם שלך?".
"יוסי" יוסי התנשף, הוא חייב לשתות. הוא חייב הביתה, דחוף.
אין לו מושג איך הוא צנח בכלל למקרה המטורף הזה. אין סיכוי שרבקי תאמין לו... וגם לא החברים בכיתה...
"מה ראית?" חקר אותו המפקד, ולא היה נראה שהוא מתכוון להציע לו כוס מים או לחלופין, לחזור הביתה.
"שמעתי אותו יורה, באתי וראיתי אותו עומד פה. אז הוצאתי את האקדח ואיימתי עליו" יוסי ניסה להסדיר את נשימותיו. אין צורך לכעוס על המפקד הזה, הוא כנראה רוצה לברר את האירוע, ולא חושב בדיוק על הילד העייף שמולו.
"המפקד הנהן ורשם משהו בפנקס. "אפשר את תעודת השוטר שלך?".
"מה?" יוסי בהה בו. הוא מתבדח, מן הסתם, אבל אין לו כוח לבדיחות, וכדאי שהוא יבין את זה מהר. "אין לי".
"מה זאת אומרת? היא לא עליך?" המפקד התרגז. "אתה יודע שזה מנוגד לנהלים!".
יוסי לא ידע אם להמשיך להיות בהלם או לצחוק. "אני... אני בכלל לא שוטר, זו תחפושת!" לא היה לו כוח לצחוק.
"מה?" הפעם היה תור המפקד לבהות בו, "בחיי לא שמעתי תירוץ כזה מטופש!".
"פורים היום" יוסי לא הבין את התדהמה, "באמת התחפשתי! אני רק בן שלוש עשרה, בכלל".
לרגע היה נראה שהמפקד לא מאמין לו. הוא בחן אותו ארוכות, ועיניו גדלו.
אחד השוטרים צחק. "כל הכבוד, ילד, הצלת פה אנשים" הוא לחץ את ידו של יוסי הנבוך.
"אני בשוק, אתה באמת ילד!" המפקד התעשת לאחר רגע, "חשבתי שאתה סתם נמוך! מסתבר שאתה דווקא גבוה... אסור לי לתחקר אותך, בעיקרון, אבל אני חייב לשמוע ממך איך זה התרחש. קח, תתקשר לאבא שלך שיאשר או שיבוא".
יוסי הביט במבוכה בפלאפון החכם שהושט לו, "לא צריך, אני גר קרוב" הוא מלמל, מביט כה וכה.
"אני אלווה אותך הביתה. דקל, נהל פה את האירוע בינתיים. יובל, תכניס כבר את המפגע לניידת" המפקד החל לפסוע קדימה, "איפה אתה גר?".
יוסי הסמיק כליל. "כאן, ברחוב הזה" הוא מלמל, והצביע על השלט בקצה הרחוב.
המפקד פתח את פיו כדי לומר משהו, אך יוסי לא הקשיב לו.
הוא פשוט פתח בריצה מהירה. העיקר לחזור כבר הביתה, ולספר לאמא על הדבר ההזוי שקרה לו היום.
מה שבטוח, הוא לא יתחפש לשוטר יותר... או אולי אפילו לא יתחפש בכלל...

 

[ח.ד. וחלק]

בס"ד

מנדי הביט במראה בסיפוק, סידר את העניבה, יישר את הצ'ופ בשיער הבלונדיני, ורק אז עלה חיוך על פניו. "מושלם!"
הוא עטה ארשת רצינית כיאה לתחפושתו ויצא מהבית בצעדים אדנותיים.

בדרך פגש את מוישה השכן שברגע הראשון עמד נדהם ורגע לאחר מכן פרץ בצחוק אימתני חסר שליטה תוך שהוא אוחז את בטנו וכמעט קורס - על מאתיים קילוגרמיו - על המדרכה.

"וואו, מנדי, אחלה תחפושת! לא זיהיתי אותך כמעט! רגע, תגיד מנדי, זה לא בנאלי מדי להתחפש לטראמפ? מתאים לך רעיון יותר יצירתי, לא?"

מנדי כמעט יצא מכליו ושילח אליו את אחד המבטים המצמיתים שלו. "תגיד, שמעת על הגיהינום פעם?"

מוישה התנדף משם במהירות ומנדי המשיך בדרכו בהליכה מעודנת ונינוחה.
בזווית עינו קלט חילוני שדיבר במהירות ובשקט בנייד שלו, תוך שהוא מעיף מבטים גנובים לעברו. מנדי התעלם באנחה ורטן לעצמו בשקט על נימוסים והליכות.

אך הוא לא הספיק להתרחק, כיון שתוך פחות מחצי דקה הקיפוהו ניידות משטרה, אופנועים, טנדרים של יס"מ, יחידות מיוחדות, שב"כ, מוסד ומה לא. המחזה המבעית הזה גרם לו להרים את ידיו אינסטנקטיבית ולפעירת עיניו עד לגודלן המקסימלי פלוס.

בין רגע הוא הוקף באקדחים שלופים ובהמון-חמוש-זועם-וכועס-מאד. רגע לפני שהתעלף הספיק לשמוע צעקה: "המפקד, הוא בידינו!"

מנדי התעורר לחדר אטום נטול אויר. ידיו היו קשורות והוא ישב על כיסא מול אדם רחב מימדים שביום-יום לא רצה לשמור עימו על קשרי ידידות מיוחדים. האדם מולו המהם בהנאה, ואז, ללא התראה מוקדמת, הניף את ידו והנחית אותה בעוצמה על לחיו הימנית שיצאה מידית לפנסיה מוקדמת.

"טוב לראות אותך מיסטר טראמפ" נהם המגודל למראה מנדי הנשנק מכאב, "אני מניח שאתה יודע מדוע הנך כאן, אבל גם אם לא, אני רק באתי להבהיר לך שחיי תפנוקים לא תקבל כאן, כן? הא הא!" גיחוך קל ליווה את מילותיו.

"אני דורש לראות עורך דין עכשיו!" קרא מנדי בחצי ייאוש תוך שהוא מתחיל להפנים את מצב הביש אליו נקלע. "חלה כאן אי הבנה מצערת. אני לא האדם שאתם מחפשים!" ניסה להתחנן על נפשו, אך המכה הבאה שהנחית עליו הר האדם שמולו גרם לו להיכנס לערפול חושים בינוני.

הוא התעורר שוב לתוך חדר מצחין ומעלה עובש, על מיטת דיקט מכאיבה. שמיעתו איימה לצאת משימוש כיון שחבריו לחדר הנעימו אותו בנחירות קולניות. הוא התרומם בכאב. נחירה אימתנית כמעט שיבשה את שיקול דעתו, הוא התנודד מסחרור וקרס על המיטה, מתעלף.

לא נלאה את הקוראים בתלאות שעברו עליו מאז אותו יום, אבל לאחר חודשיים ימים הוא מצא את עצמו מול הרכב שופטים נטולי אמפטיה ותובעת ראשית שעמדה ושטחה את טענותיה לכבוד בית המשפט.

התובעת הייתה לא אחרת מאשר היועמשי"ת שעליה שמע רבות ונצורות, וזה גרם לאגלי זיעה לזרום במורד גבו. הוא האזין ברתק לאישומים המופנים כלפיו.

"בשם מדינת ישראל, אני מאשימה את מר דונלד טראמפ באישומים הבאים:
1. מתן אישור וגיבוי לרצח עם.
2. הריגת חפים מפשע בעיירת הנופש התמימה צנעה שבתימן.
3. הבאת סיוע צבאי למדינה פושעת ודיקטטורית.
4. הבעת תמיכה בהגלייה בכפייה של ילדים רכים שכל עוונם הוא שהחזיקו רובה וניסו לרצוח אסירים ישראליים פושעים בדרכם לרכבי הצלב האדום.
5. הסרת סנקציות מטרוריסטים יהודים שגזלו שטחי ענק ממוסלמים יקרים.
6. ניסון הפיכה שלטונית בארצות הברית על ידי קביעת חוקים בידי נבחרי ציבור ולא באמצעות נבחרי שמאל.
7. ביזוי של דמות נערצת בעולם הנלחמת ברוסיה בגבורה..."

בשלב זה מנדי איבד את זה לגמרי והחל לפרכס קשות לעיני המצלמות של ערוץ ישראלי מסוים מאד שהורשה רק לו להשתתף בדיון. כתבת הערוץ דיווחה בפאתוס על כך ש"האישומים כה חזקים ותפורים היטב עד שהנאשם רועד מפחד". פרשן הערוץ הוסיף: "סביר להניח שגזר הדין יהיה קשה" ו"מזל שיש לנו בג"צ כדי לסדר את העניינים, אין אדם שהוא מעל החוק!"

הדיון המשיך להתנהל לעיני העולם שעצר את נשימתו.
ואז זה קרה.

פיצוץ אדיר העיף את דלת אולם הדיונים ממקומה והשירות החשאי פרץ אל האולם ברובים שלופים.
מהומת ענק התחוללה למשך כמה רגעים. אנשים נשכבו בידיים מורמות, זעקות אימה מילאו את המקום, אנשי משמר בתי המשפט הוריד את נשקם במהירות והשופטים איבדו בבת אחת את דמות השומר היודע כל וכמעט פרצו בבכיות רמות שוברות לב, תוך כדי שהם רועדים כעלים נידפים ואפילו לקחת את הפטיש אין בכוחותיהם.

שדרני הערוץ הליברלי התנדפו מהמקום והשאירו את המצלמות שהמשיכו לתעד את רגעי הדרמה.

אל בימת השופטים ניגש בצעדים כועסים, לא אחר מאשר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. הוא נטל את הפטיש והטיל אותו בעוצמה על השולחן.

בשקט שהשתרר, ניתן היה לשמוע את דבריו בבירור:
"משהו מאד לא יפה קרה כאן היום. הדבר הזה ממש לא נעים לי וגרם לי לאי נעימות מאד גדולה, וורי גדולה!"

מנדי, שהספיק לקום בפעם השישית מהתעלפויותיו, לא האמין למראה עיניו. גופו התרפה ומגרונו בקעה אנחת רווחה קולנית שתפסה את תשומת ליבו של הנשיא.

"לקחתם אדם חף מפשע והושבתם אותו על כיסא הנאשמים כאחרון העבריינים. זה נראה לכם הגיוני?"

אנשי השירות החשאי היו עסוקים בקיפול האירוע והעמיסו על רכביהם את צוות השופטים, את אנשי האבטחה, את שדרני הערוץ הסורר ואת ראשי הארגונים הישראליים שהגיעו לצפות בדיון.

"אני מודיע על הפסקת תמיכתי במערכת המשפט הישראלית ועל הסגרתם של ראשי השמאל הישראלי שהשתתפו כאן היום לארצות הברית. נבוא איתם חשבון ארוך וקצת לא נעים"

"כך זה ממש נעים לי וחוסך לי המון עגמת נפש מיותר. אני אוהב שנעים לי, אתם לא?"

- - - - -
​

לאחר טיפולים רפואיים ותהליך שיקום קצר שאף כללו את הסרת התחפושת, הוזמן מנדי לבית הלבן והתקבל שם בכבוד מלכים על ידי הנשיא וצוותו.

בהגיעו חזרה לביתו בארץ, הופתע לראות את שכנו מוישה רועד מצחוק קורע לב: "איזה תחפושת מנדי, שיחקת אותה!"

 

[chana salama]

פעם ראשונה שלי כאן באתגר, מקווה שיצא טוב..
–
שני מהירה לצאת מהאולפנה חזרה לביתה, היא די מיהרה באותו היום, האמת היא תמיד ממהרת לצאת,
מי רוצה להישאר עוד רגע באולפנה?
"מחפשת חברה לתחפושת?"
"מה?" שני הסתובבה מופתעת לאחור וראתה לתמיהתה את אחת השמינסטיות, מדברת איתה,
ואוו איך זה הגיוני בכלל?
"אני רוצה להתחפש ביחד עם עוד מישהי, יש לך כבר תחפושת?"
"האמת שכן.." שני המשיכה ללכת למרות ההפרעה הבלתי צפויה,
"למה את מתחפשת?" המשיכה ההיא מבלי להתייחס לשני הממהרת,
"אני מתחפשת לאחות" השיבה בלי מחשבה, האמת זה לא סוד, מה אכפת לה שידעו למה היא מתחפשת?!
"ואיי רעיון מגניב! איך לא חשבתי על זה! האמת נגמרו לי כל הרעיונות… רוצה שנתחפש ביחד?"
"לא אכפת לי שתתחפשי גם לאחות…"
"או - קיי חח נתראהה, אגב קוראים לי שילי"
"אני שני בי אני ממהרת."
"ביייייייייי" שילי נופפה לשלום בהתלהבות לחברתה החדשה לתחפושת
. . .
שני נכנסה בחשש לכיתתה, יום התחפושות הגיעה ותמיד מסקרן מה יהיה תגובת הסובבים לתחפושת,
כשנכנסה בשער האולפנה לא ראתה אף אחת מחברותיה אבל בכיתה בטוח יזהו אותה.
כל הבנות באולפנה היו מחופשות בשלל תחפושות מקוריות וגם כאלה שפחות, האווירה הפורימית חגגה ובכללי יום התחפושות זהו יום עמוס בחוויות.
"הי, שלום" שני קראה לחלל הכיתה, מחכה שמישהי תשים לב אליה.
הבנות הסתובבו לכיוונה וכשראו אותה חזרו מיד חזרה לעיסוקיהן, שני התפלאה מההתעלמות המוחלטת של חבורותיה, ממתי הן ככה? תמיד אומרות שלום לכל מי שנכנסת לכיתה, גם אם היא לא חברה שלהם.
היא התיישבה במקומה וחיכתה בחוסר סבלנות לחברתה רוני, היא בטוח לא תתעלם ממנה..
"שנייייי מה קורהה?" רוני התיישבה לידה, "את נראה כמו אחות אחרי משמרת ארוכה מאודד, הכל בסדר?"
"ידעתי שאת לא תתעלמי ממני…" אמרה שני במירמור
"מה? למה שאני יתעלם ממך?"
"לא ידעת משום מה כל הבנות בכיתה התעלמו ממני.."
"מה? חוצפה! אני אטפל בזה!"
"בוקר טוב בנות ופורים שמח" המחנכת נכנסה לכיתה וקטעה את הצהרתה הנחרצת של רוני, המורה הסתכלה לכיוון של שני, מרימה גבה.
"אמנם יום תחפושות היום אבל כל בת צריכה להיות בכיתה שלה."
"מה?" שני קראה בקול, למה גם המורה מוזרה?
"תחזרי לכיתה שלך שילי" המחנכת הייתה נחרצת. איפה האווירה הזורמת של פורים?
רוני התגלגלה מצחוק וגם שני הצטרפה אליה, המורה חייכה גם,
"טוב אם את כל כך מתעקשת להשאר כאן… אגב תחפושת יפה רציתי להגיד לך מקודם שאת ממש דומה לשני"
"אבל זאת שני" המשיכה לצחוק רוני, המחנכת ממש חמודה, אבל בדרך כלל ממש לא זורמת, נחמד שפעם בשנה יש איתה צחוקים
"ובכלל המורה, לא ראיתי אותך לפני שנכנסתי לכיתה…"
משום מה המורה החליטה להתעלם והתחילה בהסבר קצר על סדר היום לפני התפילה.
. . .
לקראת סוף היום הגיע שיאה של התוכנית - מסיבת פורים שווה לכל בנות האולפנה,
היו אחראיות עליה השמינסטיות של אותה שנה, והן, שכבה שמשקיעה מאוד,
בכל הזדמנות הרימו הפקה ברמה גבוהה אז המסיבה הזאת בטוח תהיה משהו מיוחד ובילתי נשכחת!
אבל שני הייתה קצת ממורמרת, הרגישה שנגנבה לה הזהות והתחפושת משום מה אף אחת לא האמינה שהיא שני, כולם חשבו שהיא שילי המעצבנת, כן היא מעצבנת! למה היא התחפשה בדיוק כמוהה???
"יאלה שני תשחררי יהיה כיף במסיבה, וגם צחוקים - אם כולם שחושבים שאת שילי… הרי היא הבת הכי מפורסמת באולפנה.." רוני עזרה לה לנחות חזרה למציאות, מזל שיש אותה
הן נכנסו לאולם הכנסים הגדול, שהיה מקושט בהמון אורות צבעוניים ושלטים עם משפטים פוריימים מצחיקים.
"שיליי מה את עושה כאן?" עוד שמיניסתית לא מוכרת ניגשה אליה, שני החליטה שהיא נכנסת לדמות
"מה זאת אומרת? למה שאני לא יהיה כאן??"
"לפני שניה ראיתי אותך ליד ההגברה.. מהירה כמו רוח" החזירה לה ההיא
"בואי נלך ליד ההגברה" דחפה אותה רוני
"בשביל מה?"
"פשוט זרמי"
"טובב"
שני נגררה אחרי רוני לכיוון ההגברה, אבל לא ראו שם את שילי או כדברי רוני - הן לא ראו מישהי שנראית כמוהה, אז הן חזרו לחברותיהן לכיתה, שביינתים התרגלו לנוכחותה של 'שילי' ונהנו מהמסיבה רקדו ושרו, כמובן שכל כמה רגעים ניגשה לשני בת אחרת להחמיא על ההפקה….
לקראת סיום המסיבה ראתה שני את שילי יוצאת במהירות מאזור האולם, שני החליטה לרוץ אחריה, רצתה לדבר איתה, אבל היא לא הספיקה לצאת מאולם
"לאן את חושבת שאת הולכת שילי?" היא שמעה מהרמקול, אוטומטית נעצרה והסתובבה לאחור בשאלה, סתם כי התרגלה כבר שכל היום קוראים לה שילי, כשנזכרה שהיא לא הסתובבה חזרה לכיוון היציאה, היא לא הספיקה להגיע אליה, כששמיניסטית אלמונית תפסה בידה וגררה אותה לכיוון הבמה
"טובב חברותת, המסיבה שלנו הגיעה לסיומה, אבל השמחה האמיתית רק התחילה כיוון שפורים הוא בעוד יומיים, אז אני רוצה להודות בראש ובראשונה למנהלת היקרה הגב'...." המשיכה ההיא ליד הרמקול ללהג
"די תעזבי אותי" שני התחננה, "אני לא שיליי!!!!"
האלמונית צחקה, "איי א אי מה אני יעשה שנה הבאה בלעדי החוש הומור שלך בשירות??"
שני כבר היתה ממש קרובה לבמה היא ראתה עליה את המנהלת עם זר פרחים בידה לוקחת את הרמקול
"אז אני רוצה להודות לתלמידה חביבה שבלעדיה כל מה שהיה כאן היום לא היה קורה, שעומלת וטורחת תמיד מאחורי הקלעים והגיע הזמן שנגיד לה תודה"
המנהלת הסתכלה לכיוון שני וסימה לה לעלות לבמה בחיוך
"אבל אני לא שילייייייי!!!!!"
"אין טעם להתבייש חמודה", המנהלת צחקה
"ואני בכלל לא אוהבת זרים.." הוסיפה לעצמה ונאלצה לעלות מובכת לבמה עם ראש מורכן, למול כל מבטיהם של בנות האולפנה והצוות, המנהלת הגישה לה את הזר בחיוך והצלמת הנציחה את הרגע, תוך כדי כך ראתה שני את שילי בכניסה, עומדת מופתעת
"הינה היא!" היא צעקה והצביעה לכיוון, כולם סובבו את ראשם לראות במה מדובר, אבל שילי שהבינה את הסיטואציה הספיקה להיעלם, לא לפני ששלחה לשני חיוך משועשע.
. . .
כל הנשים הגיעו לבית הכנסת לשמוע קריאת מגילה, שני היתה מהמקדימות, אהבה לתפוס מקום ליד המחיצה, ששם שומעים הכי טוב, היא הייתה עסוקה בלחלום על האוכל הטעים שהכינו לצאת הצום, כשמישהי התיישבה לידה
"הי שני, פורים שמח!"
שני הביטה בה, זאת הייתה שילי, היא גילגלה עיניים
"חח רציתי להגיד לך סליחה, האמת זה לא היה בכוונה, גיליתי שאנחנו ניראות אותו הדבר רק במסיבה.
וכשהעלו אותך לבמה, אבל לא רציתי להרוס לך ת'רגע…" סיימה בקריצה
ולמזלה של שילי בדיוק הבעל קורא התחיל לברך את ברכות המגילה...
–

 

[אוראל סולטן]

האתגר נסגר.
תוצאות בעז"ה בל"נ בקרוב...

 

[אוראל סולטן]

טוב, אז לאחר אין-ספור דיונים קשים יחד עם שלושה שופטים חמורי-סבר (היועמשי"ת יצאה לנבצרות...), הגעתי למסקנה שלמרות שכולם טובים ומעולים וכו' וכו'...
צריך לבחור בזוכים.

אז ישבתי, וסיננתי, וסיננתי, וסקרתי, ושיניתי, ולבסוף...

במקום השלישי זכו:

@ח.ד. וחלק ו @מימיי

שכתבו סיפורים יצירתיים ומקוריים להפליא.

במקום השני:

@איפה אתההה??

על סיפור מצמרר ואקטואלי מתמיד שנתן לנו נקודת מבט נוגעת וחשובה.

ובמקום הראשון...

@קפטן אמריקה

על צ'יזבט מותח, מסקרן וחדשני במיוחד.
מגיע לך.

תודה רבה על הבמה הנפלאה, באמת שכולכם הייתם מעולים.
בהצלחה בכתיבת האתגר הבא!


אם מישהו רואה את עצמו נפגע ח"ו מתוצאות האתגר, הוא מוזמן לפנות אלי באישי וכדו', ואני אשתדל להגיב לו בחזרה...