אתגר ברחה לי המילה...

[קוראות]

קרה שהרגשתם שהמילים בורחות לכם?
באתגר הזה הן בורחות באמת.

כתבו קטע קצר (עד 300 מילה) (בשיפוט תנתן עדיפות לקטעי פרוזה)
שבו המילים מחליטות לברוח.
למה הן בורחות? לאן? ומה קורה למי שנשאר מאחור - בלי מילים?
ספרו לנו על כך.

זה יכול להיות מצחיק,
ויכול להיות פילוסופי.
זו יכולה להיות פנטזיה קסומה,
או טרגדיה עצובה.
ובעצם יכול להיות כל הסיפור עצמו - שכתוב בלי מילים. (רק אל תגידו שלא נתתי רעיונות

בקיצור:
תתחילו לכתוב -
מחכים לקרא על מילים ונעלמים.
בהצלחה.

האתגר ינעל בעוד שבועיים מהיום: טז' אב תשפ''ה

השיפוט יהיה לפי מקוריות, רמת כתיבה ועניין.

לדיונים וחיפושי מילים בנספח

מנהלים - אשמח לנעיצת האתגר.

 

[דודה]

אני עובדת עם מוצרים, אנשים ומילים.

הם מתחלפים. פרצופים חדשים מעמיסים על המסוע מוצרים שונים, ומילים מגוונות מרחפות בחלל שביני לביניהם: "כמה זה עולה?", "זה משתתף במבצע?", "שבע כאלה", נמוגות בחלל מיד כאשר הקונה הבא מתחיל לפרוק את התכולה שלו, ולהשליך בינינו מילים אחרות, סתמיות, שיישכחו עוד לפני שיגיע לדלת היציאה מהסופרמרקט.

אלא אם---

יש מילים, בודדות, נדירות, שלא נשכחות, גם אחרי שהקונה כבר סיים לסדר את פריטי הקנייה שלו בארונות, גם אחרי שהוא סיים להשתמש בהם ובא לערוך קנייה חדשה.

אני אוגרת אותן.

בתוך הקופה, ליד השטרות, יש קופסה שקופה, וירטואלית, של מילים שכדאי לשמור. כמו הזקנה החביבה ההיא שאמרה לי מזמן שהיא מחבבת את העדינות שלי. כמו הילדה הקטנה שאחרי שהסברתי לה בסבלנות איפה ממוקמת אבקת הכביסה שאימא ביקשה, חייכה בביישנות ואמרה: "תודה! את נחמדה!"

היום פתחתי את הקופסה. הכנסתי אליה אוצר. גברת גבוהה ומטופטפת שהתקרבה לקופה עם שתי עגלות גדושות, שפרק הזמן שארך עד שכל תכולתן הייתה בצד השני של המסוע, גרם לה להפטיר בחיוך מדוד: "עשית עבודה יעילה!"

מיד כאשר גבה התחיל להתרחק, וקול עקביה נשמע, לקחתי את המילה 'יעילות' ברטט, שיבצתי אותה בשים לב בקופסה ההיא, של המילים שכדאי לשמור.

ואז הוא הגיע.

גבוה, ממהר, הנחית כמה מוצרים על המסוע והרעים: "נו!"

גם הקונה שאחריו מיהר, כנראה. כי רביעיית שימורי הטונה שלו הזדרזו מאוד על המסוע, התערבבו במוצרים של החשבון הנוכחי. הוא טרח לשים לב לכך, רק אחרי שכבר סרקתי אותה. מה שחייב אותי לקום, ללכת לרונית, האחמ"שית, לבקש ביטול, ולשמוע את הקונה הממהר-

"איזה כשל! איזה סרבול! מה כבר ביקשתי... לקנות חבילת סיגריות ופחית! אני ממהר לפגישה ובגלל חוסר היעילות של הקופאית---".

לא שמעתי יותר, עקבתי משותקת אחרי הקופסה שבקופה, של המילים השמורות. היא נפתחה. המילה שהכנסתי בה לפני זמן לא רב פרחה ממנה, מרחפת. הושטתי יד כדי לתפוס אותה. אפס, ברחה לי המילה.

הוא עזב בסוף, הקונה ההוא, משליך אחריו עוד כמה מילים לא מרוצות.

נשארתי אני, בלי מילים.

 

[אינדה]

הם יושבים במעגל סביב השולחן, מפטפטים בלי מאמץ. מילים עפות, מתנגשות, מתפקעות מצחוק.
ואלירן ביניהם, כמו צל שנשען על הקיר.
הוא שומע הכול, רואה כל תנועה. קורא הכל.
יודע מי צוחק חזק מדי. מי בולע חיוך. מי מדבר רק כדי לא לשתוק.

גם הוא רוצה להגיד משהו. משפט. מילה. ואפילו אות.
אבל משהו מתכווץ בו בכל פעם שהמחשבה עולה.
הגרון מתייבש. הדופק עולה. הפה נפתח ונסגר מיד.

זה לא שאין לו מה לומר.
יש.
העולם בתוכו עמוס עד גדותיו.
הוא רק לא יודע איך להוציא ממנו החוצה.

בבית הוא כותב, מצייר, שוקע במנגינות שהוא עצמו מלחין.
אבל אלה חיים שמתקיימים מאחורי דלת סגורה. בתוכו. באישיותו.
הוא קרא על חרדה חברתית. על מהותה, תוכנה. ועל ילדים כמוהו.
לרגע הרגיש שמישהו סוף סוף קרא אותו.
חשב לספר לאמא. לאבא. אבל רק דמיין את תגובתם, ושוב השתתק.

ירון צוחק על מיכאל, על מבנה גופו.
מיכאל מוריד ראש. שותק בפינה.
ואלירן לא יכול לשתוק יותר. הוא קם. מרגיש איך הלב רועד בתוך בית החזה.
הוא פותח את הפה.
ולא יוצא כלום.
שום דבר.
רק נשימה כבדה, מין אוויר שתקוע איפשהו בין הפה ללב.

הצחוק סביבו נמשך. מרגיש שעברו לדבר עליו.
דור 'המנהיג' קם. הוא לא שואל שאלות. רק ניגש, מחבק את אלירן, כאילו זה הדבר הפשוט בעולם.
“זה לא מצחיק,” הוא אומר בקול לכולם. “להכאיב זה זול, להרגיש זה הכל".

אלירן בולע רוק. דמעות שוטפות אותו מבפנים.
"גם אני הייתי כזה," מוסיף דור. "אני עוד קצת כזה. זה לא נעלם.
אבל לומדים לדבר. גם כשהלב פוחד."

ואלירן עומד שם. עטוף במבט שלא שופט.
ובפעם הראשונה מזה זמן, משהו זע.
הוא לוחש, בקול כמעט בלתי נשמע:
"ת...ו...ד...ה."

 

[אינפרא]

לפעמים היא מהרהרת בכך שלמה היא בכלל כאן.

היא לא הטיפוס של התנדבות בכלל.

היא לא דסי אשר מפקחת על הפעילות הענפה של ההתנדבות של בעלי צרכים מיוחדים במרץ בלתי נדלה. היא אחת שקטה, עובדת באדריכלות, וסתם עוד אישה רגילה הגרה בשכנות לדסי.

דסי משכה אותה מבלון השגרה להתנדבות.

היא הנהנה בחיוב רק בשל אי הנעימות מכך שתסרב.

היא לא ידעה שתמשיך, אך נעמי בעלת העיניים הבורקות והשאלות החכמות הקסימו אותה. ובלי לדעת איך וכיצד היא הייתה המתנדבת של נעמי.

החל משמירה עליה, טיולים איתה, ועם כל הציוד הנלווה של כיסא הגלגלים המפואר אשר נעמי מכנה אותו כך בחיבה.
עם האופטמיות והשמחה הכובשת אשר שום דבר לא יעציל על השמחה הפורצת גבולות התחבבה עליה נעמי יותר מששיערה דסי באופטמיות מהולה בתקווה.

וכאשר היא צועדת לצידה, טובי מודה בכל מאודה על ההנהון הרפה שלה בשעתו.

“טובי, את מסכימה להביא לי את המים?” נעמי שואלת בחיוך שובב.

“כן, בשמחה”, טובי מחייכת ומגישה לה את הבקבוק שאימה של נעמי ציידה אותן מראש.

“אני אוהבת אותך”, כאשר היא מגישה לה את הבקבוק נעמי מחבקת אותה בחיבוק עוטף.

היא מופתעת, לרגע בורחות לה המילים.

אך במקום לומר היא מחבקת בחזרה.

אני גם אוהבת אותך נעמי.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

בס"ד

הדלת נפתחת במרץ, קולות מוכרים מתפזרים סביבי.
"עומר!" טל מתנפל עלי בחיבוק, מוחץ את הגוף המסכן שלי. אני נאחז בו חזק, ומשחרר. יש לנו המון להשלים; לא עכשיו.
"אח שלי! אתה חי!" עמית, בשאגה שגוברת לרגע על הפיצוץ שמהדהד בתוכי בשבועיים האחרונים. 'תן רגע, נבדוק.' אני לא צורח לו חזרה בפרצוף. מישהו מדליק בוקסה מפלצתית. "מול אורות של זריחה..." חום מוכר מציף אותי, רגש ששמור לחטיבה.
החבר'ה ניגשים אלי אחד, אחד. אגרוף ידידותי, חיבוק נוסף, לחיצת יד ומבט שזר לא יבין.
"מי שחלם גבעתי, מי שנשם גבעתי---" שירה מלוכדת ממלאת את החדר. לא רק, מסתבר. הדלת נפתחת ואחות קפוצת שפתיים מציצה פנימה, קוראת במחאה אבל מי בכלל שומע מה. גבר שנעמד מאחוריה מסמן באצבעותיו בהתלהבות לאות עידוד, ובלי בושה מוציא נייד ומסריט. האחות עוברת לצעוק עליו. אני מסמן לטל בתנועת יד, הוא סוגר את הדלת על שניהם.

החברים ממשיכים לצווח עם להקת פיקוד הדרום. אני מסתכל עליהם בחיוך, אלה הכי אחים שלי. רק בשבילם היה שווה להישאר. אני מסתכל על יהודה שעומד הכי קרוב אלי, ונכון שאני גבר אבל פתאום בא לי לחבק אותו ולהבטיח לו שאני לא מתחרט. הייתי מוכן לעשות את זה שוב, בשבילו. ובשביל עמית. ויונתן. וטל, כמובן. ובשביל כל אחד ואחד שבחדר.
"גם גדר... גם אתה סגולה." אני אומר לו ברגשה, "מחר- אני... אותך." אני מבטיח לו בעיניים בוערות.
הבוקסה ממשיכה להרעיד את המחלקה, רק החדר שלנו דומם לרגע.
לא יודע מי בהלם יותר, אני או החברים.

מנסה שוב: 'אני אוהב אתכם, כולכם. הייתי מת בשבילכם.' אולי אני חולם, אבל הקול שלי מתפזר בחדר: "אתם... אוחז כולם. הייתי עף."
אני רואה אותם מחליפים מבטים, אימה מחניקה את החדר.
מישהו פותח את הדלת בתנופה ורץ, יהודה תופס ביד שלי כאילו אני יכול לברוח מכאן ולהעלם. טל תוקע בי מבט פעור.
"אותי מאורגן... בגג... אתמול", אני אומר להם, מבולבל. הרופאים שללו פגיעת מח! מה קורה לי פתאום?
המילים מסודרות על הלשון, אני מרגיש אותן. לאן הן נעלמות ברגע שאני פותח את הפה?

 

[הספרן]

לכבוד הרב שליט"א,
לאחר זמן שלא כתבתי, אני מוצא לנכון לשלוח מכתב קצר.
אולי זה ייראה תמוה, הרי אינני כבר מחובשי ספסל הישיבה.
אבל האמת?
חלק ממני עדיין שם.
לא עובר יום בלי שאני שומע בתוך הראש את קולות הלימוד מהדהדות בסדר א',
או מנסה ליישב לעצמי קושיה משיעור בחזקת הבתים שהרב מסר לפני שנתיים.


ועם כל העיסוק החדש שלי -
מצאתי פתאום חידוש. קטן. פשוט.
אבל הרגשתי צורך עז לשלוח לרב.
לא בשביל להראות שאני יודע, אלא כדי לומר:
אני עוד מונח בזה.
גם כשאני כבר לא.

וזה החלי.

-----

מורי ורבי היקר
רציתי לכתוב לך. באמת שרציתי.
פתחתי דף, החזקתי עט - והמילים… ברחו.
"חרוט אותן על הגיליון", לחש בי קול מן העבר.
אבל הדף שתק.
כמו רצפה לבנה שממאנת לקבל רגליים יחפות, מוכתמות בשחור.
הוא נשאר כמעט נקי, כמעט לבן, לא מהסס למרוח עלי פס....

ניסיתי לכתוב לפחות הערה קטנה,
והיא נשמטה לי מהאצבעות כמו עלה יבש פורח..
ניסיתי "שמעתתא", "קושיא", אפילו "רש"י אומר",
אבל הן לא הגיעו.
כועסות אולי. או פשוט עייפות ממני.
מאוכזבות.

מאז שיצאתי מהשער ההוא,
הן עזבו אותי אחת אחת.
לא ברעש. בשקט. כמו שאני הלכתי.

היום אני שומע הרבה מילים חדשות.
מילים גדולות, עגולות, מבריקות מבחוץ,
אבל ריקות מבפנים.
אין בהן סברא. אין בהן "למה".

רבי, אל תחשוב שעזבתי כי לא הבנתי.
אולי להפך - הבנתי יותר מדי.
או פחות מדי.
לא בטוח.

מה שבטוח, אני מתגעגע.
לשקט של אחרי סדר שלישי.
למילה שלא הבנתי - ואז פתאום כן.
לשתיקה שבין שתי קושיות חזקות.

אז אם תמצא איזו מילה שברחה ממני -
תשמור עליה. תגיד לה שאני לא כועס.
רק מתגעגע.

אולי, יום אחד, אצליח לכתוב שוב.
לא כדי להרשים, לא כדי להסביר.
רק כדי לזכור.

שלך,
(החתימה… גם היא ברחה לי)

 

[פיקולו]

"אמא מה נשמע? מתי יצאת מהבית? לא שמתי לב! את שומעת?"

מממ... אני עונה, מביטה בנוף המרהיב מולי בחלון האוטובוס. מה חשבה לעצמה הילדה, שאחכה עד שהגברת תקום? ממש לא נראה לי שהבוסית תיתן לי מדליה אם אאחר היום!

דווקא הבוקר הקדימה יחסית, הילדונת. וזאת למודעי, שלהעיר את הגילי הזאת זה בערך כמו לנסות להזיז את ביבי מהכסא שלו.

"טוב, יופי אמא, אז כבר התלבשתי ואני גומרת לסדר את החדר"

"אוהו!" יפה מצידה, בכל יום היא נמרחת עם פיג'מה עד הצהריים, והמצעים הסתורים שלה מחכים במסירות רבה עד השעות המאוחרות של הלילה, שלא לדבר על המשחקים- מדבקות- יצירות- מה לא- שלה שמתגלגלות במרץ על כל מרצפת פנויה בבית.

"כן, וגם הכנסתי את הפיג'מות של כולם למגירה! "

עכשיו אני מתפעלת ממש, "אוהההה"! גדלה הילדונת, רואה עוד דברים חוץ ממנה!

'יופי אמא, מצוין! אז עכשיו אני מתארגנת ויוצאת לשבי וייס'

שבי? מי נמצא אצלם בבית עכשיו? זה לא ממש זוג מוצלח, הזוג הזה, הילדונת שלי איידיאייץ'די לא קטנה, והשבי הזאת... לא אבחנתי אותה, אבל נראה שמצא מין את מינו... והחופש הגדול הזה... לא ממש נראה לי העניין הזה.

אני מנסה לשאול מה יעשו ביחד, להביע את מורת הרוח שלי, אבל איכשהו, גילי שומעת בדיוק את ההיפך-

"אז מעולה אמא, יופי שאת מרשה, גם אמא של שבי מרשה לה (אני יודעת איך השבי הזו סחטה את אמא שלה?) אז תכננו לצאת ביחד לפארק בכניסה לעיר, לעשות מנגל ולשכור קורקינט חשמלי---

אההההההההההה??? אני שואגת בהלם, לא רוצה לחשוב מה יכול לקרות למופרעות האלה-

"מצוין אמא, תודה, ידעתי שתתלהבי, אני אוהבת אותך! להתראות!" צליל הניתוק מכה באוזני, אני הלומה כולי-

'זה מה שקורה למי שעונה באמצע התפילה', אני חוזרת להביט בסידור מתוסכלת. ועכשיו אני מתפללת בכוונה יתירה, ללא ספק, יש לי סיבות טובות של ממש...

 

[איפה אתההה??]

היי, היי, תעצרו!
רודפת אחריהן,
מתנשפת..

הכל סביב שקט.
יותר מדי שקט.
אוושת רוח קלה,
ציוץ ציפורים,
זמזום זבובים
וזהו.
שקט (כמעט) מוחלט.

רצה אחריהן,
אין רק בורחות יותר מהר.
אני מנסה לצעוק להן, שיבואו.
לא מצליחה להוציא אף לא מילה אחת מהפה
מרוב התנשפויות.
די, תעצרו, תחזרו אלי!
ככל הנראה זהו המרדף הכי שקט בהיסטוריה.
הן - רצות בדממה
ואני - מתנשפת.

פתאום.
נוחתת עלי שלווה משום מקום.
שלווה במתנה, ממקומו של עולם.
מפסיקה לרוץ,
מסתובבת.
תופסת את המילים שאבדו לי -
"בואי, בואי, בואייייי"
והן - נדבקות בשלווה.
מביטות בי בעיני אימו של העגל
ופוסעות אחריי בשתיקה.
רק כבשה אחת פועה בקול,
ממממההההההההה
מפרה את הדממה.

 

[אלעזר 1]

אני מביט בשעון, בודק שוב ושוב את המרחק שבין המחוג הגדול למחוג הקטן, רואה בעיניים כלות איך הוא הולך ומצטמצם, יחד עם יכולת התמרון של מרחב החשיבה שלי. ילד עם פיג'מה הפוכה ועיניים סקרניות עייפות מתקרב אלי, מצפה לראות לפני כולם את הטור השבועי המרגש.

ואז פתאום אני רואה אותן, נותנות יד אחת לשנייה, עוזבות את המקלדת ומתקבצות בקבוצות של מילים-מילים, בדומיה שקטה הן מרחפות באוויר ופורחות החוצה מהחלון. זיעה קרה שוטפת את מצחי, מטלטלת את _____, המילים! כיצד אוכל להמשיך בלעדיהן?

אני נותן יד לילד שלידי ולילד שבתוכי ואנחנו פותחים בריצת אמוק, מנסים להשיג את הפער, הפער שהולך וגדל לטובת המילים שברחו, המילים שפרחו. אנחנו חולפים על פני הרים מוריקים הדוממים בחשיכה, רחוקים מלהביע בחושך את מילותיהם, עציהם שותקים בדומיה. על שפת הנחל אנחנו פוגשים דייג זקן, עיניו עצומות וחכתו מרחפת בשלווה על פני המים, מספרת בלי מילים את סיפורו של השקט.

בחושך הסמיך, לאורו של ירח חיוור וציוץ עטלפים, יושבים שני אנשים בוגרים ועוד אחד שבדרך, השקט שביניהם מספר את מה שאלפי מילים לא יכולות לספר. אט אט מתקרבות המילים, אני רואה אותן מרחוק, מאחורי עצי האקליפטוס בקצה העמק, האם הדייג העלה אות בחכתו?

בחסות הדממה מתמלא הלילה במספר אינסופי של אותיות, הן נאספות בקבוצות של מילים, ממתינות בדומייה לחוט המחשבה שידוג אותן. המחוג הגדול מלטף את המחוג הקטן, השעה שחלפה מפנה את מקומה לשעה שדופקת בדלת, בלי מילים.

 

[פרפרזה]

מוישי עקב בדאגה אחרי כותרות העיתונים המפחידות וההנחיות המפורטות שתחתיהן, והחליט שהוא יותר לא עונה לשיחות אנונימיות. אבל רגע אחד של אי שימת לב, ושיחה לא מזוהה נענתה על ידי חברו לחדר. הקול מעבר לקו היה ברור ונחרץ. זהו, מהיום הוא לא סתם עוד עריק כמו חבריו לישיבה, אלא כזה שהמשטרה הצבאית בעקבותיו.

לקראת החזרה הביתה לחופשת בין הזמנים מוישי הגיע למסקנה שכדי לשבש כל סיכוי למעקב אחריו, עליו לשנות מהרגלו בניהול סדר יום קפדני, ולשנות תכופות את שעות היציאה והחזרה הביתה, ואת הדרך מהבית לבית הכנסת וחזרה. פעם יעשה עיקוף דרך הרחוב הראשי, פעם יקצר דרך הגינה של 65ב', ופעם בכלל... יתפוס טרמפ.

למרות אופיו המסודר, מוישי השתדל בכל כוחו לעמוד בנהלי הביטחון שסיגל לעצמו, והתמסר לסדר יום ספונטני ומגוון. אך אמצעי הזהירות לא הספיקו להסיר את החשש מליבו, וכל יציאה לרחוב לוותה בהפניית מבטים תכופים לכל עבר, כדי לוודא שלא מתבצע אחריו מעקב סמוי.

באותו לילה, אחרי שלושה ימים בקעמפ הישיבתי, מוישי שכח את נהלי הביטחון שלו וחזר הביתה בדרך המוכרת. תוך כדי הליכה הוא מגלה בזווית עינו דמות בירוק זית עוקבת אחריו. הוא ניסה להרגיע את עצמו שאלו סתם חרדות, אך קול שקשוק המתכת לא הותיר מקום לספק – דמות נושאת M16 אימתני בעקבותיו.

מוישי החל להלקות עת עצמו: "איך שכחתי מכללי הזהירות המינימליים?! מה גרמתי לעצמי בהיסח דעת של רגע?! עכשיו אבלה את כל הבין הזמנים בכלא צבאי!" אך לא בחור כמו מוישי ייתן למצפון לשבש את שלוות רוחו, והוא מיד הזכיר לעצמו את דברי החיזוק שמסר לאחרונה ראש הישיבה על זכותם הגדולה של מקדשי שם שמים המוסרים נפש על לימוד התורה! הוא כבר החל להתלבט איזו מסכת ילמד בכלא – אם את זו שנלמדה בישיבה בזמן שעבר או את זו שתילמד בזמן הבא.

רגע לפני שהשלים עם המציאות העגומה החליט מוישי לשנות את מסלולו, ופנה אל עבר בית הכנסת. אך התעלול לא עזר, והדמות הלכה בעקבותיו. תוך כדי הליכה נזכר מוישי בדרכים היצירתיות בהן היה חוזר הביתה מהחיידר, ואימץ אותן כמפלט אחרון. הוא עבר בסמטאות אפלות, קפץ מעל גדרות, השתחל מתחת לחומות, אך הדמות כל הזמן בעקבותיו. משכלו כל הקצים מוישי פתח בריצה, שהלכה וגברה ככל שהדמות המסתורית הלכה והתקרבה.

בצעד נואש מוישי חרג ממנהגו, תפס את הכובע ביד ופתח בריצת אמוק. אך גם זה לא עזר והדמות רצה בעקבותיו. מרחוק ראה את בית הכנסת ותקווה קלושה התגנבה לליבו, אך לא לזמן רב. איך שנגע בדלת בית הכנסת נשמעה הקריאה: "מוישי!" ליבו הלם בפראות ורגליו קפאו על מקומן. בכוחות לא לו ניסה להכריח את עצמו להיכנס לבית הכנסת, אך הדמות טפחה לו על השכם: "מוישי, מוישי, עצור!" רגע לפני שהתמוטט בקול חבטה עזה, הוא הפנה מבט חיוור כסיד והמילים נעתקו מפיו... מהההההה??? אבריימי?!

- "מה יש'ך, מוישי?! בסך הכל הוצאתי גימל. אז איך היה הקעמפ? אוח, איך אני מתגעגע".

 

[הדר 310]

ספוילר: התנצלות

סליחה שאני כותבת הרבה על אותו נושא, כל פעם מזווית אחרת.
זה בוער בי ויוצא מימני באוטומט - ומשמש גם כטרפיה....
אז מי שזה מוגזם לו, ובצדק.... שידלג הלאה...

ברחה לי המילה.
ברחה גם כל המשמעות שלה.
ועד שגיליתי אותה!
עד שמצאתי.
הנה, סופסוף התחברתי, הרגשתי, גיליתי.
היא התיישבה בין זרועותי, התחממה בין כפות ידי - וגם אני התחממתי ממנה.
אוהו כמה התחממתי.
לא האמנתי כמה היא נוצצת, מרפאה, חובשת.
כובשת.
התענגתי עליה, הסנפתי.
ידעתי שנישאר יחד לנצח.
לא ניפרד יותר לעולם.

ואז, כמו כנפיים קטנות, בהירות צמחו לה.
חצי שקופות.
ובהינד עפעף היא כבר לא היתה שם.
לא הספקתי לראותה במעופה.
רגע אחד כאן - וברגע שאחריו איננה.
הסתכלתי על כפותי הריקות,
אבק קסום עוד דבק בהם.
היא היתה כאן!
היתה!
כל כך קרובה!
ואני אנה אני באה??


רוצה לצעוק לך שוב אבא אבא!!!
אבל אתה נעלמת.

 

[אתיס]

אֵין לִי מִלָּה

לֹא לִי, לֹא לוֹ ,לֹא לָהּ,

אָבְדוּ לִי מִלּוֹת

תַּנְחוּמִים,

מוּל

כְּאֵב,

צָלְלוּ הֲגִיגִי

בִּתְהוֹמוֹת שִׁבְרֵי לְבָבָם,

וְאֵין לִי מֻשָּׂג

אַיֵּה הַמֻּשָּׂג

הַמַּתְאִים לְבַטֵּא,

וְאֵיכָכָה אֶנְהַג

עִם מִי שֶׁנַּפְשׁוֹ

נִבְגְּדָה,

אִלְּמוּת שִׂפְתוֹתַי

מוּל יֵשׁוּת

בּוֹדְדָה,

וְאֵין לִי פֶּה לְהָשִׁיב

וְדִבּוּר לְהָגִיב,

וְיָפָה לָהּ

שְׁתִיקָה.

הָלְאָה מִלִּים,

בִּרְחוּ מִלּוֹתַי

בָּחֲרוּ דִּמְעוֹתַי.

 

[אחת כזאתי;)]

''אתה חמוד, ילד שלי'' אני אומרת. ומתכוונת. לכל מילה.

''אז למה אבא לא בא?'' הוא שואל. שוב. לא עוזרות המילים שלי. כמה שהן יפות.

''הסברתי לך, חומד''. אני מתכופפת. מסתכלת לו בעיינים. ים מולי. בוכה. ''אבא עסוק, הוא לא יכול להגיע''.

''אז הוא לא אוהב אותי. ידעתי'' יד קטנה מתפסת. מנגבת עין. לחיים. פנים. רטובות.

''הוא כן'' אני אומרת מיד. מגוננת. ''אבא אוהב אותך הכי בעולם. אבל היום, למסיבה, הוא לא יכול להגיע''. אתה חומד. אתה תמים. ילד קטן. לא מבין כלום. לא מחבר מילים.

אי אמון על פניו. ''אני. לא. הולך. למסיבה.'' הוא מדגיש כל מילה. לא נותן לאף אחת מהן לברוח.

''אתה. כן. הולך. איתי'' אני מנסה. כמוהו. נכשלת.

''זה לא שווה.'' הוא מסתובב. גבו אלי.

הלב שלי. גדול.
יודע לחבר מילים. פרצופים. רטוב.

אין לו מה לומר. נגמרו המילים.

להתראות.

 

[צביה ר.]

זה התחיל ברגישות קלה בצד ימין למעלה, בעיקר כשהוא שתה מים קרים מידי או הגניב קצת גלידה אחרי שהילדים הלכו לישון.
המשיך בחפיסת אופטלגין שהלכה והתרוקנה בקצב מדאיג, ונגמר על מיטת העינויים המכונה: כסא של רופא שיניים.

למה מיטת עינויים? או. טוב ששאלתם. תגידו אתם איך הייתם מגדירים 40 דקות עגולות ומלאות של שתיקה כפויה ונטולת מילים, למי שעשר שניות בהן הוא לא משמיע את הגיגיו לכל מי שרק נקלע בטעות לאזור הן עשר שניות יותר מידי??

מיטת העינויים התרוממה קלות מעל לנעל הסניקרס של הרופא הסוחטת את הדוושה, ומייד הגיע מסע העינוי אל שיאו.
כשמלקחיים אימתניות פוערות את פיו כמו בולען, ומחט חדה דוקרת מעדנות את חניכיו – שאל אותו הרופא בחביבות פלסטיקית להחריד: "אתה בסדר? כואב?". גבותיו העבותות ניסו לצרוח שלא, הוא בכלל לא בסדר. אבל לא הצליחו להוציא מילה.

ואם זה לא הספיק, חמש דקות לאחר מכן נשמע קולה המהונדס של המזכירה מבעד לקונגו הרוטט בתוך חניכיו המדממים: "אדוני, זה אתה שביקשת תור לשיננית בחודש הבא?".
הוא ניסה להנהן, אבל "אל תזוז" קשוח של הרופא גדע את הניסיון עוד בטרם התחיל. בלית ברירה ניסה להוציא מגרונו מילה מינימלית כמו 'כן', אבל היא נשארה תקועה בצד ימין בין המלקחיים לסקשן. במקומה בקע מגרונו אוסף המהומים משונים.

רטט חוזר ונשנה בכיס מכנסיו הדהיר את מחשבותיו בין: "בטח שוב אמא שלי אמרה לה משהו", לבין: "משהו קרה לאחד הילדים!". כל המילים שהיה רוצה לדרדר לתוך הפומית - נשאבו יחד עם גלוני הרוק אל לועו של הסקשן, ולא נודע מקום קבורתן.

בתום 40 הדקות העגולות, המלאות והאיומות – הוא קם, סידר בפיו הנפוח והרדום את המילים אותן יאמר למפעיל מתקן העינויים, אלא שזה האחרון הקדים אותו ואמר: "אתה משתף פעולה ממש יפה. לא כל אחד שוכב ככה בשקט".

ועשר שניות תמימות לא היו לו מילים.

 

[ח.ד. וחלק]

שתיקה, זה מה שראיתי כשדרכתי על המפתן.
שתיקה בלתי רגילה, כזו שצריך פטיש בשביל לסדוק בה.
שתיקה סמיכה וצמיגית שגרמה לי לתחושת חנק קלה כשהתקדמתי מספר פסיעות פנימה.

היה ניתן לחוש את השתיקה באוויר, היה אפשר למשש אותה בידיים, היה אפשר להרגיש אותה מתפצחת לאיטה תחת הפסיעות החרישיות.

השקט נהיה עבה יותר כשנכנסתי אל פנים החדר. שום רעש לא הגיע מחוץ לחדר, מאום לא שבר את השקט הדביק.
רציתי לומר משהו, אבל ידעתי ששתיקה תענה לי, לכן לא הוצאתי כלום מפי.

ניסיתי להגיע אל הדלת השקטה שניצבה בקצה החדר, אך לפתע החריד את האוויר הד עצום ונורא. השתיקה הדהדה את עצמה ושלחה מיליוני חלקיקי הדים לכל רחבי החדר שהתפוצצו בקול רעש דומם בתוך ים שתיקה אינסופי.

החלטתי לעבור את מסך השתיקה ובדחף בלתי נשלט רצתי אל הדלת, הורדתי ידית. היא לא נענתה לי. לחצתי חזק יותר. כלום.

לקחתי צעד אחורה, ובשתיקה העפתי בעיטה אילמת לכיוון הדלת. היא נפרצה.

כשעברתי מהחדר אל משנהו, הבנתי סוף סוף כי שום דבר מחכה לי בחדר השני. השתיקה העמיקה יותר והפכה ממש למעמסה.

בלית ברירה הפרחתי שאלה לחלל החדר.
הד של שתיקה ענה לי באלפי וריאציות שונות.

פרצתי בבכי.

מה כבר רציתי?
רק לדעת היכן המילים!
לאן הם נעלמו ומדוע הם לא שבים להרעיש ולזמזם באוזניי??
מה קרה עימן? מילים שהתנדפו לבל חזור והותירו שתיקה אינסופית, רועשת והרסנית.
נותרתי בלי מילים.
תהומות של שתיקה.
והמילים, אין.
נעלמו.

 

[סבתא חביבה]

את המילים הבאות כתבתי כתגובה ל https://www.prog.co.il/threads/מילים-חטופות.1034060/#post-14657489
לאחרונה אני מוצאת את עצמי עומדת שוב ושוב במקום הזה שבו אין לי מילים.
רגישה ומרגישה מאד, עצורה וחסומה מאד.


לו היו לי מילים
הן היו נכתבות
הן היו מגיבות

הן היו מלוות
מעצבות
מנתבות

מסדרות מחשבות
כאובות
עצובות

לו היו לי מילים
אז הייתי נוגעת
נרגעת
לא שוקעת
לא טובעת

לו היו לי מילים
הייתי כותבת, מוחקת
בוכה, צוחקת
הייתי פורקת


אולי מחר יהיו לי מילים

עכשיו
אני שותקת

 

[שמואל אגסי]

ד"ר טוני גלייר לגם בניחוחות מספל הקפה הלבן שלו, ושאף חופניים אוויר אל תוך ריאותיו.
אין סיבה למתח או ללחץ. ההרצאה שנקבעה לו למחר, כבר כתובה לו מימים ימימה, וכל פרטי המחקר, המהווה את בסיס ההרצאה, נהירים לו כקמטי מצחו.
הוא הרים את עיניו העייפות אל עבר שעון האורלוגין הכבד, המקובע אל קיר מעבדתו, וגנח ארוכות.
הוא בחן במבט אוהב את תיקי העבודות שלו. תיקים שנבלו משימוש, ונשזפו מברק עיניו, הצולבות אותם זה עשרות בשנים. תחום התאולוגיה הינו תחום מרתק, לפחות לדעתו של ד"ר גלייר. והגילויים והתיאוריות שגילה והסיק במהלך השנים, תרמו רבות למדע השרוי עוד עמוק בחיתוליו.
ד"ר גלייר כבר חשב ללכת לישון, אך רגשות נוקבים של חשש אפפו אותו.
את ההרצאה אותה הוא מתעתד למסור מחר, רגיל הוא לשאת בפני קהל הפשוט יותר. על פי רוב מדובר היה בתלמידי תיכון, וגם כשמדובר היה בסטודנטים, או בסגל אקדמאי, בדרך כלל היה זה באוניברסיטאות פשוטות, ובמכללות מדרג נמוך, לא במקומות בעלי שם עולמי ואנשים רמי דרג.
כזה יהיה המקום בו יופיע מחר. הפקולטה לתאולוגיה באוניברסיטת ייל, במעמד הנשיא והפרובוסט.
על המחקר עצמו ד"ר גלייר לא חשש. הוא עבר ביקורת עמיתים, ונחשב לבלתי פריך. אם כי בכל זאת כינן בד"ר גלייר החשש, שמא ההרצאה לא מנוסחת בצורה ניאותה. אחרי הכל, היא נוסחה במקור עבור תלמידי תיכון. אולי רמתה הלשונית תגרום לסטודנטים לזלזל בה מראש?, אולי היא לא ראויה לאינטלקטואליים כמותם?
החשש הזה הצמיד את ד"ר גלייר היגע, במשך שעתיים תמימות לתיקי העבודות שלו. הוא שינה, תיקן, חידד מילים, החליפן במילים אחרות, ורק לעת שעלה השחר, יכול היה הדוקטור להיות שבע רצון.


########


האולם הוחשך. רק הבמה והפודיום הוארו, ומאחוריהם מסך השקופיות, שאמור לשמש את המרצה.
בשורה הראשונה ישבו בפנים חמורות סבר, נשיא האוניברסיטה פרופסור פטר סאלוואי, הפרובוסט, פרופסור בנג'מין פולוק, ומנהל הפקולטה, ולצידם מספר בכירים ובכירות בסגל האוניברסיטה.
"מכובדיי חברי ההנהלה, ובראשם הנשיא והפרובוסט, מכובדיי אנשי הסגל, ומכובדיי תלמידי הפקולטה" פתח ד"ר גלייר, בטון דרמטי, "נקראתי עד הנה, בכדי להציג קבל עולם ועם, את עבודת המחקר הסבוכה שלי, שעל פיתוחה עמלתי רבות בשנים" משהו בקהל זז...

"בקרב צאצאי השבטים הפגאנים והוולגארים שבערבות ניו זילנד המרוחקת, באנומליות גמורה וכמעט מיסטית, נמצאו שרידים פליאונטולוגיים, שאריות של אורגניזמים, חלקם אף וסטיגיאליים. תגליות שהוכיחו שביחידות אדמיניסטרטיביות אלו פשה האנימיזם הילידי, וכן הפוליתאיזם הארכאי, עוד בתקופות הפלאוליתית והמזוליתית", ד"ר גלייר עצר ללגום מעט מיץ אשכוליות, מוחה אגלי זיעה ממצחו, "מה שהובילנו לתחום הסטרטיגרפי וההידרוגיאולוגי, ודרש מאיתנו לבצע סריקות-------------
ד"ר גלייר האדים כולו, הוא לגם עוד לגימה סרת טעם, נו.... איך הולכת המילה הזאת....... לאן היא ברחה,,,,,,,
הוא הביט בדפים, הכל ברח לו. השורה בה אחז ברחה לו, המילה ברחה לו, והכבוד בו חשב לזכות, כנראה גם ברח לו......

 

[ניק 138899]

המיטה הייתה מגרדת,
או שזו לא הייתה המיטה ? בגיל עשר מוטי לא ידע לומר אם המיטה מגרדת או הלב
כן... הלב שבוכה למה רק אני לא יודע לקרוא,
למה כשחוי בת השש לוקחת ספר הכל בסדר,
וכשהספר רואה שהוא מגיע אלי כל המילים בורחות ממנו
היום שוב היה טיפול , אמא אמרה שזאת מטפלת מקצועית שטיפלה בהרבה דיסלקטים, כן ככה קוראים לבעיה שלי.
תגידו לי איך אני אמור להגיד כזאת מילה כשלקרוא 3 אותיות אני לא יודע, והכל מתערבב לי בעיניים.
שושי המטפלת אמרה שהיום היה מוצלח, אבל מי יסביר לה שכל עוד שאני הולך לחיידר ולא יכול ללמוד כלום כי כל המילים מתערבבות לי, אז זה עוד לא מצליח..
הוא התהפך מצד לצד,
מחר שוב יהיה מבחן, ושוב הרבי יקרא לי וישאל אותי הכל בע"פ
ועוד פעם יענקי יצחק עלי וגיד שאני מתאים לכיתה א כי אני לא יודע לקרוא,
מה אני אשם שנולדתי עם בעיה שאפ' השם שלה מסובך
מוטי התחיל לבכות..
פתאום הרגיש יד חמה מונחת עליו, זאת הייתה אמא
אמא התיישבה ליד מוטי וסיפרה לו על רבי עקיבא שעד גיל 40 לא ידע לקרוא ואז נהיה גדול הדור
ואמרה לו "מוטי, יש עצה אחת טובה שאתה יכול לנסות, להתפלל."
ומוטי התחיל כל יום בתפילה לבקש מה' שהוא ידע לקרוא
לא, לא נהיה לו פתאום קל לקרוא, והוא לא היה הילד הכי מהיר בקריאה, אבל לאט לאט הוא השתפר,
המילים כבר לו ברחו לו , והאותיות לא הסתובבו במעגלים,
עד שבסוף שנה בתעודה היה כתוב לו בקריאה כמעט טוב מאד,
והוא הצליח להקריא את זה לאמא,
לבד.

 

[ifatrosh]

הוא עומד מולי, על כל מאה ושבעת הסנטימטר שלו. מביט בי בעיניים גדולות, טהורות, "אמא".

ליבי הומה בקרבי, מודה לה' על הילד המתוק הזה, "כן", אני עונה ומיטיבה את הכיפה על ראשו, ומסדרת את פיאותיו.

"את יודעת שהייתי היום ילד טוב?"

"ברור, תמיד אתה ילד טוב".

"אספתי את כל המגנטים".

אני מפנה את המבט לסלון, מתפעלת, "יישר כח", ומחבקת אותו.

הוא משתחרר מהחיבוק, "ומי שילד טוב ה' אוהב אותו, נכון?"

"כן, ה' אוהב את כולם", אני לא מבינה לאן השיחה מובילה.

"גם אהרון ילד טוב", הוא מצביע על אחיו בן השנה שמדדה אחריו.

"כן", אני עדיין לא מבינה לאן הוא חותר.

הוא מחכה קצת להבנה שתנצנץ באמא שלו, נאנח, "דוד אפרים מגיע עם כולם היום?"

"לא, הם יבואו מחר בע"ה", אני מהרהרת בחופש שארוך מידי עד שבני הנבון מאבד את מימד הזמן.

"יש לך מה לתת להם?" הוא שואל ברצינות תהומית.

"כן, אל תדאג", מתפעלת מהילד הבכור שלי שכל כך דואג ואחראי.

"אבא קנה הרבה דברים?" הוא ממשיך את השיחה ה"לא ברורה" הזאת.

"כן", אני עונה, שיגיד כבר מה הוא רוצה.

"ותכבדי אותם גם אם לא שבת?"

"כן", אני ממשיכה את השיחה כאילו אינני מבינה מה הוא מבקש.

"ואני ילד טוב", הוא מחייך חיוך שובה לב, "את אמרת", הוא ממהר להוסיף.

"נכון".

הוא ממולל את הציציות שלו, מחפש מה לומר עכשיו לאמא שלא מבינה לבד.

בינתיים עד שבן החמש בורר את מילותיו כדי לגרום לי להבין לבד מה הוא מבקש כדי שלא אסרב. אהרון הקטן, בלי מילים, כבר דידה הלאה אל הארון ופותח אותו בדרך שרק ה' יודע איך הצליח ומוציא את ה...

 

[מוריופ]

באישון ליל זה קרה. אלמוני ניסר בשקט (כי אף אחד לא שמע) את המנעולים, וטרח גם לפתוח את השער (את זה כן שמעו. הצירים חרקו) של החווה.
רק בבוקר גילה זאת מילסון. זעקותיו הקפיצו כמעט את כל התושבים (חוץ מסבתא לוש שלא שומעת טוב).
ראץ היה הזריז והקרוב ביותר. רצה לשאול את מילסון למה הוא צועק בלי מילים, אולם מלבד שיעול לא הצליח להוציא מילה. כשהגיע לזירה, לא נצרך יותר לשאול. השער הפרוץ התנודד בחריקה. החווה היתה ריקה.
המילים ברחו. כולן.

התושבים הגיעו בזה אחר זה, מבוהלים. המילים ברחו, ניסו להסביר אחד לשני בתנועות ידיים ורגליים, בפרצופים ובמגוון קולות.
מילסון נראה נורא. חוות המילים היתה באחריותו הבלעדית. כולם סמכו עליו בחלוקת מילים איכותיות בכל יום. מה יהיה מעכשיו? איך יסתדרו כך? כמה זמן ייאלצו להתנהל בשתיקה?
דמעות שקטות זלגו מעיניו והתושבים קוננו איתו בנהמות וצקצוקים.

כמה זמן עמדו כך דוממים? שעתיים? (לפי השעון עברו עשרים דקות).
נקישות מקל קרבו לאט אל החצר. סבתא לוש. הביטה בהתאספות הקודרת בתמיהה. "מה קרה?" שאלה. ראשים מופתעים נישאו אליה, ומיד נורו אל הקשישה הברות והמהומים. ידיים התנופפו ורגליים רקעו, עד שסבתא לוש נופפה ביד קמוטה. "אני לא מבינה! מה קרה לכולכם?!"
ראץ הצביע בחוסר אונים טראגי על החווה. על פיו. על הקהל כולו.
"אוי." הצטערה סבתא לוש. "ברחו לכם כל המילים? אז למה לא באתם אלי? יש לי עודף. תוכלו להקים ממנו חווה חדשה."

יומיים אחר כך כבר חילק מילסון מילים חדשות. ראץ קיבל עשר בדיוק ומיהר לביתה של סבתא לוש.
כמה זמן דפק על הדלת? אולי רבע שעה? (סבתא לוש שמעה רק כשהוא הלם ממש).
כשנפתחה לו הדלת הוא פלט. "לנו נגמר הכל. מנין היו לך, סבתא'לה?"
"מה אמרת?" הטתה הקשישה אוזן קהה. "אתם צריכים עוד מילים? יש לי הרבה. לא היה לי עם מי לדבר עד עכשיו."
כמה ראץ הסמיק? מעט? (סומק אדום עד האוזן, למעשה). צעק (בקול, שתשמע). "סליחה! נבוא יותר!"