הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בעל הברט החום דלק אחריו החוצה. תוך כמה צעדים זריזים הוא גם השיג אותו, בהתחשב בקצב הצעדים האיטי-רחפני שלו, כמתאים ליום זה בכלל ולסיומו בפרט.
"יונגערמאן! אברך! חכה רגע!"
נטע הביט בו בתימהון. מה הוא יכול לרצות?
האיש לא נתן לו זמן רב מדי לנחש: "ברך אותי! אני רוצה שכבודו יברך אותי, בבקשה".
התימהון בעיניו של נטע גבר. נכון, שמחת תורה. רבים שותים מעט, מעטים שותים יותר, אבל בעל הברט לא שתה כלום מתחילת הקידוש ועד סיום ההקפות! על איזו בננה הוא החליק פתאום?
"אני?! למה אני?"
"אתה שמחת בשמחת התורה, לכן אני רוצה שתברך אותי". התעקש הברטאי.
"רק אני שמחתי?! הערשי שמח, אלי שמח, מוטי שמח ושמחה-זיסל שמח כמובן... למה דווקא אני?"...
>>>
קהילת "היכל בגבעה" לא נוסדה אתמול, גם לא לפני עשור. חלק גדול ממתפלליה הראשונים כבר הלכו לבית עולמם בשיבה טובה וחלק ניכר אחר כבר החזיקו בידם דרכון עם ויזה חתומה לאותו עולם טוב. אך בשנתיים האחרונות הייתה לה עדנה, עם סיום האכלוס בפרויקט "השמורה" הסמוך לגבעה.
הפרויקט המוזל משך אליו משפחות אברכים צעירים, רובם מאותו המגזר. חלקם נשואים טריים, חלקם בעלי ילד או שניים וכולם "התלבשו" על בית הכנסת הקיים והקימו אותו לתחייה. בראשותו של הערשי הנמרץ, ממובילי הפרויקט, הם נסכו טעם חדש ומגוון בבית הכנסת המתנוון והולך.
שמחת תורה, זה היה השיא שלהם.
האברכים הכניסו "מצב" אמיתי לבית הכנסת. רפרטואר שירים עשיר ממיטב המוזיקה החסידית המעודכנת. ריקודים מכל הסוגים, "שורות", "שערים", "ימים", מקהלות וקולות שניים, שלישיים ועשיריים.
וגם בעל הברט היה ביניהם השנה. לא ברור מהיכן הגיע לשם, אבל אין שאלות. כנראה קרוב משפחה של אחד הקשישים הנותרים.
>>>
"הערשי שמח, אלי שמח, כולם שמחו... למה אני מכולם?" חזר נטע על שאלתו.
הם כבר התרחקו למדי מבית הכנסת. איש לא עמד סביבם. רוח של אחר צהריים נשבה בין הצמרות ושרקה את השאלה יחד עם נטע התמה.
בעל הברט חזר אחריו בחיוך, באותה נימה: "אברהם שמח, יצחק שמח, יעקב שמח, משה שמח בשמחת תורה"...
אז הוא יודע משהו מכתבי הקודש, בעל הברט הזה. לא "מתקרב" טרי – הרהר נטע. אבל שוב, למה דווקא אני?
"הרשה לי להציג את עצמי", הושיט האיש את ידו ללחיצה. "דוקטור אורי בכר, מומחה לשפת גוף. עקבתי אחרי כולכם במהלך ההקפות. לא מתוך רצון לעקוב, זה פשוט טבעי אצלי, אני לא יכול להתעלם מזה"...
עיניו של נטע הביעו עניין. הצליח לסקרן אותו, דוקטור ברט.
"בכל פעם שאחד מכם עשה "קונץ" כלשהו, שיר חדש, ריקוד חדש, קפיצה ייחודית כלשהי, הנפה של ספר תורה - העיניים שלו פזלו אוטומטית. האחד לעבר רב הקהילה, השני לעבר הגבאי והשלישי לעבר ראש החבורה שלכם, הערש קראתם לו? חלק פזלו לכיוון עזרת נשים, כנראה כדי לוודא שהם עושים נחת גם לבת הזוג המשקיפה עליהם"...
"טבעי". אמר נטע.
"בהחלט!" הסכים דוקטור אורי.
"אבל אתה... אתה, בכל פעם שהתבלטת, אם בשיר חדש, אם בריקוד, אם בדיבוק חברים, בכל פעם העיניים שלך פזלו אוטומטית אל... ספר התורה הקרוב ביותר. באורח בלתי רצוני העיניים שלך גלשו וחיפשו היכן נמצא הספר הסמוך, זה עם המעיל הלבן או ההוא עם המעיל הכחול ורק כשהן נחו עליו לרגע של אישור, אז המשכת באותה פעולה שמחה"...
"את פזילת החן הזו - שלא יכולה להיות מעושה באף צורה! – אותה אני מעריך. היא מראה היכן הלב שלך נמצא באמת. ממך אני רוצה ברכה, ברכה ממי ששמח באמת בשמחת התורה".
נטע שתק, מעכל את הדברים. עפעף בעיניו לסלק לחלוחית בלתי-קרואה. שמחת תורה היום, מותר.
"אז... באיזו ברכה תרצה שאברך אותך?" שאל לבסוף.
<<<
"יש לי". אמר דוקטור אורי, מיישר את הברט החום בכובד ראש. "ברך אותי, שתמיד תמיד אפזול למקומות הנכונים".
"יונגערמאן! אברך! חכה רגע!"
נטע הביט בו בתימהון. מה הוא יכול לרצות?
האיש לא נתן לו זמן רב מדי לנחש: "ברך אותי! אני רוצה שכבודו יברך אותי, בבקשה".
התימהון בעיניו של נטע גבר. נכון, שמחת תורה. רבים שותים מעט, מעטים שותים יותר, אבל בעל הברט לא שתה כלום מתחילת הקידוש ועד סיום ההקפות! על איזו בננה הוא החליק פתאום?
"אני?! למה אני?"
"אתה שמחת בשמחת התורה, לכן אני רוצה שתברך אותי". התעקש הברטאי.
"רק אני שמחתי?! הערשי שמח, אלי שמח, מוטי שמח ושמחה-זיסל שמח כמובן... למה דווקא אני?"...
>>>
קהילת "היכל בגבעה" לא נוסדה אתמול, גם לא לפני עשור. חלק גדול ממתפלליה הראשונים כבר הלכו לבית עולמם בשיבה טובה וחלק ניכר אחר כבר החזיקו בידם דרכון עם ויזה חתומה לאותו עולם טוב. אך בשנתיים האחרונות הייתה לה עדנה, עם סיום האכלוס בפרויקט "השמורה" הסמוך לגבעה.
הפרויקט המוזל משך אליו משפחות אברכים צעירים, רובם מאותו המגזר. חלקם נשואים טריים, חלקם בעלי ילד או שניים וכולם "התלבשו" על בית הכנסת הקיים והקימו אותו לתחייה. בראשותו של הערשי הנמרץ, ממובילי הפרויקט, הם נסכו טעם חדש ומגוון בבית הכנסת המתנוון והולך.
שמחת תורה, זה היה השיא שלהם.
האברכים הכניסו "מצב" אמיתי לבית הכנסת. רפרטואר שירים עשיר ממיטב המוזיקה החסידית המעודכנת. ריקודים מכל הסוגים, "שורות", "שערים", "ימים", מקהלות וקולות שניים, שלישיים ועשיריים.
וגם בעל הברט היה ביניהם השנה. לא ברור מהיכן הגיע לשם, אבל אין שאלות. כנראה קרוב משפחה של אחד הקשישים הנותרים.
>>>
"הערשי שמח, אלי שמח, כולם שמחו... למה אני מכולם?" חזר נטע על שאלתו.
הם כבר התרחקו למדי מבית הכנסת. איש לא עמד סביבם. רוח של אחר צהריים נשבה בין הצמרות ושרקה את השאלה יחד עם נטע התמה.
בעל הברט חזר אחריו בחיוך, באותה נימה: "אברהם שמח, יצחק שמח, יעקב שמח, משה שמח בשמחת תורה"...
אז הוא יודע משהו מכתבי הקודש, בעל הברט הזה. לא "מתקרב" טרי – הרהר נטע. אבל שוב, למה דווקא אני?
"הרשה לי להציג את עצמי", הושיט האיש את ידו ללחיצה. "דוקטור אורי בכר, מומחה לשפת גוף. עקבתי אחרי כולכם במהלך ההקפות. לא מתוך רצון לעקוב, זה פשוט טבעי אצלי, אני לא יכול להתעלם מזה"...
עיניו של נטע הביעו עניין. הצליח לסקרן אותו, דוקטור ברט.
"בכל פעם שאחד מכם עשה "קונץ" כלשהו, שיר חדש, ריקוד חדש, קפיצה ייחודית כלשהי, הנפה של ספר תורה - העיניים שלו פזלו אוטומטית. האחד לעבר רב הקהילה, השני לעבר הגבאי והשלישי לעבר ראש החבורה שלכם, הערש קראתם לו? חלק פזלו לכיוון עזרת נשים, כנראה כדי לוודא שהם עושים נחת גם לבת הזוג המשקיפה עליהם"...
"טבעי". אמר נטע.
"בהחלט!" הסכים דוקטור אורי.
"אבל אתה... אתה, בכל פעם שהתבלטת, אם בשיר חדש, אם בריקוד, אם בדיבוק חברים, בכל פעם העיניים שלך פזלו אוטומטית אל... ספר התורה הקרוב ביותר. באורח בלתי רצוני העיניים שלך גלשו וחיפשו היכן נמצא הספר הסמוך, זה עם המעיל הלבן או ההוא עם המעיל הכחול ורק כשהן נחו עליו לרגע של אישור, אז המשכת באותה פעולה שמחה"...
"את פזילת החן הזו - שלא יכולה להיות מעושה באף צורה! – אותה אני מעריך. היא מראה היכן הלב שלך נמצא באמת. ממך אני רוצה ברכה, ברכה ממי ששמח באמת בשמחת התורה".
נטע שתק, מעכל את הדברים. עפעף בעיניו לסלק לחלוחית בלתי-קרואה. שמחת תורה היום, מותר.
"אז... באיזו ברכה תרצה שאברך אותך?" שאל לבסוף.
<<<
"יש לי". אמר דוקטור אורי, מיישר את הברט החום בכובד ראש. "ברך אותי, שתמיד תמיד אפזול למקומות הנכונים".
Reactions: yudb ו-leaha2 //