אתגר "גאולה."

["קשת" גרפיקה בשבילך.]

חג הפסח הוא חג של גאולה.

עמ"י יוצאים ממצרים, נגאלים.
בצקם טרם החמיץ, הם מזורזים בלחץ ובחיפזון. לצאת לצאת לצאת..

הכל אירע מהר, מהר ,מהר. כי כשמגיע הקץ, הזמן תם.

והיום ערב חג הפסח תשפ״ו,
לב העם שלנו פועם דפיקות של גאולה קרובה,
המתדפקת על הדלת עכשיו יותר מתמיד.

והדפיקות מגיעות בצורה של טילים? או אולי ברעש דפיקות דלתות הממ"ד הנסגרות בבהילות?

האם המלחמה הזו תיקח אותנו היישר אל זרועותיו הפתוחות של משיח?

לא נדע.

מה שכן, היא לבטח נושאת אותנו צעד אחד גדול ומשמעותי לכיוונה.

גאולה.

האתגר:
לגשת לנוצת המקלדת ולטבול אותה בדיו המופק מאצבעותיך, המוזרם מן המוח, הפועל ברצון השם-
ולכתוב שיר או סיפור קצר בצורת מונולוג.
מזה מונולוג? מונולוג הוא צורת כתיבה שבה דמות אחת מדברת לבדה, בקול רם או בתוך עצמה, ומספרת את מה שהיא מרגישה, חושבת, רואה או חווה, בלי דיאלוג עם דמויות אחרות.

יש לבחור דמות אחת.
מהעבר, מההווה או מהעתיד.
קרובה או רחוקה, מוכרת או זרה.

שתצייר לנו תמונה:
חיה, מדברת רגש כלשהוא, או אולי הומוריסטית לגבי איך היא תחווה (בעתיד כמובן) את הגאולה ואיך הגאולה תיראה דרך אישוניה.

בונוס: למהול את היצירה בקטעים מהעבר של יציאת מצרים ולחזור להווה או לעתיד.

מחכה לראות יצירות מפתיעות, מרצדות דמיון, תמונות, מעוררות חושים, ומהולות ברגשות: עצב, ציפייה, שמחה, צהלה, תקווה, ייאוש, ועוד…..הכל תלוי בדמות..

בהצלחה!!

לשאלות נוספות כאן בנספח.

האתגר ייסגר בעוד שבועיים: 24.3

 

[משך]

לִקְפֹּץ אֶל הַמַּיִם
לִהְיוֹת הָרִאשׁוֹן,
לְשֵׁם שָׁמַיִם
קוֹרְאִים לִי נַחְשׁוֹן.

נִצַּבְתִּי בַּסָּךְ
בְּתוֹךְ הַסְּעָרָה,
לִבִּי לֹא חָסַךְ
נִתְמַלֵּא בְּעֵרָה.

עָבַר עִדָּן, זָכִיתִי
לִתְקוּמָה וּגְאֻלָּה,
צָהַלְתִּי וּבָכִיתִי
הַסּוֹף לַהַתְחָלָה.

עָטוּי אָרִיג צָחוֹר
הוֹגֶה בַּתּוֹרָה,
הֵיכָל אָפוּף אוֹר
הַמְּלָאכָה נִגְמְרָה.

מַסָּע עַל־טִבְעִי
בֶּן אֱנוֹשׁ לֹא חָוָה,
אֶלֶף שְׁבִיעִי
אָדָם וְחַוָּה.

 

[שירה שבלב]

מי היה מאמין שדונלד ג'ק טראמפ יזכה למה שהוא היום...
מאיזו נקודת שפל, הגעתי למדרגתי העכשווית.
מנשיא מעצמת העל - ארה"ב, למשרת של פייבל שרגא גרליץ היהודי!
אילו הייתי יודע אז, כשחשבתי שאני על גג העולם, כיצד עתידים להתגלגל הענינים, ולאן עתיד אלוקי היהודים להובילני, הייתי מצפה בכיליון עיניים ליום זה, הייתי מרגיש שאני במעמקיו של בייסמנט חשוך ואפל.
המהפך הגדול ארע ביום אחד בהיר ויפה, שהיתי בבית הלבן, בחדר הסגלגל.
הדיינו בנוגע לתהפוכות המלחמה, לפתע שמענו רעשים עזים של נפילות מבעד לחלון.
כדורי אש מעורבים בקרח צנחו מן השמיים. רק לאחר מכן ידעתי שאלו אבני ברד.
משיח ה' בא לגאול את עם ישראל מן הגלות.
כל שונאי ישראל מתו ואילו אלו שנטו להם חסד במהלך שנות גלותם, חייהם נותרו להם לשלל, ולא זו בלבד שהם זוכים לשרת את עם ה'!
אשרי שזכיתי!

 

[נקניקית]

אלף ומאתיים---
שורות ומצלתיים
פנו דרך,
כרעו ברך!
לתצפיתנית ז"ל
ופתיל חיים שאזל
אחיות קטנות
ויוצאי ארונות.

פנו דרך!
כרעו ברך!

הנה הינם
כל שכיב ונם
עלו מן שאול
כי אב בא לגאול.
והנני בינותם
מצפה לדמותם.

עוד אם תזנק
על בנה היונק
עוד ילד מורעב
ירוץ אלי אב
עוד חבר מתגעגע
יתאחד, יתרגע
והנני עומד בינותם
מצפה לדמותם---

ובא תורי,
ובא אורי:
אישה נחפזת
ובידיה אוחזת
את מג'ונג'ניי המתוקים
שחזרו מן המתים.

 

[ביזנייעס]

ברגעים הקשים החלום היה שם.
כשמכתב פיטורים נחת בתיבה,
וכשהבן הגדול קרטע בישיבה.
בסגרי הקורונה האינסופיים,
ובסבבי הלחימות המתישים.
ייחלתי רק לזה
גאולה

ואז עוצם את העיניים,
רואה את האש יורדת מהשמיים.
המולה רועשת ברחובות,
הנה התגשמו התקוות.
נרעד מהתרגשות
גאולה

היום הבנק נראה טוב יותר,
גם מוישי נשוי באושר.
הקורונה איפשהו בזיכרון,
ואוטוטו איראן לידה במוזיאון.
פתיתים לבנים נוקשים רכות על חלוני
גאולה


"כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת"

 

[לוטם]

עברתי את כל הגלויות,
מצרים, בבל ואדום.
עבדתי בפרך,
יצאתי לגלות,
ראיתי חורבנות.

בית אחד איבדתי,
גם שני נשרף.
רציתי תקומות
קיבלתי הבטחות.

חיכיתי שנים,
לא איבדתי תקווה.
אני הנשמה-
שבתוך כל אחד ממתינה.

ויום אחד שמעתי,
קול שופר גדול.
ראיתי אש,
נשמתי ניצוצות.

נשמה שראתה בית ראשון
שני
ואינספור גלויות
ראתה גם
את הגאולה.

 

[גלגל חוזר]

בתוך ים היגון השכול והכאב, שאופף אותי - איש יהודי, בשנים האחרונות,
הן לא הורגלתי לזאת מאז חלדי עלי אדמות,
אמנם די צעיר אנוכי, אבל איש מחשבות,
וצער עמי מביא אותי שוב ושוב לחשב חשבונות.

לא חשבונות שמים ח"ו - הרי בכך אין לנו זכות להתערב,
אלא את חשבון נפשי, אני כמו זועק בתוכי כעורב,
גם ברגעי תוגה, מנקרת בראשי המחשבה כל העת,
שאלו המאורעות - סימן מובהק שאני חלק משרשרת.

שרשרת של מאורעות ורדיפות,
ועם נצחי שנותר נאמן למורשתו למרות הקורות,
כבר מהיות אברהם אבינו היהודי הראשון,
עדי דורות המאוחרים, ואני בתוכם - יהודון.

דורות על דורות גדלו בצל איומים,
רבים וחזקים ייחלו להשמידנו אבות על בנים,
מי ברוח - לקלקל את הנשמה,
ומי בגשם - ליטול את עצם ההוויה.

אולם לעתיד לבוא במהרה בימינו,
ניווכח כולנו שאלפי שנות גלות - היו אך לטובתנו,
וכפי שכתוב בספרי חסידות על הפיוט "והיא שעמדה",
הנאמר בליל פסח ברינה וצהלה, שירה וזמרה,
שמודים הן על הגלות והן על הגאולה.

ובקרוב ממש כשיתמלא העולם כולו אורה,
בבוא מלך המשיח במהרה,
נודה לה' אלוקינו על גאולתנו ועל פדות נפשנו,
ונתראה יחד, כל הניקים העלומים - בבנין בית מקדשנו!


נ.ב. מתנצל על חוסר הסימטריות, אבל זה מה שנשפך מקולמוס הלב.

 

[נאו ממש]

החיים סך הכול רגילים. שגרה.
מנהלת חשבונות מצליחה
מה יכול להיות רע?
יש לי הרבה עיסוקים
תחביבים מרתקים
ילדים מתוקים
אז גלות. נו בסדר.
מבחינתי זה לא כל כך נורא

ציטוט אחד ששמעתי שינה לי את החיים

''כל זמן שלא בא- ימיו חסרים!''

כשיעקב אבינו בא לפני פרעה
שאל אותו מלך מצרים לגילו
למרות שהיה בן מאה ושלושים,
ענה יעקב באנחה: ''ימי חסרים ומועטים''

ואיך יכול היה לכנות 'ימים חסרים'
שנים ארוכות של לימוד תורה ועבודת השם?!
אלא שכדי שימיו יחשבו מלאים-
המטרה פשוט מוכרחה להתגשם.

שמעתי את הרעיון הזה והבנתי
שאני מנהלת חשבונות מצליחה
יש לי יופי של משפחה
קמה כל בוקר בזריחה
סך הכול שגרה ברוכה

אבל בתוך תוכי- הנשמה שלי מוחה

''כל עוד שמשיח לא בא בפועל ובגלוי-
ימיו חסרים ומועטים!''

אז פקחתי עיניים
התחלתי להפנים
אני כמהה ומשתוקקת
לעבודת הכוהנים
לעוף על עננים
לעלות לירושלים
עם ההמונים
רואים את הכמיהה על הפנים
כל עוד שטרם בא- ימי חסרים

בתוך השגרה
אני פועלת בלי לאות
הנשמה שלי נכספת
לרגע ההתעלות
ועד שיעלה
ויבוא ויגיע
אני לא אוותר
לא אפסיק להתייגע

זה לא אומר
להיכנס לדיכאון
זה פשוט לשמור פינה בזיכרון
שעד כמה שיהיה לי טוב בגלות
מוטלת עליי חובת ההשתדלות
לא מתוך הכרח,
מתוך תשוקה!
וכל יום ללא בית מקדש
יש בו חוסר, זעקה

דרישה שהעולם צורח בדממה
רוצה גאולה בכל נשימה
עלייה לרגל עם כל האומה
גאולה. אמתית. שלימה.

 

[הל בר]

ואני הייתי רק שפחה
כשארגמן כיסה המים
צפרדע קיבלה ציווי משמים
וכינים הילכו על ידיים ורגליים

הצטרפתי למשפחה
כשהרעידו לב אבן חיות הבר
ובהמות מצאו מותן מר
וחטטים הותירו מצרי סובל וממורמר

מן החלון ראיתי מלאכה
נרמסת תחת אש ומים
נעכלת על ידי משק כנפיים
ובחושך הנורא כבר עצמתי עיניים

וכשהגיעו בכיות מימין ומשמאל
יצאה משפחתי החדשה ברכוש גדול
אחריהם רדפו המון זועם
אך הים עליהם היה רועם

ועיני פעורות
לנוכח עגלות שבורות
ויהודיות משוררות
לכך אינן מורגלות

***

ואני הייתי רק שפחה
כשקורונה שינתה דפוסי חיים
ובמקום שעות במשרדים ובדרכים
פתאם חזרנו להיות גם הורים

חזרתי למשפחה
כשאחות ממחלה קשה החלימה
ותינוקת אחרי שיירת בנים הקסימה
ורצון לגאולה פעם בי ויהי מה

מן החלון ראיתי מלאכה
של מיגור עמלק בשם השם
ושיבת אחים ולב שמתנחם
וצמא לאמת כי לא חסר לחם....


וכשיד ימין חברה ליד שמאל
פתאם הואר העולם באור גדול
ונבואות קמו לתחיה ובלב שמחה ודמעה
וגאולה הציצה מן הפתח קמעה קמעה

ועיני פעורות
ורגלי ניצבות
על סף ים אוויר ויבשה

ניסים ותהפוכות
מה שלא חוו דורות
ויחזקאל בן בוזי לא ראה

 

[חנה ש.]

ב"ה

יושבת בפינה הקבועה שלי. מי היה מאמין? אז בגלות דמיינתי אותה.
אני אבחר לי את הפינה הכי צדדית, מקום שלא מושך תשומת לב וכמעט בלתי נראה.
והנה אני כאן, בדיוק במקום שדמיינתי לעצמי.

העזרה ענקית, הרבה הרבה יותר גדולה מכל דמיון, ויש פה מקום לכולם.

אני חושבת לעצמי: כשעמדתי על אדמת ירושלים בזמן החורבן, כאשר למולי ניצבו בתי התִּפְלוּת שלהם וקול פעמוניהם דינדנו תוך כדי תפילת הלחש, האם ידעה נפשי על מה היא מבקשת?

את העוצמה של הקדושה, החיבור והשלמות שכל כך התגעגעתי אליהם, מבלי לדעת בכלל במה דברים אמורים.

קול ניגון מופלא של הלווים נשמע בחלל, קול מלווה ברגשות שמחה, שמחת אמת, שמחה שאין לתארה במילים.
רק הנשמה יכולה להכיל מנגינה שמיימית כזאת, שלא מעלמא הדין.

ריח קטורת עולה באפי, ריח של מציאת חן לפניו יתברך, ריח של נחת רוח, שנעשית הכול בשבילו.

לו ידעתי אז, רגע לפני האור, עד כמה האור גדול הוא.
לו ידעתי אז, שנייה לפני ההתגלות, ברגעי החשיכה הגדולים ביותר,

לו ידעתי שיש בעולם שלמות כזאת,
לו הכרתי עולם ללא חטא ופשע,
ללא אשמה ועוון,

לו הייתי אוחזת בידי את התקווה הגדולה הזאת בתפילתי.

ושמא אחזתי במקצתה,
ושמא טעמתי מעט מטעמה המתוק של התקווה?

רק הפינה שבחרתי לי מעידה על סערת לב,
סערה שעד היום ממלאת את נפשי בחמימות וביראה.

 

[דער קרימער]

ב' אלפים תמ"ח:
כן, זה אני גדליה בן אליצור מהעיר גושן, אני ממש מתרגש משה מנהיגינו אמר לנו שהלילה זה ליל הגאולה, הרגע גמרנו לאכול את צלי הפסח זה היה ממש טעים רק חבל שהיינו צריכים לאכול אותו בחיפזון, אבל האמת דווקא כן היה תענוג לאכול רגוע בלי מצרים רשעים שבאים לצעוק באמצע, זה לא תמיד היה ככה עד לפני שנה בערך סבלנו ללא גבול, בעבודות קשות הם העבידו את אבא ואמא הצדיקים, עד כדי שאני אותם כמעט לא ראיתי מחייכים, אבל לפני שנה, הגיעה הבשורה "פקד פקדתי" זה הסימן, את המילים האלו אמר משה הנאמן, ומאז הכל התהפך, והמכות בכלל מי מדבר זה היה אטרקציה אחד לאחד, לראות אותם סובלים פשוט היה מיוחד, רגע... אני שומע צעקות מבחוץ נראה לי שהגיע שעת חצות והגיע זמן מיתת הבכורות, אני רק הולך לבדוק כבר חוזר...
אתם לא תאמינו מה שאני אספר לכם זה היה משעשע, פרעה האכזר והעריץ לבוש בחלוק השינה (עם ציור של טום וג'רי אם אתם סקרנים) חיפש את ביתו של משה המנהיג, ואנחנו אותו שיגענו כל שניה לכיוון אחר שלחנו, שניה ... אני שומע את קולו, הוא מכריז משהו, תנו לי להקשיב...
אני לא מאמין, אנו משוחררים, פרעה הכריז בכל מצרים שאנו חופשיים, הגיעה עת הגאולה.

ה' אלפים תשפ"ו:
כן, זה אני גדליה בן אליצור מהעיר בני ברק, אני כבר ממש משתעמם כבר כמעט שבועיים אין לימודים, וכל הזמן יש רק פיצוצים וטילים, את כל משלוחי המנות כבר אכלנו, זה דווקא היה נחמד שפתאום אמא מרשה לאכול כל כך הרבה ממתקים, טוב אין לה ברירה עוד מעט פסח, אבל האמת, אין לי כבר כח כל הזמן ההורים רק רוצים שאני אעבוד, לנקות את הארונות או הכיסאות, בקיצור עבודת פרך, נראה לי שזה ממש זכר ליציאת מצרים גם היום מעבידים אותנו בפרך, ואפילו להסתכל על היירוטים שזה ממש אטרקציה לבין הזמנים לנו לא מסכימים, רגע... אימא'לה יש אזעקה, אני רץ למקלט כבר חוזר...
אתם לא תאמינו מה שאני אספר לכם, נפל רסיס פה רחוב ליד היו שם ניסים אני רץ לשם להסתכל...
טוב חזרתי פיקוד העורף לא מרשה לעמוד שם, הם אומרים שזה מסוכן, האמת היא שכן קצת פחדתי היום, הבומים היו ממש חזקים, רגע... אני שומע משהו לא זה לא אזעקה תנו לי להקשיב דקה...
אני לא מאמין, זה היה קול השופר אנו נגאלים, עכשיו ידעו כל העמים ש"ה' הוא האלוקים"

 

[דודה]

"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל', ב')

אֲנִי שֶׁבָּכִיתִי
בִּשְׁנוֹת הָרָזוֹן,
בְּגֹדֶל הַשֶּׁבֶר,
בְּעֹמֶק הַשְּׁכוֹל,
בְּשֵׁבֶט חוֹבֵל,
דְּווּיָה, מְעֻנָּה.

אֲנִי שֶׁזָּכִיתִי,
לִרְאוֹת הֶחָזוֹן,
בָּנִים מִכָּל עֵבֶר,
פּוֹרְצִים בְּמָחוֹל,
בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל,
הָיְתָה לָהּ עֶדְנָה.

 

[אחת כזאתי;)]

ימים של חושך עברתי.

מהמנהרות יצאתי.

בעיניים שלי העולם.

בלב שלי כולם.

אבל הגוף שלי שם נשאר,

בתוך הבור, בבית זר,

מקום בו הייתי בנכר.


שרדתי, ואני כאן היום,

להודות על נס,

על היותי חלק מחלום

של מלחמה וקרבות,

שממלאים את הרחובות,

ושקט שיש בבית המתים,

ובחדרים

בהם כבר לא ישנו ילדים –

הם חזרו לישון בצל אלוקים.

--

סיפרו לי תמיד

משל שנשאר בי:

על הורים שהושלכו לבור,

עמוק לתוך מקום ללא אור,

והפריץ הרשע שמר עליהם שם,

לא נתן להם לצאת עד שלא יפרעו

את הלוואתם.

אבל לא היה להורים כסף,

והם נשארו שם, ולבינתיים

הזמן חלף

ונולדו הילדים לתוך הבור.

זה מה שהיו מכירים.

ככה היה להם טוב.

מבחינתם, ככה חיים את החיים.

הם לא ידעו על נפלאות הבחוץ.

חייכו וגדלו בתוך הבור הנטוש.

וההורים? הם הביטו בהם –

כאב שפע במבטיהם:

“ילדים של גלות אתם,

ילדים שלא יודעים מהי שמש,

מהו בית, חגים מפוארים, אוכל וחיים רגילים.”


ועם המסר הזה,

אני פותח את הדלת

בפעם השנייה לחיי.

יוצא מהבור, מהחושך

עומד אל מול דלתות ניקנור.

וזה כל הסוד:

למה אני מחייך,

נרגש לעמוד פה ולברך

שהחיינו,

שהגיעה הגאולה,

ואין יותר רעב ומלחמה.

על הפיתה נחלמתי –

ולא שוב.

והילד שהיה תאב

לקצת אוכל וחיבוק אוהב

עומד כאן היום,

ומתפלל

מול המקדש,

המקום שלא יחרב יותר לעולם.

(בקרוב, אמן)

 

[השנונה...]

השיב באותה מטבע, ועוד ישוב..

מי מסתכל עלי. את מי אני מעניין.
אל תגידו לי להפסיק להיות נחיתי כי אני פשוט עם מודעות עצמית.
אני שווה פי 5 מעשר אגורות אבל היחס אליי לא שונה בכלל.
במיוחד שהיום כבר כמעט הכל נעשה באשראי ובהעברות, את מי מעניין חצי שקל דלוח שמתגלגל בתוך התיק של העגלה יחד עם מוצץ דביק ושאריות ביסקוויטים??
איייי אני נזכר מה סבא סיפר לי על הסבא רבא שלו- ר' חצקל שקלברג, הוא היה בתקופות יפות, תקופות שלעולם היה שכל להבין מה חשוב ומה טפל. נתנו לו כבוד לסבא. כבוד מלכים.
איתו רכשו את קורבנות התמיד ואותי מביאים לאיזה ילדון שמאבד אותי תוך 23 שניות.
הוא יועד לסממני הקטורת- לריח גן עדן שעולה למרומים, ואני? נדחף שוב ושוב לעגלת סופר. חושבים שאני אצליח לשחרר אותה כמו החבר'ה האלה הסנובים, המטבעות של 5. אני מנסה דווקא, דוחף, מפעיל כוח- וכלום, העגלה נשארת נעולה ואני נשאר מבויש ועצבני.
כשהגיע ניסן הוא נשלח לירושלים יחד עם כל חבריו כדי לשמש לתחזוקה של בית המקדש, אורו של עולם, ואני בניסן רואה את אור העולם ויוצא מתיק העגלה החשוך במהלך הניקיונות לפסח תוך צעקה: "מצאתי כבר שקל עשרים!".
לזכרו קוראים את פרשת שקלים, ולזכרי? מעבירים בסורק כרטיסים את האשראי.
אבל מה אני מתמרמר פה ומתמסכן לי, כשסבא סיפר לי את הסיפור על ר' חצקל שקלברג, פתאום נצצו לו העיניים והוא אמר לי בתקווה ובגעגוע: "תחכה ילד, 'פתאום יבוא אדון אל היכלו', אל תפסיק לחכות" סבא נאנח בתשוקה וכמיהה למשהו אינסופי וניגב דמעה נרגשת.
הצטרפתי אליו לתפילה חרישית. וידעתי שעוד יבוא יום ונחזור לגדולה. ועם שלם יחזור הביתה. היא עוד תבוא, הגאולה.

 

["קשת" גרפיקה בשבילך.]

האתגר נסגר הלילה בחצות..

 

["קשת" גרפיקה בשבילך.]

הזמן תם, קול שופר מעורר
הגיע זמן לבחור משורר
שבא לחרז במילותיו ולספר
על גלות וגאולה
על שבר ותקומה
על יום שמצפים לו כל היקום
מי הוא זה שעיניו חלמו, חזו, כספו,
שיקום.

רְאוּהָ השיירה:
נחשון בן עמינדב, תמצאו אותו,
"עָטוּי אָרִיג צָחוֹר הוֹגֶה בַּתּוֹרָה, הֵיכָל אָפוּף אוֹר" - (מלאכת כתיבה נפלאה)

"דונלד ג'יי טראמפ בצד של משרתי העם מהרהר
מאיזו נקודת שפל הגעתי למדרגתי"- כבר אין לו לאן למהר...

ומי עוד שם בין כולם?:
"אישה נחפזת ובידיה אוחזת
את מג'ונג'ניי המתוקים" (הכי בעולם)

ומוישי בצד כלתו הטרייה ואמו הנרגשת.

ובכל אחד ואחד "נשמה בגוף אדם פועמת."

והנה מתהלך לו איש יהודי שטווה חלומות- "שלא הורגל לזאת מאז חלדו עלי אדמות."

בשיירה תצפו לה - לאחת "שרוצה גאולה בכל נשימה"

ותראו אותה צועדת בגאווה, הפכה, משִׁפְחָה לנסיכה שזכתה
"לניסים ותהפוכות מה שלא חוו דורות."

והנה יושבת במרכז- לא בפינה- מישהי שביקשה רק צניעות ותקווה
והיום קיבלה: "וממלאת את נפשה בחמימות וביראה."

חתרנו למצוא את גדליה בן אליצור, זועק "ה' הוא האלוקים"
ובדמעות נרגש כולו להיות פה,
לא עוד עבד של פרעה. (ולא של ניקיונות אימו.)

ומי מגיעה בקול צהלה?
"אֲנִי שֶׁבָּכִיתִי בִּשְׁנוֹת הָרָזוֹן...
בְּשֵׁבֶט חוֹבֵל, דְּווּיָה, מְעֻנָּה."
לך כעת הרינה.

שש והמום ראו את זה:
"יוצא מהבור, מהחושך
עומד אל מול דלתות ניקנור. "
פניו מלאים באור.

"ומתפלל (לאדון העולם)
מול המקדש,
המקום שלא יחרב
יותר לעולם."
יחד עם כולם.

תראו שם גם עוד אחד שחשב: "מי מסתכל עלי. את מי אני מעניין."
ומופתע לגלות שהוא שווה יותר ממאה מיליון...
ממאה מיליון וכל העולם.

.......
תנו כפיים לכל הבאים בשערי ירושלים
שאימצו ידיים וכתבו מלא חופניים את אשר על ליבם על גאולת עולם.
לו יכולתי הייתי נותנת מקום ראשון לכולם, אבל ע"מ לא לשבור את הכללים
הנה הרשימה המרשימה:

במקום השלישי הגיש לנו

- @דודה
שיר הפורט על מיתרי הלב,
כתיבה פיוטית כיאה למשורר!


ובמקום השני -

@משך
תודה לך על תיאור רחב ונפלא,
על דמות עמוקה גדושת אומץ וגבורה
על מילים המתיזות רגשות ומדברות גאולה.


ובמקום הראשון

@הל בר על שירה יפה, ומלאת השראה,
עמוסת דמיון ותיאורי גאולה.
שזורה בחריזה נאה.


אמסור לך את התפקיד
להכין לנו את האתגר הבא.

ואסיים בשיר שכתבתי בלילה שהעליתי את האתגר מקווה שאהבתם (אותו את האתגר) לפחות כמו שאני:


הדמות המדברת: תנחשו מי?

תֹּף חָבוּי בְּבֵיתִי

כִּי הֶאֱמַנְתִּי בְּעֹמֶק נִשְׁמָתִי

כְּבָר מִיּוֹם הִוָּלְדִי

אֶזְכֶּה, אֶחֱזֶה בָּךְ-

גְּאוּלָתִי


עַל חוֹל נָשָׂאתִי כַּף רַגְלִי

מָחוֹל רִנָּה שֶׁל "זֶה אֵלִי"

בְּשִׁירַת הַיָּם פָּצְחוּ עַמִּי

מִזְמוֹר עָלַיִךְ-

גְּאוּלָתִי


וָאָקוּם. עוֹר וְגִּידִים לָבַשְׁתִּי.

בְּשִׂמְלַת שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן נִרְקַמְתִּי

וּמָצָאתִי אוֹתוֹ שָׁם, צָמוּד לְחֵיקִי

מְצֻפֶּה זָהָב, כְּלִי

גְּאוּלָתִי


בֵּית ה' נִשְׁקָף לְמוּלִי,

"שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי…"

יָדַי מִתְנוֹפְפוֹת עַל תֻּפִּי

לְזַמֵּר, לְהוֹדוֹת לְךָ אֵלִי-

בְּגְּאוּלָתִי.

 

[הל בר]

@"קשת" גרפיקה בשבילך. - תודה רבה, התפרגנתי עד מעל לגובה שלי..
האתגר הבא כבר מוכן
תהנו