סיפור בהמשכים הרובד החמישי - סיפור בהמשכים

[אוראל סולטן]

אז אחרי הרבה זמן בו נעדרתי מרחבי הפורם ללא קול ועונה, סוף סוף הגיע הזמן לחשוף את הפרויקט עליו עבדתי בעמל רב כל כך (או לייתר דיוק: ביותר מדי עצלנות) במשך השבועות האחרונים.

סיפור בהמשכים חדש! (יש אישור למחיאות כפיים...)

הפעם הסיפור הוא בסגנון פנטזיית מתח וטיפה מד"ב, אך בטיפה שוני מהפעמים הקודמות...

מקווה שתיהנו!

 

[אוראל סולטן]

פרולוג.

הוא עומד למות.

הוא יודע את זה לפי השְחור שמתנוסס אל מול עיניו. לפי רגליו הקורסות אל תוך החפירה. לפי זעקות השבר שבוקעות מגרונו, למרות שאינו רוצה בהן.

הוא ידע עד כמה הקרבות גבו הרוגים, עד כמה אדום הדם הנשפך על אדמות הבור, עד כמה כואבת הפרדה מאיבר חיוני באמצעו של לילה קר, וכעת גם חש זאת על בשרו. הוא ידע גם, לדוגמה, שפגיעה שוטפת במערכת הכליות הממחזרת את דמו, פירושה למות תוך כחמש דקות.

הוא עומד למות.

ההבנה הכתה בו בפתאומיות כזו חדה, עד שהיא גרמה לגופו לקפוץ לרגע, ואחר כך גם להיאנח בכאב. הוא. עומד. למות.

הוא. למות.

שריקה חדה נשמעת מימינו. הוא מסב את ראשו בקושי רב, כמעט וחש בכתמי האור הדקים והעגלגלים שבמרחק, ברוח הפועמת שמלטפת את שערות ראשם של חבריו לקרב. השריקה גוברת, ועצם עגול ומטושטש טס במהירות, מתקרב לעברם של חבריו.

הוא מנסה לצעוק לעבר השטח הרחב שלצידו, המלא בבליל קולות חנוקים, לנופף אליו, אך ללא הצלחה: רק קול חלוש ובלתי ברור יוצא מפיו, וידו המתנופפת מלאה בכמויות של דם שהיא כמעט ובלתי נראית.

הוא מנסה לקום, אבל רגליו אינם מציתות לו, רק נשארות תקועות עמוק בתוך שוחת האדמה שבה הוא טמון. הוא מנסה שוב, אך גופו נופל כשקול עז של פיצוח נשמע מהצד.

צעקות. אש. דממה.

הדממה מחרידה אותו יותר מכל דבר אחר. הוא תוקע את עיניו המצומצמות בנקודה בה נצבו עד לפני רגע שלושה מחבריו, אך כל הנוף שנשקף מימינו הוא רק ערימות של רגבי עפר לחים המלאים בגיצים של אש ובחתיכות ברזל כבדות.

קרקוש קטן שנשמע לפתע מכיוןן רגלו, מזכיר לו שעקב כל המהומה כלל לא נתן דעת להתבונן במצב של עצמו. הוא מנער את מדיו משאריות הבוץ שדבקו אליהן, ומביט על קרע גדול ומדמם הפעור בבד, באזור הכליה הימנית.

יש לו מקסימום שלוש דקות לחיות. ואם לא יטפלו בו בזמן הנכון, מה שלא נראה שהולך לקרות עכשיו, הוא יאבד דם במהירות כזו שתגרום לו לעצום את עיניו עוד לפני שיספיק להגיע אל המחסה.

 

[אוראל סולטן]

המשך:

הוא מושיט את ידו היבשה בקושי גדול מדי לכיוון הרובה שהניח בצד. הרובה נתפס, חלקלק, בין קצות אצבעותיו, והוא מתמתח ומקרב אותו אל רגלו. רק שהרובה ניצב כל כך סמוך אליו, עד שאפו כבר יכול להריח את הקת הרקובה, הוא מרפה. רגליו העייפות מתחילות להראות סימני שביתה, אך הוא מכריח אותן לנוע, והן נעמדות לפתע, כאילו מאליהן, כשהוא אוחז ברובה ומייצב אותו על החול, בבואו להשתמש בו כמקל הליכה.

חום הברזל מנוגד כל כך לאוויר הקר, ולרוחות הצולפות בגופו המיוזע והמדמם, שהוא כמעט ונופל שוב כשנשמעת שריקה נוספת. בכוחות אחרונים הוא אוסף את עצמו וממשיך לפסוע בצעדים זהירים ומדודים לעבר המחסה, חומק בכאב ממטחי טילים וכדורים שאך בנס לא פוגעים בגופו. טיפות הדם מתחילות לאזול במהירות, שגובהת יותר ויותר עם כל שנייה, למרות שידו מנסה לחסום את החור בעזרת פיסת חולצה שקשר סביב בטנו.

הוא חייב להגיע למחסה. רק שם יוכלו לטפל בו כיאות, ואולי אפילו להצליח להציל את חייו. אולי, אולי אפילו ירשו לו להשתתף בקרב הבא, אם ישתקם מהר.

ואולי לא. אולי יחליטו להשאיר אותו בביתו, שוכב מובטל וכאוב. כנראה בגלל שלא משנה כמה זמן ייקח לו להתאושש מפצעיו, לעולם הוא לא יעכל בליבו את המראה המזוויע של האדמה הדוממת ומוכית היגון. את מראן של עשרות הגוויות המתכלות באש לאיטן. את מראהו שלו עצמו, פצוע וחבול ובקושי נושם, מגיע בקושי אל המח...

המחסה!

הוא מביט בבקתת אבן רעועה ומחוררת הניצבת בגאון בצידו של מחנה הלוחמים, מראה עבש וחלוד, כשלד חי שלא ברור איך עדיין נותר שלם במהלך כל שנות הלחימה. עשן אפרפר וסמיך מטפס בקול חורק מעט מאחוריה, אופף את החלל באובך מתמשך ובתחושת חנק קלה.

ליבו מחסיר פעימה. תחושת הקלה שוצפת ממלאת את גרונו וצעדיו נעשים מהירים וקלילים יותר לנוכח חזיתו המאובקת של המחסה. אך זרם הדם הניתז מצידי גופו ממשיך להאט את קצב הליכתו, והוא חוזר ונאנח, רגליו נגררות על אדמת החול הרכה, ועיניו נעצמות אט-אט בכאב, מתמלאות בדמעות המכתימות ומטשטשות את ראייתו.

חייב. להגיע. למחסה. חייב. להגיע. למחסה. חייב. להגיע. למחסה... הוא חוזר על המילים שוב ושוב במוחו, כאילו הן משמשות כדיסק שנתקע, מוצא בהם מזור מנחם ומרפא שגורם לרגליו להאיץ.

חייב. להגיע. למחסה. חייב. להגיע. חייב... לההגיע... למחסהה... חייבבב... מחסההה... חייבבבבבבבבבבבב...

כוחו הולך ופוחת, וככל שדרכו הולכת ומצטמצמת, כך גם הולכות ומצטמצמות פעימות ליבו.

להגיעעעעע....למחסססההההה....

ברכיו פושקות, ובאחת הוא מתמוטט על האדמה כשעל פניו הבעה אחרונה של נחישות.

הוא מת. בפתחו של המחסה.

 

[אוראל סולטן]

לנספח הדיוניים והתגובות.

 

[אוראל סולטן]

#1

דוקטור אנדרו בראון היה, במלוא מובן המילה, כליל ההגדרה המילונית לערך 'דוקטור'. שבע שנים של לימודי רפואה בסיטאל, חמש מתוכן בעודו משמש כראש 'אגודת הסטאז'רים', הספיקו לו כדי ללמוד את הידע הנדרש, מה שעזר לו להתקבל לשירות של שלוש שנים נוספות בתור סגן מחלקה בבית החולים 'לה פיאר', ואחר כך גם להיות מנתח בכיר מספר שנים נוספות באותו המקום.

גם מראהו החיצוני שיווה לו את הדמות של פרופסור מכובד: שערו האפור והחלק היה מסודר בקפידת יתר, ומשקפיו העגולים, אפו הפחוס וסרבל העבודה איתו הלך לכל מקום, השלימו את החזות המכובדת והשקטה. את החודשים האחרונים בילה באזור הלחימה, בתור אחראי שירותי רפואה ופינוי חללים, מתרוצץ רוב הזמן בתוך המחסה הנטוש שאימץ לו כבית חולים קטן משל עצמו.

ד"ר בראון, כיאה למעמדו, לא היה מסוג האנשים שישמחו להיות בחברתם של בני אדם באשר הם. ולכן, כשקיבל את המכתב שבישר לו כי מוטב שיבחר לו עוזר רפואי (אחרת ימצא את עצמו במצב בלתי נעים), לא הייתה לו ברירה אלא לצרף אליו למחסה את דייב קולמן.

דייב היה כנראה ההפך הגמור מד"ר בראון בכל מה שהיה ניתן להעלות על הדעת: החל ממראהו הדק והמעט גמלוני, שכלל שער שחור ומתולתל שהתבלגן בכל פעם בה הוא פגש ברוח, אף ארוך ונשרי וסוודר צמרורי בצבע אדום כהה, ועד לדיבורו המהיר וחסר המעצורים והקופצנות בה היה שרוי בכל רגע נתון. דייב למד בפקולטה ללימודי רפואה פנימית, עד שלאחר כשנתיים וחצי מהתקופה שבה התחיל, הפקולטה נסגרה זמנית עקב הלחימה, והוא גויס במהירות לשלל תפקידי עזר עד שהגיע למצבו העכשווי, בתור העוזר הנוכחי של ד"ר אנדרו בראון. (לפחות עד שזה ימצא אחר.)

​

"טוב, נראה לי שזה מספיק," לחש דייב קולמן אל המבחנה בעלת התכולה התוססת והירוקה. הוא קם, מסיט ממנה לרגע את מבטו, רק כדי להיתקל במראהו של החלון הסגור בחציו, אותו לא נהג לסגור מאז שאבד לו טרוויל.

טרוויל היה קרפד טוב. זו הייתה אשמתו הבלעדית שהוא מת מחוסר חמצן בתוך חלל החדר הנעול. מה גם שאחר כך המחסה כולו התמלא בריח נורא של קרפד מטוגן, ואת צעקותיו של ד"ר בראון כנראה לא ישכח גם אחרון הקרפדים ביקום.

דייב, בכל מקרה, היה עצוב מאוד על מותו של הקרפד החביב עליו מבין השמונה שקנו (הם היו למטרה של ניסוי תרופות, כך הסביר לו הדוקטור, כמו עכברים. מה שהוא לא ידע זה שדייב לקח לעצמו את אחד מאותם השמונה והחביא אותו מתחת למיטה בתור חיית המחמד שלו.). לכן, לאחר שהצליח להתאושש מעט מן האובדן הנוראי שחווה, נשבע לעצמו דייב שלא יסגור עוד את החלונות לעולם.

 

[אוראל סולטן]

#2

שריקה דקה, ומשב רוח קריר שפרץ מעם החלון, גרמו לדייב לקפוץ לבסוף ממקומו ולמשוך בחוט שהרים את התריסים לגובהם המרבי. קווי האור שבחוץ נצצו בחינניות השמורה לשעות בין הערביים, והשמש האדומה והקטנה שבמערב גימדה את כל הגושים סביבה לאין חסר משמעות, והפכה את האדמה הלחה והבוהקת אליה שקעה לפיסה קסומה של יופי טהור ואצילי.

רגעי הקסם הצליחו למשוך אליהם בשלשלאות גם את דייב, שהביט במראה ההולך ודומם בעיניים רעבות ובתשוקה דקה. רק בעבוע המים מאזור המבחנה ניתק אותו מהחלון, והוא שב אל השולחן בחיוך קטן, סופק את כפיו ומשפשף אותן זו בזו.

"אוקי, אוקי, מה עכשיו... מה עכשיו..." ידיו המשיכו להשתפשף זו בזו בקדחתנות בעודו בוהה בסקרנות במבחנה, "דוק! האסקינצפילי אוהמל, נכון?!"

המהום קטן מתוך החדר השני ענה לו לחיוב, והוא ניגש במהירות אל עבר המדפים המלאים בבקבוקים ושלף משם במהירות בקבוקון זכוכית עם תכולה כסופה, שעל חזיתו הייתה מודבקת מדבקה עם סימון התכולה באותיות לטיניות ותאריך התפוגה. הוא חזר אל השולחן המבולגן ושפך אל תוך המבחנה את החומר הסליימי.

צליל פקיעה קטן נשמע, והקצף המבעבע התחיל לדעוך בהדרגה. דייב הביט בסיפוק במבחנה הנרגעת, מחייך חיוך מאושר אל עבר בבואתו שהשתקפה ממנה. חריקת דלת נשמעה בפתאומיות מאחורי גבו, והוא סובב את ראשו ונוכח לראות שד"ר באון יצא, כנראה כדי לחזות בתוצאות מעשיו.

"נו, נו, נחמד מאוד..." המהם לעצמו ד"ר בראון, בעודו מתקרב אל השולחן וסוקר את החומר שבתור המבחנה בעיניים קפדניות, "דרוש עוד קצת שיפור, אבל אני חייב לומר שאתה מתקדם די יפה יחסית לתלמיד שנה שנייה בלימודי רוקחות ורפואה. נו, אז מה עשית בסוף?"

דייב כחכח בגרונו. "זו השנה השלישית. ובכלל למדתי רפואה פנימית."

"נו, זה לא כל כך משנה באיזו שנה אתה עכשיו, הרי בכל זאת אחרי שתסתיים המלחמה אתה תקבל את תואר הרפואה שאתה מחכה לו." אמר הדוקטור, משפשף את עינו הימנית לרגע, "בכל מצב, עדיין לא ענית לי מה עשית."

"אה... לקחתי את המומווליסרום וערבבתי אותו עם מעט חומצה גופרתית בלתי-מיוגשת, ואחר כך שפכתי שליש בקבוקן ארוקווין לתוך המבחנה, ואז... הי, דוק, לאן אתה הולך?"

"כלום." אמר ד"ר בראון מכיוון דלת הכניסה העתיקה, "רק לשאוף טיפה אוויר בחוץ. קצת חנוק פה, לא?"

"אמ... לא יודע, יכול להיות?"

"טוב," קטע אותו הדוקטור, בעודו אוחד בידית ופולט שיעול קטן, "לא משנה, אני יוצא עכשיו. התפקיד שלך זה לשמור על המבחנה להוסיף לה תמצית מיטוני כשהתכולה שלה הופכת לירוקה, הבנת? אה, ותסגור את החלון, זה לא עושה טוב לתרופות."

 

[אוראל סולטן]

#3

דייב הנהן, ורק כשדלת המחסה נטרקה אחרי דוקטור בראון באבחה חדה, הרשה לעצמו לנשום לרווחה. הוא ניגש אל המבחנה, שצבע הנוזל שבה כבר הפך לירוק, ושפך אליה במהירות את החומר הנדרש. לאחר מכן הוא ניגש אל החלון ומשך בחוט הצדדי כדי להוריד את התריסים בחזרה. חושך כבד שרר פתאום בחדר, ודייב הרים את המתג הדק והדליק את מנורות הפלורוסנט החלודות. קור החל מתפשט בזרועותיו, נכנס מבין חריצי המחסה הדקיקים.

אם רק היה יכול להדליק אש, או לקנות מזגן ורדיאטור... אבל הדוקטור התעקש שאסור, ושזה יכול לפגוע ולזהם את פצעי המטופלים, כך שהם נותרו בלי משהו שיחמם את עורם לקראת החורף מלבד שמיכת הפוך החמה שהביא מהבית. אבל גם זה לא הולך להספיק להם, כנראה, לחודשי הקרה המושלגים, בהם יאלצו ככל הנראה לסבול את הקור המתפרץ, ואולי בסופו של דבר גם לחטוף כווית קור כזו או אחרת, שתכריח אותם להשתמש באמצעים שנועדו לחיילים בשביל עצמם.

בעבר, במפקדות העליונות אסרו על רופאים לחלות, כאילו חשבו שהם מלאכים שיכולים לשרוד תחת אש תופת או קור ולא למות, אבל לאחר אירועי השנים האחרונות, בהם קרו מספר אירועים שהרופא בהם ניזוק, הוחלט במועצה העליונה לאפשר לרופאים להשתמש מדי פעם בתרופות שהכינו לעצמם.

ובכל זאת, עדיין נראה שלא נעשה הרבה התקדמות, גם לאחר שרופא שסבל מנזקי לחימה חויב בסכום עתק עקב שימוש בתרופה שרקח בעצמו ושהייתה נזקקת לחיילים. הרופא שילם את החוב בקושי, מהמטבעות האחרונים שנותרו לו לאחר ניסיונות ריפויו, ולאחר מכן גם נכפה לחתום על מסמך שמורה לו לוותר על זכויותיו לביטוח רפואי לטובת שימוש בכסף למען החיילים הנזקקים.

דייב לא רצה לשלם את כל כספו לרשויות כדי שישתמשו בהם לצרכים שהם עצמם אינם יודעים מה הם. הוא גם לא רצה למות. לכן ניסה ככל שביכולתו למצוא דרכים להתחמם בלילות החורף הקרים. אבל גם זה לא נראה כעומד להחזיק עוד הרבה זמן.

טריקה חדה של דלת הכניסה קטעה את רצף מחשבותיו של דייב באבחה חדה. גופו הרועד זע בבהלה לנוכח מראהו של הדוקטור המבועת, שרץ במהירות אל תוך החדר הפנימי, תוך שהוא מסמן לו לצאת אל החצר.

 

[אוראל סולטן]

#4

"דוק? מה קור..."

"אין לי זמן להסביר עכשיו." אמר ד"ר בראון המבוהל בעודו יוצא מחדרו עם אלונקה מתקפלת, תוך כדי שהוא מנסה לפתוח אותה. "או, הנה. עכשיו תפוס כאן, וצא אחרי. מקרה חירום בכניסה."

דייב ידע שכשדוקטור בראון אומר שיש מקרה חירום, פירושו של דבר הוא שחייו של אדם כל שהוא נמצאים בסכנה, לכן, על אף הקרירות שפשתה בו, הוא התנער במהרה והרים בזריזות את צידה השני של האלונקה, יוצא אל מחוץ למחסה.

שחור הלילה כבר כיסה את הכול. גשם ניתך על המרצפות שבכניסה, והדרך החלקלקה והמפותלת נראתה כנחש רב ממדים המאיים לבלוע בפיו את הלילה. ד"ר בראון סימן בראשו על צדו של ראש השביל, היכן שהתחילה החצר, ודייב שם לב לפתע לגוש גדול ודומם ששכב בקיפאון בתוך אחד השיחים.

נקישה דקה העידה על חבטת בד האלונקה על האדמה הרכה, ודוקטור בראון התכופף על ברכיו והתיישב על הרצפה, מושך אחריו בעדינות את העצם המלוכלך והנוקשה מבין סבכיה של הלענה. דייב צמצם את עיניו כך שיוכל להיטיב את ריאתו ולהבחין במראה הישות הכהה והגבשושית ששכבה ללא ניע, אך טיפת מי גשמים נפלה על אפו והוא נאלץ לנקות אותה בעזרת אצבעו הימנית, כך שהסתירה את שדה ראייתו. כשסיים למחות את הרטיבות, דוקטור בראון כבר התחיל לכסות את הייצור המוארך, שדמה כעת יותר מכל לגופת אדם, ואז הורה לו בידו להניח את האלונקה ולעזור לו עם הגוש.

דוקטור בראון לא נהג לדבר בזמן גילוי יצורים חיים. פעם הסביר לו שזה כדי שיוכל לבדוק היטב את תדירות הנשימות, אם ישנן, ובשעת הצורך אף את דפיקות הלב. מכוח הערה זאת הסיק כעת דייב בוודאות כמעט מוחלטת כי מדובר בייצור אנושי מן המניין. כלומר – במקרה ולא החליט לנחות באזור איזשהו חייזר סורר שטעה בכתובת ובמקום להגיע לכוכב שלו, חשב לנוח בינתיים אצלם בחצר.

דייב קיווה בסתר ליבו שהייצור יהיה חייזר. למרות שידע שהדבר כנראה אינו אפשרי (באוניברסיטה למד שהאפשרות לחיים מחוץ לכדור הארץ היא כנראה אפסית), עדיין ראה בדמיונו את הגוש היבש נע פתאום ומתחיל לדבר בשפה שאינה מוכרת להם כשהוא חושף את שלושת עיניו. למרות שנדמה לו שאם יש לחייזר מספיק תבונה כדי שיוכל לבנות לעצמו חללית, הוא כנראה לא יחליט לחנות במקום מגוריו של דוקטור לבני אדם. מה גם שהדוקטור הזה כנראה לא יקבל אותו בסבר פנים יפות כל כך.

 

[אוראל סולטן]

#5

אנקה קטנה נשמעה, ודייב הרים את ראשו ונוכח לדעת שמבלי ששם לב חצי מגופו כבר נמצא בתוך המחסה, בעוד הגוש הארוך מונח על גבי האלונקה ונסחב על ידו ועל ידי דוקטור בראון, ששוב נאנח.

"הכל בסדר, דוק?" תמה בגבה מורמת. "צריך עזרה בעוד משהו?"

"לא, הכל בסדר. רק נסיים כאן רגע עם הקטע הזה של ה...להכניס וזהו."

"בטוח?"

ד"ר בראון הנהן, ופסע מעל למדרגה הקטנה שעמדה בכניסה למחסה, דוחף את האלונקה בפרץ כוח פתאומי, וטורק אחריו את הדלת עם רגלו השמאלית. דייב סובב את ראשו לכיוון דלת חדרו של הדוקטור, וזז ימינה, לכיוונו של השולחן מלא המבחנות, כדי לאפשר מקום מעבר לדוקטור הנדחק. הדוקטור זז בהתאם והלך בפסיעות הפוכות אל חדר השינה שלו. אחר פנה בזהירות ימינה, מחכה לכניסתו של דייב, כדי שיוכל להניח בזהירות את הפצוע המכוסה. (שכעת היה ברור לדייב שהוא אדם, משום שלאחר שנכנסו, האור בחדר האיר למחצה את פניו החבולות של האיש, שנראה היה שאיבדו כמות גדולה של דם בשעה האחרונה.)

לאחר שנכנס, הדוקטור השכיב אחר כבוד את הגוש האנושי הדומם על מיטת הטיפולים, ומיד החל לחסום את עורקיו באופן מאולתר ולנסות להקשיב לזכר מפעימות ליבו, בזמן שדייב מיהר להביא חוסם עורקים אמיתי ומספר חפצים נוספים שהדוקטור ביקש.

"אני מתחיל לו ניסיון החייאה ראשון," אמר הדוקטור בעודו מכחכח בגרונו, "אה... דייב, אפשר רגע בבקשה כוס מים?"

"קרים או חמים?" קרא דייב, ניגש בצעדים מהירים אל קצהו האחורי של המחסה, שם שכנו המטבח והמזווה.

"תביא פושרים, זה לי."

"בסדר."

כעבור כחצי דקה דייב כבר ניצב על פתחו של החדר, מחזיק שני כוסות הגדושות עד שפתן במים צוננים. "קח," הושיט לדוקטור את אחת הכוסות, "השנייה בשבילי. רוצה שאחרי שנסיים אני אכין לנו איזה תה או משהו... אולי קפה?"

"אני אשמח," אמר הדוקטור, ושתה בלגימה אחת ארוכה את תוכן הכוס. הוא הושיט אותה אל דייב בחזרה, שזרק אותה אל הפח הקטון שלצידו, וחזר להרכיב סטטוסקופ ולבצע ניסיון החייאה נוסף בגוף השוקט. "אבל קודם כל בוא נסיים עם האיש הזה כאן. נראה כאילו מחזור הדם הפסיק פתאו..."

 

[אוראל סולטן]

#6

משב רוח חזק קטע לפתע את דבריו של הדוקטור. "לא סגרת את החלון?" שאל, ופנה לצאת לכיוון הסלון.

דייב הסב את ראשו אל החלון הסמוך, שניצב מאחורי ראשו. "כן, הוא סגור... אתה לא צריך לבדוק את השני, סגרתי אותו שוב בעצמי לפני דקה, כשהלכתי למזוג לך מים."

"מוזר..." פלט ד"ר בראון, ונכנס אל החדר, "טוב, יכול להיות שזה סתם משהו. אוקיי, דייב, צא בבקשה שנייה."
"אוקיי... למה?"

"בדיקה שמצריכה סטריליזציה. כמה שפחות אנשים, ככה פחות חיידקים."

דייב הנהן ויצא, חוזר אל עבר השולחן עליו השאיר את המבחנה בעלת הנוזל הירוק. נראה שאין מה לעשות עכשיו. עדיף להתעסק בזה מאשר לשבת רגל על רגל ולא לעשות כלום.

פעם היה מציץ מהצד, נלהב לראות את מה שקורה ואת האופן בו הדוקטור מטפל בפצועים. היום הוא מתגעגע לזמנים שכאלו, בהם יכל להביט בשקט מבעד לחלון זכוכית ולצפות בפעילויות, בין אם אמיתיות או מזויפות, אך עדיין ליהנות מהידע הרחב שטמון בהן. היום הוא יותר חושש שמא ישכח להציל את עורו שלו מפני שיתקע זמן רב בקור וללא מזון, מאשר שמא ישכח להביט בבובת ההדגמה שבחדר הניתוחים כדי להבין כיצד לבצע את ההזרקה נכון.

צעדים קלושים מחדר הדוקטור מסיחים את דעתו, והוא פונה להביט באדם היוצא, שכעת אינו נראה כלל וכלל כמו ד"ר בראון, למרות שתווי פניו זהים אחד לאחד. המשמעות של זה מובנת לו מיד, והוא מצטרף אל הדוקטור שהפסיד את ניסיונותיו אל מול מלאך המוות פעם נוספת, כאשר הלה לקח את הפצוע אליו, כנראה כבר הרבה לפני שמצאו אותו בחוץ.

"לפחות הוא לא סבל הרבה." נאנח דייב, וראשו כבד עליו בניגוד לרצונו.

"אתה לא יודע כמה הוא סבל," השיב הדוקטור בלחישה, בעודו שואף אוויר עמוק לתוך קרבו, "לפחות עכשיו אנחנו יודעים בוודאות שהוא איננו בין החיים."

"אז... מה עכשיו?" אמר דייב, ובלי שהבחין, לחש גם הוא, נושך את שפתו התחתונה.

"נראה לי שאתה יודע. הנוהל הקבוע."

"אוקיי."

 

[אוראל סולטן]

#7

החשכה כבר כיסתה את הכל. שמיכת הכוכבים הבודדה, שעוד נותרה הרחק בשמיים, הלכה והתכסתה בעננה אפלולית; צלילי המוזיקה שנשמעו מקצה השכונה, דעכו אט אט עד ששקטו קליל, ושלט החוצות החלוד למחצה שניצב על יד הפח המשיך להבהב לסירוגין, יוצר מחזה שווא מתעתע של אור וצל, הדומה במעט להשתלחויות הברקים בעיצומו של לילה גשום וקר. רחובותיה של שכונת אינופיה שבמערב מאנס עטו דממה מסתורית, והבתים שברחוב דסידר כמעט ושלא נראו במעמקי העלטה ששרתה עליהם.

מעט לפני קצה הרחוב, לידו של הבית שעל חזיתו הייתה חקוקה הספרה 8, עמד אדם. הוא היה לבוש במעיל פרווה ארוך ודק, שאל תוך כיסיו הכניס את ידיו, ורעמתו הפרועה והחומה, שהתנופפה לנוכח הרוח העזה, הייתה מכוסה בכובע צמר עגול ולבן.

האיש הביט קדימה, אל סוף הרחוב, מטופף ברגליו בעדינות על רצפת האבן העקומה. שלוליות המים הדקות, ששקעו בקרקע הבוצית, ציירו משהו שנראה כמין מסלול שמתחיל בפתח הרחוב ומסתיים הרבה אחרי סופה של השכונה, והאור הכתמתם שהשתקף עליהם הישר מן מנורות הרחוב הרבות, הבהב בחדגוניות שקטה לפני שכבה והעמיק את העלטה שכבר שררה.

רעם מנוע פתאומי העיר את דממת הרחוב, וזוג אורות לבנים ובוהקים קרעו את החשכה, מפלחים בעדינות חלקה את האפלה התמידית ששכנה בקצה חלונותיו של בית מספר 8.

האיש התקרב מספר צעדים קדימה, עוצר לאיטו לפני הרכב השחור והגדול, שהיה בעל צורה שהזכירה לו יותר מכול כלב אימתני ורעב. הרכב, סקודה מקרטעת וחבוטה, בלם ליד האיש, וקול חריקה זעיר נפלט מבין גלגליו.

האיש הביט אל תוך המכונית, מנסה להבחין בפניהם של השניים היושבים בתוכה. לאחר מכן, הוא הושיט את ידו מעט קדימה וסימן למכונית להתקרב, ורק כשהדלת הקדמית שעמדה משמאלו כבר הייתה קרובה מספיק, הוא סימן לה בשנית לעצור. קרקוש קטן נשמע, והאור כבה.

 

[אוראל סולטן]

#8

דלת המכונית נפתחה בדממה, ומתוכה יצאו שני האנשים. האחד, שחזותו החיצונית והמוקפדת השוותה לו מראה מנהלי ומכובד, לחץ את ידו של האיש בחוזקה, תוך שהוא מנענע אותה קלות, ואחרי כן הביט אל הבתים שבאמצע הרחוב, מנסה לתפוס בעיניו בית כלשהו. השני, אברך בעל פראק קצר, משקפיים מרובעים וזקנקן חום-שחור, השפיל את מבטו וחייך חיוך מבויש לעבר האיש, מהנהן לו לאות תודה בראשו.

"מה נשמע, בנג'?" שאל האיש את בעל המראה המכובד, שבינתיים כבר הספיק להחזיר את מבטו לעבר השניים, "איפה אתה? לא רואים אותך כמעט."

"מה לעשות שאין זמן." ענה בנימין - המכונה בנג'י, תוך שהוא מחכך את ידיו הקפואות זו בזו ונושף לתוכן, בניסיון נואש לחמם אותן מעט. "בהזדמנות אני אבוא לכאן שוב, בלי נדר. איך הילד?"

"עדיין לא הגיע," המהם האיש בקול קלוש, "אבל עד שנגיע לבית הוא בטח כבר יבוא. מה עם ישראל?"

בנג'י הפנה את מבטו אל עבר האברך השקט שעמד מימינו, שמצדו, נראה כמהורהר בדבר מה חשוב ביותר. "באמת מה איתך, ישרואל? כל הנסיעה היית בשקט. לא דיבר מילה, הבחור."

"בסדר, ברוך השם." השיב ישראל, ומבלי משים נשך את שפתו התחתונה. "מתי הולכים לבית?"

"עכשיו." השיב האיש, והידק את צווארון מעיל הפרווה שלו מסביב לגרונו. הוא הצביע לכיוון אמצע הרחוב, סמוך למקום שבו ניצב השלט המהבהב. "זה שם. בואו."

הוא התחיל ללכת בשביל הרחב, ביניהם של האבנים הרטובות, כשאחריו פוסעים בנג'י וישראל בצעדים מהירים, ונעצר כשהגיע לפתחו של בית מספר 8.

"הנה." אמר, ופתח את השער הקטן, שהוביל אל גינה זעירה השופעת בצמחים ואל רצפת שיש לבנה ומבריקה באמצעה, אשר בסופם הסתדרה שורה קטנה של מדרגות שהגיעה הישר אל פתח הדירה. "הגענו. רק נקווה שהילד כבר שם."

 

[אוראל סולטן]

#9

המרצפות הלבנות נקשו כשהשלושה פסעו עליהם, וחרטומי הנעלים טיפסו במעלה המדרגות עד שהגיעו לפתחה של הדלת החומה ומעוטרת-הקישוטים שניצבה בקשיחות אל מול פניהם וחסמה את דרכם.

האיש הוציא את ידו מתוך הכיס הימני של מעיל הפרווה, שכיסה כעת כמעט כל בדל וחלקיק מגופו, והושיט אותה אל עבר הידית, אצבעותיו לוחצות בעדינות על קצותיה החלודות. הדלת לא נפתחה. האיש החזיר את ידו הימנית אל תוך כיס מעילו, ולאחר פשפוש של כמה רגעים הוציא מתוכה צרור גדול ועבה בעל מספר רב של מפתחות שנצצו לאור הפנסים הבוהק, בורר בידיו את המפתחות המיותרים ומסיט אותם לתחתית הצרור.

לאחר כמה שניות של שתיקה מעיקה וקרקושי מתכת קלושים, ידו של האיש אחזה במפתח בעל ראש כחול-שחרחר ושיני ברזל מחודדת וקצרות. הוא פנה והסתובב אל עבר הדלת, ולאחר סיבוב וחצי של המפתח בחור המנעול, הדלת נפתחה לרווחה. אור חלוש ומעט תכול בקע מקצהו השני של הבית ומלבדו, לא היה דבר.

ישראל הביט במחזה בגבות מכווצות, מכניס את הסימנייה לתוך ספרו וסוגר אותו באבחה קלושה. הגביר, לעומתו, נראה זחוח ומאושר למדי. "אפשר כבר להיכנס?" שאל, תוך שהוא מחייך בסקרנות ומסב את גבו לכיוון החצר.

"חכה רגע." עצר אותו האיש עם המעיל, "אני אכנס ראשון ואוודא שהילד הגיע. חבל לנו להימתח כל כך הרבה זמן בפנים בלי שאנחנו יודעים כלום. עדיף שקודם אדבר איתם, ואז תוכלו להיכנס."

"מה יש שם?" ישראל הניד בראשו לעבר האור התכול, "כלומר... מה הבעיה שלנו להיכנס ולחכות שם בפנים?"

"עדיף שתחכו," חזר האיש, מתעלם במופגן מהשאלה. "אני פשוט אכנס ואתם תעמדו פה בסבלנות כמו ילדים טובים ולא תעשו שטויות, בסדר?"

בנימין צחקק קלושות. "די להיות כזה כבד, אייב. ת'לחוּץ כאילו משמו בעצמו מסתתר כאן ורק מחכה לנו שנוציא את הילד מהבית."

"להזכירך, משמו הזה שלך הוא שאחראי לכל זה." אמר אייב בהבעת פנים רצינית להחריד, "אז קצת כבוד אליו, קודם כל. דבר שני, זה שכן, הוא יכול להגיע לכאן בכל רגע. ואם לא הוא בעצמו אז לכל הפחות בטוח שהוא שישלח מישהם שיעקבו אחרינו. ותאמין לי שאתה לא רוצה שאלו יהיו מי שאני חושב שהם יהיו."

פניו של בנימין הרצינו באחת, והוא נשך את שפתו. "טוב," אמר, "אבל בינינו, תודה שאתה קצת אוהב את זה."

"את מה?"

"את כל הקטע הזה שאתה משחק אותה בלש וכל זה." החיוך חזר והתנוסס על פניו של בנימין בשנית.

"מה זה קשור עכשיו?"

"לא, סתם, פשוט זה נראה ככה."

"תחליף מספר בעיניים," אייב סידר את מעילו ופסע לעבר הבית, "אם נדמה לך שכל זה זה איזשהו משחק ילדים תינוקי, זו בעיה שלך ושלך בלבד. כנראה שצדקתי כשאמרתי לכם להישאר בחוץ."

ובזאת הוא נכנס פנימה, סוגר אחריו את הדלת ומשאיר את השניים במבוא השלו, נבוכים ומתלבטים יותר משיכלו להודות.


סליחה שבזמן האחרון לא עלו פרקים כרגיל. שטף החיים מסחרר מידי בכדי לעצור להנאות פרטיות. בעז"ה בל"נ בתקופה הקרובה יעלו יותר פרקים, עד שנחזור לקצב הרגיל של פרק ביום.

 

[אוראל סולטן]

#10

"אז.. מה נראה לך," בנימין הביט בקיר הדהוי שמולו, מתופף עליו בעדינות בקצות אצבעותיו, "הילד כבר הגיע?"

"מן הסתם עדיין לא." אצבעותיו של ישראל סגרו על הספר בעדינות, והוא שב להתבונן בדלת החומה והמעוטרת שניצבה מימינו, וסגרה על יכולתו להבחין במתרחש בבית.

"כן... הגיוני. אז איפה אתם אוחזים עכשיו? קידושין, לא?"

"בעיון דף כ"ט, בבקיאות לומדים סוכה." טרטור משאית חונה הסב את מבטם של השניים. ישראל הידק את הספרון בין ידיו.

"אה, יפה." שתי העיניים בעלות הצבע החום כהה של בנימין, שדמו במדויק לגוון זקנו הקצר והמדובלל, שוטטו במרחב ללא הרף בניסיון למצוא עצם יציב שיוכלו להתמקד בו. "בקטע של האגדתא עם המזיק בבית מדרש של אביי?"

"משהו כזה."

"נו, הזה שנראה לרבי יעקב בר אחא כמו תנין עם שבעה ראשים, ואז בכל פעם שהוא כרע בשמונה-עשרה נפל לו ראש אחד..."

"כן, רק טיפה יותר למטה שמה," ישראל הביט בשם הספר שהחזיק, החרוט בזהב, וקרא אותו שוב ושוב מבלי להבין מילה.

"נו, אז מה התחדש בבית המדרש?" אמר בנימין בקול מחויך, "ספר, ספר לי משהו. אל תתבייש."

עיניו של ישראל שיקפו לפתע את אור פנסי הרחוב, ידו חדלו מלזוע, "אז ככה, חשבתי על זה, שבעצם כל שבעת הכריעות הם כמו 'שבע יפול צדיק וקם', מה שאומר שדווקא מעומק הנפילה - דווקא משם מגיעה התקומה, וברגע שאדם עושה את עצמו כאפס-אפסית לפני הבורא, אז הוא עצמו נהיה שורש לרחמים."

"פשיי..." הנהן בנימין בהנאה יתרה, למרות שנדמה היה כי לא הקשיב לשליש ממה שאמר בן שיחו.

"חכה חכה, זה עוד לא הסוף. זאת הסיבה גם שלפני בריאת העולם, הקב"ה ברא עולמות והחריבן - כדי ללמד אותנו שאי אפשר לקום ישר בלי ליפול בדרך, אבל למרות זאת צריך להישאר בחוזק ולא להתייאש, כי בעולמות שלפני הם היו גאים מידי ולא הכירו את השם בגלל זה, אבל בעולם שלנו יש לנו את הכוח להבין שאין שום דבר מלבדו, ובגלל זה גם את הכוח לקום בניסיונות ובקשיים."

"פששיי... או אה," נהם בנימין בשנית, "איזה תלמיד חוכם יש לנו פה, ממש גישמעק."

"אז מה שבעצם התכוונתי להגיד, זה שהרש..."

חריקה חדה קטעה באחת את דבריו של ישראל. קצהו העליון של גופו של אייב הציץ מבעד לדלת, ובמצח קמוט הוא סימן להם להתקרב.

"אתם יכולים להיכנס," לחש, כשהשניים היו כבר במרחק נגיעה מהידית, "הוא כאן."

אל תדאגו, גם דברי התורה של רב ישרואל קשורים להמשך הסיפור...

 

[אוראל סולטן]

#11

בפסיעות זעירות, הלכו ישראל ובנימין במבואת הבית, מגששים בעיניהם אחר אייב, שצעד במהירות אל עבר האור הכחלחל הנשקף בהבהוב מקצה המסדרון.

"שבו פה," נהם אייב בקול עייף כשהגיעו לסלון, מצביע על שני כורסאות עור כבדות ומלאות בקפלים שהיו סמוכות זו לזו בכדי נגיעה. שולחן קטן ושקוף, עליו היה מונח קנקנן מיץ תפוזים ועוד מספר כוסות הפוכות, ביחד עם שתי ציורים גדולים ומרהיבים של נוף הטבוע בגוון ירוק עז ופיסת ים שוצפת הנעצרת על סף החוף, השלימו את המראה של סלון רב-מידמדים ויוקרתי, השייך כנראה לאיש המשופע בכסף לא פחוּת מכמות הצמחייה שבציור.

השולחן זז ללא כל חריקה, וכעבור מספר שניות כבר שקעו השניים בכורסאות הקטנות, מתישרים על המשענת הרחבה ומביטים בעניין באייב, שגרר כיסא והתיישב כנגדם, בצידו השני של השולחן.

"טוב, אז בעיקרון מה שנשאר לכם זה רק לחתום על זה," אייב שחרר מעט את מעילו המהודק, ושלף מצידו הפנימי חבילת דפים מקפלים ומהודקים. "אבל תעשו את זה זריז. למעביר אין הרבה זמן, אתם יודעים."

"כן, כן, בכל אופן אנחנו צריכים לעשות את זה זריז," צחקק בנימין במבוכה, "אני עוד צריך ללכת לתפילה ואחר כך גם יש לי פגישה עם מלומקוב לגבי התרומה שלו לכוילל... לא משנה עכשיו. מה עם עט?"

"לא חשבתי שתביאו בעצמכם," אייב הוציא מכיסו הפנימי עט כחול דק ומוארך תוך כדי גיחוח נבזי במעט, "רק אציין - במקרה ותתרחש הפרה של אחד מהתנאים הרשומים כאן, חזקתו של הילד חוזרת לבעלותי הבלעדית, כמובן, מבלי שתינתן לכם זכות ערעור או הגשת תביע-"

"רגע רגע רגע, מה זאת אומרת בלי זכות ערעור?" פניו של ישראל התאמצו לכבוש זעם עצור, "לא אמרת על זה שום דבר לפני. וחוץ מזה - הילד בכלל שייך להם."

"אמרתי. אתה פשוט לא הקשבת." אייב שיחק בעט הכחול בין אצבעותיו, מביט בשניים מבט משועשע ומצמית כאחד, "ולא אכפת לי אם הם ירצו אותו. אני לקחתי משהו - הוא שייך לי, לא?"

"מה זאת אומרת שייך לך?" התפרץ בנימין בלחישה הרמה ביותר שיכל להפיק, "ואם נרצה לערער, אז מה?"

"דבר ראשון, אין לכם למי לערער." העט נפל על שולחן זכוכית בקול נקישה רכה, וידו של אייב חזרה אל הכיס הפנימי. "חוץ מזה, אם לא תרצו." כאן יצאה ידו הימנית באיטיות מתוך הכיס, מחזיקה ביציבות מדויקת אקדח שחור ומבריק עד בחילה.

לפתע, הסוף היה קרוב, וחייו של הילד נראו ודאיים, לעומת של השניים, שכבר לא כל כך.

 

[אוראל סולטן]

#12

בנימין היה הראשון ששבר את השתיקה. "אתה מאיים עלינו עכשיו?" שאל, ובקולו נשמעה נימת אזהרה.

"כן."

האור הכחלחל שבקע מאחורי גבו של אייב הבהב לפתע. ישראל השפיל את מבטו אל הדפים המלאים שורות צפופות ועמוסות במילים.

"עט. לחתום. כאן."

"מה?" ישראל הרים את ראשו במהירות, מסתכל בתמיהה על אייב, שידו הימנית עדיין החזיקה באקדח בצורה חלקה ומאיימת.

"כלום, אני רק מזכיר לך מה אתה צריך לעשות."

"הוא יודע בעצמו." בינמין נשף בבוז, "אתה לא צריך להגיד לו מה לעשות."

"לי נדמה שכן," השיב אייב, חיוכו הזחוח ממלא את פניו, "אבל לי לא אומרים מה לעשות, בנג'מין."

לנוכח אמירת שמו קפץ בנימין מהכורסה בחרדה מהירה. הוא נשך את שפתיו בחוזקה, ולאחר מכן השפיל גם הוא את מבטו מטה ולקח את העט הכחול והדק.

"חתימה של שניכם." דרש אייב בתקיפות.

בינימין שרבט משהו על תחתית דף הנייר שלפניו, ואז העביר את העט לישראל, שהוסיף את חתימתו ברווח הריק שליד.

"יופי," אייב ניסה להסוות את רגשותיו הצוהלים, ללא הצלחה יתרה, אך למרות זאת, עדיין המשיך להחזיק באקדח מבלי להרפות ממנו לרגע. "עכשיו גם בדף האחרון."

ישראל דפדף בעדינות עד שהגיע לתחתית ערימת המסמכים, הוא חתם בשנית בקצהו התחתון של הדף, והעביר את העט ואת המסמכים חזרה לידיו של בינימין, שחתם גם הוא בסופו של העמוד. בנימין הניח את העט על ראש ערימת המסמכים ודחה אותה בידו, כמבקש להתרחק ממנה ככל האפשר, לכיוונו של אייב.

אייב הביט במסמכים בהבעה מסופקת, ואז הרים את העט בידו הפנויה, פקק אותו בלחיצה על חלקו העליון, והחזיר אותו לכיסו הפנימי. "עכשיו, ברשותכם, גם אני אחתום." הוסיף בארשת מכובדות מזויפת, "אבל כמובן שבעט שלי." ובזאת הוא שלף מכיסו בזריזות עט זהוב ודק, שחלקו העליון היה מלא עיטורי פרחים שנראו כנרקיסים קטנים ופתלתלים, ואז העביר את אקדחו ליד השניה וחתם בזהירות בקצוות הדפים בדיו השחור והסמיך.

"קחו," הוא הושיט את שני ידיו קדימה, מחזיר את האקדח לידו הימנית, והחווה לעבר אחורי גבו, היכן שהיה האור הכחלחל המאפיל, "הוא שמה, בסלסלה."

השניים קמו בזהירות, וקול הכורסאות חרק מעט ואז שקט באיטיות. פסיעות הרגלים העדינות כמעט ונבלעו ברצפה הקרירה, והשניים התקדמו אל עבר האור הכחלחל. אייב הביט בהם מאחור בסקרנות, אך מה שהוא ראה היה רק גבם ההולך ומתרחק, הולך ומשחיר, הישר אל תוך האור.