הנושאים החמים
תופרת חרישית
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
פעם ראשונה וחצי בחיי מאז עמדתי על דעתי שביקרתי בסניף בנק כלשהו.
כזה עם פקידות ששותות קפה,
ושוב, שותות קפה,
ותה צלול מתמצית גזע עץ האקליפטוס, עם כמה עלי ערבה חבוטה שצפים כמו דגים מתים מעל פני המשקה המפנק,
ו'היי גלית בוקרררר',
וסליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות,
וכלום, ועוד כלום,
ובהייה במסך כאילו הוא מחלק דולרים,
ועקבים שדופקים חזק, שכולם ישימו לב שמישהי פה הולכת עכשיו,
ומלא מסמכים בידיים, אחרת - איך תדעו שהגעתם לבנק ולא לחנות נעליים חלילה?
ועוד קפה, וחיוכים קשוחים, וזהו.
חבר'ה, שעתיים וחצי תמימות היו לי כדי לאסוף רשמים מהמקום הכי מעצבן עלי אדמות.
עד שמישהי אחת, קמה על רגליה, והרימה שאגות.
אחת עם אומץ.
לא כמוני.
לא כמו מאתיים האנשים שהיו שם וסתמו את הפה, כי מה הם מבינים בבנקים ובפקידות.
תכל'ס, הם אלו שצריכים את הבנק, הבנק לא צריך אף אחד. שיהיה ברור.
אז כולם הורידו ראש כמו פסיכים ורק חיכו שמערכת הכריזה תכריז את מספרם הכנוע והצנוע.
ואז הגיע השומר, עם חגורת בטחון מאיימת, ואמר לה בחשיבות:
"אוקיי, פסדר, אבל בלי צעקות!"
אבל היא צעקה, לא שמעה לו.
כל האנושות שהיתה שם רצתה להצטרף אליה, וכולם פחדו, לא יודעת ממה. אולי פחדו שיזרקו אותם מהבנק הכי טוב במדינה, או שידפקו להם עמלה פר צעקה.
הוא המשיך וניסה בטובות: "אוקיי, גיברת, למה לצעוק? אפשר לדבר!"
והיא המשיכה לצעוק, כי כמה אפשר.
ואז הגיחה מגומחתה מנהלת הסניף.
טמירה ורזה, עם מגפונים עקב 18, כיאה למנהלת סניף בנק,
ועם פרצוף הכי קשוח ביקום, כמו אחת שראתה מינוס אחד בקריירה שלה.
"אני לא מבינה! אין צוות היום?!"
התפלאה-צעקה מנהלת הסניף בעודה מדדה אל עבר הצוות הכי נונשלנטי בשוק העבודה.
"בנות! למה אתן לא מקבלות לקוחות?!"
היא עוד לא הספיקה להגיע לעמדה הראשונה וכבר התחלפו מספרים במערכת הכריזה, אחד אחרי השני.
ובינינו, אם היו לה נעלי פיתה, לא רק שהיתה מספיקה להגיע לעמדה האחרונה, וכל הלקוחות היו מטופלים באותו רגע ממש, בדוק היו פיטורין באותו מעמד ואפחת לא היתה מספיקה להעמיד פני עסוקה או ללגום מכוס הזכוכית החמה והנעימה, עם פוזה של עלים שצפים בה לשוות לסצנה הזו דמיון של חופשה ביער.
סוף סוף הגיע תורי.
תכננתי לשחרר איזה משפט נשכני, אבל הכח פשוט נגמר לי.
רק הגשתי לה ת.ז. ואמרתי 'לא יודעת, תעשי מה-בא-לך. לא זוכרת למה באתי לפה'.
לכולם היא סיפרה שהיא מסיימת, ושזה משהו קצר.
55 דקות נתקעתי אצלה בעמדה.
העמדתי פני בורה ועמת הארץ, לא מבינה מהחיים שלי בכספים ובבנקים, רק חתמתי לה מאה פעם וברחתי.
עכשיו תהיה לי חוויה פוסט-טראומטית כל פעם שאעבור ליד סניף הבנק הזה.
מועקה ממש.
ואני לא יודעת למה באתר שלהם קופץ לי הדבר הזה:
כזה עם פקידות ששותות קפה,
ושוב, שותות קפה,
ותה צלול מתמצית גזע עץ האקליפטוס, עם כמה עלי ערבה חבוטה שצפים כמו דגים מתים מעל פני המשקה המפנק,
ו'היי גלית בוקרררר',
וסליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות,
וכלום, ועוד כלום,
ובהייה במסך כאילו הוא מחלק דולרים,
ועקבים שדופקים חזק, שכולם ישימו לב שמישהי פה הולכת עכשיו,
ומלא מסמכים בידיים, אחרת - איך תדעו שהגעתם לבנק ולא לחנות נעליים חלילה?
ועוד קפה, וחיוכים קשוחים, וזהו.
חבר'ה, שעתיים וחצי תמימות היו לי כדי לאסוף רשמים מהמקום הכי מעצבן עלי אדמות.
עד שמישהי אחת, קמה על רגליה, והרימה שאגות.
אחת עם אומץ.
לא כמוני.
לא כמו מאתיים האנשים שהיו שם וסתמו את הפה, כי מה הם מבינים בבנקים ובפקידות.
תכל'ס, הם אלו שצריכים את הבנק, הבנק לא צריך אף אחד. שיהיה ברור.
אז כולם הורידו ראש כמו פסיכים ורק חיכו שמערכת הכריזה תכריז את מספרם הכנוע והצנוע.
ואז הגיע השומר, עם חגורת בטחון מאיימת, ואמר לה בחשיבות:
"אוקיי, פסדר, אבל בלי צעקות!"
אבל היא צעקה, לא שמעה לו.
כל האנושות שהיתה שם רצתה להצטרף אליה, וכולם פחדו, לא יודעת ממה. אולי פחדו שיזרקו אותם מהבנק הכי טוב במדינה, או שידפקו להם עמלה פר צעקה.
הוא המשיך וניסה בטובות: "אוקיי, גיברת, למה לצעוק? אפשר לדבר!"
והיא המשיכה לצעוק, כי כמה אפשר.
ואז הגיחה מגומחתה מנהלת הסניף.
טמירה ורזה, עם מגפונים עקב 18, כיאה למנהלת סניף בנק,
ועם פרצוף הכי קשוח ביקום, כמו אחת שראתה מינוס אחד בקריירה שלה.
"אני לא מבינה! אין צוות היום?!"
התפלאה-צעקה מנהלת הסניף בעודה מדדה אל עבר הצוות הכי נונשלנטי בשוק העבודה.
"בנות! למה אתן לא מקבלות לקוחות?!"
היא עוד לא הספיקה להגיע לעמדה הראשונה וכבר התחלפו מספרים במערכת הכריזה, אחד אחרי השני.
ובינינו, אם היו לה נעלי פיתה, לא רק שהיתה מספיקה להגיע לעמדה האחרונה, וכל הלקוחות היו מטופלים באותו רגע ממש, בדוק היו פיטורין באותו מעמד ואפחת לא היתה מספיקה להעמיד פני עסוקה או ללגום מכוס הזכוכית החמה והנעימה, עם פוזה של עלים שצפים בה לשוות לסצנה הזו דמיון של חופשה ביער.
סוף סוף הגיע תורי.
תכננתי לשחרר איזה משפט נשכני, אבל הכח פשוט נגמר לי.
רק הגשתי לה ת.ז. ואמרתי 'לא יודעת, תעשי מה-בא-לך. לא זוכרת למה באתי לפה'.
לכולם היא סיפרה שהיא מסיימת, ושזה משהו קצר.
55 דקות נתקעתי אצלה בעמדה.
העמדתי פני בורה ועמת הארץ, לא מבינה מהחיים שלי בכספים ובבנקים, רק חתמתי לה מאה פעם וברחתי.
עכשיו תהיה לי חוויה פוסט-טראומטית כל פעם שאעבור ליד סניף הבנק הזה.
מועקה ממש.
ואני לא יודעת למה באתר שלהם קופץ לי הדבר הזה:
כללי האתגר:
בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
זמני האתגר:
Reactions: איש בן פרצי, פילפלית ו-לארג'3 //