שיתוף - לביקורת המשגיח

  • הוסף לסימניות
  • #1
בקצה כפר קטן
בית מדרש ישן
העצים בתנור בוערים

משגיח מסר
שיחת מוסר
בידו - מסילת ישרים


ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ פתאום עצם עיניו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.


האחד התנדנד
השני ראשו גרד
השלישי מבטו לא הרים

והמשגיח לקירות
בשפתיים דולקות
שואג את ה - מסילת ישרים

יש בר מצוה היום
נזכר מישהו פתאום
מתנצל ויוצא בצעדים מהירים

ואחריו קמים עוד
חתונה של בן דוד
זו מצוה שדוחה - מסילת ישרים


ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ והמשגיח עצם עיניו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.


ראש נשמט פה ושם
מישהו בכבדות נשם
רק שלא ייהפך לנחירות

ושנים שלשה אנשים
שם בסוף מתלחשים
מנתחים את תוצאות הבחירות

ִ​
ועיניו של העסקן
אל מתחת לשלחן
לופת אחד מאותם מכשירים

מדפדף בתוכן מגוון
(צרכי פרנסה כמובן)
רחוק שנות אור מ - מסילת ישרים


ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ והמשגיח עוצם עיניו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ על לבו שם ידיו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ למי אני מטיף פה, למי

ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לדבריי אינכם זקוקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ עמך כולם צדיקים
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ לעצמי אדבר, רק לעצמי.


על כורסה בסלון
עם קפה ועתון
המשגיח צנח עצבני

איש לא מקשיב
זה כל כך מעליב
אני כמו מדבר לעצמי

*

בבית מדרש ישן
בקצה כפר קטן
בתנור נותרו גחלים

ולאורם הקלוש
על שולחן נטוש
צללית של - מסילת ישרים


ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ פתאום עצם עיניו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ועל לבו שם ידיו
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ חש כעוס, יהיר ותאוותני

ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ נחוץ פה "שיתברר ויתאמת"
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ שופך את הקפה, עתון מקמט
ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ ִ נו, הגיע זמן שאדבר - גם לעצמי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
מחזק ונוקב עמוק בתוך הלב.
איפה המשגיח ר' צבי (ההוא מהרב גלנץ)כשצריך אותו...? :unsure:

נ.ב: למה בחרת דווקא ב'מסילת ישרים', יש סיבה ספציפית? (פשוט אני מאוד אוהב את הלשון של הרמח"ל, ומאוד הפליא אותי הענין שקלעת דווקא לספר מוסר זה. אולי משום שהוא מדבר על שורשי החסידות אבל גם ליטאים וכדו' קוראים אותו?)

שופך את הקפה עתון מקמט
חסר פסיק. ובכלל, כל הקטע כמעט ללא פיסוק.


אה, ושכחתי לציין, אהבתי מאוד את החרוזים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
נ.ב: למה בחרת דווקא ב'מסילת ישרים', יש סיבה ספציפית? (פשוט אני מאוד אוהב את הלשון של הרמח"ל, ומאוד הפליא אותי הענין שקלעת דווקא לספר מוסר זה. אולי משום שהוא מדבר על שורשי החסידות אבל גם ליטאים וכדו' קוראים אותו?)

רבי זונדל מסלנט - אגדה של אדם, ורבו של רבי ישראל סלנטר - אמר לרבי ישראל הצעיר כשעדיין לא היה בעסקי המוסר כלל: "ישראל, למד מוסר ותהיה ירא שמיים" המשפט הזה נכנס לרבי ישראל (כפי שהוא כותב בהקדמה לאור ישראל) עמוק מאד ושינה אותו ויחד אתו את כל פני היהדות השכלתנית מי יודע איך היו נראים הליטאים ללא תנועת המוסר.

כשהייתי צעיר אמר לי פעם רב אחד - ישראל! (זהו שמי) הרי עליך יש מקרא מפורש: "ישראל למד מוסר ותהיה ירא שמים". זה עשה עלי רושם.
הגרי"ס מספר ששאל את רבו איזה ספר ללמוד, ואמר לו "כל הספרים טובים, אבל מסילת ישרים יהיה מנהלך".

קראתי את מסילת ישרים המון פעמים, וידעתי את הפרקים הראשונים בעל פה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חסר פסיק. ובכלל, כל הקטע כמעט ללא פיסוק.[/ISPOILER]
נכון.
תמיד בשירים אני מתקשה להוסיף סימני פיסוק. זה מרגיש לי כמו לכלוכים.
שיר הוא יותר תמונה מאשר טקסט. צריך לקרוא אותו כמו דיסלקט, לגמוע את הכל ביחד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
שיר / סיפור יפה מאד.
קצב מעולה, חוץ מהשורה האחרונה שחוזרת על עצמה- נראה לי שיותר משתלב עם הקצב - להשמיט את המילה "רק":
לעצמי אדבר, רק לעצמי.
לעצמי אדבר, לעצמי.

זה מרגיש לי כמו לכלוכים.
איזו הגדרה מעניינת :)
לטעמי סימני הפיסוק מסייעים לעניין הקצב והקריאה הזורמת, ולא להיפך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
שיר / סיפור יפה מאד.
קצב מעולה, חוץ מהשורה האחרונה שחוזרת על עצמה- נראה לי שיותר משתלב עם הקצב - להשמיט את המילה "רק":

לעצמי אדבר, לעצמי.
את צודקת.
רק שאת השיר כתבתי על בסיס קצבי של שיר אחר מפורסם.
שם זה הולך לעצמי אדבר (פאוזה) רק לעצמי. כלומר יש בו ארבארבע פעמות במקום שלוש.
אבל כשלא שומעים את זה, זה באמת נראה הפרעת קצב
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אני בד"כ לא קוראת שירים. אבל ראיתי שזה אתה אז קראתי.
לא התאכזבתי. קצב יפה, חרוזים טובים, מסילת ישרים קרוב לליבי, אז עוד יותר נהניתי, והסיפור שמסופר בשיר יפה מאוד.
קצת קצת הפריע לי שבסוף השיר כתבת: "המשגיח צנח עצבני", לא קלטתי שזה עצבן אותו במהלך השיר, חשבתי שהוא אדם נעלה ומרומם, ופתאום הוא כ"כ ארצי ועצבני. סתם עצבן אותי.
אבל בכללי השיר מהמם!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
שיר מצויין ומבטא
קצת קצת הפריע לי שבסוף השיר כתבת: "המשגיח צנח עצבני", לא קלטתי שזה עצבן אותו במהלך השיר, חשבתי שהוא אדם נעלה ומרומם, ופתאום הוא כ"כ ארצי ועצבני. סתם עצבן אותי
בעיני, בדיוק את זה השיר בא לבטא
את הניגוד בין דמותו הצדקנית של המשגיח בעיני עצמו לאורך השיחה
לעומת התובנה שקיבל בביתו
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
את צודקת.
רק שאת השיר כתבתי על בסיס קצבי של שיר אחר מפורסם.
שם זה הולך לעצמי אדבר (פאוזה) רק לעצמי. כלומר יש בו ארבארבע פעמות במקום שלוש.
אבל כשלא שומעים את זה, זה באמת נראה הפרעת קצב
אני יודע בדיוק על איזה שיר מדובר !
הפאוזה שדיברת עליה מורכבת משריקה ונקישה על רגל עץ, נכון? :)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.
שלום,
החלטתי להכנס לשוק ההון, מתוך הבנה שזהו אפיק שיכול להניב רווחים גדולים בעזרת ה'.
כמובן שלהכנס לנושא כה רחב וגדול- עם אפס ידע (זה בגדול מה שיש לי...)- לא מומלץ.
אני מחפשת קורס מקיף ואיכותי שלאחריו אני אוכל לעוף קדימה עצמאית.
מחיפוש ברשת, נתקלתי במכללת דניאל דמארי,- שהוא, כך הבנתי מלמד את הנושא בצורה מעמיקה ויסודית.
אני לא אכתוב מחיר מדויק, אבל הם לוקחים בסביבות התשע אלף, ונותנים בתמורה מעטפת מאוד מושקעת, של כמעט 24/7 עם קבוצת ווצאפ צמודה שבה אפשר לשאול הכל ועונים ממש מהר, תיעוד ביומני מסחר- שהם עוברים עליו כל שבוע ומפדבקים אותי, בנוסף יש סקירה שבועית על כל מה שקורה בשוק מדניאל עצמו בה הוא מפרט על כל מה שכנראה הולך לקרות והמהלכים שהוא עצמו הולך לעשות.
וגם- פתיחת חשבון דמו- ולווי צמוד עליו, ורק אחרי שהם רואים שאני יודעת להתנהל איתו מעולה, הם עושים בדיקה ומשחררים אותי לפתיחת חשבון אמיתי.
וגם- הם מדגישים שהליווי שלהם הוא לכל החיים.
שאלתי היא-
שווה?
האם יש קורסים אחרים שנותנים מענה דומה בפחות מחיר?
זה מחיר הגיוני בשוק?

אשמח לכל מידע.
תודה רבה!!!
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

אחד בלי שם

קוראים לו בשם. אבל הוא לא ממש מעניין אותו.

הוא מעדיף שתקראו לו פלוני.

תשאלו למה?!

כי ככה הוא מרגיש.
פלוני. אלמוני. עלום. נעלם. חסר יציבות.

הבוקר עבר עליו כרגיל, 'על הפנים'. הוא קם ב11:00, אלא מה? הרי עולם כמנהגו נוהג – והוא אינו חורג ממנחת יומו.

כשהגיע לבית מדרש הסתכלו עליו כולם מלמעלה למטה, חלקם בביקורת חלקם ברחמים. וכמובן, בל נשכח חלילה – יש את האלה ש'ברמה שלו'. הסוג ההוא של החבר'ה שבסוף כל סדר פיהם מלא כנופת צופים בחדשות יום האתמול, ואם לא נגזים, אזיי שמהשעה האחרונה.

כיאה לנגערי המשגיח. הרי אתה אחד משלהם, שכחת?!

הגמרא נפתחת. הוא לא זוכר שידיו הם אלו שפעלו באינסטינקט אוטומטי. זה פשוט קרה. עיניו רצות בין השורות, החברותא מתנועע בחשק, מטפיח את ידו על שכם הסטנדר בהתלהבות, מעורר אותו בו זמנית מריחוף נוסף לחייזרים הגשמיים שאחזוהו לפתע.

איכשהו הוא מוצא את עצמו בחוץ, נושם אוויר.

מה בסך הכל ביקש. קצת חופש. הנפש שלו צמאה למרווח נשימה.

חש את הקירות סוגרים עליו, אותיות הקודש וקולו המתנגן של המגיד שיעור מתערבלים במוחו לכדי עיסה אחת, בוצנית.

אטומה.

אז הוא בורח.

הוא רץ אל בין האנשים, הרחוב הומה. הרעש הזה של ההמולה, התאוצה, עושה לו טוב לנשמה. מה, אסור?!

הוא בן אדם!

גם אלה שנועדו לגדולות בפי יודעי כל וגם חורצי לשון – מגיע להם ספייס. מקום משלהם. לא רק נעיצות עיניים בלתי פוסקות וצפיות בשמיים.

כל שהוא חש מרוחו של המשגיח המרחפת מעליו תדיר זה 'כישרון כישלון'. אסור לו ואסור לו ואסור לו.

גם בבית המצב לא-מי-יודע-מה. אבא מאוכזב, ואמא שותקת. הוא לא צריך מילים. מספיקות לו זוג עיניים כבויות, וניצוץ כאב מחודש. לחשושים מאחרי גבו כביכול הוא חירש. הליכה על קצות האצבעות, וכעסים בלתי מוצדקים על שאר ילדי הבית.

והוא יודע שהם לא אשמים.
אבל גם הוא לא.

הוא רק רוצה הבנה, הכלה. מעט יותר קרבה. אמפתיה שממנה לא טעם מעולם.

התחושה הזו שאין לו לאן לחזור ויקבלו אותו באהבה כמו שהוא, ינסו לעזור לו בכנות, מאיימת לרסק אותו נפשית. את הלב היא כבר כרסמה מכל כיוון שרק ניתנה לה. נותר ממנו שבר עצמות.

והנה הוא הגיע למקומו.


הים גדול, רחב. כאן הוא אוהב להתבודד, לצעוק לאבא שבשמים גם מבלי לדבר. פשוט להסתכל על הגלים ולנפץ בהם מחשבותיו אחת אחת. סתירה ועוד קושייה – תוספות ואונקלוס. כל אלה מתגלמים בעיניו כעת כרחוקים מאד, בלתי נגישים.

וזה עושה לו טוב.

אבל הלב נצבט. המצפון לוחש לו ברכות דוקרנית, כי הדרך בה הוא רוצה לילך בה – אינה הדרך הסלולה.

הנכונה.

אז הוא משעין ראשו על החול, שוקע. נמאס לו. גופו רפוי, ודמעותיו כבר אינן שואלות לרשותו. הן רק מבקשות מאבא בשקט-בשקט שימציא לו את המקום בו ינוח באמת, שלווה ורוגע יהיו נחלתו. היכן שאין מבטי לעג, רחמים. קרבה חנפנית ושקרנית.

האם הוזה הוא, או שכלל לא קיימת כזו פלנטה?!
שיתוף - לביקורת ליראם 2
שוב.


*

כמו זיק העולה משפשופן של אבני הצתה, יוצר מדורה במגעו עם קרשים, היה הזיכרון התחלה לחייו. זיכרון שמלבד להיותו בסיס, היה גם משענת. באותה מידה – חידה לא פתורה.

הלילה, על אף היותו מרופד כוכבים, היה אפל. וכפות הידיים שתפסו בראשו, הצמידו אותו לחזה בעליהן, היו חמימות. מנוגדות לרוח שצלפה בהם בלי רחמים, ריססה אותם חול מדבר, צרבה גוויהם בקור עז.

מאחור ניצבו שערים, סגורים על בריח. עליהם תלוי שלט, עבש משנים. מעבר עמד המבנה, שלוש קומות אבן וארובה מעלת פיח. מלפנים היסס אבא, החליק יד אחת על לחיו, בשנייה תפס סנטר.

"השחר יגיע, תכף", הוא פצה פה. עיניו התקבעו בשלו, כהות ורכות. "ואתה - המתן פה. יאספו אותך בבוא העת".

יאספו אותו? הקור מילא את כל כולו, טיפס אל פניו. ידיו תפסו בחלוקו של אבא. עיניו ביקשו שלא ילך. שלא ישאיר אותו לחסדי אחרים.

אבל אבא, כמו תווי פניו, היה החלטי. וכשהפריד אצבעות מבגדו, רק אמר חרש: "יהיה לך טוב פה. ליראם, אני בטוח".

ליראם לא בטוח. אך הכדור שמנע מהאוויר לגלוש בגרונו, גם לא איפשר לו לדבר. לבטא את חששו, את פחדיו וגעגועיו.

אבא פרק מעל כתפיו אדרת זאבים, עטף בה את שלו. נשף עליו אוויר רועד והצמיד אותו לחזהו, שוב.

החום שאפף אותו היה איתן. תבליטי הצלם שנשא אבא תדיר על צווארו, נעצו בפניו חניתות. וכשאבא פתח ידיים, סובב גב ופצח בצעדה מהירה, הלכו איתו כל אלה. הותירו אותו מאחור.

אותו והקלף. קשור בענף דק, גמיש. אחוז בין אצבעותיו, מחשב להיחנק מעוצמת הלפיתה.

השחר אכן האיר, כתום ובוהק. אך איש לא אסף אותו, פתח לו שערים. צהלות ילדים הדהדו באוזניו מאוחר יותר, כשהשמש ההבילה על פניו, ורגליו - יחפות כתמיד - חשו כל גרגר חול לוהט.

הם שרו, הילדים. צווחו בכל פה. והוא רק עמד משתומם. תהה איך אפשר לאסוף חול אל כפות ידיים, לזרות אותו באוויר.

"היי, אתה!" מישהו הבחין בו. ופתע פתאום, מיהרה כל ההמולה אליו. אגרופים, קטנים וגדולים, כיסו מתכת. צווחות החרישו אוזניים.

"למה אתה שם?" שאל מנהיג החבורה, השתיק את כולם. בעיניו סקרנות תהומית של ילד שלא חווה את החוץ. "רוצה להיכנס? אתה גם יתום, אתה?!"

ליראם איגרף כפות. צעד לאחור. הבחין באישה המפלסת דרך בינות נהר הילדים.

היא סילקה אותם חזרה אל החול, פתחה את השערים ונעצה בו עיני דבש חמות, מסובבות קמטים. ידה הייתה יציבה כשתפסה בשלו, הובילה אותו פנימה, אל חדרון קטן מימין לדלתות המבנה הגדול. הורתה לו לשבת לצד שולחן עגול, קטן.

הוא ירד על ברכיו, הניח עליהן אגרופים. גבותיה ירדו מטה, התרוממו. אצבעותיה חילצו את הקלף מידיו, פתחו קשר, פרשו.

עיני הדבש רצו על פני השורות. שוב. ושוב. ושוב. הקמטים במצחה העמיקו, עוד ועוד. מבטה הועף עליו מדי פעם. מוטרד, תוהה.

"ליראם?" היא שאלה בסוף. הוא – הנהן. היא – נאנחה. "בא", אמרה לבסוף. "אתה מן הסתם מותש".

הוא גם צמא. ורעב. ומבולבל. אבל הקלף לא הוחזר לו, וידו מתרוממת מעלה, מבקשת בלי קול.

עפעפיה צנחו, לשונה לחלחה שפתיים. "מצטערת", כולה הייתה התנצלות. "הקלף מוען אליי", ובאותה נשימה, האיצה בו להיעמד. הצעידה אותו עד חדר גדול, עמוס קלחות, שהאח להטה באמצעו.

ספל מים צוננים מצאו אליו דרך. קערה מדיפת ניחוח הונחה על שולחן צר. אך עיניו התמקדו באש, בקלף בו היא מלחכת בתיאבון.

מאכלת מילים. הסברים. תשובות. מפזרת פיח ומעלה עשן.
"הו! אתה פה! חיפשתי אותך," הוא התפרץ לתוך החדרון הקטן.

האיש הנמוך שהסתובב לכיוונו לא היה נראה מרוצה במיוחד "מה אתה עושה פה? למה באת?"

הוא נאנח. מראש ידע שזה לא הולך להיות קל "באתי כי זה כמעט התפוצץ, אתה יודע, אין לי ברירה אחרת"

הנמוך גילגל עיניים "הפניה לחוסר ברירה היא ברירת מחדל שיוצרת ברירה מאוד רחבה. למה אני הברירה שלך?"

המתפרץ מצמץ. הוא לא מבין את הדברים המוזרים שהנמוך אומר לפעמים אבל הוא חייב אותו דחוף "אתה יכול לעזור לי?"

"אני? אני לא מבין בדברים האלה, ולא מבין למה מלכתחילה פנית להתעסק איתם"

"כי לא הייתה לי ברירה!" הוא נואש "ובהתחלה הכל היה יציב, והסתדר מצוין. כבר הייתי בטוח שאני קרוב לסוף, אבל אז פתאום זה התחיל להתנהג מוזר, עלייה, ירידה, הייתה אפילו תנועה חזקה שהרעידה את הכל. עד שפחדתי שזה יתפוצץ, אז ברחתי"

בוז עמוק שוטף את עיניו של הנמוך "ברחת?! ומה בדיוק חשבת לעצמך? מה עם כל האנשים מסביב שיכולים להיפגע? זה מה שקורה כשמתעסקים עם הדבר הזה בחובבניות. זה עסק רק למקצוענים ילד"

"אני, אני כן חשבתי" המתפרץ בולע רוק, מנסה לאסוף את עצמו "אני לא רק ברחתי בלי לטפל בזה, אני שמתי הגנות, ומחסומים, הרבה מאוד הגנות. אבל גם אם ההגנות יחזיקו את זה לזמן מה, זה לא יציב בעליל ויתפוצץ בסוף! אני אומר לך! ובסופו של דבר גם אם אני לא שם אני אהיה הנפגע הראשי."

"לא יציב? איך טיפלת בו? אתה מתעסק בכלל בסוג תיקני? מפוקח?"

"לא חושב. אני... לא בטוח."

"אתה מתכוון בטוח שלא. נראה לי שאין לך ברירה, אתה חייב להיעזר במישהו שמבין בזה."

"אני לא יכול. ולא רוצה. לא סומך על סוג האנשים הזה. ההוא שנעזרתי בו בהתחלה לא השאיר בי רושם מי יודע מה ואם הסוג שהתעסקתי אתו לא מוכר, צריך מישהו מקצוען באמת. ולא אני ולא אתה מכירים אחד כזה. המקצוענים האמיתיים עובדים במקומות הגדולים וגם אם נצליח לגרום לאחד מהם לעזור לי עם זה אף אחד לא מבטיח כלום. הדבר הזה ממש מוזר" קצת ביטחון חודר לקול שלו.

"אולי אתה צודק ואולי לא. אבל לברוח? ולכמה זמן? אתה חסר אחריות. אתה צריך ללכת לטפל בזה מיד!" הנמוך נחרץ. אין לא כבר סבלנות למתפרץ.

"אבל פסיכולוג?!?! מה הוא כבר יכול לעזור? אני אומר לך שניסיתי. אתה סתם חוזר על עצמך כמו מחוגי שעון!"

"אבל אתה מתעקש שלא להפנים! כמה הגנות שתשים על הרגש שלך זה לא יעזור ואם הוא לא יציב הוא יתפוצץ בסוף. אתה בעצמך אמרת!"

"אני יודע מה אמרתי! אבל אמרתי את זה כדי שתגיד לי איך אני יכול לעזור לעצמי! לא שתחזור שוב על הדברים הקבועים שלך שלא עוזרים לי כלום."

"חה!" על אף קומתו הנמוכה הביט עליו הנמוך מלמעלה למטה, זלזול על פניו "ילד, לטפל ברגש שלך זה רק למקצוענים. לא לחובבנים כמוך. אתה רק בורח!"

קומתו של המתפרץ השתופפה וכל האוויר יצא מגופו בנשיפה אחת. עיניו מתעמקות ברצפה המכוערת שבחר הנמוך לחדר שלו.

"נו? אתה רואה? אין לך מה לענות לי" רגלו של הנמוך מטופפת קלות, כמו מועכת שוב ושוב את המתפרץ שמולו.

המתפרץ לקח נשימה עמוקה, בוחר את מילותיו תוך כדי דיבור "נכון שאני בורח. כל הזמן. אבל אני ברחתי אליך. אני ברחתי כדי לבקש עזרה. אני ברחתי כדי לחזור להתמודד" הוא מישיר את מבטו לנמוך שמולו "ואולי תגיד שהרגש שלי לא תיקני. שהוא לא בסדר. אבל אסור לך להגיד שאני לא מקצוען! אני המקצוען מספר אחת לרגש שלי! נכון שאני יכול להיעזר במקצוענים אחרים, אבל לרגש שלי אני מספר אחת! ואתה, לא מועיל לי במיוחד. אני אברח עכשיו. שוב. למקום אחר. כי הסוג הלא תיקני של הרגש שלי מזדעזע ומיטלטל מאנשים כמוך. אני בורח שוב, בשביל שאוכל אחר כך להתמודד עם זה. בתקווה שעד אז הרגש לא יתפוצץ. אני בורח שוב, כדי להפסיק לברוח" ובמילים אלה סבב על עקביו המתפרץ ופרץ בריצה פרועה כמו שרק סוג הרגש הלא תקני שנמצא בו יכול להוליד.

מותיר אחר את הנמוך מצמץ שוב ושוב בעיניו ההמומות, מהרהר על מוזרותם של בני האדם ועל מוזרותו של המתפרץ העולה על כולם.
אשמח מאוד למשוב מכל הסוגים.

המדף שלי / רות אשוש​



פעם היה לי חבר שרצה לכתוב לי מכתב. אבל לא היה לו עפרונות ועטים, לא היה לו שום בלוק נייר אפילו לא טישו קמוט, אבל הלב שלו היה עמוס וגדוש ומלא ברגשות ובסיפורים והוא כל כך רצה לכתוב לי מכתב. אז הוא הלך לחוף הים לקח ענף עץ וכתב לי על החול את מכתבו, הוא כתב וכתב. כל החוף היה מלא במילים חמות אלי, בסיפורים ובתחושות, אבל אז הגיע גל גדול ושטף הכל.

והחבר שלי נעלם עם הגל.

על המדף ליד מיטתי נשאר לו צדף אחד קטן מלא בגרגירי חול, שהיה היו פעם מילים חמות כתובות.



פעם היה לי חבר שרצה לקנות לי מתנה, מתנה שתביע את שבליבו, מתנה אוהבת, מתנה יקרה, אבל לא היה לו כסף, ואת הפרוטות שהשיג היה צריך בשביל לא לרעוב ללחם, אז הוא לקח את עלי העץ שנשרו וקלע איתם שרשרת יפהפייה. אבל העלים היו שבריריים מידי, והחיבורים חלשים מידי וכשהגיע הרוח היא סחפה אותם איתה.

החבר שלי נעלם עם הרוח.

ועל המדף ליד מיטתי נשאר עלה בודד אחד, חוליה מתוך שרשרת שהיתה פעם רחשי לב ותחושות.



כך אספתי לי חפצים ורגשות. שאיש מלבדי לא יכל להבין. שאיש לא ראה בהם דבר מלבד ערמת גרוטאות.



יום אחד פגשתי חבר, חבר חדש. מצוחצח מעונב, זקוף קומה, מעורר יראה. כולם רצו אחריו וצייתו לכל מילה שלו.

אני נבהלתי מהעוצמה ותפסתי מרחק, הייתי היחיד שראה את עיניו הכבויות הכמהות לחבר אחד אמיתי. בתוך הזיוף השקרי הוא נבלע. נבלע וטבע.

כבר לא שם לב לרגש אמיתי, לא האמין לחברות פשוטה.

ואני מרחוק הסתכלתי, והתחלתי להתקרב.

אבל החבר שלי, נו, בחור עסוק. אי אפשר לשפוט אותו, עסוק מידי. הוא היה מחפש אותי רק כשהיה לו איזה רגע פנוי ולא היה כזה כמעט, כדי לתת לי מעט תשומת לב ויחס אישי, לרומם אותי מ"המקום השפל שלי", מ"המעמד הנמוך שלי".

אבל את שמי הוא לא רצה באמת לזכור.



היו אנשים יותר חשובים ויותר מעניינים שיכלו להביא לו עוד מעט מזומנים ועוד קצת מעמד וכבוד, שהיה צריך להתייחס אליהם, והיה חשוב להתייחס וגם כדאי..

ואני, מה אני יכול לתת?

יום אחד הוא שאל אותי מה אני יכול להועיל לו? מה אני יכול לתת לו? למה אני מתאמץ כל כך להיות בסביבה שלו?

אז עניתי לו את האמת שלי, שאין לי שום דבר לתת.

כלום.

מלבד צדף עם חול ועלה אחד בודד.

החבר החדש שלי, עצם את עיניו.

חשבתי שהוא מרחם עלי.

הוא-מלא בכל טוב הארץ, ואני יש לי רק מדף אחד. ליד מיטתי.

חיכיתי.

הזמן הפנוי הנדיר שהיה לחבר שלי נגמר, הוציאו אותי מחדרו.

הוא לא פתח את עיניו ולא הביט לכיווני.

אבל אני את ליבו ראיתי.



לחבר החדש שלי אין זמן. הוא עמוס בכל שניה מעשרים וארבע השעות שמוקצבות לו ביום.

אבל פתאום הוא התחיל לקרוא לי יותר ויותר.

הוא היה יושב מולי, מיוסר. כאילו קרא לי בכח. כאילו כח בלתי מוסבר גורם לו שוב ושוב למצוא זמן בשבילי.

לפעמים היו יורדות לו דמעות ככה סתם ואז הוא היה מסב ממני את מבטו.

ואני ידעתי שזה גרגרי החול שצורבים לו בעיניים.



הזמנים השתנו וגלגלי העולם נעו ואני נהייתי עסוק עד מעל לראשי. אבל בכל יום הייתי מפנה את זמני לחבר החדש שלי. הוא היה מגיע מעונב, מחויט, עם נעליים מקולפות ומצוחצחות. ושפוף.

ואני- הייתי יושב אתו ושוזר שרשראות מעלי מחט דקיקים מהעץ שבחצר.

אמרו לי שיצירה היא דבר מרפא.

הוא היה מביט בי ושותק. אחר כך היה קם. והולך. עדין שותק.

הייתי משאיר את השרשראות ליד העץ, והן היו נעלמות משם תמיד.

ואני ידעתי שגם לחבר שלי יש מדף.



עברו כמה חודשים.

יום אחד הוא דיבר.

הייתה לו משאלה אחת. הוא ביקש לראות את המדף שליד מיטתי.

לקחתי אותו איתי. הוא עמד מול החדר הפשוט, הקטן, ליד המזרון המהוה, ליד ארון נעול של גביעים יקרים, הביט על השידה שהיו עליה קריסטלים מאובקים וטסי כסף שחורים.

וכן, הוא גם הביט אל המדף הקטן. המוחזק בכח. המדף הנקי, הישן האהוב, שיש עליו גרוטאות יקרות.

הוא הביט על הצדף על גרגירי החול ועל העלה. ובכה.

אין על המדף עוד מקום למתנה שלי, הוא אמר, והלך.

והוא לא ראה את המקום הענק, את השטח הרחב שיש לי בליבי.



למחרת חיכיתי לו מתחת לעץ כהרגלי.



הוא הגיע, מהסס. וביקש ממני בקשה נוספת, אחרונה.

ואז אני אלך באמת, הוא אמר, רק לראות את היומן שלך, יומן הפגישות.

נתתי.

הוא הביט, ונבהל.

הייתה צריכה להיות לך פגישה עכשיו. ודחית אותה.

וגם בעוד שעה.

וגם אתמול ולפני שבוע ולפני חודש.

ואתה ישבת פה, איתי על הדשא, מתחת לעץ בזמן הזה?

נכון, עניתי ברוגע.

למה? הוא שאל, למה עשית את זה? אתה יודע שאין לי דבר לתת לך.

אין לי כלום בשבילך.

וגם לך אין כבר מקום על המדף.

הוא כעס.

שתקתי.

כשנרגע קצת, הסברתי: אם אני אחפש רגעים פנויים כדי לפגוש אותך, אני אהיה סתם חבר שלך, אבל חבר אמיתי, מפנה רגעים במיוחד בשבילך.

אני-מפנה רגעים.

אני רוצה לתת לך מזמני.

אני רוצה לתת לך חברות.

אבל אין לי מה לתת לך. הוא חזר ואמר ובכה. אני לא נותן לך כלום. אין לי מה לתת.

קמתי אליו וחיבקתי אותו.

אתה נתת לי. לחשתי. אתה היית הראשון שהעניק לי חברות.

ואז איבדת את עצמך. וכך איבדת גם אותי.

ואני, אני הלכתי ואספתי חלקים ממך, אלי.

מהים.

משדרת העצים.

ומעמקי הלב.

אספתי ושמרתי אותם על המדף.

ותמיד חיפשתי אותך.

מתחת לחליפות מגוהצות ונעליים משופצות וחפתים ותיקים מהודרים.

מתחת לעיניים הקרות והפנים האטומות.

תמיד חיפשתי.

ומצאתי חלקים.

אבל אני לא רוצה חלקים. אני לא רוצה חפצים. אני רוצה אותך. ואת ליבך.

אתה יכול לתת לי.

את אהבתך. ואת מילותיך. אתה יכול לתת לי חברות.



הוא הרים אלי את עיניו.

הן היו עמוקות ומדברות.

הן היו מודות.



ואני ידעתי, יש לי חבר חדש-ישן, שוב.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  13  פעמים
למעלה