אתגר דיאלוג מוזיקלי.

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד


דיאלוג מוזיקלי



לפעמים העט יותר דומה לשרביט ניצוח.

בהינף יד מחליט המנצח באיזה סגנון תושמע היצירה שלו, איזו אינטרפרטציה תקבל.

מינורית? מז'ורית? כמה פעימות לדקה? ובאיזה מקצב?

אותה יצירה, פרשנויות שונות.

הכל תלוי במנצח או במקרה שלנו: האוחז בעט.


האתגר לשבועיים הקרובים בעז"ה:

כתבו דיאלוג בין שתי דמויות, תנו לו רקע מסוים, ואז, תכתבו אותו שוב – עם רקע אחר.

על הדיאלוג להיות אותו דיאלוג, אין לשנות את המילים. מה שישתנה זו רק מוזיקת הרקע: האופי והמשמעות של הסיטואציה.


אז כמה דגשים:

-אפשר לשנות את הפיסוק של המילים, את הדמויות (גם להחליף זכר/נקבה) את הנוף והרקע, השמות, המשמעות או בקיצור: הכול, חוץ מהמילים עצמן. מילות הדיאלוג הן הדבר היחיד שיהיה זהה בין שני הדיאלוגים, כל השאר: בידיים שלכם.

-כל קטע יכיל את שני הדיאלוגים אחד אחרי השני. מלבד המילים, לא חייב להיות בניהם שום קשר, אלו שני קטעים נפרדים.

-על כל דיאלוג להיות עד 750 מילים.

דוגמא קצרה-

דיאלוג 1


הטבע סביבם כמו דומם ביראת כבוד.

"פעם אחרונה שאתה מדבר אליי ככה", קולו רועם, גס. הוא מתקרב לעברו, צעדיו רחבים.

אהרון מרכין ראשו, צועד לאחור במהירות מחושבת, זהירה. "אל תכאיב לי", התחינה צובעת את קולו ברעד לא אופייני, הוא כמעט וכושל למרות נסיגתו המחושבת. "בבקשה". הוא כושל על הארץ, משתטח.

דיאלוג 2

"פעם אחרונה שאתה מדבר אליי... ככה..." קולו רטוב. הוא מושך באפו, מסיט מבט.

אלי מרכין ראשו הדואב, צועד לאחור באיטיות רועדת, נשכב על המיטה, קודח.

הוא מסתיר דמעות, מתקרב למיטתו, מכסה אותו בשקט.

"אל תכאיב לי... בבקשה...." בכיו של אלי חרישי, ספוג געגועים.

אז הוא מלטף אותו ויוצא בשקט מהחדר, אולי בפעם האחרונה.


האתגר מתחיל כעת, יום שלישי כ"ד ניסן, ויסתיים בעוד שבועיים בתאריך ח' אייר בשעה 18:00

בהצלחה!


שאלות, דיונים וכל דבר אחר בסולם:

הנספח
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
בס''ד

דיאלוג 1:

''אתה לא מאמין לי שהייתי שם?'' המנגינה המקווה שמלווה את קולה, והעיניים שמשתוקקות כבר זמן רב לאמון שלו גורמות לו להשפיל מבט.
''מאמין'' הוא לוחש לה, ''ולו רק בגלל שאת יודעת להפוך לבלתי נראית''.
משהו קר עובר לה בגב. לא הרבה אנשים מסכימים לעצמם להזכיר בקול את היכולת העל אנושית שלה. לא הרבה אנשים הם ישראל.
''תודה שאתה מאמין לי''.
ישראל שולח לעברה חיוך קטן. ''הלוואי וגם אני הייתי יכול לראות ולא להראות'' הוא אומר לאחר רגע של שתיקה.
''כמו דנידין''. היא לוחשת לו. כמוני, היא חושבת לעצמה.
צחקוק נעים נשמע מכיוונו של ישראל.



דיאלוג 2:

גם הגלים היפים ביותר שמולם לא מצליחים להרגיע את הסערה שמתחוללת ביניהם.
''אתה לא מאמין לי שהייתי שם?'' הקול המיואש שלה, שכבר שאל את השאלה הזאת יותר מידי פעמים היום, שואל זאת שוב.
שתיקה עונה לה. לשניהם נמאס מהשיח סביב הפגישה המטופשת הזאת.
רק אחרי דקה של דומייה, האיש שלצידה עונה לה בהתרסה ''מאמין, ולו רק בגלל שאת יודעת להפוך לבלתי נראית''. הקול העוקצני והמבט המזלזל שלו שברו אותה.
''תודה שאתה מאמין לי''. היא מחזירה לו במשפט ציני משלה.
אבל טון הדיבור החלש שלה, נותן לה תחושה שהיא באמת בלתי נראית.

השקט שדאג ללוות אותם עד עכשיו, ממשיך את משימתו בהתמדה עד שצבי מפר אותו באמירה שהוא עוד יתחרט עליה רבות.
''הלוואי וגם אני הייתי יכול לראות ולא להראות''. הוא סונט בה, דוחק אותה לפינה.
והיא רק מסתכלת עליו במבט עצוב, ''כמו דנידין'' היא עונה לו, מקווה שהבין את הרמז. שישתוק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
דיאלוג 1

הפעוטון היה מלא, שעת ההשכבה הסתיימה והם כולם ישנו, איזה פנים מלאכיות, באמת... רותי התמוגגה כל פעם מחדש, למרות 30 שנה במקצוע, הלב שלה התרחב.

כשחני נכנסה בדלת בגרירת רגליים, היא אספה את עצמה, הזכירה לעצמה שזו הזדמנות לעבודת המידות.

"מה קורה אחותי? התגעגענו פה!" היא חייכה חיוך רחב, מנסה לפצח מראש למה העיניים של חני מצועפות הפעם.

"כן, בהחלט, גם אני! הילדים מתגעגעים לדודה שלהם..." חיוך קטן ואנחה.

"מה הסיפור?" היא המשיכה לחייך, בכוח, ושרירי הלסת כבר כאבו לה, וגם השרירים האלה, ליד העיניים, שהיא לא ידעה איך קוראים להם, אלו שעושים את הקמטים הקטנים האלה של החיוך.

"עזבי" חני סידרה את המטפחת המרושלת מעט, נראיתה מובסת יותר מתמיד, וזה כיווץ לה קצת את הלב בכל זאת.

"תמי, אנחנו נכנסות רגע למשרד" שתשגיח על הקטנטנים בינתיים, טוב שחני הגיעה אחרי שהם כבר נרדמו, אחרת עם כל הרצון הטוב, היא לא הייתה יכולה להתפנות אליה.

היא התיישבה כל הכיסא ופינתה את השני לאחותה, זה יכול להיות ארוך, היא יודעת.

"דברי..." וזריז בבקשה, תחסכי לי את הדרמות של ההתחלה, אני מכירה אותן על-פה. היא התאמצה ממש ממש להיראות קשובה, מכילה...

"צרות..." הקול שלה עלה ביבבה חנוקה. כמו תמיד, וזה כבר לא חידוש.

"בעבודה..." רותי אפילו לא צריכה לנחש, היא החזיקה בכוח את האנחה שלה.

נשיפה קטנה "...כן" עוד רגע הדמעות מגיעות לעיניים.

"מה הסיפור?" הפעם... וכבר נמאס לה לכבות את השריפות שאחותה הקטנה מייצרת.

"עזבי... אני מאמינה שאת רוצה להישאר עם ראש על הכתפיים..." צחוק קצר ומריר, פעם אחרונה שאחותה ניסתה לסדר לה את העניינים בעירייה, כמעט וסגרו לה את הגן, זה הספיק לה לחיים שלמים.

"נו..." תחסכי לי הקדמות, בבקשה, בין כך ובין כך נגיע לאותה נקודה בסופו של דבר.

"באמת. את חשובה לי מדי..." וכל פעם מחדש את מסכנת את מקום העבודה שלך בשבילי. וכבר נמאס לי לסבך ולהסתבך!

"אז למה את מספרת לי את זה בעצם?" כי אם את לא רוצה שאני אחליק אחרייך את הכל, אז למה באת בכלל?

"כדי שתהיי בהיכון. שברגע שאצטרך אותך תוכלי לעזור לי" והרגע הזה מתקרב בצעדי ענק, ולשתיהן ברור באיזו עזרה מדובר.

חני קמה, יוצאת בצעדים כושלים. רותי ליוותה אותה עד היציאה. בחזרה למשרד, היא פתחה את מעטפת המעשרות, וכתבה את הכתובת של אחותה.



דיאלוג 2

המסדרונות האפרוריים השרו אווירה כבדה, לא ברור מי החליט שבטון חשוף בקירות פנימיים הוא אדריכלי ויפה, אבל יש לו חשבון לא סגור פה עם כמה חבר'ה.

שי התקדם בצעדים מהירים במסדרון לכיוון המבואה הקטנה. תמי ישבה שם, מתייקת עשרות מסמכים. התאורה המשתלשלת הצהובה הפכה את המקום לדומה יותר לתא מעצר מאשר למשרד.

"מה קורה, אחי? התגעגענו פה" דור קידם את פניו קלילות מזויפת בקול שלו.

"כן, בהחלט. גם אני. הילדים מתגעגעים לדוד שלהם..." הרמז עבה. מדי.

"מה הסיפור?" הוא הרים חצי גבה בתימהון. רק שלא קרה משהו לקטנטנים שלהם.

"עזוב" עוד רמז, והפעם עם פזילה קטנה לכיוון המזכירה.

"תמי, אנחנו נכנסים רגע למשרד" יש דברים שאוזניים זרות אסור שישמעו.



"דבר" המסכה הקלילה נעלמה מפרצופו במהירות.

"צרות" עיניו מכווצות, חרדה קטנה בצבצה בין המילים. הדברים השתבשו לחלוטין וזה יכול להיות הרה אסון.

"בעבודה" הוא מבין לבד, והלב שלו האיץ פעימות.

"כן"

"מה הסיפור???" הדחיפות מילאה את קולו, הוא ידע בדיוק לאן זה יכול להידרדר. אם השבבים שלהם נחשפו, זו פצצה מתקתקת.

"עזוב. אני מאמין שאתה רוצה להישאר עם ראש על הכתפיים..." ושניהם ידעו על מה הוא מדבר.

"נו," גופו רכן קדימה בציפייה מתוחה.

"באמת. אתה חשוב לי מדי." הוא לא רצה לסבך אותו עד כדי כך, יש גבול כמה הוא יכול לסכן אותו, זה לא התיק שלו בכלל.

"אז למה אתה מספר לי את זה בעצם?" דור ידע שאם הוא הגיע אליו ככה, עכשיו, במקום הזה, העניין באמת מסובך.

"כדי שתהיה בהיכון. שברגע שאצטרך אותך, תוכל לעזור לי" ורק זה, כי המצפון שלי לא נותן לי לסכן אותך אם זה לא קריטי, אבל ממש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
"אין לי ברירה, אני חייבת לעשות את זה" התנצלתי, דמעות בעיני. מקווה שהיא תבין את מצוקתי. כן, אני בהחלט אוהבת אותה, ורוצה בטובתה, אבל יש דברים שהם מעל מגילה משפחתית כזו או אחרת. החיים שלי לדוגמא.
היא מביטה בי, מבטה נבגד. אני לא יכולה לסבול את המבט הזה.
"את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון? אבל אני חייבת את זה, כדי שאני יוכל לחיות."
היא שתקה. כועסת.
"איפה זה?" ניסיתי לייצב קצת את קולי. "תגידי לי עכשיו!"
"אני לא יכולה לומר. אני הבטחתי לדודה מלי." שבגדת בה, היא חושבת ולא אומרת. המבט המאשים שלה אומר הכל.
נרתעתי.
"את יודעת שאני חייבת את זה, נכון? אין לי ברירה!"
היא עונה לי בשקט ובתקיפות - "נכון. אבל לי זה לא משנה."

***

"אין לי ברירה, אני חייבת לעשות את זה" הסברתי לשרה הקטנה שחיבקה את שמלתי ולא הסכימה להרפות.
"את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון? אבל אני חייבת את זה, כדי שאני יוכל לחיות." המשכתי, וליטפתי את צמותיה. זמן רב התלבטתי אם לנסוע לעיירת מרפא, אך בשלב מסויים לא היה לי ברירה. אני נוסעת.
היא שתקה, כועסת.
"איפה זה?" היא שאלה. "תגידי לי!" וכשהיא ראתה שאני לא עונה היא המשיכה. "עכשיו!"
חיבקתי אותה.
"אני לא יכולה לומר. הבטחתי לדודה מלי." עניתי, מקווה שהזכרת שמה של הדודה האהובה ירגיע במעט את הילדה.
"את יודעת שאני חייבת את זה. נכון?" ליטפתי אותה. היא הנהנה חלושות. "אין לי ברירה.."
"נכון." היא ענתה, ופרץ דמעות יצא ממנה.
"אבל לי, לי.. זה לא משנה" היא סיימה, והחלה להתייפח על ברכיי ללא הפסק.

ממש התחשק לי עוד אחד, אבל היה כתוב 2 אז אני מוסיפה עוד אחד בונוס..

"אין לי ברירה. אני חייבת לעשות את זה." נשפתי מול ערימת הכלים המרגיזה.
"את יודעת שאנחנו אוהבות אותך, נכון? אבל אתם חייבים את זה, בשביל שתוכלו לחיות." כאילו ענו לי הכלים בנימה מרגיזה.
גנחתי. "איפה זה?" פלטתי לחלל האוויר. איפה הסקוצ' כשצריך אותו?
"אני לא יכול לומר" כמובן. ממתי סקוצ' מדבר ואומר איפה הוא.
"אתם יודעים שאני חייבת את זה! נכון? אין לי ברירה!" פלטתי לחלל האוויר ולכלים המעצבנים.
"נכון.." המו הכלים באמפטיה מזוייפת.
אוף. זה בכלל לא משנה האמפטיה שלהם, כל עוד הם נשארים במקומם. "אבל לי זה לא משנה!" צעקתי בעצבים והתחלתי לשטוף את הכלים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
דיאלוג 1


הקור חדר לעצמות. השקט, שבדרך כלל מבשר רוגע ושלווה, נשמע באוזניהם כצווחה זוועתית.
האדמה קיבלה אותם. הכתה אותם בלי רחמים.
שני דמויות התנערו מהעפר, התרוממו.

כחכוח יבש נשמע.
"התרסקנו". ברגע הראשון פריאל היה המום, מבוהל וחסר אונים.

שחר נאנח עמוקות, מנער את מדיו הצבאיים מהחול שדבק בהם, לשווא. "לא אנחנו. המטוס שלנו. אנחנו פלטנו".

פריאל נעץ את מבטו בשחר. הבחור פצוע, אבל לא ישמח בכלל לשמוע זאת. "נו, בסדר". פריאל לא נכנס להגדרות, התרסקנו, פלטנו. עכשיו הם מסובכים.

"עכשיו גילית את זה, אה?!" שחר ציני. דם מזרזף מצד מצחו, הוא מתעלם מכך, מתחיל לפסוע קדימה.

"מצחיק". פריאל הביט במפקדו הפצוע. כפי שהמצב נראה כרגע, הוא עצמו - זה שצריך לבנות תוכנית הגיונית לצאת מהאזור העוין הזה.

הם פסעו אחד ליד השני. שחור הלילה הסווה אותם.
אם הם לא יצליחו לצאת מכאן עד הבוקר, הם אבודים. מתים.

שחר נעצר לרגע על מקומו.
פריאל המשיך ללכת מספר פסיעות. נעצר לאחר מטרים בודדים.

"מה?" שאל, לא מסתובב אחורנית.

"חלש". גניחה נשמע מכיוונו.

פריאל נאנח עמוקות. "לעזור לך ללכת?"

"לא תודה".
שחר התאמץ להתקדם. "בתור הסגן שלי אני ממנה אותך למצוא לנו דרך יציאה מכאן".

"יחלצו אותנו".
פריאל היה בטוח. "צריך לחכות".

"סגן כושל".
שחר כעס. לא תשובה כזו הוא ציפה לשמוע מסגנו. "לא מחכים לחילוץ. אנחנו צריכים לפעול".

פריאל לא ענה.
הם המשיכו לפסוע על הדרך הלא סלולה לעבר הלא-נודע, מותירים מאחור שביל כהה של דם.


דיאלוג 2

"התרסקנו!!!"
דוד ישב מול המסך הגדול, מעיף מבט מהיר אל חברו. בוחן את תגובתו לכישלון.

"לא אנחנו". אריאל הביט בדוד במבט אדיש, מתרומם ממקומו. "המטוס שלנו. אנחנו פלטנו".

"נו, בסדר".
דוד התיז, מביט על אריאל במבט לא ברור. מצפה למשהו, גם אם אפילו הוא עצמו לא מודע לכך.

"ועכשיו גילית את זה, אה?!" אריאל הביט בשעון שהתקדם במהירות על המסך בלגלוג. מתחיל לסגת.

"מצחיק". דוד זעף.
אחרי שאריאל הבטיח לו משחק זוגי - הוא מתחמק לאחר כישלון ראשון. אבל אריאל בסך הכל עושה לו טובה. והוא לא מתכוון להתחנן אליו.

אריאל היסס לרגע, חזר אחורנית והתיישב שוב לצד דוד.

"מה?" דוד סינן. אם אריאל רוצה ללכת - שילך. הוא לא איזה מקרה חסד.

"חלש". אריאל נזף כשהביט בדוד שהמשיך לשחק בלי ריכוז. מזיז את המוט מצד אל צד, בלי לכוון.

דוד עזב את המוט. מיישיר מבט אל אריאל.
הוא לא מוכן להיות המסכן והבודד שצריך לשמור ולרחם עליו. "לעזור לך ללכת?!"

"לא תודה".
אריאל גיחך. "בתור הסגן שלי... אני ממנה אותך למצוא לנו דרך יציאה מכאן". הוא החווה בעיניו על המסך הגדול. שני דמויות מפוקסלות נעו מצד לצד בלי תכלית.

"יחלצו אותנו". לדוד נעלם כל החשק וההתלהבות מהמשחק. "צריך לחכות". חייך במרירות, קם ממקומו.

"סגן כושל". אריאל הושיב אותו חזרה. מרכז את מבטו במסך. "לא מחכים לחילוץ". ידו נשלחה אל המוט שלו. בלי להביט בחברו, הוא ידע שגם דוד עושה כך. "אנחנו צריכים לפעול!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
"זאת היא?" צמד הרכלניות התורן ישב בשולחן פנימי באולם האירועים "קשת".
מלצרים צעירים התרוצצו משולחן לשולחן, מנסים לעמוד בקצב האינטנסיבי של המוזמנים שהמשיכו לזרום לאולם, מחויטים ומרוגשים.
אחרי הכול, לא כל יום הנגיד הקהילתי מארס בן.
ואין סיבה שבחורה אחרת תעמוד ליד אשתו של לוין ותסמיק עד תנוכי אוזניה, כולל התנוך מבפנים.
"לא ייאמן" פוסקת המלאה מביניהם, אגב לעיסת חזה עוף משומן.
"לא חשבתי שהמצב עד כדי כך גרוע" היא מצקצקת בשפתיה כיאה ליאכנע מקצועית.
"ואין מישהו בקהילה שיכול לעשות משהו?"
כמון, יותר מידי כמון. היא מנגבת את שפתיה, מורחת את האודם מחוץ לגבולות הגזרה.
"עכשיו כבר מאוחר מידי" מפטירה חברתה.

***
אישה חיוורת פוסעת במסדרון סטרילי, פעם מלאת חיים. פעם צעירה. פעם יפה.
"זאת היא?" האחות מביטה על צילום תעודת הזהות שמופיע על הצג.
הרופא מהנהן, מלטף את שפמו המלבין.
"לא ייאמן". כאוב. המום.
האישה הוסיפה לנוע, מבטה מזוגג. חלול.
רגליה מטופפות במקצב מונוטוני. פניה לחות.
"לא חשבתי שהמצב עד כדי כך גרוע"
הרופא מעניק לה מבט בוגר, חומל.
טירונית, הוא ראה דברים גרועים מאלה.
עיניה של האחות בורקות כעת.
"ואין מישהו בקהילה שיכול לעשות משהו?"
היא לא מצליחה להוריד את העיניים מהתיק הרפואי שפתוח מולה, 5 ילדים, מנהלת חשבונות מבוקשת, מורה למחול אומנותי.
האישה שמולה היא זכר לחורבן. לא מעבר.
"עכשיו, כבר מאוחר מידי".
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
"הלוואי שיכולתי להיוולד מחדש" הסתובבתי במעגלים סביב עצמי בחדרון הקטן.
"רוצה?" שמעתי קול מאחורי.
"נראה לי שכן" מלמלתי בהיסח הדעת "רגע מה??" קפצתי בבהלה. מישהי נכנסה לחדרון הנעול וכנראה שמעה את המשפט האחרון, בושות. הסתובבתי בתנוחת התקפה.
שמלה כסופה, פנים חלקות כמו פנים של תינוק, כסופות גם הן. שיער גולש, נחשו באיזה צבע? כסוף כמובן ועיניים כסופות מעורפלות.
"מי את? מה את עושה פה?" התקפתי.
"נשלחתי להביא לך את זה" חייכה והושיטה לי קופסא קטנה.
מרוב תדהמה שתקתי.
"נו, את לוקחת את זה? אני ממהרת..."
בלי לחשוב יותר מדי שלחתי יד ולקחתי מידה את הקופסא הכסופה שכפתור אדום זורח עם סימוני אזהרה בצורת גולגולות שחורות קישטו אותו.
פוף - היא נעלמה.
מה אני אמורה לעשות עם זה, ללחוץ?
בהיתי בקופסא במשך דקות ארוכות.
אמאלה! דמות בגלימה כסופה התעופפה ונחתה לי על המיטה.
"שכחתי להביא לך" זרקה לעברי מטוס נייר כסוף.
רועדת קצת פתחתי את קיפולי המטוס.
'רוצה חיים חדשים?' נכתב שם באותיות לבנות כאור הלבנה 'לחצי'.
***
הרבה פעמים שירה נוסעת לכותל, לעמוד על יד הר בית ה', להתחנן על נפשה, על צרותיה, על עמה ועל כל העולה על רוחה. אבל אף פעם לא הייתה מיואשת כמו עכשיו "אני רוצה להיוולד מחדש" לוחשת לאלוקיה בלי קול.
"רוצה?" קול עדין נשמע מאחוריה. מעניין, בחיים לא דמיינה שכך תשמע הנבואה הראשונה שלה.
מסתובבת לאט-לאט, נרגשת. אישה לבושה בלויי סחבות מציעה לה ספרון של תהילים המחולק.
"מי את? מה את עושה פה?" היא לא מצליחה לעכל את האכזבה. למה נשים חושבות שזה לגיטימי להפריע לבחורה באמצע תפילה רותחת (ובכי...).
"נשלחתי להביא לך את זה" האישה מחייכת חיוך רחב, צהוב שיניים "נו, את לוקחת? אני ממהרת".
לוקחת, לא שיש לה כל כך ברירה, אבל הרצף של התפילה כבר נהרס. אחרי שתי דקות של שתיקה מול בורא העולם מחליטה שגם אם לא יועיל לפתוח את הספרון הקטן, זה ודאי לא יזיק. מתנשפת מהבכי, מתחילה לקרוא את שיריו של מלך ישראל, מילה אחר מילה.
את האמת, היא מעולם לא חשבה שייקח לה כל כך הרבה זמן לומר פרק תהילים אחד, ס"ז, אפילו לא פרק ארוך במיוחד.
את האמת, היא מעולם לא חשבה שיהיה כל כך מענג לקרוא פרק תהילים אחד, ס"ז, אפילו לא פרק מוכר או סגולי במיוחד.
אחרי עשרים ושמונה דקות סוגרת את הספרון הדקיק, נושקת לו באהבה. מנסה לאתר בעיניה את ה'אישה של התהילים'. הנה היא, ליד ארון ספרי הקודש, מחפשת עוד נשים שישמחו להשלים בפעם הרביעית או החמישית להיום את ספר התהילים.
שירה מפלסת דרך ברחבה שהתמלאה בינתיים, מתכננת תוך כדי פילוס הדרך באילו מילים תודה לאישה שגרמה לה, בפעם הראשונה בחיים, להתענג מפרקי תהילים.
מגיעה אל 'האישה של התהילים', פותחת פה. "שכחתי להביא לך" הודפת האישה את ניסיון ההודאה שלה. מגישה לה דף לבן, מעוצב.
'רוצה חיים חדשים?' נכתב שם באותיות ורודות כמסטיק בזוקה 'לחצי', בתחתית הדף מופיע המספר של קו הישועות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בס"ד



המדבר ההררי סביבו לא רמז לו על כלום. לא מיקום מדויק, לא יום או שעה, לא אנשים.

השעות הארוכות בדרך גרמו לו כמעט להתחרט שיצא למסע הזה. כמעט.

"הלוווו", הוא צעק.
תכנן לגשת הוא. בשקט. ברוגע. אבל הוא לא יכול. כבר יומיים הוא מחפש באזור שהמפה בבית הראתה בברור. אם לא ימצא את המקום היום, הוא יאלץ כבר לחזור. אינו יכול ללכת במדבר בלי מים במשך יומיים. כבר עכשיו הוא מרגיש מסוחרר מהשמש ומההליכה.

"מישהו פה??? הלווו, שומעים אותי?", גרונו נחר.

הוא התיישב על החול באנחה. עצם את עיניו. דקה. שתיים.

קול פסיעות עדין מאד גרם לו לפקוח אותן ולהסתובב.

ילד קטן. ראשו מכוסה במטפחת חומה ועיניו התכולות תמימות מאד.

"מתי הגעת?", הילד שאל בשקט, "מה אתה רוצה?",

הוא חייך בהקלה, מלווה בהתרגשות חוששת. "אמא נמצאת?", קולו קצת נסדק. זה עדיין לא בטוח. שום דבר לא בטוח. למרות שהגיל מתאים בדיוק למידע שבידו.

"כן", הילד הנהן. "אבל-", הוסיף במהירות, כאילו נזכר והתחרט על מה שאמר, "היא לא רוצה שאף אחד יפריע לה...".

הוא נאנח. "אני יודע...", הרכין את ראשו מעט. נסה לחשוב מה לומר כעת. פסיעות נוספות, נועזות יותר, דשדשו על חול המדבר שרות הפכה לה לבית.

"מי זה?", קול גבוה, החלטי, בכור של אמא שלו.

הוא הרים את ראשו והביט בעיניים החזקות שלרגע אחד התמקדו בו. אולי נזכרות ברגעים של חיבוק וצחוק, אולי לא. חייך חיוך קטן, מתגעגע, ואמר:

"דוד אפרים".

. . .



אליהו פרץ הביתה בפנים מזיעות, טורק את הדלת אחריו.

"הלווו", קרא, מעיף את התיק אל הספה ומתנשף אל המטבח. אפילו מים קרים אין במקרר. הרגע הכניסו אותם.

"מישהו פה??? הלווו, שומעים אותי?", הוא הרים את הקול עוד יותר, אין לו כח שלא יענו לו בדיוק עכשיו.

טפיפות רגליים מחדר הבנות התקרבו במהירות אל הסלון. אחותו הגדולה נכנסה אל המטבח, עקמה אף מול בקבוק המים שהחזיק, פתחה את דלת המקרר וסגרה. "מתי הגעת? מה אתה רוצה?". בלי לחכות לתשובה היא יצאה אל הסלון, ונעצרה במבט מאשים אחד מיותר על התיק שלו.

הוא נכנס אחריה. "אמא נמצאת?".

"כן", היא הסתובבה, המבט המאשים עבר אליו. "אבל היא לא רוצה שאף אחד יפריע לה".

"אני יודע", הוא משך בכתפיו והוציא בתנועה תיאטרלית מעטפה קשיחה מכיס הקפוצ'ון שלו.

היא חטפה אותה מידו במשיכה. הפכה מצד לצד ובחנה את העיטורים.

"מי זה?", שאלה אחרי רגע, קולה קצת רועד.

הוא חייך ומשך ממנה את המעטפה בחזרה. "דוד אפרים".
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
"זה לא עובד", פניה של ריקי היו שטופות דמעות, היא הצביעה בעוגמה על הדף הקרוע לפיסות קטנות של נייר שחוברו ביד לא מיומנת. שאריות הדבק נותרו על צלחת הפלסטיק. הדבק הלבן רק כיסה את האותיות האפורות, מכסה אותם בשכבה עבה של נוזל לבנבן.
"זה כזה נורא?" שבי שאלה בלחש.
ריקי לא ענתה, רק לחצה בעצבנות על הדף. אולי הפעם… אם היא לא תצליח לאחד את הקרעים, כל הסיכום שלה ירד לטמיון. היא לא מוכנה לכתוב ולנסח שוב אחרי שהשקיעה כל כך…
"מה יעזור לדעתך?" קולה היה מתחנן. שבי שתקה.

מה באמת עושים?

"תנסי שוב", שבי פלטה לאחר דקות מחשבה ארוכות, אולי…
"זה עובד?" היא מביטה בריכוז על השיירים החצי דבוקים, מבטה מקווה.
סנטרה של ריקי רוטט. מחווה בידה לשלילה.
שבי מביטה בה. חסרת מילים.

. . .



"זה לא עובד", קולו הבס היה מטיל אימה. דן שתק, ממולל בידיו את הדפים. הבוס נתון במתקפת עצבים הבוקר, ואפילו כוס הקפה והסיגר הנצחי לא הצליחו לשכך.
הבוקר, שעבר על המחשבים הראשיים במשרד לא היה נראה שיש איזו תקלה, אבל בדיוק בביקור של הבוס הנוקשה והקפדן החליטו המחשבים להכריז על שביתה, אולי העלאה מדרגת הדומם. אחרי העונש שהוטל על שני המתכנתים הוא פנה אל שפן מזדמן, שבכלל לא קשור לתקלה (שביתה?) שאירעה, אלא רק סוכן זוטר, שהחליט להעז ולראות את הביקורת לראשונה.
"זה כזה נורא?" הוא ניסה למזער את הנזקים, המחשבים יכולים לפעול ולאתחל את עצמם, חוץ מזה רק התוכנה קרסה, והסיסמא הנכונה הוקשה מאות פעמים. עשרות לחיצות על מקשים שלא הולידו תוצאות. רק בוס זועם, שהחליפה המחויטת והשפם המזדקר כלפי מעלה מהלכות אימים לכל הנוגעים בדבר.
"מה יעזור לדעתך?" קולו היה לגלגני, השפם המוברש והמזדקר רטט. הוא שילב את ידיו בצפייה ובלגלוג, כאילו שהסוכן מכירות הזוטר יכול להועיל במשהו.
"תנסה שוב", זה לא היה רציני, פניו של הבוס האדימו. הוא חייב לשלוט על הפה שלו, ולטקס עצה, מהר, לפני שהבוס יעשה בו שפטים.

"זה עובד!" בני, העובד הנמרץ נכנס לחדר בסערה, פניו עטו חיוך, ומשקפיו איימו ליפול ולקרוס ברביעית להיום לתוך המכתבה המהודרת, ולטבול בנוזל בצבע בוצי בתוך כוס זכוכית עבה. אם יתמזל מזלו ייפלו ליד שיירי הסיגר היוקרתי של הבוס, ייתקלו במצית ובני יסתכן בלהוציאו משם תחת עינו הפקוחה של הבוס.
הבוס הזיז בחופזה את משקפיו השמוטים של בני, בני הסמיק כהרגלו. הוא החווה בידיו בשביל לקחתם, המשקפיים המלוכלכים משלל שאריות היום חזרו בחזרה לעיניו בעלי הזיק הנמרץ.

שניהם יצאו מהחדר בצעדים נחפזים, לא לפני שננזפו, אך הקריצה השובבה ששלח לו בני הזכירה לו את הסיבה האמיתית שנכנס לחדר המחשבים בשעת הביקורת: הוא הרי לא אמר לבני שמשקפיו יפלו בשעת הביקורת? ובכן, לבדיקה מאסיבית הוא נכנס לחדר, מרפרף על המחשבים לפני כניסתו של הבוס. בנחיתה השלישית להיום, נפלו המשקפיים על המקשים, והקלידו למחשב הוראות שגויות, כך הסתדרה התקלה כל כך מהר... בני לקח את משקפיו ולא ידע כנראה על התקלה, עד שראה את דן מובל למשרדו של הבוס, אז מיהר לתקן את נזקי משקפיו.

בהשראת צניחתו ללא מצנח של המשקפיים שלא קיבלו רישיון, ניצבת לפני דן מסקנה ניצחת (או צונחת?): לעולם לא לבקר בשעת הביקורת בחדר המחשבים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
דיאלוג 1

"זה נראה לך הגיוני?" קובי התיישב באנחה על הכיסא בסלון, שומט מבלי משים ממשענתו מגבת מוכתמת.
"לא. לא אמרתי שזה הגיוני" היא לא התיישבה. בתנוחה רפויה ומתוסכלת, נשענה על השיש המלוכלך. "אני בכל זאת חושבת שהלחץ שלך מוגזם" לאפרת כבר נמאס משיטוט בין מומחים.
"הוא לא לומד שום דבר!, מנסים להנחות אותו בכל דרך, כלום לא עוזר, לא המקל ולא הגזר!" קובי זועם. הפסיכולוג האחרון היה נשמע החלטי, בטוח בעצמו, אפילו להתווכח הוא לא נתן להם. "התוכנית שהמטפל הזה בנה לא קידמה אותנו בכלום"
אפרת בהתה ברצפה. יותר נכון, בבלגן שמכסה את הרצפה. האוויר בבית היה כבד וחם, השרב ששרר היום, לא שקע גם בלילה והלחות הייתה מעצבנת.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה? שנשאיר אותו לפגר אחרי כולם?!" האשמה ברורה בקולה.
קובי שונא את זה. הוא ממהר למחות "די עם זה כבר! את יודעת כמה אני מחובר אליו". החום כבר בלתי נסבל, "ותדליקי את האוורור בבקשה"
קובי קם מהכיסא ופנה לעבר חדרו של מני, חוזר עם מחברת בידו "תראי את זה" המחברת פתוחה על החומר של היום, ניכר הדבר מהתאריך שכתוב למעלה, בשגיאת כתיב מכמירת לב.
"דווקא יש לו ביצועים" אפרת מנסה לסנגר. זה לא שהוא לא כותב בכלל, הוא פשוט לא מתרכז לאורך זמן.
"יש כיוון אבל יש עוד עבודה רבה, רבה מדי" קובי השיב את המחברת למקומה ופרש לחדר השינה, לאה ועייף מעמל היום.


דיאלוג 2

סם פרץ באחת אל האולם הגדול. אקדח התוף שלו מתנודד על ירכו, וכובע הקש שלו נע בחוסר יציבות. "זה נראה לך הגיוני?" השפריץ לעברה בזעם. ג'וד, המוסטנג, עלה לו הרבה מאוד כסף, אך הביא בשטח אפס תוצאות. סוס אצילי ומהיר ככל שיהיה, לא שווה הרבה אם הוא לא ממושמע כמו שצריך. וג'וד, לא היה ממושמע.

פולה גם היא הייתה נואשת, בתור אחראית ראשית על האורווה, היה זה באחריותה להביא תוצאות. כלום לא עזר, המוסטנג פשוט לא נשמע להוראות.

"לא. לא אמרתי שזה הגיוני" היא הייתה זו שהביאה את המטפל החדש, סם לא היה מרוצה ממנו בכלל. "אני בכל זאת חושבת שהלחץ שלך מוגזם" אמרה במבט שמתחנן להרגיע.

"הוא לא לומד שום דבר!, מנסים להנחות אותו בכל דרך, כלום לא עוזר, לא המקל ולא הגזר!" סם מושך את המוסטנג הסרבן מהתא הרחב שלו, מניח את האוכף האיכותי, עשוי עור תנין, על גב הסוס האצילי, גזע תרשישים.

"התוכנית שהמטפל הזה בנה לא קידמה אותנו בכלום!", עשרות סוסים היו ברשותו, אף אחד מהם לא היה עקשן כבהמת הרוח הזו. צבע ערמוני עסיסי כל כך, אין בנמצא באף זן אחר, ומהירות התאוצה שלהם, גבוהה מכל דמיון.

בעיני פולה לעומת זאת, פרטים אלו לא היו חשובים במיוחד. סוסים רבים יש באורווה הזאת וביניהם יש גם משובחים ביותר.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה? שנשאיר אותו לפגר אחרי כולם?" שאלה בענייניות ובניסיון לשכנע.

לא עבד.

"די עם זה כבר! את יודעת כמה אני מחובר אליו" נחרד עד עמקי נשמתו. פניו צרובות השמש סמוקות כחמה, ועיניו צרובות הרוח מביטות בה בחימה. "ותדליקי את האוורור בבקשה!" פקד. משל החום אשם בכישלון.

פולה הביטה בסם. מבוגר הוא בעלה. שריריו המתוחים ראו ימים טובים יותר, ושפמו המחודד ששחרחר היה כשהכירה אותו, לבן כעת כשלג.
פלא היה בעיניה אם כן, פרץ המרץ הפתאומי ששטף אותו.

סם טיפס באחת על האוכף היוקרתי ונעץ בצלעו של ג'וד את הדורבנות. "תראי את זה" הוא פלט בגאווה.

המוסטנג פרץ בדהירה סוערת. סוחף בפרסותיו גלים של רוח ואבק, מדלג בקלילות מעל מהמורות וגבעות חול קטנות. סם אוחז באוכף בכח ובידו השנייה מחזיק את כובע הקש המחורר שלו, ובפיו משמיע שריקות צהלה עזות.

חמש דקות של דהירה הספיקו לסם וביד איתנה הכווין את הסוס במושכותיו לעבר האסם.

פולה חסרת חשק, אבל נאלצת להודות "דווקא יש לו ביצועים" אין לה כוח לחזר שוב אחרי מאלפי סוסים בכל רחבי המערב. סם יכול לבחור לו סוס מסע אחר.
"יש כיוון אבל יש עוד עבודה רבה, רבה מדי" היא מנסה לצנן.
סם כבר לא שומע אותה. הוא כבר יצא לדהירה נוספת, שורק וצווח כנער צעיר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בס"ד



חדר המרצים היה עמוס בשעה זו של היום, דוקטור גבע עיין במאמר החדש על השתלשלות תולדות המוזיקה, מצחו התכווץ בעיון ככל שהתקדם בקריאת השורות.

מחבר המאמר היה אדם נכבד מקהילת המוזיקולוגים, אך התאוריות שהעלה על הכתב נראו בלתי מתקבלות על הדעת.

עיניו הורמו בחיפוש אחר קולגה.

"אהמ, פרופסור" כחכח לעבר פרופסור שטרן.

"כן?" חברו לצוות הרים אליו עיניים שואלות מעם כוס הקפה.

"תגיד, הבנת מה כתוב פה?" הוא הסיט את הדפים עמוסי המלל למול עיניו של הפרופסור, "זה נראה כמו גיבובי שטויות".

גבותיו של פרופסור שטרן התרוממו בפליאה "אתה צודק, למה אני קורא את זה בכלל?" הוא הרחיק את הדפים בסלידה.

"יש אנשים שחושבים שכל מילה שלהם פנינה, זהב, לא מבינים שהכל שטויות במיץ" זעם צובע את מילותיו של הפרופסור, איך יש אנשים שכותבים בכל כך הרבה שטחיות על נושאים כה עמוקים, שילמדו, שיעמיקו.

דוקטור גבע הנהנן באנחת השתתפות.


. . .


נתי קרא את הספר בשקיקה, עיניו בלעו את המילים, חידושים והמצאות במאות האחרונות, מרתק.

באך לדוגמא, איך הוא היה אחד מהמוזיקאים הראשונים שהשתמשו במורכבות ההרמוניות והמלודיות בצורה כל כך מתוחכמת, דבר ששינה את הדרך בה נכתבו יצירות מוזיקליות מאז ועד היום, זה פשוט הקסים אותו.

"אהמ, פרופסור" כל הבוז שבעולם נדחס למילים הללו, הספר נסגר מול עיניו הנדהמות, הוא מרים את ראשו ומוצא עצמו מביט בעיניו של יוסף, מה הוא רוצה הפעם?

"כן?" נתי נעמד מולו, מנסה לשלב ידיים בהתרסה, שיעצרו את הרעד. הוא לא פוחד ממנו, בכלל לא, הוא לא חלש ואסור שיוסף יחשוב ככה.

"תגיד, הבנת מה כתוב פה?" יוסף מדפדף בין הדפים, פניו מלאות לגלוג, הוא עובר להחזיק את הספר הפתוח מול עיניו של נתי, מטלטל את הספר, "זה נראה כמו גיבובי שטויות" ארס בקולו.

זרועותיו של נתי נשמטות לצידי גופו "אתה צודק" קולו יורד ללחישה "למה אני קורא את זה בכלל" מילותיו כמעט ולא נשמעות, נאבדות בחלל.

חה, להיות ממציא או פורץ דרך, מה הוא חשב לעצמו, הוא סך הכל ילד דחוי, ללא כריזמה, ללא חברים, למה שהוא יצליח?

לפתע הוא תופס אומץ, מתקשח, אם יוסף יצליח לנפץ לו את החלומות זה אומר שהוא נתן לו את הניצחון על מגש של כסף, הוא לא יכול לתת לזה לקרות.

"יש אנשים שחושבים שכל מילה שלהם זהב, פנינה, לא מבינים שהכל שטויות במיץ"

הוא חוטף את הספר מול פניו הנדהמות של יוסף ומתרחק במהירות.

תחושת ניצחון מתוקה מתפשטת בגופו הרוטט, הוא מאמץ את הספר לליבו בחיבה.

עוד יבוא יום וכולם ישמעו על פרופסור נתי שטרן, הוא בטוח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הצעדים שלו התקרבו. היא שמעה את העלים מתפצחים תחת רגליו שהשתרכו בכבדות.
"הגעת!" היא האירה פנים לגבר שפוף הגב שהסיט את עלי העץ וניצב כעת מולה.
הוא הביט כמה רגעים באפילה ששררה, סוקר את עיניה הנוצצות.
"זהו, נגמר לי הכוח. כל יום גזירות חדשות". הוא קרס על מצע הקש המאולתר שהכינה לו תחת העץ.
היא הביטה בעיניו שכבו מזמן. רק דיכאון וייאוש ניבטו מהם.
"זה באמת לא נורמלי, אנחנו בקושי רואים אחד את השני" נאנחה בצער, "הגלות הזאת".
"מה הקשר גלות? זה המצב שלנו, אין מה לעשות". למרות התשישות שפשתה בכל אבריו, עוד נותר בו מעט כוח להתנגד לדבריה.
"זהו, שיש מה לעשות" עיניה שוב ברקו, בברק המוזר הזה, שהוא ראה לעיתים רק בעיניים של המצרים. ניצוץ של מרדנות, של עוז ועקשנות. לעבד טוב לא אמור להיות זיק כזה בעיניים. "אתה יודע מה שמעתי בשיעור של מרים הנביאה?"
"עזבי אין לי כוח לשמוע, אני גמור" בקושי נשמע קולו השקט, איטי ועייף.
"אז תראה לפחות מה הבאתי" היא הציגה לו תוף מאולתר, מעור מתוח על מסגרת עץ. "זה בשביל להגיד תודה על הניסים שיהיו כשתבוא הגאולה"
"שוב ההזיות האלו" קולו הצטרד בניסיון לעלות טון. אפילו לכעוס הוא כבר לא מסוגל. "תסתכלי על המציאות. כולם עובדים כל יום מצאת החמה עד צאת הנשמה" הוא הסיט אל השדות שסביבם. מול עיניו חלפו דמויות עבר של עבדים כמוהו, שנפחו את נשמתם על האדמות הללו.
"ומה נשאר לנו מכל העבודה הזאת? כלום!". הוא הפסיק ושאף מעט אוויר. ערי המסכנות שקידמו אותם בכל בוקר בדיוק באותו גובה, כמו בזו למאמצי היום הקודם ששקעו בטיט.
"תפסיקי לדמיין כל מיני רעיונות מוזרים על גאולה שבאה פתאום משום מקום. אין לזה סיכוי, מה את לא מבינה?".
"אני לא מדמיינת, אני מאמינה ובטוחה שהיא יכולה לקרות עכשיו!" היא הדגישה את המילים שלה, והניצוץ שבעיניה התלהט והפך לאש.
"תביני", הוא לא רצה להתווכח איתה, עד שהם נפגשים. היא עשתה מאמץ והגיעה לשדה בו הוא קורס לישון כל ערב באפיסת כוחות. לא מגיע לה כזאת קבלת פנים קרירה. "אני פשוט לא רוצה שסתם תחלמי ואז זה יתפוצץ לך בפנים. זה גלגל שאין לו סוף. את יודעת כמה שנים כבר אנחנו ככה?"
"עזוב, אתה עייף. אני לא אתחיל להסביר לך, אבל אתה תראה" - היא נעצה בו עיניים שתום ועקשנות שיחקו בהם יחדיו, "אתה עוד תראה" לחשה. "זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתה מדמיין".
הוא עצם עיניים. הוא לא מעז אפילו לחלום על זה. אסור לו. הוא צריך להיות עבד טוב. רק לשרוד.
"בואי נלך לישון כבר" לחש, "מחר על הבוקר יוצאים לעבודה שוב".

-

קול המפתח שננעץ בדלת הריץ אותה אל הסלון. היא סידרה את המטפחת והעיפה מבט אל המראה שליד הכניסה. רק חסר חיוך. היא מתחה אותו על שפתיה. עכשיו יותר טוב.
"הגעת!" קידמה בשמחה את בעלה שחזר, גבו שחוח ומצחו חרוש קמטים דאוגים.
"זהו, נגמר לי הכוח. כל יום גזירות חדשות" הוא קרס על הספה, מנופף בערימת המכתבים שהעלה מתיבת הדואר.
"זה באמת לא נורמלי". היא שלתה מערימת המכתבים שהניח, בין החוב מהמעון להודעה על הארנונה את המכתב עם הכותרת האדומה המבשרת על צו גיוס אחרון לפני מעצר, והשליכה אותו לפח.
היא לקחה משולחן המטבח את כוסות הקפה שהכינה והביאה אל הסלון. הפעם ישתו על הספה. הוא נראה גמור.
"אנחנו בקושי רואים אחד את השני" נאנחה קלות כשהתיישבה על הספה, "הגלות הזאת" הפטירה לעצמה.
הוא חש מיד צורך להתקומם. "מה הקשר גלות? זה המצב שלנו, אין מה לעשות". נשמע לו מוזר להאשים את הגלות בצרות הפרטיות שלהם.
"זהו, שיש מה לעשות" אשתו התמלאה לפתע במרץ למרות השעה המאוחרת, נחושה לאלפו בינה. "אתה יודע מה שמעתי בשיעור של הרבנית כהן?"
"עזבי, אין לי כוח לשמוע, אני גמור". הוא קימט בידו את קצה אחת המעטפות. אין לו כוח לשיחות מוסר, מספיק לו כל מה שהוא אוכל את עצמו מבפנים.
"אז תראה לפחות מה הבאתי" היא הציגה לו חוברת דקיקה שנשאה את השם הזרחני: ברכות ותפילות בעת ביאת המשיח.
כנראה שהפרצוף שעשה הסגיר די בקלות מה הוא חושב על החוברת. היא ניסתה בכל זאת להסביר לו: "זה בשביל להגיד תודה על הניסים שיהיו כשתבוא הגאולה". קולה כמו התחנן אליו, שיאמין, שיתחבר.
"שוב ההזיות האלו" קולו עלה בתסכול. עוד פעם היא נסחפת למחוזות הדמיון הללו, מה היא חושבת לעצמה? היום כבר לא קורים ניסים כמו יציאת מצרים. "תסתכלי על המציאות. כולם עובדים כל יום מצאת החמה עד צאת הנשמה," הוא עצר לרגע, מתפלא לגלות שעדיין יש לו צביטה קטנה בלב לשמע הדברים שאמר. הוא אמנם נאלץ לעבוד, אבל כנראה שעדיין ברירת המחדל שלו נותרה הלימוד.
"ומה נשאר לנו מכל העבודה הזאת? כלום!". הוא תפס כמה מהמכתבים והנחית בחזרה על השולחן הנמוך שלפניו.
היא נשכה שפתיים. היא יודעת מצוין, איך כל חודש נבלעות המשכורות בבור המשכנתא, החובות התופחים וההוצאות השוטפות. היא יודעת היטב. ודווקא בגלל זה היא יודעת שלא יעזור שום פתרון זמני. רק גאולה אמיתית.
"תפסיקי לדמיין כל מיני רעיונות מוזרים על גאולה שבאה פתאום משומקום. אין לזה סיכוי, מה את לא מבינה?". קולו בז לכוונותיה. הוא לא מבין אותה, חושב שזה טירוף. הוא בטוח שזאת בריחה מהמציאות, אבל אינו מבין שזאת הדרך היחידה להתגבר עליה.
"אני לא מדמיינת", היא ניסתה בכל כוחה להכניס אותו להתלהבות "אני מאמינה ובטוחה שהיא יכולה לקרות עכשיו!"
"תביני" קולו התרכך מעט, נעשה איטי יותר. נשמע שהוא מנסה להתאזר בסבלנות ולהסביר לה כמו לילדה קטנה ופתיה. "אני פשוט לא רוצה שסתם תחלמי ואז זה יתפוצץ לך בפנים. זה גלגל שאין לו סוף. את יודעת כמה שנים אנחנו כבר ככה?" הוא נשמע מרחם, מנסה להשיב אותה לפסים מעשיים.
"עזוב, אתה עייף. אני לא אתחיל להסביר לך, אבל אתה תראה" היא אמרה, והביטה בו בעיניים שאופטימיות ואמונה שלטו בהם בערבוביה.
"אתה עוד תראה" לחשה. "זה יקרה הרבה יותר מהר ממה שאתה מדמיין".
הוא עצם עיניים, מתיר לעצמו לכמה שניות להצטרף לאותו חלום רחוק שבער בעיניה של אשתו.
"בואי נלך לישון כבר" לחש ופקח את עיניו בחזרה. "מחר על הבוקר יוצאים לעבודה שוב".
איכשהו הוא הקים את עצמו מהספה, למרות שחשב שהלילה זה כבר לא יקרה.
כנראה שגם חלומות של אחרים יכולים להעניק מעט כח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
דיאלוג 1:



"מה??!!"

הם כאן לבד, מול האבנים הגדולות. הדוממות. חומה בצורה מלאה פרצות, כמו הלב שלהם.

מלמטה נשמעים הקולות, עולים הריחות, והמראות.

שמעיה מתייפח בבכי חרישי, חופן ראשו בין כפות ידיו. קולו שבור ומרוסק לרסיסים, מחפש תשובה. "אני לא מאמין שזה קורה! אין מצב! זה לא יתכן!". פורצת שאגה מבין שפתיו היבשות והסדוקות.

כבר כמה ימים שהוא מסתובב ללא אוכל ושתיה. הולך מסוחרר ומטושטש בין סמטאות ירושלים החרבה, שהולכת וקמלה מול עיניו. כמה ימים שהוא מסרב לעכל את מה שקורה.

עכשיו זה תופס אותו בעוצמה.

וכל הרגשות שבעולם מתנקזים לזה.

הוא אוחז בחוזקה בידו של גמליאל, מנסה להתלות בדבר מה, למצוא נחמה.

יבבה מקוטעת מתפזרת בחלל, מתמזגת בעשן, הקולות והדם.

"אתה בטוח שזה לא חלום?" בקולו מעט תקווה מהולה בהרבה חשש. ופחד.

קו האופק האדמומי הלך והתלהט, מבין סדקי האבנים שעל החומה אפשר לראות את להבות האש מטפסות ועולות, מכלות כל מה שבדרכם.

גמליאל רק עמד שם, שותק. עיניו העצובות מתמלאות דמעות, שמסמאות את האופק, לא נותנות לראות. מתכחשות. לא מאמינות שהגרוע מכל קרה.

"לא", עצוב. נואש.

"לא התכוננו לזה, אבל אנחנו מוכרחים להאמין שזה קורה". גמליאל משפיל את עיניו. לא מסוגל לעמוד כך מול אחיו הצעיר, בלי יכולת לנחם אותו. בלי תקוות.

עכשיו זה כבר הופך לבכי היסטרי חסר מעצורים. חסר שליטה. כמו החיים שהאלה, שנהפכו פתאום לסיוט של חייהם.



הם ישבו שם, ביחד. יתומים רכים, בודדים בעולם. זה על כתפו של זה, ומבכים את חייהם. אחרי שנותרו יתומים מאב ואם לא נותר להם דבר בעולם, ועכשיו גם ירושלים שלהם, שהבעירה אש בלבותם, שהציתה אותם מחדש בכל פעם שחישבו להישבר, עכשיו גם היא הלכה להם.

ובית המקדש, הבית הקדוש מכולם, היפה מכולם.

מה שהחייה אותם בכל בוקר מחדש –

עלה באש.



מסביב עוד המשיכו להלום הקולות, צהלות רומאים בוזזים ומחללים את היקר מכל. מטמאים את המקום הקדוש בעולם.

פרסות הסוסים עוד המשיכו להישמע באוזניהם שעות רבות אחר כך, עד ששקעה החמה.

גמליאל התנער משרעפיו, הניח יד רכה על כתפו השמוטה של אחיו הצעיר שנזרק לעולם אכזרי כל כך, אל מציאות קשה כזו. בן ירושלים היפה והפורחת שהפך מפרח כהונה צעיר לשבר כלי, ללא קרוב, מכר וגואל.

"בא. נלך." אמר בלחש, כמו משלים עם האובדן.

שמעיה רק ניגב קלות את הדמעות, טמן ידו ביד אחיו הבכור, ויצא אתו אל הבלתי נודע.

אל הגלות.



דיאלוג 2:



"מה??!!"

הם עומדים נרגשים. כמו כולם.

ממרפסת הישיבה שבשכונה הירושלמית המנומנמת אפשר לראות את רחבת הכותל המערבי, זה שכבר שנים עולים אליו, יום יום, שנה שנה.

עכשיו הכל שונה.

העיר כולה כמרקחה. אנשים אנשים זורמים, מסרבים להאמין. צובטים את עצמם.

קריאות, צעקות. רעש.

תדהמה.

ושמחה.

"אני לא מאמין שזה קורה! אין מצב! זה לא יתכן!". שמוליק לא מסוגל להתיק את עיניו מהמחזה. לא מסוגל לחשוב על כלום. הצעקה כמו פורצת מעצמה.

בקולו אי אמון, מתחלף לאט לאט לצליל של אושר, מלא נחמה.

הוא תופס את יוסי החברותא חזק חזק, עיניו מצועפות דמעות.

"אתה בטוח שזה לא חלום?" הוא רוצה לפצוח בריקוד, מבולבל עדיין מהבשורה.

יוסי מישיר עיניים אל עבר האופק, שהולך ומאדים. צובע את השמים בשלל צבעי האש שיורדת מלמעלה. נאחזת. בונה.

"לא". הוא אומר בחיוך. בטוח. כמה טוב להיות בטוח בדברים כאלו.

"לא התכוננו לזה, אבל אנחנו מוכרחים להאמין שזה קורה". הוא צובט את שמוליק בחיבה, כמו ממחיש לו שאכן, זה קורה, והם זוכים לזה.

אחרי אלפיים שנה.



מסביב מתחילים הבחורים לנהור אל עבר הפלא שיורד מן השמים.

בנוי מאש.

ודמעות.

וגעגוע.



העולם כולו מרחף בענן של אושר מתוק, וטהור.

וכל הרגשות בעולם נמצאים שם. מתנקזות, מתפרצות כאשד. שוטפות את כולם.

וגם אותם.



שמוליק מתנער. מניח יד רכה על כתפו של יוסי, עוטף בחיבוק.

"בא. נלך?" הוא מחווה אל האופק שהולך ומתמלא.

יוסי בלי מילים פוסע אתו. יד ביד. עיניו עוד נוטפות דמעות של התרגשות והודיה.

מרים עיניים אל האופק.

אל הגאולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
דיאלוג 1:

"בוקר טוב, יקירי", הרוך במילים כמו בזק קסם נוסף לשלווה המופלאה שהקיפה אותם.

"בוקר טובבבב", נשמעה תגובה חיוורת.

אהרן העמיק את ישיבתו בספסל. כאן, בחורשה מאחורי ביתו, הבית האחרון בשכונה, נהגו ילדיו להעביר שעות רבות של פורקן והנאה. תמיד היו שבים משם עם מציאות מלהיבות: צב, אבן מיוחדת, פרח מרהיב. הוא, לעומתם, היה מוסיף להעמיק. בספסל שכמו הוכן לכך מששת ימי בראשית, טובל בין צמחיה ירוקה מלאת חיות לתכלת בראשיתי של שמיים, היה מחפש, ובסייעתא דשמיא גם מוצא, מפתחות ללבבות של נערים נבוכים, אבודים או נסערים.

עתה חלק עמו את הספסל נער גבוה, רזה, ובעל מבט שמשדר תבונה ומצוקה בו זמנית. נפתלי, קוראים לו, כך סיפר בשפל קול בתחילת הפגישה. ירידה פתאומית חלה בו בכל תחום, סיפרו הוריו, ללא סיבה נראית לעין.

אהרן אסף עוד רוך אל קולו בטרם הוסיף לשאול: "אתה יודע למה אנחנו כאן?". נפתלי נראה נינוח מעט יותר כאשר השיב: "כככן".

אהרן עצר לרגע, תוהה מהי הדרך אשר יבחר בה. העובדה שנפתלי אינו מכחיש כי הוא זקוק ליד מכוונת, היא נפלאה. מנגד, אם יתקדם במהירות רבה מדי לשלב הבא, עלולים הניצנים העדינים של האמון שהפציעו ביניהם להיפגע.

"אנחנו כאן בשביל שתדבר", הוא אמר לבסוף, בוחן במבט אוהד את היושב לצידו. "אתה לא חייב, אבל זה כדאי מאוד".

נפתלי שתק. אהרן נשם נשימה עמוקה, שהרפתה אותו לחלוטין, אפשרה לו להוסיף בטון מבין: "אתה בטח כבר יודע, מי שלא מדבר, סובל".

אולי היה זה הטבע המופלא שאפף אותם וחדר אל תוכם, אולי הייתה זו העבודה הארוכה בשנים של אהרן, לסגל לעצמו הבנה והכלה לכל אחד באשר הוא, ולהצליח גם לשדר אותן לסובבים, בוודאי הייתה זו סייעתא דשמיא, שגרמה לנפתלי ללחוש: "אני אספר הכל".

אהרן הצליח להסתיר את הפתעתו מהמהירות בה פתח הנער את לבבו, הוא רק הוסיף בקול שליו: "אני שומע. כל מילה".

"הכל התחיל יום אחד, בהפסקה, כשעמדתי ליד הטלפון הציבורי. פתאום ניגש אלי מישהו זר, שאל אותי אם אוכל לקנות לו פחית. חשבתי: למה לא? וקניתי לו, בקיוסק של מושיק". נפתלי דיבר בשטף, משל הביישנות, הדיבור המהוסס שאפיין את תחילת הפגישה, לא היו יותר מחלום.

"והפחית הייתה רק התחלה...", השחיל אהרן, מלטף במבטו את נפתלי, מגיש לו הבנה בלתי שיפוטית.

"כן. אחר כך נפגשנו עוד כמה פעמים. הוא היה מתוחכם. לא חשדתי בו בכלל....". נפתלי בכה בלי לבכות. היה קשה להמשיך להחזיק בלב נעול את הימים הקשים שהוא חווה מאז, כשמסביבו שמיים פתוחים, ירוק עז, ואיש עם מבט מכיל.

נפתלי שלף בהחלטיות חפץ מכיס מכנסיו, סגר עליו את ידיו, ולחש: "יום אחד קיבלתי ממנו את זה....". הוא פתח את ידיו והניח ביניהם, על הספסל, מכשיר קטן, חכם להרע. "אז כבר הבנתי הכל, אבל היה מאוחר מדי...".



דיאלוג 2:

ספרי המתח שקרא בנערותו ציירו את חדרי החקירות אפורים וקודרים. אולם למרות ההטרמה שהם נתנו לו לקראת מה שהוא עומד לפגוש, הופתע ארז מעוצמת הקדרות שהחדר אליו הוא הובל הפיל עליו. ואולי לא היה זה החדר, אלא האיש שישב מאחורי שולחן הברזל, מבטו פלדה, והכריז בקול רועם: "בוקר טוב, יקירי".

"בוקר טובבבב", ארז רעד, גם קולו. הוא לא ידע האם החוקר הקשוח מולו המתין לתשובה, או שהמילים שפלט ייחשבו לעזות מצח. החוקר, לעומת זאת, לא התעמק בכך, הוא כבר אחז בשלב הבא, מתחרה ביכולתם של רעמים לפשט עקמומיות שבלב: "אתה יודע למה אנחנו כאן?".

שוב התלבט ארז לגבי היות השאלה רטורית, שוב הוא הצליח לפלוט "כככן" רועד, אך גם הפעם התעלם החוקר מהתגובה והמשיך לירות מתותח תוך לועי: "אנחנו כאן בשביל שתדבר!!!!". ואז הוסיף בלחישה רכה כביכול, שיותר מהרעמים הקודמים, העבירה צמרמורות בגוו של ארז: "אתה לא חייב, אבל זה כדאי מאוד". הוא פזל בצורה בולטת לעבר מתקן מוזר למראה שניצב בפינת החדר, והפטיר, כאילו באגביות: "אתה בטח כבר יודע, מי שלא מדבר, סובל".

"אני אספר הכל!!", הנואשות זעקה מגרונו של ארז, האימה, הבעתה. רק אתמול בלילה עדיין ליטף את שערותיה הארוכות של נילי, ביתו בת החמש, שר לה שיר ערש, לא מדמיין באיזו מהירות ימצא את עצמו בחדר אפל, כשמתקני עינוי מוצגים לפניו למטרות איום.

"אני שומע. כל מילה", החוקר היה מרוצה מהמהירות בה התקפל הגבר מולו, הוא לא טרח להסתיר זאת.

"הכל התחיל יום אחד, בהפסקה, כשעמדתי ליד הטלפון הציבורי. פתאום ניגש אלי מישהו זר, שאל אותי אם אוכל לקנות לו פחית. חשבתי: למה לא? וקניתי לו, בקיוסק של מושיק". ארז דיבר במהירות, בטרם מוחו יתחיל לפקפק בנכונות החלטתו לספר.

"והפחית הייתה רק התחלה...", קבע החוקר. הוא ישב נינוח. הנחקר מולו גילה נכונות להעביר את כל המידע ברשותו בשטף, ללא צורך בעזרים כדוגמת המתקן בפינת החדר. אחח, חלומו של כל חוקר.

"כן. אחר כך נפגשנו עוד כמה פעמים. הוא היה מתוחכם. לא חשדתי בו בכלל....". ארז שחזר את המפגשים ההם. האם אמור היה לחשוד כי הזר אינו אלא שליח של מדינה עוינת? הוא הציג תמונה אמיתית כל כך, משכנעת כל כך.

"יום אחד קיבלת ממנו את זה...", לגודל בהלתו של ארז שלף החוקר את המעטפה ההיא, שהזר ביקש ממנו להכניס לתיבת דואר בכתובת מסוימת. "אז כבר הבנתי הכל, אבל היה מאוחר מדי..." ארז לחש. הוא לא מילא אחר הוראותיו של הזר, אך מי יאמין לו? אולי נילי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
דיאלוג 1

חמש דקות לפני הזמן המיועד כבר הייתי שם. מחכה בצפייה מהולה בחשש קל.
מי יודע מה אני הולכת לפגוש?
פגישה ראשונה עם איציק כהן.
פגישה ראשונה של שושי ברסקי בחייה הצעירים. אם לא נחשיב את הפגישה עם מנהלת התיכון.
בפגישה ההיא לפני כשש שנים חששתי פחות. מה כבר יכול להיות? המנהלת ואני יודעות שהמשחק מכור מראש, והפגישה היא אך ורק כדי לצאת ידי חובה.
התקבלתי, אלא מה? אחרת לא הייתי פה. איציק התעקש דווקא על בוגרת "שרה ורבקה".
בחור צעיר, גבוה ונאה נכנס אל לובי המלון.
לבוש בול לטעמי.
הוא מסתכל סביבו, ימינה שמאלה, ותמקרב אליי בחשש.
"שושי?" ספק שאל ספק קבע.
"כן, איציק?" נבוכתי במקצת.
הוא התיישב מולי. מניח את הכובע על ידו. ספות נוחות וארוכות יש להם למלון הזה.
שתיקה קצרה של שני בני אנוש שאינם יודעים מאיפה להתחיל להכיר אחד את השני לראשונה.
"חיכית לי הרבה זמן?" איציק שבר שתיקה ראשון. יופי, יודע לפתור מבוכות.
"לא, בכלל לא. הגעתי ממש שלוש דקות לפניך." חייכתי.
"הגעתה מבני ברק החמה, מה?"
הוא הבין את הרמז. הזמין מים ומיץ תפוזים.
כמעט מייד ידעתי שאני והוא מסתדרים היטב יחד, המים בשבילי. התפוזים בשבילו.
"אז מה אתם לומדים עכשיו?" כמי שגדלה בבית של בנים, יש לי מעט מושגים.
"מסכת עירובין".
"ממ, נושא מרתק, מה?" שיערתי.
"מרתק, גם מאתגר את החשיבה, את יודעת כל מה שאת לומדת במתמטיקה- הכל נמצא שם." הוא, גדל בבית של בנות. הלוואי עליי. אולי באמת יהיה לי פיצוי בקרוב.


דיאלוג 2

בניין המועצה הדתית משרה, משום מה, אוירה קודרנית. כאילו היו חייבים להתאים את המקום לעיר. חילונית למהדרין. כמעט ניתן לחוש ברחוב את המשטמה כלפי הדת.
חיפשתי את חדר 107. בו יושב ראש המועצה הדתית.
קבעתי עימו פגישה על מנת לנסות לשכנעו בעבור קומץ הדתיים בעיר, להקים עירוב עירוני. על כתפיי ועל אחריותי.
פרק תהילים בפי. רק הקב"ה יכול לשים בפי את המילים הנכונות, מי יודע? אולי ייתן ה' רחמים בליבו של גס רוח זה.

הדלת נפתחה.

"איציק?" הזמין אותי בניד ראש להכנס פנימה.
"חיכיתה הרבה זמן." התנצל. "הגעתי אך לפני מספר דקות."
"ישר מבני ברק אתה, מה?" סקר אותי מקצה נעל "מיין שיך", ועד לקנייטש שבכובע.
התעלמתי. החיים לימדוני להתעלם מעקיצות. לא שאין לי מה לענות. למשל שבחיי לא דרכה כף רגלי בבני ברק.
הייתי קצר ועניני.
שטחתי בפניו את הצרכים, את התוכנית, שרטוטים, תצלומים, מכתבי רבנים, מכתבי תושבים.

"נושא מרתק", שרק בהפעלות גלויה נוכח החישובים המתמטים הסבוכים שבשירטוטים.
"מרתק, מאתגר". הנהנתי בהסכמה.
"היכן למדת מתמטיקה?"
לא אמרתי שלמדתי ליב"ה. אין זו גאוותי.
"מסכת עירובין". הצגתי בגאווה את הספר הקדוש. יש בו הכל. הרבה יותר ממה שיכול לתת כל בית ספר ב12 שהות לימוד מתמטיקה.
יצאתי לאחר שעה וחצי עם אישור ביד, חיוך על שפתיי, וחומר למחשבה בחדר הקר והמנוכר. 107.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
דיאלוג 1:



שמחת תורה תשפ"ד מרוואן אבו נעזף יחד עם בנו הצעיר מחמד צועדים לכיוון הגדר מסתכלים בפרצה הענקית בעיניים קרועות ומזרזים את קצב הליכתם.

"אבא! קורא מחמד "אבא!" אתה בטוח שאנחנו עושים את הדבר הנכון?"

"בודאי בני, בודאי! זהו יום היסטורי, יום התשלום הגדול, היום בו נגבה מהאוייב האכזר את מלא המחיר על כל מה שהוא עולל לנו."

"אבל מה הם עשו לנו?"
אומר מחמד מתבונן באביו מהצד.

"מה הם עשו לנו?" קורא אבו נעזף "מה הם עשו? אתה שואל, הם נישלו אותנו מכל היקר לנו. הם גנבו לנו את האדמות השייכות לנו מאבות אבותינו, את בתי התפילה, את החצרות ובתי המגורים שלנו..."בן יקר!" האב מאט את צעדיו... "בני יקירי! בגללם גרשו את סבא וסבתא מהבית שלהם...והיום!" ואבו נעזף מיישיר את מבטו אל מעבר לאופק "והיום זהו יום הנקמה, יום התשלום הגדול היום בעזרת ה' היום נחזור אל כל האדמות שלנו".

אבו נעזף ובנו עוברים את הגדר...

מחמד שואל, "אבא זה לא מסוכן?"

"מסוכן בני?"
האב מחווה בידו לבנו ימינה ושמאלה "תראה! תראה בעצמך! עברנו עכשיו את הגדר, גדר הגבול, וכי מישהו עצר מבעדינו?! תסתכל סביב, תראה את כל בני עמינו היקר, מאות אנשים, אולי אלפים, עוברים עכשיו איתנו את הגדר בקלות! ואף אחד לא יורה עלינו, ואין דבר המעכב מבעדינו מלהמשיך... אתה יכול להאמין לזה? ... זה לא נראה לך כמו חלום?... אלוקים הגדול והרחום איתנו, והיום זו ההוכחה שתמיד הוא היה איתנו ומעולם לא עזב אותנו".

"אבל... אבל אבא! אז למה יש לך נשק?!"
מנסה מוחמד להקשות על אביו.

"כי עם הנשק הזה בני היקר", ואבו נעזף נותן טפיחה על תת המקלע שלו "עם הנשק הזה, אנחנו נהרוג כל אויב שנפגוש בדרך, אם הוא ינסה לעצור מבעדינו, לעצור מלהקים ולבנות מחדש את כל מה שהם הרסו והחריבו. היום הזה בני, היום הזה ייחרט בדפי ההיסטוריה בתור היום בו עמנו קם מחדש התנער מהפחד מהאוייב ובנה את ביתו שלעולם יותר לא ייחרב".







דיאלוג 2:



ד' אייר תשפ"ו יומיים לאחר מחיקת כל זכר לארגון חמס וחזרת החטופים... לאחר פינוי כל ההריסות ולאחר התבססות צה"ל מחדש במרחבי הרצועה, ניתן האות ע"י ההנהגה הישראלית, לאלפי מתיישבים שגורשו מעזה לפני 21 שנים, לחזור ולהקים מחדש את חבל ההתיישבות המכונה גוש קטיף.

דוד בן זמרה יחד עם בנו הקטן שמוליק, צועדים לכוון הפתח הענק בגדר, זו שבעבר הלא רחוק סימנה את גבול ה'עוטף' .

שמוליק מנסה להדביק את צעדיו המהירים של אביו.

"אבא!" הוא קורא "אבא!" אתה בטוח שאנחנו עושים את הדבר הנכון?"

"בודאי בני, בודאי!"
עונה דוד, מבטו מאיר, עיניו בורקות והוא פותח בנאום קצר:

"זהו יום היסטורי, יום התשלום הגדול, היום בו נגבה מהאוייב האכזר את מלא המחיר על כל מה שהוא עולל לנו."

"אבל מה הם עשו לנו?"
אומר שמוליק ותולה עיניים תמימות באביו.

"מה הם עשו לנו?" קורא דוד "מה הם עשו? אתה שואל, הם נישלו אותנו מכל היקר לנו. הם גנבו לנו את האדמות השייכות לנו מאבות אבותינו, את בתי התפילה, את החצרות ובתי המגורים שלנו..."בן יקר!" האב מאט את צעדיו... "בני יקירי! בגללם גרשו את סבא וסבתא מהבית שלהם...והיום!" ודוד מיישיר את מבטו אל מעבר לאופק "והיום זהו יום הנקמה, יום התשלום הגדול היום בעזרת ה' היום נחזור אל כל האדמות שלנו"

האב והבן עוברים את הגדר. שמוליק שואל: "אבא זה לא מסוכן?"

"מסוכן בני?"
דוד מחווה בידו לבנו ימינה ושמאלה "תראה! תראה בעצמך! עברנו עכשיו את הגדר, גדר הגבול, וכי מישהו עצר מבעדינו?! תסתכל סביב, תראה את כל בני עמינו היקר, מאות אנשים, אולי אלפים, עוברים עכשיו איתנו את הגדר בקלות! ואף אחד לא יורה עלינו, ואין דבר המעכב מבעדינו מלהמשיך... אתה יכול להאמין לזה ?... זה לא נראה לך כמו חלום? אלוקים הגדול והרחום איתנו, והיום זו ההוכחה שתמיד הוא היה איתנו ומעולם לא עזב אותנו.

"אבל... אבל אבא! אז למה יש לך נשק?!" מנסה שמוליק להקשות על אביו.

"כי עם הנשק הזה בני היקר", ודוד נותן טפיחה על תת המקלע שלו "עם הנשק הזה, אנחנו נהרוג כל אויב שנפגוש בדרך, אם הוא ינסה לעצור מבעדינו, לעצור מלהקים ולבנות מחדש את כל מה שהם הרסו והחריבו. היום הזה בני, היום הזה ייחרט בדפי ההיסטוריה בתור היום בו עמנו קם מחדש התנער מהפחד מהאוייב ובנה את ביתו שלעולם יותר לא ייחרב".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
דיאלוג 1)
קור שורר בחדר. המנורות הכירורגיות מפיקות אור לבן מסנוור ומכשיר האקמו מזמזם ברקע. שישה אנשים גחונים על גוף צמוק אחד. זיעה על הכובעים הסטרילים.
"אין לנו הרבה זמן". ד"ר יונא נאבק במלאך המוות. עיניו משתוללות מאחורי משקפי המגדלת ואצבעותיו מכוונות את המצלמה אל כיוון העליה הימנית.
"אתה בטוח שהוא בחדר הזה?" עוזרו מוטרד. מצביע אל כיוון סרט הצילום שעל גבי מסך הפלואורוסקופ.
"כמעט בטוח, ראיתי תזוזה בימין, נצטרך לסמוך על זה---" הרופא מניע את המצלמה ימין ושמאל ואז מזנקות גבותיו מעלה כשהוא קולט את הגידול. "הנה, תביא לי את זה!" הוא שולח יד לכיוון פינצטת DeBakey "אני אנסה להסתדר עם זה!"
"תעשה את זה מהר, שלא יזוז."
העוזר מתחנן.
הד"ר מצמצם מבט ושולח את הפינצטה ביציבות. שולף אותה אחר שניות ארוכות כשהקמט במצחו מתיישר. "תפסתי אותו!" הוא נאנח. "אני חושב שזה האחרון."
"לדעתי אין פה מספיק דם, אנחנו לא יכולים לסמוך על זה"
הרופא מתמחה חושק שפתיים ומציץ במד ההמוגלובין.
הסיטוראציה עונה לו ביללות רמות. צפצופיה שורקים בחלל הדחוס.
"אני חושב שאיבדנו אותו" העוזר מתנשף.
"אל תהיה סקפטי," ד"ר יונא מחבר את שקיות הדם שמגישים לו הסטאז'רים במהירות שיא. "נשאר לנו עוד אופציה."
"אני לא חושב שהוא ישרוד את זה"
המתמחה נושך שפה. בוחן בעין חרדה אחר המכשיר הניסיוני שמכבר הד"ר לגוף החלוש.
"אני מזהה עוד תזוזה בשמאל!" העוזר נזעק. "תעשה את זה עכשיו, אין לנו ברירה!"
"הוא ימות ככה!"
המתמחה נשנק. "אני בטוח שהוא ימות"
הד"ר חירש לדיון השקט. ממוקד על הלב המפרפר. בעיניים מורחבות הוא לוחץ על המכשיר הקטן.
הסטאז'ר הראשון שמזנק. "יש פגיעה, יש פגיעה!!"
"אתה בטוח?"
העוזר ממצמץ אל מסך המוניטור. "אני לא רואה כלום"
"עזוב אותו,"
המתמחה מעביר את גב ידו על עיניו. "תראה כמה דם" את מדדי הסיטוראציה אין טעם לתזכר...
"הוא גוסס?" קולו של סטאז'ר רוטט מול הרעד הקל שתופס את ידי הד"ר. הצליל המיילל מהאלקטרוקרדיוגרם צווח לרגע, ואז הופך לחד וארוך...
הרופא מרים עיניים לאות. שפתיו חשוקות.
"מת"

דיאלוג 2)
חום שורר בחדר. שלושה ראשים עיפים מציצים מתוך שמיכות קיציות לשמע זמזום בלתי פוסק.אביחי ממקומו.
"אין לנו הרבה זמן" הוא מציץ בשמים המכחילים בדאגה.
"אתה בטוח שהוא בחדר הזה?" מאיר רוטט, מביט בבעתה על כתמים בולטים חסרי צורה שצצו על ידו.
"כמעט בטוח, ראיתי תזוזה בימין, נצטרך לסמוך על זה" הוא צועד על קצות בהונות. מתקרב אל המקום המשוער בו היתוש אמור להיות. "הנה, תביא לי את זה," הוא מצביע על כוס חד פעמית מרוסקת. כלי צייד ללא מתחרים. "אני אנסה להסתדר עם זה"
"תעשה את זה מהר, שלא יזוז."
מאיר מגיש לו את הכוס ונמלט חזרה למקומו הבטוח ליד שלמה שהביט מנומנם במחזה.
היד שולחת את הכוס קדימה במהירות. הראש מזנק יחד עם הגוף באושר. "תפסתי אותו! אני חושב שזה האחרון!" הוא מועך את היתוש ומתיישב על המיטה בלאות.
"לדעתי אין פה מספיק דם," שלמה יוצא סופית מהמיטה בפיהוק מרשים. מגרד גם הוא את רגלו הצורבת. "אנחנו לא יכולים לסמוך על זה" זמזום קלוש שנשמע בחדר מאמת את דבריו, ואחרי ניסיון קצר למצוא את המעופף החמקמק הוא מתיישב חזרה. "אני חושב שאיבדנו אותו"
"אל תהיה סקפטי,"
אביחי קורץ ושולף סנו די. "נשאר לנו עוד אופציה" הוא צוחק ומצביע על מאיר המזועזע. לוחש ספק לעצמו, "אני לא חושב שהוא ישרוד את זה..."
האחרון מהנהן בהסכמה. נשנק מהריח עוד לפני שהותז אל אוויר העולם.
"אני מזהה עוד תזוזה בשמאל!!!" שלמה מתרומם, היסטרי " תעשה את זה עכשיו, אין לנו ברירה!"
"הוא ימות ככה!"
אבי מזנק מעל המיטה. מתיז בכל כוחו לכל עבר. "אני בטוח שהוא ימות!!!"
"יש פגיעה, יש פגיעה!!"
מאיר עולץ למראה כתם שחרחר הנושר על הארץ. משתעל עמוקות תוך כדי.
"אתה בטוח? אני לא רואה כלום"
"עזוב אותו,"
הוא שולף מיד אחיו את הסנו די המחניק. מועך את היתוש על הארץ. "תראה כמה דם!"
"הוא גוסס?"
שלמה מציץ מלמעלה. אביחי מחייך בהצדעה שובבה.
"מת"
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
1.
"הו", היא נשפה במנגינה המעצבנת שלה, "נראה שהכנסת את עצמך לצרה צרורה, אה?!"

גנחתי בחוסר אמון. שוב היא מפילה אותי בפח הזה. למה הסכמתי ללכת אתה לחתונה הזו בכלל?!

"מדהים כמה שאת מוכשרת" קולה הפך רך באופן מבחיל, גורם לי להראות לה שכן, אני יכולה. לגשת לשוויגער-לשעבר זה לא כזה נורא. בכלל לא. רק משהו קטן בלב שלי עוד מפרפר משום מה.

היא אישה טובה, באמת. זה רק הבן שלה, וכל העניין עם החומרים האסורים שהוא לקח ולא לקח....

"מזל טוב", ניגשתי אליה, לחצתי יד בנימוס, שולחת חיוך עדין. היא החזירה בכמה מילים טובות, חייכה בחמימות.

"נראה שעשית את זה טוב", היא גיחכה כשחזרתי לפינה הקטנה בה היא חיכתה לי.

"כן", מחיתי זעה ממצחי, מבטיחה לעצמי לעולם לא להיגרר שוב אחרי השכנה חסרת הטקט שלי. חלאס עם זה.

2.

"הו", הבריון מולו שלח חיוך כמעט חביב, "נראה שהכנסת את עצמך לצרה צרורה, אה?!"

הוא נשך את שפתו התחתונה בהלקאה עצמית על המילים האחרונות שהשמיע. הוא צריך להיות מפוקס, גם אם הוא נמצא עכשיו בתנוחה גרוטסקית למדיי והוא לא ישן ולא שתה כבר למעלה מ24 שעות. אסור לו לחשוף את הזהות האמיתית שלו. פשוט אסור.

"מדהים כמה שאתה מוכשר", הר השרירים שמולו קרב, חושף בגסות את כתפו השמאלית, את הצלקת הקטנה שהוא טרח כל כך להסתיר. "מזל טוב", הוא נאנח בשיניים חשופות, גחן כדי לבחון את החתך שהוא עצמו יצר לעצמו רק לפני שבוע.

זה היה הרגע שלו. הוא הכניס אגרוף היישר לאזנו של החוקר, מוסיף בעיטת מספרים למשוואה.
_

"נראה שעשית את זה טוב", סינן אליו יותם כשהם הסתוו תוך כדי ריצה מהירה ביער העַד.

"כן", הוא השיב לאחר כמה דקות, כשהגיעו לנקודת החילוץ שנקבעה מראש, התיר לעצמו לשקוע סוף סוף בעילפון הגואל. כמה יכול בן אדם אחד לעבור?....
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
בס"ד

ובכן, הזוכים:

במקום השלישי:



@איפה אתההה??


על שני דיאלוגים מסקרנים ויצירתיים במיוחד: האחד, קסום עם ניחוחות פנטזיה והשני, רציני ומלא רגש, עמוק בתוך עזרת הנשים בכותל.

במקום השני:


@סני


על היכולת לשלב בין שני הפכים כמו גלות וגאולה ולכתוב עליהם באותן המילים. שני הדיאלוגים מרגשים ומצמררים. ממש ניתן למשש את הכאב והאבל ומאידך, את האושר והשמחה.

ובמקום הראשון:

@דודה

על שני דיאלוגים מקוריים ומעניינים במיוחד! האחד, עמוק ונוגע בתוך צמחיה וטבע, והשני, בתוך חדר חקירות אפל.
על כתיבה סוחפת וצבעונית, על עלילה מרתקת ותיאורים חיים מלאי צבע.

אז כאמור, שרביט הניצוח מועבר ל@דודה
בהצלחה!

תודה רבה לכל מי שלקח חלק באתגר הזה. הדיאלוגים היו מוצלחים ויצירתיים, אחד אחד!


....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

ניתן לצפות בשיעור בקישור הבא, וכן במערכת "קול הלשון"
https://youtu.be/_UA9f79nCHY


🔊 הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 🆕 👍 עשו לייק לשיעור 📖 שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 🎥 צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 👈 https://www.youtube.com/playlist?list=PLWSYw8GYqUiwLlCls1EcWtZ1DOGzFTLfF


--
0 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים המרחף האחרון
שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה🤗
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!
סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.
@דודה , לבקשתך... ובשביל כל מי שהחמיא ועודד במהלכו של האתגר.

שפם

הרכבת החלה לנוע מאחוריי רגע אחרי שהנחתי את המזוודה על הרציף.
קול השקשוק היה מעצבן.
שפשפתי את כפות ידיי זו בזו והמתנתי. ממש במקום בו ירדתי. הרציף היה ריק, ולי היה קר. כובע הצמר שלי חימם בעיקר את האוזניים. הצעיף שלי נשכח בתחנת הרכבת הקודמת בה הייתי.
מישהו הגיע לרציף, סוף סוף. הוא התקדם לעברי. גם לו היה כובע צמר, שהגיע עד לעיניו. אבל לו, בניגוד אליי, היה גם צעיף. הצעיף כיסה את פניו עד לשפם שלו. שפם עבה ומכובד, כמו שהיה לפקיד שנתן לי את הכרטיס.
הרמתי את המזוודה מהרציף והחזקתי אותה בידית.
הוא ניגש אליי. "בוא, מחכים לך" הוא לחש מתחת לשפם.
גם אני ארצה שפם כזה, כשאהיה גדול. ככה יש לכל האנשים המכובדים בעיר, וכנראה גם בכפר.
בעל השפם התחיל ללכת. התחלתי ללכת אחריו, למרות שהוא אפילו לא הסתכל לראות שאני בא גם.
מחוץ לתחנת הרכבת הקטנה היה שדה. שדה ענק, או אולי בעצם כמה שדות.
בעל השפם סובב אליי ראש, "אתה הולך לאט מדי, ילדון".
או שאולי אתה הולך מהר מדי, חשבת על זה? אני רק ילד. הנהנתי לעומתו בראשי. "אני אשתדל ללכת מהר יותר".
זה עוד רחוק?
לא היה לי חשק לשאול זאת את גב מעילו של השפם, אז שתקתי והמשכתי ללכת.
הלכנו על שביל עפר צר.
לא ראיתי מסביב שום דבר חוץ מהשדה ותחנת הרכבת. איפה הכפר?
שוב הסתובב השפם. "מה איתך, ילד?".
"השפם שלך יפה" אמרתי בלי קשר, ואחר שמעתי לפתע קול שקשוק מוכר.
עגלה!
סובבתי את ראשי אחורנית.
העגלה מאחור נסעה לפי השביל, אך גלגליה הגדולים נסעו על קצות השדה, משני הצדדים.
השפם הסתובב רק כאשר העגלה עצרה בסמוך אלינו. "תודה, יוהן" הוא קרא לעבר העגלון, "ממש במקום".
הוא קפץ וטיפס אל תוך העגלה, התיישב שם והביט בי. "הי, אדון שפם" הוא קרץ לי בעינו, "אתה מתכוון לעלות או ללכת ברגל?".
חייכתי פתאום. "אתה אדון שפם" מחיתי על הכינוי, "אני רק יורי".


שזירה

היושבים בעגלה הביטו בי והמתינו.
הנחתי את המזוודה בלי בפנים, תפסתי בדופן וטיפסתי פנימה. איש מהם לא ניסה לעזור לי, הם רק המתינו.
"נו תמשיך כבר, יוהן, הילד עלה" קול צרוד מירכתי העגלה הסב את תשומת ליבו.
העפתי לעברה מבט.
אישה כפרית וזקנה. ידיה היו זריזות ומהירות וסרגו ללא הרף איזשהו בגד בלתי מזוהה.
"מה את עושה?" בדרך כלשהי, מצאתי את עצמי נע לעברה.
היא העיפה בי מבט זקן. מה זה מבט זקן? עיניים כאלו, שכאילו כבר ראו הכל. מבט של 'אוי, ילד צעיר, יש לך עוד דרך ארוכה לעבור'.
"אני סורגת סוודר. לנכד שלי, הוא בגיל שלך בערך" היא השיבה אחרי רגע ארוך.
הנהנתי, לא יודע למה. אחר כך החלה העגלה לנוע, והזקנה נותרה יציבה כמעט כשהייתה כשהעגלה עמדה על מקומה.
"אוי, הנכד שלי!" נזעקה הזקנה פתאום, "הבטחתי לו שאתקן את הבגד עד שאשוב מאחותי שבכפר הסמוך".
"ועכשיו את שבה?" התעניינתי בנימוס.
היא תקעה בי מבט נאנח. "שאלה מיותרת, ילד".
שתקתי.
היא הוציאה משק סמוך מכנסיים כפריות עבות, ובחנה את הכיס הימני. הוא היה פרום ממש.
היא נאנחה, ואחר החלה לפרום את הכיס כולו.
בהיתי במעשיה, חסר הבנה.
הזקנה סיימה לפרום את הכס, ואחר שלפה מן השק חוט ומחט. היא החלה לנסות להשחיל את החוט בחור של המחט.
עקבתי אחריה בעיני. החוט החליק שוב ושוב, היא לא התייאשה בהתחלה אבל אחר כך פלטה אנחה נוספת.
"אני אנסה" התנדבתי בפתאומיות, מפתיע את עצמי.
היא העיפה בי מבט ספקן. אחר הנידה בראשה והגישה לי את החוט והמחט. "בהצלחה, ילדון".
אני לא ילדון, ואני אצליח.
חשקתי את שפתיי, חדור מטרה.
החור של המחט היה קטנטן. גם החוט, אבל העגלה קיפצה כל הזמן על אבנים. גם האבנים היו קטנות.
שוב ושוב פספסתי את החור, אבל לא התייאשתי. רק בפעם העשרים ואחת (ספרתי!) הצלחתי סוף סוף.
העגלה נעצרה.
העפתי מבט סביב, הגענו. שלום לך, כפר.
הזקנה הייתה משועשעת. "תביא, יהיה בסדר".
הבאתי. יהיה בסדר.


כתר

הדלת נסגרה מאחוריי.
הבית היה חמים ונעים, התנור היה מוסק והאש התפצפצה בקול.
הילדים השתוללו סביב בחדר הגדול, רצים האחד אחרי אחיו.
עמדתי בפתח, ידי האחת אוחזת בחוזקה במזוודה והשנייה בכפתור הראשון במעילי.
העגלה עצרה לי בסמוך לדלת, העגלון אמר לי להיכנס והאדון הנהן. דפקתי על הדלת כמו ילד טוב ופתחתי אותה כששמעתי אישור מן העבר השני.
"אה, זה אתה" סוף סוף פנה אליי מישהו, כפרי גבוה, בהיר שיער. הוא התקרב אליי באיטיות.
השפלתי את מבטי למגפיי. היה לי חם, בתוך הבית.
"בוא, אני אעזור לך" הוא החל לפרוף את כפתורי מעילי, ואחר שלח יד והוריד את כובע הצמר מראשי.
התיישבתי על הרצפה מייד, ופתחתי את המזוודה בזריזות. הדבר הראשון שנגלה אליי בפנים היה כובע הקסקט שלי.
חבשתי אותו על ראשי מייד, וחייכתי חיוך נבוך לתהייתו של בעל הבית.
הילדים הפסיקו להשתולל והתקרבו אליי. "איך קוראים לך?" חקר הגבוה מביניהם, וכנראה גם הגדול.
"יורי" מלמלתי, וחלצתי בזהירות את מגפיי.
אחד הקטנים יותר שילב מולי ידיים. "איפה תישן?".
"הוא יישן איתכם בחדר, אלכס, ואני לא רוצה לשמוע תלונות" אביהם של הילדים הניח יד על מותנו.
עפעפתי מעל המזוודה, ואחר סגרתי אותה. אבא אמר לי לשמור עליה חזק.
"אבל למה הוא בא אלינו, אבא?" צייץ הקטן מבין הילדים, אולי הוא בן שלוש.
האב נתן בו מבט חמור. "אמרתי בלי שאלות בנושא, פטר, נכון??".
הילדון הנהן נמרצות.
לא ידעתי איך להגיב ומה לעשות, אז פשוט נשארתי קפוא באותה התנוחה.
אביהם של הילדים הוביל אותי לחדר בעל תקרה נמוכה יחסית, ובו שש מיטות מבולגנות.
"זו המיטה שלך" הוא הצביע על זו שסמוכה לדלת, "היא הייתה של איוון".
לא שאלתי מי זה איוון. הנחתי את המזוודה שלי על המיטה.
בחדר הגדול הילדים הפסיקו להשתולל ברגע שראו אותי חוזר.
"למה אתה נשאר עם הכובע שלך?" אחד הילדים, שרק הביט בי בסקרנות קודם, צחקק בקול.
הזדקפתי באחת, יישרתי את גבי. "זה לא כובע" אמרתי לו, "זה כתר".


עכור

בבוקרו של יום היו השמיים תכולים.
"פחות קר היום" מלמל מישהו ליד החלון.
ניגשתי לשם, רציתי לראות את השמיים. אם אראה ענן אוכל להעביר דרכו דרישת שלום לאבא.
לא ראיתי ענן. ראיתי הרבה עננים.
"יש שם גם כמה אפורים, בצד" אחד הילדים, נראה בגילי, היה מוקסם. "אבל מזג האוויר היום יהיה טוב מאתמול".
הנהנתי על אף שלא יכולנו להיות בטוחים בכך. הוא הסתכל עליי.
"בוקר, יורי" הוא ניתר על מקומו, "רוצה שאראה לך את הכפר אחרי ארוחת הבוקר?".
הנהנתי שוב, למרות שלא רציתי. לא רציתי כלום.
במטבח הקטן הילדים ישבו סביב שולחן העץ של אתמול. הכפרית, אמא שלהם, סקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "תוריד כבר את הכובע הזה" היא אמרה לבסוף.
משכתי כתף והתיישבתי ליד אחד הילדים.
"זה כתר, אמא" צייץ בן השלוש. "הוא נסיך".
היא נאנחה. "די עם השטויות" ביקשה, והניחה לי פרוסת לחם בצלחת. "בסדר, תישאר עם הכובע".
אבא אמר שאת הלחם אני יכול לאכול. אז אכלתי אותו אחרי שסיימתי להתארגן. אכלתי גם עגבנייה אחת. את הביצה לא רציתי.
אחרי האוכל יצאתי החוצה, אבל באמצע הסיור נהיו השמיים אפורים. התחיל לרדת גשם.
"קר לי" בן השש התחיל להתבכיין, "איגור, אני רוצה הביתה!".
"שתוק כבר, אלכס" איגור, הגדול, דחף אותו מעט, "אנחנו תכף חוזרים".
רציתי להגיד לו שבאמת קר, ואלכס לא לקח סוודר. שתקתי.
מצב הרוח שלי היה מוזר. לא רציתי כלום. בעצם כן, רציתי הביתה.
הגשם הרטיב אותנו, טפטפנו כל הדרך חזרה.
"יורי, תראה" אלכס הצביע על בית עץ ישן.
העפתי לשם מבט. סתם בית.
ספלאש! נדחפתי לשלולית. המים לכלכו לי את המכנסיים, השפריצו עליי.
לא ידעתי מה לומר ומה לעשות.
איגור בעט באלכס, ויוזף משך אותי מהשלולית למרות שיכולתי לבד. "תתעלם ממנו, הוא תינוק".
הוא לא תינוק, וגם אני לא. בכל זאת רציתי לבכות.
בפנים הסתכלתי דרך החלון בגשם. לא רציתי להחליף בגדים.
על החלון זלגו כמה טיפות, עכורות.
פתאום ידעתי להגדיר את מצב הרוח שלי. עכור.


צבי

כמה טיפות של גשם נטפו מן הגג.
האוויר היה קר אבל לא מדי- יכולנו לשחק בחוץ.
רצתי בסמוך לכיכר הגדולה, יוזף ניסה לתפוס אותי. אלכס וסטפן הצטרפו אלינו אחרי מספר דקות, ואיגור היה השופט. פטר נשאר בבית.
כבר הכרתי את כולם, את כל הילדים; וגם את הכפר הכרתי. שבוע חלף מאז היום ההוא, בתחנת הרכבת.
רצתי על העפר הבוצי מעט, לא משגיח בנעליי המתלכלכות. סטפן רץ אחריי, ניסה לתפוס אותי. בסוף הוא הצליח, נפלתי על אבן.
"די עם זה, סטפן!" צעק איגור, ורץ לכיווננו. "תפסיק לריב אתו! יורי, אתה בסדר?".
הייתי בסדר. הייתי עצוב. לא רציתי לריב עם אף אחד, לא רציתי להפריע. רציתי הביתה.
קמתי, אבל אז שמענו פתאום צעקות.
אלכס היה הראשון שנבהל, הוא נצמד לאיגור כמו תינוק וקבר את פניו בקצה חולצתו.
"מה זה יכול להיות?" שאלתי את יוזף בשקט, נבהלתי קצת. אלכס היה אומנם קטן אבל לא פחדן.
יוזף הביט בעיניים גדולות לכיוון הכניסה לכפר. "חיילים".
זה היה יותר מפחיד. "חיילים?" שאלתי אותו, והרגשתי איך הרגליים שלי רועדות.
הוא הנהן לאט. "הם מסתובבים פה באזור, לפעמים דברים מלהיבים אותם וגורמים להם לצעוק. לפעמים הם רוצים אוכל או משהו אחר מהכפריים".
לא ידענו מה קרה הפעם. איגור ליטף את כתפו של אלכס, והתחיל לחזור הביתה. סטפן התחיל ללכת אחריהם. "בואו כבר, טיפשונים".
ואז ראינו אותו.
חיה יפה, בצבע חום בהיר, שרצה בין בתי הכפר.
"מה זה?" נעצתי עיניים בחיה המהירה, לא הכרתי אותה.
יוזף התנער. "זה צבי" הוא אמר. "לפעמים מגיעים לכאן צבאים, הם מתקרבים לכאן מן הדרום. בדרך כלל החיילים תופסים אותם מהר וצדים אותם".
עקבתי בעיניי אחרי ריצתו של הצבי. צפונה.
החיילים הגיחו במהרה, משולהבים. הם שלפו רובים, ניסו לירות.
יוזף תפס בזרועי ומשך אותי הביתה.
אבל אני עמדתי בסמוך לחלון עוד זמן רב, חושב על שלושה ימים ברכבת. על מילים שאמר לי אבא.
רציתי הביתה, אבל רדפו אחריי. אז רק התרחקתי יותר.
הייתי צבי.


תמימות

בית הספר חזר לפעול.
לא ידעתי שזה יקרה, באמת שלא. אולי גם אבא לא ידע.
צעדתי עם יוזף ועם כולם למבנה העץ הגדול והרעוע, איגור סיפר שלומדים שם בשלוש קבוצות בלבד.
פחדתי.
ילדי הכפר מכירים את המשפחה היטב, מה הם יגידו כשיראו אותי איתם? מה הם ישאלו?
הם לא אמרו כלום.
יוזף, אלכס ואני היינו בקבוצה של הקטנים.
בקבוצה היו עוד עשרה ילדים. הם השתוללו הרבה בהתחלה והפסיקו רק כשהמורה הגיעה. הם לא הסתכלו עלינו בכלל.
המורה דיברה בקול צפצפני קצת, אבל הייתה מפחידה. הקשבנו לה יפה גם כשהיא דיברה שטויות.
בהפסקה היא הלכה.
הילדים התחילו לשחק ביניהם בתוך החדר של הכיתה, רציתי להצטרף. יוזף לא רצה, וגם אלכס לא.
"לא כדאי לך, יורי" הוא אמר, "תתרחק מהם".
בכל זאת רציתי. התקרבתי אליהם. "אפשר להצטרף?".
הייתי צריך להקשיב ליוזף.
כשהייתי בן שש, הלכתי לבד מהבית לבית של הדודים. הם לא היו בבית, ובחזור תקפו אותי שלושה בריונים גדולים ועזבו אותי רק אחרי ששכבתי על המדרכה וירד לי דם.
אחר כך אבא מצא אותי והחזיר אותי הביתה.
חשבתי שרק בחורים רעים וגדולים יכולים להרביץ לילד רק כי הוא לא כמוהם. גם אבא הסביר לי שהם רעים ולא מבינים.
אבל הילדים בכיתה היו נראים לי נחמדים, והם שיחקו יפה אחד עם השני.
איתי הם לא הסכימו לשחק. כששאלתי למה, נתן לי אחד מהם- הוא היה הכי גדול- אגרוף.
נבהלתי. "אם אתם לא רוצים אז לא צריך" מלמלתי ותכננתי לחזור למקום, לשבת ליד יוזף ואלכס.
אבל אז גם שאר הילדים התחילו להרביץ לי.
כשהמורה חזרה הם עזבו אותי.
רציתי שהיא תצעק עליהם ותיתן להם עונש, והם לא יעשו את זה יותר.
יוזף עזר לי לקום וניסה לעצור גם את הדם בסנטר. הסתכלתי על המורה.
"שב כבר, יורי" היא אמרה, והצביעה על הכיסא שלי.
נדהמתי.
יוזף סימן לי לשתוק.
אז שתקתי. שתקתי והרגשתי שעם כל טיפת דם שזלגה מהסנטר, זלגה גם טיפה מהתמימות שלי.


כוכב ים

החשיכה לפתה את הכפר.
מן השקיעה חלפו כבר כמה שעות טובות, וכל טיפת אור שאולי שרדה- נבעה מלהבת נר כלשהי.
ישבנו על הסלעים מאחורי הבית. מולנו לא עמד אף בית- רק שדות חשוכים, שמיים שחורים, וכוכבים. עשרות כוכבים מנצנצים.
"הם יפים" מלמלתי, מוקסם.
יוזף הנהן לידי.
איזשהו שבריר זיכרון ננער בי פתאום. "יוזף, אתה יודע מהו כוכב ים?".
יוזף הביט בי. פניו הבהירות היו נראות כהות יותר באפילה. "כן" הוא ענה, קולו נמוך. "זו חיה בצורת כוכב שחיה בים".
"אני לא ממש יודע מהו כוכב ים" הודיתי, "אבל לפני כמה חודשים, שאלתי את אבא שלי מה אנחנו יכולים לעשות אחרי המלחמה, ולמה היא קרתה . ואז הוא אמר לי שאנחנו כמו כוכבי ים".
יוזף הביט בי, "למה?".
"לא יודע" משכתי בכתפי, "הוא לא הסביר למרות שביקשתי".
המשכנו להסתכל על הנצנוצים בשמיים.
רציתי כבר לחזור, ידעתי שמאוחר. כמעט אמרתי את זה ליוזף.
הוא הסתכל עליי. "פעם שמעתי אגדה".
"אגדה?" שאלתי. אגדות הן בדרך כלל טיפשיות.
"אגדה על כוכבי ים" יוזף נעמד על רגליו, הסתכל לשמיים.
שתקתי.
"באגדה מסופר איך כוכבי הים מתרבים".
יוזף היה חכם. אז הקשבתי לו.
הוא המשיך לדבר, למרות ההפסקות הארוכות. "כשכוכב ים רוצה שיהיה עוד כוכב ים, הוא חוצה את עצמו. לוקח חלק ממנו ומנתק אותו מעצמו".
זה לא היה נשמע נחמד. "זה לא כואב?".
"זה כואב" יוזף הסתכל עליי, "אבל אחרי כמה זמן צומחות לכוכב רגליים חדשות במקום אלו שהתנתקו ממנו. ומהרגליים שהתנתקו... פשוט צומח כוכב חדש. ואז הם שניים".
זה היה מפתיע. "באמת?".
"כך מספרים באגדה" הוא השיב, ואז נעץ בי את עיניו הכחולות. "אחרי המלחמה, אנחנו מחולקים וחתוכים. כואב לנו. אבל אבא שלך חכם. הוא אמר שעוד נצמח מחדש, ואפילו נהיה יותר ממה שהיינו".
לא ממש ידעתי מה להגיד. "וואו" אמרתי בסוף, ושנינו חזרנו לבית.
כששכבתי במיטה חשבתי על זה שוב.
יוזף צדק. וגם אבא.
אם זה מה שצריך, אני מוכן להיות כוכב ים.


פזיז

החדר היה ישן, עם ריח טחוב קצת.
הספסלים היו עשויי עץ, וחרקו כמעט כל זמן הישיבה עליהם.
ישבתי במקומי שעל הספסל, מימיני יוזף ומשמאלי אלכס. מידי פעם אלכס היה נהנה להציק לי קצת, וכשיוזף שם לב הוא נזף בו בשקט.
המורה דיברה בקול הצפצפני שלה על צרפת, לא הבנתי בדיוק מה. על אמריקה היא אמרה שהם קפי- משהו. לא הצלחתי להבין את המילה עד הסוף.
"והיום יבוא מפקח מהעיר הגדולה כדי לבחון אתכם" היא סיימה בפתאומיות את המשפט, וקפצתי בבהלה מהספסל.
יוזף תפס בזרועי, "יהיה בסדר" הוא לחש, "הוא לא מכיר אותנו".
זה עדיין הלחיץ אותי.
בהפסקה ישבתי מתוח על הספסל ונדנדתי רגליים. יוזף ואלכס דיברו משני צדדיי, אפילו אלכס ניסה להצחיק אותי. אבל אני הייתי לחוץ.
ההפסקה נגמרה מדי מהר. קמתי עם כולם.
עמדנו רגע קצת ארוך, ואז על הדלת של הכיתה נשמעה נקישה.
איש גבוה וקירח נכנס. הוא היה לבוש בבגדים של חשובים והיה לו גם שפם.
"שבו" הוא אמר, הצביע על הספסלים.
התיישבנו.
אלכס לידי התחיל להיות לא רגוע, אבל לא יכולתי להרגיע אותו כי הייתי לחוץ בעצמי. יוזף רצה להרגיע אותנו, אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה בקול, כך שיצא שהוא ניסה לומר לנו מילים עם השפתיים ולא ממש הבנו.
אולי בגלל יוזף, עיניו של המפקח נחו עליי. "איך קוראים לך?".
זה לא היה בגלל שהוא לא הכיר אותי. ככה לפות שכנעתי את עצמי.
"אה- יורי" עניתי מהר. מהר מאוד.
"בן כמה אתה?" הוא הסתכל עליי חזק.
"תשע" עניתי, ורציתי להיבלע בספסל. ואז הבנתי למה הוא הסתכל עליי.
הכרתי אותו. הוא היה שכן שלי בעיר. "מר גראסקוב?".
הוא הסתכל עליי יותר חזק.
איזו פזיזות מטופשת! הוא רק התלבט!
השכן צמצם את מבטו. "מהיכן אתה מכיר אותי?".
לא עניתי.
יוזף לחץ לי את היד חזק.
המורה ניקבה אותי במבטה.
"אה- פעם הייתי בעיר" מלמלתי בשקט, רעדתי על הספסל. זה היה נכון. באמת הייתי פעם בעיר.


כבד
לא היה קר בכיתה וגם לא חם.
האוויר היה קצת חנוק, אבל לא היה אפשר לפתוח את החלון.
באותם רגעים הצטערתי על כך, היה לי חנוק מאוד. האוויר היה דחוס וריח הטחב גבר.
עיניו של המפקח הקירח נחו עליי עדיין. "היית פעם בעיר?" הוא שאל. קולו היה איטי.
הנהנתי.
עיניו נעו, נחו על יוזף. "ואיך קוראים לך?".
"יוזף" על קולו היה ניכר שהוא שמח להציל אותי.
המפקח שאל אותו משהו, לא שמעתי מה. יוזף ענה. אחר כך שאל המפקח מישהו אחר, והרגשתי לאט-לאט איך המתח עובר לי מכל הגוף אל הרגליים. קפאתי על הספסל.
יוזף הסתכל עליי, חיוך חיוך מעודד. אלכס תפס לי את היד. הרגשתי איך הלב שלי רועד בפנים.
הכל היה לי מטושטש. לא ראיתי ולא שמעתי כלום, רק הרגשתי איך המוח שלי מתפרק.
בעצם כן ראיתי, ראיתי את המפקח עומד. בסוף הוא הלך, ומשהו בי נרגע קצת. הוא לא אמר לי שום דבר.
את סוף היום הוא לא הרגשתי בכלל. רק בדרך חזור קלטתי שהוא בעצם נגמר.
"יהיה בסדר, יורי" יוזף טפח על שכמי, "אתה לא צריך לדאוג".
בבית ישבתי על הכיסא וניסיתי להירגע. לא ממש הצלחתי.
איגור ויוזף ניסו להרגיע אותי הרבה זמן, ופטר פטפט לידי שאסור להבהיל נסיכים.
"סטאלין לא אוהב נסיכים, טיפשוני" איגור ליטף את לחיו של בן השלוש, "תהיה בשקט".
פטר השתתק מידית.
היה לי חם וקר. הלב שלי היה כבד.
הרגשתי אשם.
בגללי עומדת להיהרס כל התוכנית של אבא. מי יודע מה יעשו לי, ולו.
אני עוד ילד קטן, ככה אבא אמר. הוא אמר שלא יעשו לי כלום פיזית, אבל אני עדיין צריך להיזהר. על עצמו הוא לא אמר כלום.
פחדתי שיקרה לנו משהו. פחדתי שמר גראסקוב יקלקל הכל, שהוא יגלה לאחרים.
לא הייתי צריך לנקוב בשמו, הייתי צריך להיבלע על הספסל. הוא לא היה בטוח שזה אני, אבל כשאמרתי את השם שלו...
רעדתי על הכיסא.
כובדה של האחריות מחץ את ליבי.


לסחוף

שקיעת השמש צבעה את הרקיעה בכתום.
האור הרך שעוד נותר היה כבר מעומעם וכיסה על בית הכפר בעדינות.
עמדתי בחלון, עיניי היו נעוצות בשדה שהיה מאחורי הבית.
לא רציתי לזוז משם. רציתי לבכות.
"זה עוד יעבור" איגור נעמד לידי, ועל קולו שמעתי אי ביטחון במילותיו-שלו. "הוא חזק, הוא ישרוד את זה".
שתקתי.
בחדר הילדים שכב יוזף, מכוסה בשמיכה עבה. הוא חלה.
כך פתאום הוא חלה, לא קם מהמיטה אפילו. אמא שלו ישבה לידו וניסתה להקל עליו, אבל היא לא ממש הצליחה.
'אולי פניצלין' אמר אבא שלהם, ונעלם לשעות ארוכות. כשחזר עדיין לא היה רגוע. 'הון תועפות' הוא אמר לאשתו.
איגור וסטפן ניסו לשמור על אלכס ופטר, אני עזרתי להם קצת. בעיקר דאגתי ליוזף.
יומיים שלמים שכב יוזף במיטתו. בלילה שמעתי את אלכס בוכה.
אחרי שחזרנו מהלימודים ניגשתי לחלון, ונשארתי שם.
"עוד... עשר דקות" מאחוריי חישב סטפן בקול.
הנעתי את ראשי, איגור לא היה שם.
"איגור יצא עם פטר" סטפן ניגש אליי.
נרתעתי קצת, נצמדתי לחלון. סטפן ואני לא ממש היינו חברים טובים.
אלכס הסתובב במעגלים. סטפן שלח מבטים תכופים לחלון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי אחרי שסטפן לקח מן המתלה את מעילו.
"לא עניינך" הגיב אלכס בנימה שתלטנית ששעשעה אותי למרות הכל.
סטפן עצר. "למה לא עניינו, אלכס? אולי כדאי שהוא כן יבוא".
אלכס העווה את פרצופו.
"לאן אתם הולכים?" חזרתי ושאלתי.
"לעזור ליוזף" חרץ סטפן, ואחר תפס בזרועי ."בוא איתנו".
הלכתי איתם.
ברחוב נהיה חשוך ממש.
סטפן ואלכס הובילו אותי ברחובות הכפר, משכו אותי לסמטה חשוכה. ירדו איתי במדרגות אפילות.
"זה כאן. צריך לדפוק בדלת" סטפן נעצר .
הסתכלתי על פניהם השורות באפילה. הם היו נרגשים.
"אתה לא תלשין, כן?" סטפן הביט בי.
"על מה?" שאלתי.
הם שתקו.
הסתכלתי סביב, ואז נתקלו עיניי במשהו בולט מתוך החושך.
איך נסחפתי לכאן. מה חשבתי לעצמי כשנתתי לשני המופרעים האלו להוביל אותי?!
"בשביל מה?" לחשתי, מעורפל.
הסמל על הדלת גרם לי לחולשה. שתי וערב.


עקיצה

החושך מילא את כל הנוף.
השחור התערבב עם המדרגות, עם הקירות. האפיל עליהם.
עמדתי, חסר כוחות, בין סטפן לאלכס.
הדממה ניצחה בינתיים.
כשהייתי בן ארבע, נעקצתי.
הרגשתי פתאום שמציק לי וכואב לי ביד, וראיתי עיגול אדום. נבהלתי.
אבא אמר לי שזו רק עקיצה, וזה יעבור מהר. כשהוא ראה אותי מגרד הוא אמר לי להפסיק, כי זה רק יכאב לי יותר.
לא הפסקתי.
לא הצלחתי להפסיק, זה היה לי קשה מדי. גירדתי וגירדתי והעקיצה הפכה לפצע. אבא שם לי תחבושת וזה עבר.
בתוך החושך, התבליט על הדלת היה הדבר היחיד שהצלחתי לראות. זה היה גם הדבר האחרון שרציתי לראות.
"למה באנו לכאן?" שאלתי אותם, נשענתי על הקיר.
סטפן נענע את כתפי. "מה קרה לך, נדבקת מיוזף? אנחנו רוצים שהוא יתפלל עליו".
"מי?" ההבנה נחתה לראשי, הייתי המום.
אלכס נתן בי עיני תכלת תמימות. "הכומר. הוא מתחבא כאן. לא הבנת לבד?".
כן הבנתי לבד. אבל קיוויתי שלא הבנתי. "אמא שלכם מרשה?".
"לא שאלנו אותה" סטפן עמד מולי, וזקיפת גבו נראתה אליי מבעד לערפל השחור. "היא תגיד שזה מסוכן".
"זה לא רק מסוכן" מלמלתי, "זה... אסור".
העקיצה בערה בנשמתי.
"למה?" שאל אלכס בחוסר הבנה, "כי סטאלין אמר?".
נענעתי בראשי. גירדתי, ושוב. "עזבו. פשוט נלך מכאן. אמא שלכם תכעס אם היא תשמע".
"אמא דואגת ליוזף" סטפן תפס בזרועי, "הוא יכול למות! הפניצילין עולה הון תועפות בשוק השחור, וסטאלין לא דואג שיהיה אותו לרופאים. אז נבקש מאלוקים".
שוב נעקצתי.
הפעם העקיצה הזו הייתה נצרכת.
התחלתי לעלות במדרגות. אלכס עלה אחריי, ובסוף נגרר גם סטפן. לא ידעתי איך הם השתכנעו בסוף.
ידעתי שסטפן צודק. צריך להתפלל לאלוקים.
לא עשיתי את זה לפני כן. לא חשבתי על זה.
בבית נעמדתי שוב ליד החלון. סטפן ביקש הסבר, אמרתי שמחר.
אל מול כוכבי מרום פתחתי פה.
לא התפללתי אליהם, בכלל לא. התפללתי למי שברא אותם, למי שברא אותי. למי שברא את יוזף, וגזר עליו מחלה.
לא גירדתי שוב את העקיצה.


חברים

רוח חמימה חדרה דרך החלון.
הימים התארכו', הלילות הפכו קצרים. נרדמתי לקול נשימות- התעוררתי לקרני שמש.
מצבו של יוזף השתפר, אך הוא עדיין נותר חלש.
התקשיתי ללכת ללימודים בלעדיו. לשבת עם אלכס בכיתה, לשתוק בין ילדים מפטפטים.
רציתי את יוזף.
החלון שפנה לשדה הפך לידיד שלי- עמדתי הרבה בסמוך אתיו. איגור הצטרף אליי לפעמים, והיו רגעים שהניח יד על כתפי.
איגור היה חבר טוב, קצת כמו אח גדול, אבל הוא לא היה יוזף.
השמש האירה את השדות, נצנצה מעליהם.
איגור נעמד לידי, "יורי".
המשכתי להביט בחלון. "מה".
איגור הניח יד על כתפי. "יוזף קורא לך".
יוזף קרא לי!
ליוזף היה קשה לדבר, אבא שלו אמר שהריאות שלו חלשות..
והוא קרא לי...
מיהרתי אל החדר. יוזף ישב במיטה שלו. "יורי".
התיישבתי על המיטה הסמוכה. "קראת לי, נכון? אתה רוצה משהו?" הבטתי בו בשאלה, "תגיד מה אתה צריך- אני מקשיב".
הוא חייך חיוך חיוור. "מה אתה מתרגש".
"שאתה כבר מרגיש יותר טוב" קיפצתי קצת על המיטה.
"אלכס וסטפן אמרו לי שהם ניסו לעשות משהו מסוכן כדי לעזור לי, ולא הסכמת" יוזף השתעל.
השפלתי את עיניי, ואחר הרמתי אותן בחזרה. זה לא היה עוזר! "נכון".
הוא הסתכל עליי. עיניו התכולות היו נראות מלאכיות פתאום. "למה?".
לא ידעתי מה להגיד. אבא ביקש לא להגיד דברים כאלו, כי אבא שלהם ביקש שלא.
"יוזף, נכון אנחנו חברים?".
יוזף הנהן. "ברור".
סידרתי את השמיכה שעל רגליו, "אז תסמוך עליי שיש לי סיבה טובה לא להסכים. לא רק בגלל שזה מסוכן".
יוזף הנהן שוב, הפעם לאט יותר. "אני מאמין לך".
חייכתי. בחיים לא היה לי חבר.
היו לי בני דודים. שיחקנו, הרבה. הם לא היו חברים.
היו ילדים בכיתה שלי, כשהייתי בכיתה א'. הם דיברו איתי לפעמים, הציקו לי קצת. הם לא היו חברים בכלל.
כשהגעתי לכפר לא הכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי.
המבוגרים היו נחמדים, הילדים פחות. חלק כן וחלק לא.
יוזף היה חבר.


משקה

השמיים נצבעו שחור.
בחוץ נשבה רוח קלה, בפנים לא היה קר בכלל. אפילו קצת חם.
ישבתי על המיטה שלי בחדר, החזקתי את הבקבוק שהבאתי במזוודה. אבא הביא לי וביקש שאשמור עליו.
הוא אמר לי לשמור אותו במזוודה, שלא ייהרס.
הסתכלתי בחלון הקטן שבחדר. חושך מוחלט, כן. בטוח אפשר.
לקחתי את הכוס שהבאתי מהמטבח, הנחתי על הרצפה. פתחתי את הפקק של הבקבוק.
"הי, יורי, מה זה?" יוזף נכנס לחדר, התיישב לידי על המיטה. פניו היו עדיין חיוורות, אבל הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב.
שתקתי. סגרתי את הפקק בחזרה.
"מה זה הבקבוק הזה? מה יש בו?" הוא בחן בסקרנות את הבקבוק.
לא ידעתי מה להגיד. "אבא שלך לא מסכים שאני אגיד" הודיתי.
הוא נעץ בי זוג עיניים נדהמות, "מה זה, משקה? אתה שותה אלכוהול??!".
"לא, לא ממש" התבלבלתי לרגע. לא רציתי לשקר, לא רציתי לומר את האמת ולא רציתי שיוזף יחשוב שאני שתיין.
"אז מה זה כן ממש?" הוא חקר.
השפלתי את עיניי לבקבוק הסגור. "אבא שלך לא מסכים שאני אספר".
יוזף הניח יד על כתפי. "יורי, אתה חבר שלי ואני מאמין לך. אבל בזמן האחרון אתה מסתיר דברים ואומר שאבא לא מרשה לך לספר. אם אבא לא מרשה כנראה שזה מסוכן, ואם כך, יורי-" הוא נשם עמוק, "אז אני לא רוצה שתעשה את זה! אבא יודע מה שהוא אומר!".
הנחתי את הבקבוק על הרצפה. "יוזף-".
הוא נעץ בי מבט שואל.
"זה באמת מסוכן" לחשתי, "ואבא שלך יודע מה שהוא אומר. אבל אבא שלי, יוזף, חושב שיש דברים שמותר ואף צריך להסתכן בשבילם".
יוזף השפיל את מבטו לבקבוק ולכוס. "ואיך בדיוק זה קשור לאלכוהול?".
"שבת" לחשתי, "וסטאלין-".
הוא שתק.
פתחתי את הבקבוק בשנית, מזגתי לכוס. הרמתי אותה ונעמדתי.
יוזף הביט בי. "מה אתה עושה?".
"אבא שלך לא מסכים" ביקשתי בתחינה, "אתה יכול לצאת, יוזף?".
הוא הביט בי שוב ויצא.
זכרתי בעל פה.
המשקה החליק בגרוני. טעים הוא לא היה.
קדוש כן.


ארגז

קרני השמש חדרו דרך החלון.
אור בהיר של בוקר גרם לכולנו להקיץ, לשפשף עיניים ולקום בעצלתיים מן המיטות.
"אין לי כוח" התלונן אלכס, וירד ממיטתו יחף.
נטלתי את ידיי ושטפתי את פניי במים. "בוקר טוב".
יוזף החל להתארגן ויצא מן החדר. איגור כבר יצא עוד לפני שהתעוררתי, כנראה.
"נו, אתה מתארגן? הולכים לבית הספר ממש תכף" יוזף חזר לחדר מאורגן, הביט ברגליי היחפות.
הנהנתי בראשי. "כן, נכון".
הוא נעץ בי מבט תוהה.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. שפכתי את המים בכיור, והתחלתי להתארגן באיטיות גמורה.
כשסיימתי להתלבש היו כולם אחרי ארוחת בוקר קצרה, ואני נאלצתי לכרסם עוגייה בזריזות ולצאת.
"קח עוד עוגייה ותאכל בדרך" יעץ לי סטפן כשכמעט ויצאנו.
נענעתי בראשי לשלילה, "לא, אני לא יכול".
"עשית את זה שלשום" הזכיר לי יוזף בפליאה.
המהמתי משהו לא ברור בתקווה שיעזבו אותי.
הם עזבו.
שלשלום סייעתי ליוזף להתארגן, כי הוא היה עדיין איטי מאוד. אכלתי עוד עוגייה בדרך.
אבל היום אני לא יכול לצאת עם עוגייה החוצה.
בדרך הלכנו מהר יחסית, אלכס וסטפן עשו תחרות ריצה. סטפן ניצח.
נשרכתי קצת, יוזף זירז אותי.
בכיתה התיישבנו במקומות, אלכס נעץ מבט קצר ועורג בילדים המשחקים, ואחר השיב את מבט אלינו. דיברנו בשקט. כלומר, הם דיברו ואני הקשבתי. קצת.
"מה קורה איתך היום, יורי?" פנה אליי יוזף ישירות בסוף הלימודים.
שתקתי.
ידעתי מה קורה איתי.
בחזור נתן לי יוזף לשרך רגליים. הלכנו ביחד, אחרונים, כשהאחרים כבר נבלעו בין הבתים.
יוזף החליט שסתם אין לי חשק, לא תיקנתי אותו.
כשהגעתי לכפר, אולי אפילו עוד ברכבת- סגרתי הכל בתוך ארגז. את כל החיים הישנים. הארגז לא היה אטום לגמרי, יכולתי להציץ פנימה ולהוציא מידי פעם דברים.
אבל הוא היה סגור, הארגז. וכשהרגשתי שקשה לי- יכולתי לזרוק אותו הצידה ולשכוח מהכל.
הלילה ההוא עם סטפן ואלכס, לפני כמה ימים, סדק לי את הארגז.
ליל האתמול, כשהסתרתי מיוזף את האמת- סדק אותי עוד הרבה יותר.
היום בבוקר- נשבר לי הארגז.


מרופט

מזג האוויר היה נעים.
השמש עמדה בקצה הרקיע, סנוורה קצת.
עמדתי עם המזוודה ביד.
"עכשיו התיק הזה" האמא הייתה לחוצה, הכניסה לעגלה תיק נוסף. "איגור, אתה אחראי עליו. סטפן, אתה שומר על פטר. בלי שטויות! אלכס!".
הסתכלתי על אלכס, שבחן את גלגלי העגלה מדי מקרוב.
תפסתי לו בשרוול, משכתי אותו משם. הוא ציית לי במפתיע, אולי חש באווירה המתוחה.
"תזדרזו" האבא תפס בתיק נוסף, הכניס פנימה. פטר כבר ישב בפנים, והיה נראה שהוא נהנה מההמולה.
"עכשיו הילדים" העגלון, בעל שפם עבה ומבט מפחיד, נעץ בנו מבט.
האבא תפס באלכס והושיב אותו בפנים. אחר כך סייע ליוזף.
סטפן ואיגור עלו בכוחות עצמם.
האבא הכניס שני תרמילים, טיפס בעצמו. האמא עלתה גם.
"הילדון המרופט שלכם שכח לעלות" הודיע העגלון.
עיניו של האבא נעו, נתקלו בי. "יורי, אתה צריך עזרה או שאתה עולה לבד?" שאל בהפתעה.
שתקתי. נתתי ליוזף את המזוודה וטיפסתי.
את יוזף הוא לא שאל אם הוא צריך עזרה, הוא פשוט עזר לו. אבל אולי בגלל שהוא עדיין קצת חלש. אולי הוא חשב שאני כן הייתי יכול לבד. באמת יכולתי.
יוזף עזר לי להתיישב. העגלון הצליף בסוסים.
יוזף הסתכל עליי. "אתה לא מרופט" הוא לחש, "טומס סתם עצבני תמיד, וחושב שכולנו עניים ומסכנים. אל תתייחס אליו".
לא הגבתי, רק סידרתי את הרגליים בין החבילות. השביל היה מוכר לי מההגעה לכפר, ולא ידעתי אם ניסע לרכבת. לא ידעתי דבר על הדרך. אבא אמר לי שבאיזשהו שלב ניסע, אבל לא אמר מתי ולאן, וכמה זמן זה ייקח.
הגענו לתחנת הרכבת.
האבא והאמא פרקו את החבילות, הם היו לחוצים.
איגור הלך עם סטפן ופטר אל התחנה, יחד עם חבילות. יוזף גם לקח חבילה והתחלנו ללכת.
"יורי, קח בבקשה חבילה נוספת!" קראה האמא בכעס, "לדעתך אנחנו אמורים לסחוב את כל זה?".
'כל זה' היה כמות של חבילות, קטנות וגדולות. המזוודה שלי כבר הייתה לי ביד, אבל לקחתי עוד אחת והלכתי עם יוזף.
הרגשתי עלוב, ומרופט.


לפשל

הנוף בחלון נעצר.
שמי תכלת נפרשו מעל אדמה מעט טרשית.
הסטתי את מבטי אל פנים הקרון. אלכס התעסק עם אחת החבילות בחוסר מעש. פטר ניסה לחטוף לו את החבילה.
"חבר'ה, להתנהג יפה בבקשה" קרא האבא ממקומו בקצה הקרון. מצמצתי. עדיין הרגשתי מושפל.
אל הקרון נכנס אדם חמור סבר, בעל מדים מגוהצים ושפם ענק. "כרטיסים בבקשה!" הוא הודיע בקול רם.
לא נבהלתי. גם פעם קודמת הגיע מישהו שביקש כרטיס ונתתי לו. הסתכלתי על האבא, כי הכרטיסים היו אצלו. הוא הוציא כמה כרטיסים מכיס המעיל שלו.
האיש במדים ספר את הכרטיסים, העיף מבט סביב. "מי הילדים?".
האבא הצביע עלינו.
האיש הסתכל עליי. דווקא עליי!
"איך קוראים לך?".
"אה- אה- יורי" מיהרתי לומר.
"אתה הבן שלהם?".
"לא- כן- כלומר-" עיניו החודרות של האיש הלחיצו אותי. הוא יוריד אותי מהרכבת?
"כן או לא?" קולו היה קר.
האבא קם ממקומו וניגש אליי, הניח יד מרגיעה על כתפי. "הילד נלחץ מעט, אדוני הפקח" הוא אמר בקול שקט. "יורי, אתה יכול פשוט לענות לו". עיניו ננעצו באלו שלי, מזהירות.
"כן, אני הבן שלהם" אמרתי בקול, קצת רועד אבל לא נורא. הפקח המשיך הלאה, אבל אני הייתי מודאג.
שוב פישלתי.


מקושט

קול השקשוק התמידי היה מחליא.
האוויר בקרון היה חנוק, מאובק מעט.
השתעלתי. יוזף הפנה אליי מבט, "אתה בסדר?".
הנהנתי. יוזף השעין את ראשו על דופן הקרון, נאנח ועצם את עיניו.
השעמום אכל אותנו כמעט כמו הצפיפות והמחנק. לא היה לנו מה לעשות, וכך גם לשאר הילדים בקרון.
האבק מילא את כל הקרון כולו, וכמוהו גם לכלוך שהעדפתי לא לשער מה מקורו.
פטר התלונן על כך במשך כמה ימים, אבל כבר הפסיק.
כשהייתי בן שש, חזר פעם אבא עם כתמים לבנים על חולצתו.לא ראיתי את הכתמים בהתחלה, הם היו מוסתרים מתחת למעיל. כשהבחנתי בהם הופתעתי מאוד, אבא מלוכלך?! וזה לא אכפת לו? 'אבא, אתה מלוכלך מאבק' אמרתי לו, חשבתי אולי לא שם לב.
'זה לא אבק, בן, זהו קמח' הוא אמר, הישיר אליי מבט. 'ואני לא מלוכלך, אלא מקושט'.
השפלתי את עיניי ללכלוך שעל בגדיי. גם הוא עבור מטרה טובה, כמעט כמו מטרת הקמח של אבא.
"אני לא מלוכלך", מלמלתי לעצמי בלי קול, "אני מקושט".


עסקה

רוח נשבה בחוץ, קרה.
שמש בהירה וחורפית עמדה אי שם ברום השמיים.
עמדתי בסמוך לחבילות, בהיתי באנשים. יוזף עמד לידי.
איגור הלך עם האמא להשיג לחם, פטר ילל ונצמד לסטפן, אלכס ישב על הרציף ונעץ מבטים בלבושי מדים.
"איפה אבא?" שאל יוזף פתאום.
סטפן הניד בראשו, "לא יודע. הוא הלך מקודם".
הסתכלתי בכיוון אליו האבא הלך. הוא היה שם, התקרב לאט. "הנה".
יוזף הסתכל לכיוון, "אה".
אחרי הנסיעה היינו מותשים, ולא הייתה בנו טיפת כוח לשוחח או לעשות כל דבר שהוא.
האבא הגיע. "קדימה, ילדים, צריכים להתקדם. יש מקום שאולי נוכל להיות בו. קחו את החבילות ובואו אחריי, תשאירו כמה חבילות עם סטפן. הוא יחכה לאמא ואיגור".
הנהנו. פטר המשיך ליילל, עבר להיצמד לאבא. זה ניער את כתפו בעדינות, "תירגע, פטר".
פטר השתתק אך נותר צמוד אליו.
יוזף ואני התחלנו להרים חבילות, נראה היה שאלכס מתקשה לקבל את העובדה שעליו לקום.
"יאנק?" גבר בוש מדים ניגש אלינו, "יאנק, זה אתה?".
תווי פניו של האבא התקשחו. "מה שלומך, פאבל?".
"זה אכן אתה" פאבל הבזיק אלינו חיוך מוזר, קצת מפחיד. "ואלו הילדים שלך? אני זוכר אותם".
האבא הנהן. "גדלו קצת".
פאבל צחק. "קצת הרבה".
האבא לא צחק.
פאבל נעץ בי מבט ארוך. "לא הספיקו לכם השישה, שאימצתם ילד??".
"על מה אתה מדבר?" קולו של האבא היה יציב, "איזה ילד?".
"הילד הזה" הוא הצביע עליי, "אני לא זוכר אותו. הנה יוזף, דומה לכם. אבל הוא? לא זוכר אותו".
הסמקתי.
האבא תפס בזרועו של פאבל, משך אותו הצידה. "עדיף שתשתוק, פאבל".
"אהה, אז אתה מבריח גבולות" פאבל חייך את חיוכו המפחיד, "יהיו הרבה שזה יעניין אותם...".
יוזף תפס בחוזקה בזרועי, ניסה לעודד.
האבא הביט לצדדים, והכניס את ידו לכיס. הוא שלף משם שקיק. "קח ושתוק".
פאבל פתח את הקשרים, הסתכל פנימה. "עשינו עסק. אבל זו פעם אחרונה, יאנק".
האבא הנהן. "אחרונה".
השפלתי את עיניי לקרקע. טעמה של העסקה היה מר בפי. רציתי את אבא.


קפוא

השמיים היו בהירים, לבנים.
כמה קרני שמש סדקו את מעטה העננים, האירו את הארץ קלושות.
היה קר.
הכפור חדר את השכבות בהן התעטפנו, גרם לנו להתכרבל בהן ולנסות להניע את עצמנו.
עמדתי בסמוך לחלון והנעתי את אצבעותיי בתוך כיסי המעיל.
יוזף עמד לידי, והתנועע במקומו. "עוד... חצי שעה".
הנהנתי. "ואז?".
"נעשה סיבוב בחוץ. אולי אבא יחזור".
הנהנתי שוב.
הדקות חלפו, אלכס הצטרף לעמידה בסמוך לחלון.
בחוץ השלג עטף את הקרקע בשכבה לבנה, יפיפייה.
מישהו נראה בקצה הרחוב. עטוף שכבות שחורות, ממהר.
"אבא!" קרא אלכס בצהלה, "אבא בא!".
זה באמת היה הוא.
האבא דחף את דלת העץ המרופטת, "חזרתי".
"איך הולך?" האמא ניגשה אליו בעיניים מודאגות ומצפות בו זמנית.
האבא ענה שממשיכים. צריך לארוז.
סטפן שאל אם השלג מפריע.
"מטפלים בזה" השיב האבא במהירות, "קדימה ילדים, לעזור לאמא. איגור, בוא איתי. אנחנו הולכים להשיג אוכל לנסיעה".
להשיג אוכל.
הגיתי במילים האלו כשעזרתי לארוז את החבילות שנפרקו מעצמן במהלך הימים שחלפו.
בעיר לא היה צריך להשיג אוכל בדרך כלל, ובכפר- בכלל לא. רק אחרי שהתחלנו לנסוע התחיל המחסור באוכל. היא צריך להשיג אותו.
"קר לי" פטר ישב בקצה החדר, עטוף בשמיכה. "קר לי, מאמא!".
אלכס הציע לו לקפוץ, הוא אמר שאולי זה יעזור.
פטר ניסה לקום והסתבך עם בגדיו. יוזף סייע לו.
סיימנו עם האריזה.
"צריך להתחיל ללכת לכיוון התחנה" האמא העיפה מבט בחלון, "זוכרים את הדרך? היא ארוכה".
לקחנו את החבילות והתחלנו ללכת אחרי האמא. פטר דידה בסמוך לסטפן.
ההליכה על השלג הייתה מתישה, היה קפוא ברמה בלתי נסבלת.
תוך כדי הקור הנורא התחלנו להזיע, ההליכה הייתה ארוכה והחבילות- כבדות.
"נמאס לי" אלכס קרס על השלג, שלוש החבילות שסחב נפלו בסמוך אליו.
"קו מהר" פקד עליו סטפן, "אם לא תקום עכשיו- תקפא".
האיום פעל את פעולתו מידית, אלכס זינק מן הקרקע והרים את החבילות.
אחרי רגע נאנק אלכס, "האצבעות שלי...".
יוזף החליף איתי מבטים. אולי זה לא היה איום, אלא אזהרה.


יריבים

השמש חדרה דרך הסדקים.
היא האירה מעט את הקרון האפל, ליטפה את פניהם של היושבים בו.
דפנות העץ של הקרון לא הספיקו כדי להגן מהכפור, היה לי קר.
פטר היה מצונף בזרועות אימו, והשאר ישבו בתנוחות שונות.
האבא עמד בצד, בסמוך לחלון הקטן, ועישן סיגריה. הוא היה נראה מוטרד.
יוזף לכסן אליו מבטים מידי פעם, ואף העניק מבטים חשדניים לסטפן.
סטפן היה נראה עצבני, לא ממש ידעתי למה. חשבתי שאולי זה בגלל השעמום, שכרסם בנו ללא הרף.
זה לא היה השעמום.
כשהשעות חלפו והרעב שבתוכי התערבל בתוך עצמו די, ביקשתי אוכל מהאמא.
היא שאלה אותי אם אני בטוח רעב, וכשעניתי שכן החלה לחטט בחבילה אותה הביאו איגור והאבא.
"אל תביאי לו כלום, אמא!" סטפן נעמד ביני לבין אימו, עיניו היו בורקות מכעס. "לא מספיק שהוא כאן? לא מספיק?".
"שקט, סטפן!" קראה האמא, מבוהלת, וסטפן התיישב.
נשמתי עמוק, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. זה בכלל לא אני החלטתי להצטרף אליהם. זה אבא אמר, והוא אמר שהם הסכימו. אולי באמת היה אסור לי לבקש מהם אוכל? אבל... הייתי רעב.
סטפן התקרב אליי, עיניו היו עדיין כעוסות, וכך גם סבר פניו. "בגללך אנחנו מסתכנים! סתם מסתכנים! בסוף עוד יכלאו את כולנו בגללך! אסור לך לצאת מרוסיה, בטח לא איתנו! אתה סתם... ועכשיו אתה גם לוקח את מעט האוכל שיש לנו??!".
"אל תגיד לו ככה!" יוזף נחלץ להגנתי, "יורי, אל תקשיב לו, הוא מדבר שטויות. אמא, תגידי לסטפן! הוא רב עם יורי!".
האמא מיהרה להרגיע את סטפן הרגוז, והיא גם נתנה לי קצת לחם.
לעסתי אותו בשקט, והשתדלתי שלא להסתכל על סטפן למרות שהוא עוד לחשש עליי דברים.
איגור ניסה גם להתערב לטובתי, אבל סטפן לא הקשיב לו.
בשארית היום הוא גער בי כמה פעמים, ואף צעק עליי. בימים הבאים הוא גם המשיך להציק לי, יותר משהיה בימים הראשונים של שהותי בכפר.
בתחילה שתקתי, אך בהמשך התחלתי להחזיר לו במילים ובמעשים.
הפכנו יריבים.


פיצוץ

קול רעש נשמע מהמעבר שבין הקרונות, הזדקפתי על מקומי.
"פקח" אמר איגור לעיניו השואלות של סטפן.
זה עיקם את פיו והביט בי.
הדלת נפתחה. ריח עז של פחם חדר פנימה, אדם לבוש מדים נכנס. "כרטיסים!".
האנשים הכינו את הכרטיסים שלהם, גם האבא.
אלכס שאל למה שוב. איגור ענה לו שזו רכבת אחרת.
לבוש המדים הסתכל עלינו. "כרטיסים" דרש.
האבא הגיש לו שמונה כרטיסים.
האיש בדק אותם, החתים בחותמת. "מי הילדים?".
גם הוא שאל מי הילדים! איזה פחד.
האבא הצביע עלינו. שוב.
הפקח נתן בנו מבט חטוף. "גם הוא?" הוא הצביע עליי.
"כן, גם הוא" אישר האבא, קולו היה שליו.
הפקח הניד בראשו, עבר הלאה.
הדלת הבאה נפתחה כעבור רגע, הוא יצא מהקרון.
סטפן נעמד על רגליו, עיניו ברקו בזעם. הוא הסתכל ישר אליי.
"סטפן, שב" ציוותה עליו אימו.
הוא לא הקשיב לה. "אתה!" הוא צעק, "אולי כדאי שתעזוב אותנו כבר? אנחנו מסתכנים בגללך! בסוף כולנו נמות רק כי התחשק לך לצאת מרוסיה! למה אתה עושה את זה? למה אנחנו עושים את זה, אבא? זה מסוכן וזה אסור!" הוא טלטל את ראשו, "אני כבר אדאג שלרכבת הבאה לא תעלה איתנו".
כל האנשים בקרון הסתכלו עלינו.
האבא תפס בסטפן, נתן לו סטירה והושיב אותו בכוח.
יוזף הניח עליי את ידו.
רעדתי.
הוא צעק, וכולם שמעו. אולי גם הפקח שמע.
הסתכלתי עליו. הוא היה אחוז בידיו של אביו, אך עיניו עמדו עליי. זוג עיניים צועקות, שונאות.
דלת הקרון נפתחה שוב. זה היה הפקח.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
הכל עומד להתפוצץ.


כפתור

קול שקשוק הרכבת נמשך כסיוט.
בחלון השמיים קדרו, ורוח עזה נשבה בחוץ.
הספסלים חרקו, הקור היה מקפיא והשמיכה לא הועילה.
התכווצתי במקומי שבין שני הספסלים, העמקתי את מבטי ברצפה.
הסבריו של האבא על היותי אחיין שדומה לצד השני הרגיעו את חשדותיו של הפקח, אבל סטפן עדיין כעס עליי.
האבא והאמא כעסו על סטפן, אבל לא אמרו לו כלום.
איגור סירב לשחק עם סטפן שחמט עד שיתנצל, אבל סטפן העדיף להשתעמם.
"יהיה בסדר" לחש לי יוזף, "הנסיעה הזו לא תימשך לנצח".
הרמתי אליו עיניים. ידעתי שהן בצבע חום בהיר, שונה כל כך משל יוזף ומשפחתו. "אני מפחד".
"ממה?" הוא שאל בשקט, "שסטפן ילשין עליך? הוא לא יעשה את זה. הוא לא פאבליק מרוזוב".
פאבליק מרוזוב. רק השם הפחיד אותי.
הסתכלתי בחלון. שמיים אפורים. הצפנו ככל שחלף הזמן.
יוזף הביט אף הוא בחלון. "אתה לא צריך לפחד. יהיה בסדר".
לא עניתי לו.
אצבעותיי התעסקו באחד מכפתורי מעילי. המעיל היה ישן, לבשתי אותו כשהיה עליי גדול מאוד והוא כבר נהיה לי צפוף. הכפתורים כולם התחלפו מאלו המקוריים לכאלו פשוטים יותר, פחות מבריקים וחלקים.
רק הכפתור ההוא, איתו שיחקתי, נותר אחרון מן הכפתורים המקוריים. כפתור בודד ויפיפה, שאולי מרחוק לא מבחינים שהוא שונה, אבל מקרוב כן.
הרכבת המשיכה לנסוע. קול השקשוק היה אמור אולי להפוך חלק מן הרקע, אך הוא עדיין הפריע לי.
איגור ניסה לתפוס את תשומת ליבי. כשהצליח, ניסה לפייס אותי. הציע לי לשחק איתו בשחמט. סירבתי.
יוזף ניסה לשכנע אותי, הסכמתי.
המשחק עם איגור היה מאתגר.
איגור היה חכם, ושיחק במומחיות. גם אני הייתי חכם, אבל בכל זאת התקשיתי. חשבתי הרבה לפני כל מהלך, העמקתי מבט בחיילים, התרכזתי.
תוך כדי התעסקתי עם הכפתור שלי, מיששתי אותו. הוא הרגיע אותי, הזכיר לי בית, ואבא.
"שח" איגור חייך חיוך מנצח.
העמקתי את מבטי בלוח, חשבתי שחייבת להיות דרך.
הייתה.
חילצתי את המלך מן המלכודת, חייכתי לאיגור.
הכפתור נשר.
כך, בין אצבעותיי.
חשקתי שפתיים.


גחלילית
קור חדר דרך החלון.
הקרון היה חשוך, בחוץ היו השמיים שחורים משחור.
רוח נשבה בחוץ, יללה. רעש הרכבת הפריע לי להירדם.
בכל לילה מחדש התקשיתי לישון, וגם אחרי שנרדמתי- התעוררתי כמה פעמים עד שהגיע הבוקר.
רוב הנוסעים בקרון כבר נרדמו, כולל בני המשפחה. הצטנפתי בתוך השמיכה הדקה שלי, הסתכלתי על יוזף. הוא ישן.
היום שנגמר היה מתיש, סטפן צעק עליי מול כל הקרון. אחר כך נשר לי הכפתור מהמעיל.
איגור ניצח אותי, וזה היה צפוי. גם יוזף ניצח אותי, אבל הגיע ליוזף לנצח.
אחר כך הציע לי איגור לשחק שוב, אבל ראיתי שהוא התכוון לתת לי לנצח אז סירבתי.
היה לי משעמם, וכששעמם לי- נהייתי עצוב. נזכרתי באבא, במעיל שקנה. שמונה כפתורים היו לו, למעיל.
בהמשך נזכרתי גם באמא, באופן בו רכסה לי את כפתוריו של המעיל הקודם. אבל כבר לא הייתי בטוח שבאמת זכרתי, ולא דמיינתי את זה.
היה חשוך בקרון, חשוך ומפחיד. כל הלילות שחלפו לא הצליחו להרגיל אותי, להרגיע. המשכתי לפחד.
הריבוע השחור נותר ללא שינוי. נעצתי בו עיניים, חיפשתי כוכבים. לא מצאתי.
לא הייתה טיפת אור. רק חושך, אפילה גמורה.
רציתי שיהיה קצת אור, אפילו קצת. ניסיתי לראות אם אני יכול להגיע לפנס הגדול של האבא, ולהדליק אותו אפילו לרגע- אבל החלטתי שלא, כי הוא יקר וחבל לבזבז אותו.
ניסיתי לעצום עיניים, אבל זה הפחיד אותי עוד יותר.
הגחלילית, סיפר לי אבא, היא חרק קטן בסך הכל. אבל היא עושה אור שמאיר ממש חזק, כמו פנס.
אבא סיפר לי שכשהוא היה ביער לפני כמה שנים הוא ראה גחליליות.
רציתי גחליליות, שם לידי, בקרון. לא הייתה לי גחלילית.
ליטפתי את הכפתור שנשר, הוא קצת נצץ. החזקתי חזק בספרון שהחבאתי במזוודה, ניסיתי לשאוב ממנו כוחות כמו שהציע לי אבא לפני שיצאנו מהבית אל הרכבת.
לא שאבתי הרבה כוחות מן הספרון, אבל האותיות שעליו נצצו. חיבקתי אותו לרגע ארוך והחזרתי אותו למזוודה.
הספר לא היה גחלילית. הוא היה אבוקה.


סוער, רועש

הרכבת עמדה במקומה.
השמש בחוץ הייתה מסנוורת.
פתח הקרון היה עמוס אנשים, כולם ניסו לצאת יחד עם חבילותיהם.
החזקתי חזק במזוודתי ובשתי החבילות הנוספות, וניסיתי לחדור את גוש האנשים.
נדחקתי בין שניים, ולא ראיתי דבר. פספסתי את הירידה אבל לא היה לי לאן ליפול, התייצבתי אחרי רגע ארוך וניסיתי להמשיך וללכת.
בסופו של דבר מצאתי את עצמי היכנשהו על הרציף, אוחז במזוודה ובחבילה אחת. השנייה נפלה, כנראה, באמצע הדרך.
הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד מבני המשפחה. אנשים זרים חלפו לידי, עברו מפה לשם. המולה אדירה, רעש אימים.
צפירה חזקה נשמעה, קול שקשוק. הרכבת פתחה בנסיעה.
"יורי!" מישהו תפס בזרועי, סטפן. דווקא סטפן. "הנה אתה! איפה כולם?".
התבלבלתי. "לא יודע" אמרתי בקול, ניסיתי לגבור על שאון הרציף. "לא ראיתי אף אחד עדיין".
"פטר מחכה לי בסמוך לקיר עם חבילות" סטפן היה נראה לחוץ, "בוא איתי לשם ותחכה איתו, בסדר? אני אלך לחפש את כולם".
אבל החבילה!
סטפן לא אמר עליה כלום, הוא פשוט לא שם לב. הלכתי בעקבותיו אל קיר התחנה, פטר חיכה שם עם איגור.
"הוא צעק לי בקול" הסביר איגור, חייך אליי. "אתה בסדר?".
הנחתי את המזוודה ואת החבילה בסמוך לשאר החבילות. "איבדתי חבילה" לחשתי, הסתכלתי לראות אם סטפן כבר נעלם בין האנשים.
הוא כיווץ את מצחו, מודאג. "אוי".
"אני הולך לחפש אותה" קראתי בקול, צעדתי לעבר המקום המשוער בו ירדתי מהרכבת.
איגור צעק לי משהו, היה נשמע שהוא ביקש שאשאר. לא הקשבתי לו.
רצתי בין האנשים, תרתי אחרי חבילה עשויה בד, בהירה עם פסים שכמעט נבלעים ברקע.
אנשים הדפו אותי, דרכו עליי, חבטו בי עם מזוודות עץ.
לא מצאתי את החבילה. מצאתי את אלכס, ממרר בבכי בסמוך לפסי הרכבת.
לקחתי אותו בחזרה לקיר התחנה, כולם כבר חיכו שם.
איגור חיבק את אלכס, יוזף חיבק אותי. "דאגנו לכם!".
"החבילה" מלמלתי, השפלתי מבט אל מזוודתי השמוטה.
האבא הרים חבילה בהירה, עם פסים בהירים. "אל תדאג כל כך הרבה, יורי".


תופת

האש בערה בקצה האופק.
רעש ההפצצות חרך את אוזניי, הדהד לכל עבר.
האש בערה מרחוק, הציתה הרבה עצים ביער. העשן עלה לגבהים, אפור כהה.
האדמה חלפה תחת רגליי במהירות, חומה בהירה. עלים יבשים וטריים נמעכו תחתיי, השמיעו קול רעש.
בום. בום.
הבומים שבו ונשמעו, ואיתם נשאה הרוח צרחה חדה.
נשכתי את שפתי והמשכתי לרוץ, לרוץ, לרוץ----
"הרכבת הגיעה!" צעק מישהו לידי. אלכס.
אנשים התחילו לרוץ מסביב, שפשפתי את עיניי בכוח.
"מה נרדמת" יוזף משך אותי מרצפת הרציף, "בוא כבר!".
עפעפתי, מיהרתי אחריי בני המשפחה. החבילות בידיי הכבידו על ריצתי, נשימתי נעתקה.
"תעודות, תעודות!" כמה אנשים במדים מוכרים ומרתיעים הסתובבו בין האנשים, נוקשים על כתפיהם ודורשים תעודות.
"אל תפחדו" האבא נתן בנו מבט מרגיע, אבל אני לא נרגעתי.
לחצתי יד חזק ליוזף, הוא חייך אליי. ביקש ממני לא לדאוג.
כן דאגתי.
לבושי המדים עצרו איש אחד, גררו אותו החוצה. אחר כך הם תפסו שלושה אנשים נוספים.
עוד אישה, צעירה מאוד. חמישה נערים נוספים נתפסו.
הלחץ בסמוך לדלתות הרכבת הפך בלתי אפשרי, אנשים שהיו ללא תעודות או כאלו שלא היו תמימות לחלוטין- ניסו להידחק פנימה בניסיון לחמוק מן המעצר השיטתי.
הסתכלתי על האבא, "אולי כדאי שננסה גם-".
"זה מסוכן" הוא פסק עוד לפני שסיימתי את המשפט, "תראה את הדוחק. התעודות שלנו בסדר גמור".
התעודות שלהם באמת אמורות להיות בסדר גמור, אבל שלי??
"אל תדאג, יורי" האמא ניסתה לחייך אליי, אבל ראיתי שהיא מפוחדת בעצמה.
כולם אמרו לי לא לדאוג, אבל ידעתי שמי שיסתבך במקרה שאתפס יהיה בעיקר אבא, ולא אני.
לא רציתי שאבא יסתבך. לא רציתי גם שהאבא והאמא של יוזף ושל כולם יסתבכו.
לבושי המדים ניגשו אל האבא. "תעודות".
האבא הוציא אותם מכיסו, שליו.
לבוש המדים עיין במסמכים בכובד ראש. "תאומים, הא?" הוא הסתכל עליי ועל יוזף, מבטו מרושע.
הנהנו מהר, מתואמים.
"חביבים, התאומים שלך" האיש החזיר לאבא את המסמכים, "אתם יכולים להמשיך".
סביבנו החלו השוטרים לעזוב את המקום.
התופת הסתיימה.


מסבך, מבלבל

הרכבת נסעה במהירות קבועה.
החלון בקרון היה צר וקטן יותר מזה שהיה בקודם, והאוויר היה מועט.
ישבתי בסמוך לדופן, דחוס בין יוזף לאלכס.
הקרון היה מלא בהרבה אנשים, וכולם ישבו על רצפת הקרון, צפופים.
יוזף ניסה ללמד אותי. "פודרוז', זה מסע".
השענתי את ראשי אחורנית. "טוב".
"תגיד פודרוז', יורי" הוא התעקש.
"פודרוז'" אמרתי בחוסר עניין.
יוזף העיף מביט סביב, "תחנת רכבת" הוא חייך, "סטאציה!".
"סטאנציה" תיקנתי אותו, מבולבל.
יוזף צחקק. "לא סטאנציה, סטאציה. זה דומה אבל בערך. בפולנית אומרים סטאציה, אם תגיד סטאנציה יחשדו בך".
"אבל זה מבלבל" מחיתי, "תגיד לי מילים אחרות".
יוזף המשיך לחשוב. "הו, משהו שלא יבלבל אותך: טראסה!".
"מסלול" חזרתי אחריו, נרגעתי קצת. "יופי".
האבא העיף בנו מבט משועשע. "לומדים פולנית?".
הובכתי. "יוזף חושב שזה חשוב".
"הוא צודק" הגיב האבא, וחזר לעיין בניירות.
המילים הבאות היו קשות יותר, חלק מהן היו דומות לרוסית וחלק לא.
"אני לא יכול" התייאשתי במילה החמישים, "זה רק מבלבל אותי, יוזף".
"כן, יוזף, מספיק להיום" התערב איגור בסמוך.
המשכנו לדבר על נושאים שונים. אלכס הצטרף אלינו. איגור ניסה לקרוא משהו.
הרכבת נעצרה.
גל של לחישות עבר בקרון. שתי מילים. "הגענו לגבול".
דלת הקרון נפתחה.
שוב נכנס לבוש מדים פנימה, הפעם יותר מפחיד. כולם הגישו לו תעודות על אף הצפיפות.
מבטו נעצר עליי ועל יוזף. "תאומים, הא? יאק ביווה דרוגה?".
יוזף ענה בטבעיות, "ביווא וואדנא".
לבוש המדים הסתכל עליי. "נו, יאק ביווה דרוגה?".
דרוגה זה דרך. בטוח. כמו ברוסית. יאק זה מה, יוזף אמר לי מקודם.
איזה מילים הוא לימד אותי על דרך? אה, משעמם.
התבלבלתי. לא זכרתי איך אומרים. זה נגמר ב'נה' בסוף, בטוח! זה היה דומה לרוסית? היה נדמה לי כן.
"סקוצ'נה" אמרתי בקול, שמחתי שניצלתי.
הוא נתן בי מבט מוזר, ואחר כך צחקק. "ילדים" אמר לאבא החיוור, סיים את הסבב ויצא מהקרון.
יוזף גיחך. "התכוונת נודנה?".
זה היה מבלבל עוד יותר. "אופס! מה אמרתי?".
צחוקו של יוזף התגלגל. "אנרגטית".


בצל

שמי תכלת הציצו מן החלון.
קול שקשוק הרכבות המונוטוני הפך עליז יותר ויותר.
הרגעים והשעות חלפו להם בזה אחר זה, ועם כל דקה שחלפה הרגשתי טוב יותר.
עדיין ישבנו צפופים. אלכס החל להתלונן בשלב כלשהו, אך תלונותיו היו נשמעות גרועות פחות מאלו שקדמו להן- ברכבות הקודמות- והתקבלו ברוח סלחנית.
איגור וסטפן התחילו לשחק שחמט במחשבה.
יוזף האזין להם בחלק מהזמן, ובחלק האחר שוחח איתי נרגשות והמשיך לנסות ללמד אותי פולנית.
פעם, בבית הספר שבעיר, חזר אבא הביתה, ומלבד כמה תפוחי אדמה- הביא איתו גם שני בצלים. 'נוסיף את זה למרק' הוא אמר, ניסה להישמע חגיגי.
רציתי אני לקלף את הבצל. התחלתי להסיר את השכבות שלו בידיים, זה היה קל. עוד שכבה ועוד אחת... וזה לא נגמר.
אבא צחק. 'תביא' הוא לקח סכין והסיר את כל השכבות באחת.
התאכזבתי. לקחתי את הבצל השני והתחלתי להסיר בעדינות את השכבה הראשונה, ואחר כך את השנייה.
בסופו של דבר השכבה האחרונה הייתה דקיקה וגירדתי אותה בציפורניי.
הבצל התגלה, עגלגל ולבנבן, ואבא הכניס גם אותו למרק.
"עוד כמה שעות מגיעים?" יוזף לידי איבד קצת סבלנות.
האבא הסתכל בשעונו. "בערך עוד חמש- שש שעות, אבל הקצב איטי אז אולי שבע או אפילו שמונה".
יוזף מחא כף אל כף בהתרגשות, "זה נגמר! יורי, זה נגמר!".
"עומד להיגמר" תיקנתי, ובכל זאת חשתי שמח בדיוק כמוהו.
בתחילת הדרך חשתי כמו בצל עטוף שכבות רבות. פחדתי והייתי לחוץ נוראות.
אחר כך עם הבדיקה הוסרה שכבה אחת, ולאחר מכן, עם המשכה של הדרך ובדיקות נוספות- הוסרה עוד אחת.
לאחר היכנסו של האיש ההוא במעבר הגבול, החלה השכבה האחרונה להתקלף באיטיות. כאילו ילד החל לגרד אותה בציפורניו.
כשנגיע בשלום ליעדנו, ידעתי- תסיים השכבה להתקלף.
ציפור עפה בחלון, מהירה.
יוזף סיים את מכסת מאה המילים שלו ודיבר על כמה שפולין יפה, ואיגור הצטרף בדיבורים שונים אודות וורשה וקרקוב.
נשמתי עמוק, השענתי את ראשי אחורנית. ידעתי שכאשר כבר לא תישאר אף שכבה- ארגיש חופשי.


שלד

השמש עמדה, כנראה, ברום השמיים.
התכלת הפך בהירה יותר, כמעט לבנה. קרני שמש לוהטות עשו זאת.
בתוך הקרון היה חנוק וחם, המש חיממה אותו מבחוץ ובפנים יותר מדי אנשים נשמו את אותו האוויר.
תלונותיהם של אלכס ופטר הפכו תכופות יותר, ונשאו בעיקר את המילים 'חם' 'חנוק' ו'צפוף'.
יוזף ואני בעיקר שתקנו, לא היה לנו כוח לדבר. היינו צמאים. אומנם היו לנו מים, אבל העדפנו להשאיר אותם לקטנים כדי שלפחות תלונה אחת תיחסך מאיתנו.
"אין לי כוח" צעק ילד אחד מקצה הקרון.
אפילו לא הסתכלנו עליו. הרגשנו אותו דבר, וזה בכלל לא היה נשמע לנו מוזר.
פעם, כשהייתי בן חמש בערך, עברנו לגיר בעיר. אבא תיאר לי את העיר בצבעים מגוונים ויפים, הוא אמר לי שהבית יהיה גדול, יהיה לנו אוכל ונוכל לחיות טוב יותר.
זה לא ממש היה ככה. תיאוריו של אבא היו קצת מופרזים ביחס למציאות, אם כי הבסיס היה נכון.
כשהייתי בן שבע נסעתי פעם לעיר אחרת יחד עם אחד מבני דודיי, עיר גדולה ורחוקה. היו שם בתים שחורים ואפורים, שברי בתים והרבה פסולת ואפר.
במיוחד היו שם מבנים מוזרים, הרוסים גם הם, שהיו נראים כמו בית שבמקום קירות יש לו רק עמודים.
'הבתים נהרסו, ונשאר רק השלד שלהם' הסביר לי בן דודי.
רק אז הצלחתי להגדיר את תחושותיי כלפי תיאוריו של אבא על העיר- הרגשתי שהעיר היא רק שלד מתיאוריו של אבא- בסיס מציאותי, אך לא גמור. שלד.
"עוד כמה זמן, אבא?" יוזף תלה מבט מתחנן באביו.
האבא הסתכל בשעון, "ארבע חמש שעות, כנראה".
"אוףףף" רטן אלכס.
הישרתי את מבטי קדימה, תליתי מבט מהורהר בדופן הקרון שמולי.
תיאוריו של אבא, וגם של הורי המשפחה- על פולין, היו נשמעים מבטיחים כל כך, הם נשאו ברכה, שלום ושלווה. הם נשאו איתם טוב.
אבל חששתי.
חששתי ששוב יתברר לי שכל הבטחותיהם ותיאוריהם מופרזים מדי, ופולין היא רק שלד ממה שהם תיארו ואמרו.
קיוויתי שהם כן צודקים, כולם. שהבית יהיה בנוי.


שיעור

השמיים היו בהירים.
הרציף היה מלוכלך, ועליו היו פזורים ספסלים רעועים.
עיניי חלפו על פני האזור, ניסיתי לסקור את השטח.
מבנה התחנה עצמו היה כנראה מפואר, פעם. כשהבטתי בו הוא היה עלוב וסדוק.
המהומה הייתה בלתי נסבלת; מה שהיה בפעם הקודמת היה בלתי ניתן להשוואה.
הפעם היינו יותר מאורגנים- כל אחד אחז גם חבילה של השני וניסינו לרדת כמה שיותר ביחד.
מצאתי את עצמי על הרציף עם המזוודה וכמות לא ברורה של חבילות, כשלידי פטר יילל בבהלה, אלכס חיבק את אחת מן החבילות בפנים חיוורות, ויוזף ישב על הרצפה המלוכלכת ואחז את רגלו בתנוחה משונה.
בתחילה חיבקתי את פטר, ולאחר מכן התקרבתי ליוזף. "קיבלת מכה?".
"עיקמתי אותה, נראה לי" הוא מלמל.
הושבתי את פטר בסמוך אליו, ביקשתי שישמור עליו. נטלתי את המזוודה ושתי חבילות והוריתי לאלכס לבוא איתי עם עוד.
אלכס נתן בי מבט מאמין והחל ללכת.
לא ידעתי אם אני ראוי לאימון, לא ידעתי לאן ללכת. צעדתי בין עשרות אנשים מהירים, ביניהם כמה שלטשו מבט על החבילות שלנו. הידקתי את אחיזתי בהן והמשכתי לפלס דרך.
אלכס שתק. חששתי עליו. עלינו. לא מצאתי אף אחד.
"כאן ריק" נעצרתי בסמוך לספסל מנותץ, הנחתי עליו חבילות. "שב פה עם החבילות, אני אלך להביא עוד. אני אביא את פטר ואז את יוזף".
זה היה קשה. החבילות היו רבות והייתי לבד. פטר ילל כל הדרך וכל פעם התקשיתי למצוא את דרכי אל אלכס.
בפעם הרביעית סייעתי ליוזף לקום מהרצפה, עזרתי לו לצעוד. הגענו עד אליהם אחרי דרך מייגעת.
"מה עכשיו?" שאל יוזף.
"אני אחפש את כולם" אמרתי בחוסר ביטחון, התחלתי ללכת לאף מקום ספציפי. בין עשרות אנשים ממהרים.
מישהו תפס בקצה מעילי. האבא. "יורי!".
"הנה אתה!" התקשיתי לעצור את הדמעות.
צעדנו ביחד אל השלושה. התארגנו מחדש והתקדמנו למבנה.
"כל הכבוד, יורי" האבא הביט בעיניי כשכבר היינו בפנים, "למדת עכשיו שיעור בהישרדות ובאחריות".
הסמקתי. הסתכלתי על יוזף.
הוא חייך. "אין לי כוח לבית ספר עכשיו!".


ריק, פנוי

קורות העץ של האכסנייה חרקו.
בדרכנו חלפנו על פני אכסניות שהיו פעם מפוארות, אבל הן היו יקרות ועמוסות.
בסוף מצאנו אכסנייה רעועה, שהייתה יחסית ריקה וזולה.
בפנים היה חנוק. הכל היה מכוסה בשכבה של לכלוך, אבל זו הייתה קורת גג, והיה לנו חדר גדול.
ישבתי על המזרן המעופש שחלקתי עם יוזף.
פולין לא הייתה שווה את כל החלומות שטוו עליה. ארץ שמעולם לא הייתה יותר מדי, ואחר המלחמה- נראתה הרוסה באופן מחפיר.
"אתה חייב לדעת פולנית" יוזף התעקש להמשיך בלימוד.
"יורי, אני רוצה להסביר לך משהו" האבא התיישב מולנו, על מזרן אחר.
יוזף השתתק.
האבא נאנח. "אני מניח שאתה יודע מה קרה כאן, אבל כדאי שאבהיר לך הכל במסודר".
"אבא שלי עוד לא הגיע?" תליתי בו עיניים, "הוא יצא לפנינו!".
"הדרך שלו מורכבת יותר" הסביר לי האבא, "לכן הוא עוד לא הגיע".
שתקתי.
"כפי שאתה יודע, השלטונות ברוסיה מאפשרים לפולנים לשוב לארצם" החל האבא לספר, "אנחנו פולנים במקור, ברחנו לכפר הרוסי בו גדלתי ושם שהינו במלחמה. כשהתארגן האישור החלטנו לחזור".
הנהנתי. את זה הבנתי כבר מיוזף.
"הרבה יהודים" נראה היה שלאבא לא נוח עם ההגדרה, אך הוא הבין שאין דרך אחרת, "רצו אף הם לצאת מרוסיה על אף שאינם פולנים".
שוב הנהנתי. אבא הסביר לי את זה.
"היהודים הרוסים חשבו על דרכים שונות, בעיקר זיוף מסמכים" הבהיר האבא, "אבל הדרך הבטוחה ביותר היא לקחת מסמכים קיימים של פולניים שאינם".
את זה כבר לא ידעתי.
"במסמכים שלי ושל אמא כתוב לנו שישה ילדים" לחש האבא. "איוון שלנו נפטר מדלקת ריאות באמצע המלחמה. הוא היה קטן מיוזף בשנה, ונפטר בגיל חמש".
נשכתי שפה. יוזף השפיל את ראשו.
"אבא שלך מצא מסמך של ילד פולני בן תשע, ממקור רוסי, בשם יורי. שם המשפחה שלו זהה לשלנו. לכן באת איתנו, כי היה לנו מקום פנוי במסמכים, עבור ילד נוסף. שישי".
יוזף חיבק את כתפי. "לא רק בתעודות, יורי. גם בלב היה לנו מקום פנוי".


פרס

קרני שמש חיוורות היכו בקרקע.
רחובות העיר הפולנית היו אפורים ועמוסי אנשים, בעיקר פליטים לבושי סחבות.
צעדתי יד ביד עם יוזף על המדרכה השבורה. מלפנינו האבא התווה את הדרך, הפנה מידי פעם מבט לוודא שאנחנו אכן אחריו.
שאלותיי על היעד נענו בשתיקה עד אז, וכבר כמעט התייאשתי מלנחש. הרחוב העמוס לא עורר את סקרנותי, אך גרם לי להרהורים שונים.
פולין אכן נראתה אומללה, שלא כמו תיאוריה בפי יוזף. לאחר שהגענו הנה הסביר לי זה שהעיר נהרסה במלחמה, אך הכפרים מן הסתם נותרו יפים.
גם כפריה של רוסיה נותרו יפים, אך השלטון היה קשה בכל מקום שהוא.
בנוסף, אבא רצה שאעבור את הגבול. הצטערתי שלא עברנו אותו יחד. אהבתי את בני המשפחה, אפילו את סטפן חיבבתי מעט, על אף כעסו ומריבותיי עימו.
הדרך התארכה וכוחותיי כמעט ותמו. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי שוב, השתמשתי בפולנית אותה הקנה לי יוזף בעמל.
האבא הסתובב. "בואו, נשב על הספסל שם ונעשה הפסקה קצרה".
יוזף ואני מיהרנו אל הספסל הציבורי השבור, התיישבנו עליו. התנשפנו קצת.
"נו, אבא, תגיד לו כבר" יוזף תלה עיניים באביו, חשף בבקשתו שהוא עצמו כבר יודע.
הזדקפתי על הספסל, הרמתי את מבטי אל האבא שעמד מולנו. "לאן אנחנו הולכים?".
"היית ילד ממש טוב בנסיעה, יורי" אמר האבא בקול שקט, "התנהגת למופת ולא עוררת חשד כמעט בכלל. עזרת לנו הרבה ולא הפרעתי בכלל, מגיע לך פרס".
פרס?
הסמקתי קצת, נראה לי. "איזה פרס?".
"עוד תראה" האבא חייך, הושיט לנו ידיים. קמנו מן הספסל.
הרחובות נהיו קצת יותר ריקים, האבא ספר בקול את מספרי הבתים. "ארבעים ושתיים, ארבעים וארבע...".
יוזף ואני הדבקנו בקושי את צעדיו המהירים. אבל פתאום נעצרתי.
בקצה הרחוב עמד איש. לבושו היה כשל הפליטים הרבים שבעיר, וצעיף עבה הסתיר על חלקם התחתון של פניו.
האבא נעצר גם כן, וכך גם יוזף.
האיש התקרב אלינו.
באותו רגע כבר הייתי בטוח.
פרצתי בריצה מהירה לכיוונו, "אבא!".
הוא פרש מולי ידיים, עטף אותי בחיבוק.

(הקטעים פורסמו במסגרת האתגר 'נובמבר ספרותי', כאן בקהילה).

יצא קצת ארוך, בכל זאת 31 קטעים... מי שהגיע עד לפה- אשמח אם תיתן קצת ביקורת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה