• משתמשים יקרים!

    בשל עבודות תחזוקה הערב, ייתכן שהאתר יהיה סגור לפרקי זמן שונים לצורכי תחזוקה.
    זוהי סגירה מכוונת, ונועדה לשפר את ביצועי האתר, לטובתכם.
    בתקווה להבנה. תודה על הסבלנות!

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
לא בדיוק.
אולי בלי ערך.
כולנו נלחם על החיים.

לא בדיוק.
אולי בערך.
כולנו נרוויח הפסדים.

"לא. בדיוק.
הערך נמחק.
כותב אחד חדש תחתיו."

זה בדיוק לא זה.
זה ערך חסר.
שלעולם לא יושלם.

אל תדייק.
בחוסר ערך.
אחרת הוא יקפוץ עליך מן התהום.

אל תדייק.
אבל הילחם.
שמור על עצמך קרוב.

אל תדייק.
תחיה.
תשתדל לשרוד. תמיד.

בערך.
 

הספרן

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
יפה מאוד!

לא סגור שהבנתי בדיוק.
אבל בערך... ;)
המשורר רמז זאת במילים ספורות.
"לא. בדיוק.
הערך נמחק.
@אוראל סולטן היכן האשכול שפתחת אתמול "חצי בתרגום לאנגלית"?... :)
כותב אחד חדש תחתיו."
והפעם בעברית צחה. שאפו!
 

אוראל סולטן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
היכן האשכול שפתחת אתמול "חצי בתרגום לאנגלית"?... :)
אתה לא זוכר שהיית אחד מהמפגינים לסגירתו? (חשבתי אז שלא התאוששת עדיין מהמקרה של @שועל ספרות. עכשיו אני רואה שכבר כן... :unsure:).

וברצינות: החלטתי שלמרות שלא מצוין כך בתקנון, הקהילה צריכה להיות 'קהילת כתיבה מקצועית בעברית' ולא 'קהילת חרוזים רצוצים באנגלית' (בינינו: ידעתי שהאשכול לא לא ימשוך לי הרבה תגובות ולייקים, ואף אולי יביא לתגובה זועמת מצדו של ש"ס הנ"ל...;)).
 

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

על שולחן קטן, בחדר אפל,
ישב לו אדם, מבטו מתפלפל.
עיניים נוגות, ידיו רועדות,
ועליהן נחים דפים בעלי שורות נכבדות.

"מה אתה כותב?" לחש אליו הצל,
"עוד חלום שמתרסק, עוד כאב מנצל?"

האיש נענע בראש, לא הביט, רק כותב.
אולי ככה יציל את שברי הלב.

אך הצל לא ויתר, חייך בנועם שכזה,
"אולי תרקוד איתי? נצא מן התוהו הזה."

"לא", ענה הכותב, "אני כאן כדי לשתוק.
את אשר העולם אמר לרחוק."

ובין השורות, בין קמטי הדף והחומות.
עלו חייהם של דמויות, יוצאות מֵאבק.
אמיתות נולדות, תקוות נעלמות.
זעקות לוחשות בסוף. יוצרות מָאבק.

"זה לא אמיתי", לחש הצל המקרר.
"העולם לא נכתב על ידי משורר."

האיש עצר, דמעות בעיניו.
"אם לא אכתוב, האם בכלל אחיה?" שאל רק עם פניו.

וכשהבוקר הפציע, והגיע המחר.
נשארה רק שירה, מרימה לה כנף.
הכותב נדם, אך שירו נשאר,
מספר על אדם שחי על הדף.

והנה הבוקר העיר את הדף לחיים,
והשירה נשאה רוחות של פלאים.
אנשים שעברו, הביטו, נדהמו.
קראו את המילים ולא הבינו איך נרדמו.

"מי כתב זאת?" שאל ילד קטן,
"מי גרם לדמעתי לפרוח כאן?"
והצל, שהתבונן מכל פינה במבט אוהב.
חייך ברוך ואמר: "זהו הכותב."

כי האיש כבר הלך, גופו נעלם.
אך שירו נשאר, זכרו בעולם.
הוא הפך לאור, לחום, לקורה.
לזכר לכך שתקווה יכולה לגבור על כל רע.

ואותן ילד, שגדל עם הזמן.
החל לכתוב. בלב פתוח.
וכשהצל שבצד שב לשאול, איתן:
"למה אתה כותב? מה התכלית של הרגש המלוח?"

ענה בחיוך, דף בידו נשאר:
"כדי להחיות. כדי לנצח עם דממה.
כדי שלעולם יידעו – גם אם נדמה שהכל נגמר,
תמיד יש מילים שפותחות דלתות של תקווה חמימה."

ובין שורה לשורה, בתוך הספרים.
חי הכותב, מאיר לילד.
כך נמשכת השרשרת, כך ייכתב לאחרים.
שהחיים הם שיר, וסופו אל-חלד.
ככה סתם.
באמצע היום.
הלכתי לבד.
המשכתי לחלום.

ולפתע ראיתי אותם.
בשביל של שום מקום.
שולחן היה בצד.
נפנפתי לשלום.

שמטו הבקבוקים המשכרים. הסבו מבטם.
"אל תקרב הלום."
אמרו מיד, כאילו קרבתי לאחוזתם.
"זה יגמר לא טוב אם בך נהלום."

פי נחתם.
הלכתי בתום.
הושטתי יד.
ואמרתי פתאום:

"סתם באתי לכאן.
סתם הגעתי.
הלכתי בדרך.
ובכם פגעתי.

אבל אתם.
חשבו רגע.
למה אתם באתם.
לעולם של יגע.

יגיע כפיים שבכם, אשר טוּב אוֹכל.
לא יישאר חי אחרי מותו.
שהרי ההוא שעל גחון זוחל.
רודף אחריתכם. אחריתו."

הם שתקו. מהנהנים.
ואני הלכתי מ'ביתם'.
מרגיש עמוק בפנים.
שאולי, אולי לא באתי סתם.

הרי אין דבר כזה 'סתם' בְּעולם הַרהַב.
הכל מכוון משמים, בין אם לי או לאחרים.
ואם הגעתי אליהם דווקא עכשיו.
סימן שבעתיד הם עוד יבינו את הדברים.

...

כעבור מספר שנים.
הלכתי שוב סתם.
פגשתי באותם פנים.
(סליחה על המילה, אבל הרגשתי מטומטם.)

הם עדיין היו על השביל אשר ניטעו בו עיני.
מתרועעים כחבורה מאושרת למדי. בקבוקים על השולחן לידם.
שפתי ננשכו מעצמם, השפלתי את פני.
מבין שהכל היה סתם. ליבי עצר, נדם.

"הי! אחי!" קרא לי אחד מהאנשים.
"האתה הוא הפלוני אשר פגשנו מזמן?"
הנהנתי. בלב דפקו פטישים
וישר הוא סימן לי בידו, כאילו אני מוזמן.

"כל זה בזכותך", אמר האיש, מצביע על השולחן.
"מה אתם עושים?" שאלתי, מנסה להשתלט על קולי.
נשמתי עמוק. לא ידעתי אם לקבל אהיה מוכן.
דממתי. רועד כולי.

"סיום מסכת ברכות", ענה האדם.
"את זה קיבלנו על עצמנו קצת אחרי שהגעת לכאן".
פי נדהם.
היה נראה כי השולחן תוקן, ונשבר, ותוקן.

"כשהלכת, חשבנו על מה שאמרת. שיש לכל מחליט.
אז ישבנו דיברנו על משמעות החיים. על התכלית.
ולאחר לילה ארוך של דיונים וויכוחים.
החלטנו לנסות ללכת לסמינר של ערכים.

משם, לאחר זמן, התחלנו לחזור בתשובה שלמה.
והיום, סיימנו את מסכת ברכות , אותה למדנו ביחד."
פי עדיין נשאר פעור בתדהמה.
מיהרתי לסגור אותו. הזבוב ברח, מפוחד.

לא הגעתי אז סתם. ברור.
אולי בגלל שהייתי צריך ללמוד מה כוחה של מילה.
ה' גלגל לפתחי את כל הסיפור.
גורם לי לשתוק בתפילה.

"הדרן על מסכת ברכות... ואני אבטח בך".
אמר האיש, קולו הגבוה מרעים כתוף.
ואני חשבתי לעצמי, שלא משנה אם אני יצאתי מובך.
העיקר שהם הגיעו לסוף.

ואקווה שאולי, גם אני אצליח כמוהם להתקדם.
להמשיך. לרוץ. להתקדם.
ואברך גם אתכם, קוראים יקרים.
שתדעו מהם באמת החיים המאושרים.

לא חיים של שביל בצד, חיים של הבל.
לא חיים של צער וסבל.
אלא חיים שיש להם מטרה.
חיים שיש בהם אהבת תורה.
סתם2.png

ספירת העומר

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

אתגר AI

תספרו 50... תזכורת • אתגר 252

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק צה

א לְכוּ נְרַנְּנָה לַיי נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ:ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ:ג כִּי אֵל גָּדוֹל יי וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים:ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ:ה אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ:ו בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי יי עֹשֵׂנוּ:ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ:ח אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר:ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי:י אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי:יא אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
נקרא  7  פעמים

לוח מודעות

למעלה