"שאלות תשאל בליל הסדר", נפנף אותי אבי כמו כל אבא שאין לו מושג וסבלנות.
הייתי ילד חוקר, מעמיק, מתבונן, שואל/חופר, וגם קצת תמים.
אמנם לא אובחנתי על הרצף, אבל נטיתי לפרש דברים על פי משמעותם הפשוטה. לקחתי חוברת ורשמתי לי את שאלותיי בזו אחר זו, בליל הסדר בעזרת השם אפגיש אותן בתשובתן, וינוחו בשלום בתודעתי.
ליל הסדר הגיע והייתי הילד הכי מאושר סביב השולחן. כשהגיע תורי לשאול רצתי לחדרי הקטן להביא את השאלות. נכנסתי לסלון עם עגלת משא עמוסת מחברות - ניירת בסדרי גודל של חוק ההסדרים של תקציב ממשלתי דו-שנתי.
נעמדתי על הכיסא, ולאחר ארבע השאלות המסורתיות ניגשתי לשאלות המסקרנות.
השאלות היו מגוונות. הן נעו מגאוגרפיה, דרך גאומטריה ועד מתמטיקה.
לאחר כחכוח קל התחלתי את הצגת השאלות, לא לפני שביקשתי מאבי שאת התשובות ייתן בסוף:
ובכן, שאלה ראשונה, האם תהליך ההתחממות הגלובלית יכול להיות מנוטרל על ידי יישום נרחב של טכנולוגיות לכידת פחמן, או שנדרשת פרדיגמה חדשה לגמרי של התנהלות כלכלית בינלאומית כדי להתמודד עם משבר האקלים?
ולשאלתי השנייה, מהם היחסים הסבוכים בין התפתחות הקוגניציה האנושית ביחס לסביבה החברתית-תרבותית, ובאיזו מידה האבולוציה הטכנולוגית מקדימה את יכולתנו להתאים את המוסדות החברתיים והמבנים הפסיכולוגיים שלנו אליה?....
כך עמדתי כל אותו הלילה, ושאלתי שאלות בשפה ילדותית שובה; מעט שבורה אך מלאת חן, עד שאבי עצר אותי ואמר, "בני חביבי, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", וכמובן שהוא גם התחמק ממתן תשובות בטענה שליל הסדר חלף, ואיתו גם ההבטחה האלמותית למענה מפורט על שאלותיי בלילה מיוחד זה.
בפסח של שנה לאחר מכן למדתי מטעויות השנה שקדמה לה. בחרתי רק 10 שאלות שהכי סקרנו אותי, כדי להשאיר מספיק לילה לתשובות מפורטות ומנומקות.
אבל לצערי התברר שגם אבא התכונן כמו שצריך ללילה הזה, ממנו פחד כל כך, עד כדי הוצאת כסף רב כדי לחמוק מאתגריו. הוא שתק ולא ענה דקות ארוכות, עד ששאלתי אותו בתסכול: "אבא למה אתה לא עונה".
לפתע שמעתי קול ערב ומוכר שר בחן רב. זהו הזמר והיוצר מוטי וייס שבקע, כמו אפרוח מביצה, מאחד הארונות של ארון הספרים עם שירו:
"על אבא לא שואלים שאלות".
וככה גדלתי להיות הבור שאני.