אתגר דו שבועי | המפגש

[הדוויג]

יש כאלה שחושבים שכל מה שצריך זה להיפגש. אם רק נשב ונדבר בינינו, ערבים ויהודים, ימניים ושמאלנים, חרדים וחילונים, אם רק נשב ונדבר אחד עם השני כל הבעיות עשויות להיפתר. כל המחלוקות, כל הסכסוכים, כל חילוקי הדעות, הכל ייפתר אם ניפגש זה עם זה. הכל יסתדר אם ביבי ייפגש עם אבו מאזן, אם בן גביר ייפגש עם עופר כסיף, או אם יאיר לפיד ייפגש עם משהת"ש (מרן שר התורה שליט"א).
אני לא מסכים עם התיאוריה. לא חושב שכל בעיה יכולה להיפתר בעקבות מפגש והידברות. אבל אין ספק שאלו עשויים להיות מפגשים מעניינים.

ומכאן לאתגרֵנו,
אני רוצה שתפגישו (וירטואלית) בין שתי דמויות. הם לא חייבים להיות דוברים את אותה השפה או לחיות באותה תקופה. הם גם לא חייבים להיות דמויות אנושיות, או דמויות קיימות בכלל.

הנה למשל בספר 'גבול אדום' ישנה סצנה מופלאה של מפגש בין דורי. סצנה בה אנשים שערכו מסע בזמן אל העבר, מגישים את הספר 'חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם' לידיו של הרמב"ם עצמו. (לטובת העזרות כנגדנו נסביר כי מדובר בחיבור עיוני ולמדני על הרמב"ם שנכתב על ידי ר' חיים סולובייצ'יק אבי שיטת בריסק).
מה הרמב"ם הגיב כשעבר על הספר? בשביל זה תצטרכו לקרוא את גבול אדום.

אבל זו ההזדמנות שלכם ליצור את המפגש שאתם הייתם מעוניינים להיות נוכחים בו. קחו את שתי הדמויות שלכם, מכל מרחבי העבר ההווה והעתיד, תושיבו אותם זה מול זה, ותקשיבו למה שמתרחש במפגש ביניהם. רק להקשיב, לא להפריע.
תתעדו את המפגש ותביאו אותו לכאן.

אין הגבלת אורך.
אין הגבלה על כמות הקטעים שיכולים להשתתף באתגר.
ואין נספח (סתם, יש)

ניפגש פה לשיפוט מתישהו כשנתאושש מפורים...

 

[yonatanr]

הייתה זו שעה מאוחרת ביותר בלילה, כששר הבריאות יעקב ליצמן, ישב בודד בלשכתו, חנוט בחליפה חסידית, כשהוא מעיין בדו"חות העומס בבתי החולים. אפילו מוטי בבצ'יק, עוזרו הנאמן, פרש זה מכבר לביתו.

כשנשמע רחש מוזר מאחוריו, הוא זקף את עיניו בתמיהה. למיטב ידיעתו, החדר נעול על מסגר ובריח, והבניין אמור להיות מאובטח ברמה גבוהה ביותר.

הוא לא הספיק לסובב את ראשו, כשהוא רואה יד נתחבת לו ללחיצה, וקול גברי צעיר שואל "הלו, מיסטר ליצמן?"

גם אם לא היה גדל בארצות הברית, הוא היה יכול לקבוע על פי החיתוך המהוקצע, שעומד לפניו דובר אנגלית בריטית. הוא הרים את ראשו, וראה מולו גבר בגובה ממוצע, בלורית מסורקת לראשו, ומשקפיים עגולות אופנתיות מורכבות על אפו.

"עם מי יש לי הכבוד לדבר, ואיך בדיוק הצלחת להגיע לכאן?" שאל, כשבתנועה איטית הוא שולח את ידו לעבר מכשיר הטלפון.

"אין לי זמן מיותר להיכרויות. אני שליח הקונפדרציה הבינלאומית של הקוסמים. הנושא שלשמו הגעתי הוא קריטי ביותר. סכנה מוחשית מרחפת על עולם המוגלגים".

השר היה נבוך ביותר. קסמים? מוגלגים? מישהו כאן צריך אשפוז דחוף. מכשיר הטלפון כבר היה בידו, הוא הספיק ללחוץ על המקשים אחד ואפס, כשמשהו לא ברור העיף מידו את המכשיר לקצה השני של החדר. הוא הספיק לראות את הצעיר מחזיר מקל דק וקצר לכיסו.

"איך קראת לזה? מוגלדים? מה זה בדיוק?!"

הגבר הזר נאנח. ניכר שזו לא הפעם הראשונה שהוא צריך להסביר מושג זה לבורים.

"מוגלגים הם אנשים חסרי קסם, שאין להם את האפשרות לעשות קסמים וכשפים למיניהם".

השר הסתכל עליו בשעשוע. "אתה בעצם מתכוון לומר שיש אנשים שיש להם כוחות מיוחדים? תוכיח". הפרצוף המשועשע נמחה במהרה, כשהגבר הוציא שוב את המקלון מכיסו, ובהינף אחד הפכה כוס הקפה שעל שולחנו לחתולה מייללת. אינסטינקטיבית הוא נרתע אחורנית.

הבעת הפנים של השר הפכה לרצינית ביותר. "אמור לי שוב איך קוראים לך, ולמה באת?"

"שמי הוא הארי פוטר, אדוני. כמו שאמרתי, אני כאן בשליחותו של סר ארתור ויזלי, נשיא הקונפדרציה הבינלאומית של הקוסמים. המצב חמור ביותר".

"ובכן, במה הענין?"

"אז ככה. לאחרונה, בעקבות פרשיה סבוכה ביותר, נודע לנו על כך שאחד הנבלים הגדולים ביותר בהיסטוריה, שהיה ידוע בכינוי "הלורד וולדמורט", עסק בפיתוח וירוס שיהווה איום על המוגלגים. מסתבר שהנגיף, שקראתם לו 'סארס', והופץ לפני כשבע עשרה שנים, הומצא באמצעות נוסחת קסם אפל במיוחד, כך שהוא היוה איום משמעותי. כעשרה אחוזים מאלו שנדבקו בנגיף זה, מתו בייסורים. כמובן שבעלי הדם הקסום היו מוגנים ממנו. למרבה המזל, אז עוד היה איתנו הקוסם הדגול אלבוס דמבלדור, מנהל הוגוורטס, כך שהוא גילה על כך מבעוד מועד, והצליח לעצור בזמן את התפשטות הנגיף".

ליצמן היה מבולבל לחלוטין. וולדמורט, דמבלדור, הוגוורטס. "אני מבין שהרשע ההוא מת. לא? אז מה קרה עכשיו?"

"מתברר שעדיין נשארה קבוצה קטנה של "אוכלי מוות" – כך נקראו החבר'ה של וולדמורט – ששמרו על הרישומים של הוירוס. הם אמנם לא מוכשרים כמוהו, אבל משעלינו על עקבותיהם לאחרונה, גילינו שהם כבר הפיצו את הווירוס שהספיקו לפתח. אמנם הווירוס שפיתחו הוא מוחלש יותר, וכפי הנראה התמותה ממנו תהיה באחוזים נמוכים יותר, אבל אפקט ההדבקה שלו הוא נוראי".

"היכן בדיוק הופץ הווירוס? ולמה באתם אלי, מתוך כל מדינות העולם?"

"הווירוס הופץ בסין, במחוז שנקרא חוביי. מסתבר שאותם נבלים חישבו ומצאו שעם צפיפות האוכלוסין האיומה במדינה זו, ומשום הכמות המועטת של הקוסמים במדינה, ההדבקה שם תהיה קלה ביותר. כעת, הסיבה שהגענו תחילה למדינה שלך, היא משום שבמדינה שלך אין שום קוסמים".

נימת קולו של השר היתה אירונית. "ברצינות, אף קוסם אין אצלנו? ואיך זה מתקשר לוירוס המסתורי שדיברת עליו?!"

"אתה יכול להבין לבד, אדוני, שלקהילת הקוסמים יש את הדרכים שלה להגן על אוכלוסיית המוגלגים מווירוס קסום, אפל ככל שיהיה. אבל לשם כך יש צורך בקהילת קוסמים שתתקיים במדינה. אצלנו בבריטניה, יש קהילה גדולה ביותר של קוסמים, ואני מאמין שנוכל להגן על המדינה מהדבקות הנגיף. יזמנו כמה צעדים הנוגעים לברקזיט מהאיחוד האירופי – אבל אין זה מעניינך. בכל אופן, להשערתנו – אין די בדם קסום בשביל להיות קוסם, אלא יש צורך בפעולות מעשיות של כשפים וקסמים. העם היהודי התנזר במשך אלפי שנים מקסמים וכשפים, ולכן הגן הקוסמי התנוון אצלו. מאחר שאתם חסרי הגנה באופן מוחלט – שלח אותי הנשיא במיוחד אליכם, כדי להבהיר שעליכם לנקוט את אמצעי ההגנה החמורים ביותר מפני הנגיף". סיים הצעיר את דבריו בנימת פרידה.

שר הבריאות נראה כהלום רעם. בידיים כושלות הוא ניסה להתרומם מכיסאו, כדי ללוות את האורח המיוחד לדרכו.

"אין צורך בליווי, מיסטר ליצמן. אני אתעתק מכאן בעצמי". במהירות מסחררת הפך הצעיר למעין מערבולת שחורה-אפורה, ונעלם מהעין.

השר צנח על כסאו כשראשו כבד עליו. דברים רבים הוא לא הבין, אך דבר אחד הוא ידע בבירור. מדינת ישראל תהיה המדינה הראשונה שתאסור על כניסת אזרחים סיניים לשטחה.

 

[יאן]

עמדתי מולו נזוף.
הוא נשען על מקלו, והרצה בי את טענותיו בלהט חרישי.
"אבל למה, למה. יום אחר יום אחר יום. לשרוף את הזמן. בדיחות, פטפוטים. מה חשבת?"
מה יכולתי לומר לו? שבאותו רגע לא חשבתי?
שכולם היו ככה? התירוצים היו עלובים ומביכים. העדפתי לשתוק.
והוא המשיך.
"הציעו לך שידוך טוב, ואתה הורדת אותו בגלל שטויות. אתה מסכים איתי או לא?"
הרגשתי את הסכין שלו מסתובבת לי בלב.
אם הייתי יודע מראש שהסירוב שלי יעלה לי בעוד שלוש שנות רווקות, הייתי חושב פעמיים.
באמת, לא היה ממש סיבה להוריד. סתם... אולי יבוא משהו יותר. תכל'ס, לא בא.

הוא לא עצר.
"התחלת ללמוד מקצוע. היה קצת קשה. מסכים. אבל למה הרמת ידיים? היית נלחם עוד קצת, היה לך מקצוע טוב ביד. בטח יותר מרוויח מהשכר מינימום שלך".
לא יכולתי להסמיק יותר ממה שהייתי.
אותו זה לא עניין.
הוא עבר איתי על כל פרט ופרט בחיים שלי, והראה לי בזכוכית מגדלת את ההזנחה שחייתי בה, את העצלות שהנחתה אותי בצעדי, ביטול תורה, תפילות ללא כוונה, יחס מזלזל לבני הבית. חיים מבוזבזים של עצלן.
הרגשתי נורא.

הוא השתתק, והתנשם בכבדות.
פניו הזכירו לי את אבי כשהיה מאוכזב ממני.
ריחמתי עליו. על עצמי.

זהו, מוישל'ה", אמר. "זה המצב, וחבל, אני מקווה שכשניפגש בעתיד, יהיו לי יותר סיבות לחייך".
עדיין שתקתי, המום.
אבל, מי אתה? איך קוראים לך? ואיך אתה יודע עלי הכל?
הוא עצר את הליכתו, והסתובב אלי.
"פעם, בשנת תש"פ, קראו לי מוישל'ה".

 

[שיילה]

נכנסתי לחדר הכתיבה שלי, מתחפר באפרוריות מחפש השראה. זו לא הפעם הראשונה שיש לי סנדל משטרתי על כדורית העט, זה קורה לי כמעט בכל דד ליין, אך כעת זה תפס אותי לא מוכן. קיבלתי מייל מסווג מעורך השבועון שאני נמנה על כותביו, "לכבוד חודש אדר החלטנו במערכת לבחור נושא מענייני דיומא ולהאביס בו את המנויים בכל וריאציה אפשרית, כמו בצק אצל תימנים. הנושא שנבחר הוא 'משלוחי מנות' והודות לכך שאת רוב שטח הסיפורת ימלאו כתבות מגזין בענייני בחירות אבקשך לכתוב טור שירגש, שישיר, שיצחיק, שילחיץ, שיתן תקווה, שישרוף אותה ובעיקר שימלא את מכסת המילים שהקצבנו לך, יש גבול כמה אפשר להגדיל את הקריקטורה למלאות את השקט הלבן שלך. אל תאכזב. אני צריך את זה למחר בערב, בהצלחה". לחץ.

אין לי רעיון אפילו לפתיחה. גלגלי השיניים במוחי מלאים קורוזיה ירוקה ומשעממת, פתחתי קופסת סליים ומרחתי אותו על דגם מגדל אייפל עד שטבע בו אחרון הפריזאים המתכתיים, נשכתי את הפד של העכבר, מתחתי חבל פלצור מכיסאי המסתובב אל המאוורר שבתקרה וסחררתי את עצמי עד שהוטחתי על מראה שעמדה נשענת על הקיר, שהתנפצה בצורה אומנותית וכעת ראיתי את עצמי משתקף עשרות פעמים, מיואש, מאובק, נאנח ומדמם מנחיר שמאל. הכנתי לי קפה, ירדתי לקנות משקה אנרגיה, לקחתי את הילדים אל הגן, הפצצתי באיראן, החזרתי אותם מהגן וחזרתי אל הגומחה עייף וחסר קצה חוט.

אצבעותיי מתופפות בעצבנות על השולחן, המחשב האימתני למוד הסבל מביט בי, מרצד לאיד. חבילת סוכריות לעוגה שהרקתי את מחציתה אל גרוני נשפכה בינות לאותיות המקלדת, סיוט. הבאתי מברג לפרק את המחשב ולדוג את הסוכריות מתוך החומרות הקשיחות והאיברים המושתלים שלו. פרקתי את המקלדת הענקית והצצתי אל קרביו. משב רוח מוזר יצא מתוך החור, שנראה כעת כמנהרת סתרים. "הלו?", קראתי, "יש כאן מישהו?".

קול שיעול מבוגר מהדהד אי שם, "התואיל בטובך לעזור לי ר' ייד?"

"א-וודאי, רק רגע, אזרוק אליכם חבל ואמשוך אתכם למעלה", שלפתי את החבל שהסתבך במאוורר והשלכתי אותו אל הבור, "מי אתם ר' יהודי?".

"דוד שמי", אמר, "דוד זריצקי".

מההלם שתקפני כמעט ושחררתי את החבל ושלחתי אותו אל עולמו בפעם השניה, "ר' דוד?", קרא גרוני על דעת עצמו, "הלא גדלתי על ספריך, ולא רק אני, גם הוריי וכל הדור המבוגר שנולד לפני הקומיקס".

"קומיקס?", "מאי האי?"

"סתם, שמציירים את הסיפור בחלונות, כאילו בתמונות כזה"

"סתם? כאילו? כזה?, שפה חדשה היא זו, או ששכחתי אני את כללי הדקדוק?"

"לא. זה פשוט סלנגים שרצים עכשיו, נזרק לי בטעות, סליחה"

"פשוט? רצים? נזרק?, אינני מבין את דבריך ואולי מוטב שכך"

"אם אתם כבר פה ר' דוד", הסמקתי ביראת כבוד, "אולי תעזרו לי עם טור לעיתון בעניין משלוחי מנות"

"טור?"

"סיפור יפה שירגש וישמח את הקוראים לקראת חג הפורים"

"בשמחה אעזור ליהודי, איך כותבים במכונה המוזרה הזו?", הביט בחשדנות על המחשב, "צריך להחזיר את הזרוע ידנית או שזה קופץ לבד?"

**********

התעוררתי לקול צלצול טלפון, כל גופי כואב, ראשי שמוט על המקלדת המפורקת, "הלו?"

"תשמע", שמעתי את קולו של העורך, "הפעם התעלית על עצמך".

"מה? מה השעה?", זעקתי, "מצטער אני כבר שולח"

"כבר שלחת ידידי, 'משלוח המנות מקזבלנקה' מאת "דוד זריצקי", גאוני. ותדע לך שהחברה פה במערכת אמרו שלא היה חיקוי כזה לדוד זריצקי מעולם".

"ר' דוד", קראתי והבטתי מתחת לשלחן, "ר' דוד", כמעט בכיתי, ניסיתי לחפור מתחת למקלדת.

אשתי והילדים עמד בפתח החדר בפנים מבוהלות, "אמרתי לך לעזוב את העבודה הזו", לחשה אשתי.

*********

"אבא", שמעתי קול מנדנד לי, "קום כבר"

"מה? מה השעה?"

"כבר מאוחר, אמא אמרה שאתה צריך לכתוב משהו דחוף"

עשר שיחות שלא נענו ומספר דומה של מיילים ממערכת העיתון, כנראה שיפטרו אותי.

אני קם לאיטי, מדוכדך, "יפטרו אותי", אמרתי לאשתי, "זה מעולם לא קרה לי, מעולם לא פספסתי דד ליין לעיתון"

"צדיק שלי", אמרה אשתי בקול מרגיע, "אתה אברך מאד מוכשר אך עדיין לא כותב בשום עיתון, שב, שב תרגע".

 

[המלמד מבני ברק]

פעם שלישית זכה לו.... למותר לציין שאני מחכה ל.... אתם כבר יודעים, ואין צורך לשלוח לי בפרטי, שימו הכול על השולחן, אני מבטיח לא להיעלב... (הכתיבה מעט מושפעת מהחודש שלנו)
"אבא, אני צריכה לחזור על החומר בנביא, טוב" אפרת עמדה ליד השולחן בעמדת מתקפה.
"נו נו" ענה שאול, "יפה מאוד, מה הפעם החומר?", נאנח ומתח את כתפיו הכאובות, בקושי ישנתי הלילה...
"נביא שמואל א' פרק כ"ח, היא עונה וכבר נוחתים בכבדות על השולחן, ספר נביא, מחברת נביא, וקלמר מסוגנן נושר בעקבותיהם מילקוטה של בת העשר.
קדימה, אין לי הרבה זמן' הוא מתרעם, 'קראי את פסוק ז'.
'ויאמר שאול לעבדיו בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה ויאמרו עבדיו אליו הנה אשת בעלת אוב בעין דור' נישא קולה ברמה כנביא זעם קדמוני.
'נו, מה המורה הסבירה, למה שאול הלך לבעלת אוב?'
'המלבי"ם מסביר ש...
-------------------
עשרים דקות אחר כך......
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹקים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה:
'מה זה הרגזתני?' השאלה נורית מפיו כפקק של בקבוק יין תוסס.
'הטרחת אותי' התשובה נורית במהירות פחותה.
'מדוע הרגזתני ללמוד איתך בנביא ולא לשכב על מיטתי' מקונן הנביא שאול בשקט לעצמו....
פיהוק קולני נשמע וראש נשמט על צוואר מרובה קפלים, דקה עברה ונחרה נשמעת בחלל החדר.
אין ספק שהבת המלומדת הייתה משמיעה משפט כמו 'מדן נשמע נחרת סוסיו' אלא שגם בכיבוד אב מלומדת הייתה, היא קמה בשקט ממקומה, מותירה את אביה לנמנם מעט על ספר הנביא.
--------------------------
'שאול! שאול! מדוע הרגזתני להעלות אותי?" קול אדיר מנסר בחלל החדר, הוא התעורר בבעתה.
"מה זה? היכן אני? מה זה הבית הקטן בו אני נמצא? אפרת? חיה? איפה אתן?".
דמות גוצה עטופה בשאל ענק ושמלה שחורה פסעה לעברו בצעדים מדודים.
"הצילו! מממי את?" הוא גמגם.
"ששש... אדוני המלך, האיש אותו הזמנת למפגש הגיע זה מכבר, הוא חפץ לשוחח עמך"..
"מי זה האיש הלזה? לא ביקשתי לשוחח עם אף אחד, השיבי אותי לביתי, רגע! אדוני המלך קראת לי?"....
"אדוני המלך, משרתיך שוהים מחוץ לחדר, הם ממתינים לך, אך הנביא ממתין לך כבר מספר דקות".
הוא עצר בעד עצמו מלצרוח, 'תן מבט כללי על מצבך' הוא הרהר, למדת בנביא עם בתך, נרדמת והתעוררת בתוך גופו של שאול המלך? זה לא מאוד הגיוני, אבל, לך תדע"..
"כן גברתי בעלת האוב, אני מעוניין לשוחח עם הנביא" הוא ענה בשלוות נפש מדומה, לא מאמין על עצמו.
"שאול! שאול!" נשמע שוב הקול המייסר ומטיל האימה.
"כן! אדוני הנביא שמואל, אני כאן".
"שאול! שאול! שאול!".
"ככככן אדדדוני הנביא, מה ברצונך לומר לי?"....
"ששששששאאאאאאאווווווווווווולללללללללללללללללללל" נשמע הקול כסלעים המדרדרים מראש ההר.
שאול עצם את עיניו בפחד
---------------------------
"שאול שאול שאול, קום כבר, מה קורה איתך?"...
"את רואה אמא, אמרתי לך שאבא לא נראה טוב"...
המלים מרחפות בתוך אוזנו של שאול, נכנסות למוחו וגורמות לו לפקוח עיניים בהקלה.
"אוי" הוא פלט "קשה להיות מלך"...
"אבל אבא, אתה לא מלך" צחקקה הבת.
"אחחחח" הוא נאנח והביט בבתו במבט אוהב "כל אבא בביתו הוא מלך, ועכשיו בואי ונמשיך ללמוד"

 

[א. נוסבוים]

"מה אתה חושב שאתה עושה?!"
נסובתי לאחור מופתע, על גבול המבוהל.
"אני?! דיברת אלי?! אני לא עושה כלום, ואפילו לחשוב אני לא מצליח"...
זה היה באמת שלהי יום מבולבל ומסורבל. הוא התחיל מאוחר בהרבה ממה שהוא אמור להתחיל, ממתי יום מתחיל בחמשה לתשע? וגם בהמשך ניתן לומר שהיום לא תפקד משהו. אני הייתי מושלם, זה הוא שקרטע.
וזה, רק זה, מה שהיה חסר לי. כשסוף סוף הצלחתי למצוא כמה דקות, לרדת לבית מדרש הסמוך לפצח את השאלה שניקרה במוחי כבר ימים, בהתעלמות מוחלטת מהשעון לשקוע עמוק בעולם האמתי, ומיד בסיום בריצה מהירה לחזור לבית, שכה מחכה לנוכחותי, כה עצוב בחסרוני. ועכשיו הוא צריך להבהיל אותי כך.
ההלך לא הרפה. "אהה... אתה לא עושה, ובקושי חושב.... אז למה?!"
לא יודע למה הרגשתי רטיבות קלה במצח, רעד קל ביד ימין, ובעצם זה כל הגוף....
לא הצלחתי להוציא עוד הגה מפי. שתקתי, ליקקתי במתח את שפתי הצחיחות, החזקתי בכל כוחי בקופת הצדקה הסמוכה, במשהו שבין החזקה גשמית לחיזוק רוחני. את שניהם הייתי צריך, ודחוף!
הוא זיהה את חולשתי, והחליט לרוקן עלי את כל מה שבליבו.
וליבו היה עמוס, ליבו היה כואב, ליבו היה חם...
"בפעם הראשונה זה עוד היה נסבל, אחרי הכל היית מרוגש, חשבת שאתה משנה סדרי עולם, פיך מלמל מזמורים, ועיניך היו כמעט עצומות. אז יכולה לקרות טעות. מובן, מקובל, מסתבר.
בפעם השנייה זה כבר היה גבולי, נשארו אמנם קמצוצי רגש, גם תקוה סמויה לתקן עולם, אחרי הכל אתה יצור אופטימי, ויכולים לטעות, כולנו בני אנוש.
אבל בפעם השלישית, הגזמת, אכזבת, לכלכת..."
ניסיתי לעקוב אחרי דיבורו המהיר, והמקוטע משהו, אני שונא את האנשים שזורקים לי מחמאות תוך כדי גערות, אני צריך להפעיל רגשות סותרים. מצד אחד אני אופטימי, זה הבנתי, אבל במה אני מאכזב?
ובכלל, אני לא מכיר אותו משום כיוון, הוא נראה מצד אחד איש פשוט מאוד, ומצד שני הוא מצא בי חסרון, הוא ממש גאון...
וכאן, כאו עשיתי את טעות חיי, נשמתי עמוק, לקחתי נשימה נוספת, עטיתי על עצמי את החיוך המתחסד הכי יפה שלי, ההוא של 'אם לא אכפת לך לקחת גם את הזבל איתך'.... ואמרתי בנועם 'אולי אפשר לדעת מי אתה'?
"זהו, שאתם חושבים שאני אויר! אני ושכמותי שקופים! לא מסתכלים עליהם! לא חושבים עליהם! לא מכירים אותם! חשבת לשלוח לי משלוח מנות? חשבת לתת לי מתנות לאביונים? חשבת לשלוח לממונים עלי מכתב תודה? חשבת עלי בכלל?"
אני בדרך כלל מבין מהר, אבל בסיטואציה מוזרה כזאת לא הייתי מעודי.
"אולי בכל זאת" ניסיתי עם החיוך המתנצל, ההוא של ה'סליחה, שכחתי את השקית זבל כשירדתי'.... "אולי בכל זאת תציג את עצמך"....
"מי אתה חושב שמנקה אחריך?" הכעס שלו היה בלתי נשלט... "כן כן, נראה לך שזה בסך הכל אחד לבן קטן, אבל יש עוד מאות כמוך! מי נראה לך אוסף את הפס נייר של המעטפה בבית הספר.... כשאתה משייט בעולמות העליונים, מסתפק אם מברכים שהחיינו פעם שלישית תוך שנה... את הנייר משליך בנונשלנטיות מעושה על הרצפה, ואני צריך לעבוד שעות נוספות!".
הייתי בהלם. מופתע לחלוטין. אף פעם לא הבנתי למה הפתק הקטן 'לא צריך להדביק את המעטפה'... רשום בכתב לא ברור... זה תורגם מאמהרית....

 

[בונבוניירה פיקנטית]

אני לא יודעת אם אתם מעודכנים, אבל מחר עם בוקר הבחירות יהיה מפורסם בעיתונים תדהמת חייכם.
הסקופ הוא עסיסי אבל מחר לא יהיה כבר מי שלא ידבר עליו, ינאם, ילעס, ינתח.
שמכתב ההתנצלות של ליברמן יככב בעיתונות בכל קצוות הקשת ממעריב עד המודיע, מערוץ 101 עד מידע לכל מחולק באלפי עותקים של פשקווילים זרוקי רצפה ומודעות רחוב.
"חטאתי!" יזעקו המילים באותיות אדומות נוטפות דם.
במלל נוטף שומן ינסח אביגדור ליברמן, או שמא כעת שעומד במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים נכנהו 'הרב אביגדור ליברמן' שליט"א ראש ישיבת ישראל ביתנו" לשעבר.
כי כעת, על גבי הפלקטים, אדום על גבי שמנת הוא יחתום בהסכם חגיגי של העברת המנדטים לג' וקריאה נרגשת לציבור להצביע למפלגה החרדית. ולא רק זאת, בהצהרה חגיגת הוא יודיע קבל עם וישראל כי מבחינתו ליצמן צריך להיות בכלל ראש ממשלה והחרדים בעמדות מפתח, ומי שיעז להתנגד יועמד לדין ומשפט מטעם הבד"ץ! (זו כמובן לא שגיאת כתיב).
מחר, כבר לא אהיה בלעדית. כל דרדק ידע לדקלם את ההסטוריה, שאפילו הקורונה מחוויר לעומתו ואוסף את כתרו חסר החן.
מחר יוכרעו הבחירות וגוש הימין מקבל רוב מוחץ כשחציו מורכב מחרדים,. ליברמן שיתראיין יבטיח "אצא לרחוב לגייס אנשים למפלגה האגודיסית" והתקשורת תעוט על תמונתו שהוא בקלפי, מגמל את כולו בנאום חוצב להבות של ריתחא דאורייתא.
אבל גם מחר ומחרתיים, ועוד שנה שליברמן כבר יהפך לחסיד, לא הרבה ידעו את הסיפור המביש שעומד מאחורי תנועת התשובה הנלהבת שלו, ואת זה אני רוצה לחשוף לכם.
יש לו כסף לליברמן, (סליחה, סליחה, הרב!) הרבה. מספיק בשביל להעסיק עוזרות צמודות בכל שעות היממה.
אבל מסיבת השכרות לא הייתה בביתו בכלל, אלא באחד מביניני היוקרה בירושלים, ואיווט, שיכור ומסובב ראש החליט שהוא חייב להתאמן בקליעה למטרה של בקבוק בירה לטמון השכונתי.
רק מה, הוא שכח ששיכורים אסור לנהוג, להפעיל מכונות כבדותל ובימינו - גם לזרוק את הפח.
החבה אל הטמון הייתה רכה, השקיות השחורות ריפדו את נפילתו, אבל הריח והצחנה איימו להוציא אותו מדעתו, הוא לא ידע מה יגמור אותו קודם: מכונת הגריסה או השיגעון.
הזמן חלף באיטיות אכזרית, היה נראה לו שהוא נמצא שם כבר ימים ויום הבחירות מתנהל בלי המועמד של מפלגתו, אבל לשעות התברר שרק שלוש שעות חלפו, שלוש של נצח.הרב ליצמן שהוריק באותה עת את הפח היה רגיל בכך, זה התפקיד היחיד שהאשה מסכימה לבעלה המכובד לעשות עקב הפחד המובנה במערכת הנשית מעיניים ירוקות מידי וזנב אפור.
שהוא שמע את קריאות ה'הצילו' היה בטוח שגלגול הזדמן לידו. אולי כזה שלא יצא פעם להצביע ובגללו הפסידו מנד, אבל אז, שהוא הציץ עמוק אל האשפה נפגשו העיניים.
לא שליצמן אכזרי כל כך שחשב להשאיר את שונא נפשו ברפש המצחין (למרות שהוא היה שם עד הים מבחירה....ב.מ.) כן שליברמן כנראה לו היה נמצא במצב הפוך היה משאיר את ר' יענקל להרקב שם, כי עובדה שהוא הבטיח גדולות ונצורות מעם חרדה ופובית חרדים זו.
אז ליצמן נתן לו יד, וליברמן טיפס. ליצמן ניער ממנו את האטריות והרסק עגבניות והעלה אותו לביתו לכוס קפה מחייה נפשות.
ומאז הסלוגנים שלו זה סגנון: כסף לחרדים ורבנים ולא לחיילים ולמשתמטים.
והעיר בני ברק - צהלה ושמממחה.

 

[אי פה אי שם]

"לפתוח את הדלת!!!" בום - בום "לפתוח עכשיו ומיד!!!"
קפצנו בבהלה, "מה השעה?"השעון מראה על 3:00 בלילה, הדפיקות מוטחות על הדלת בפראות, חברים ל- פ- ת- ו- ח!

"מי זה, ישראל?" אשתי מתחילה לייבב, "די מה הם רוצים, אתה הבטחת לי שסיימנו עם הצבא", "ברור! אמאל'ה זה בטוח טעות", אני משווה לקולי טון מרגיע, "תביאי לי את המכנסיים יש שם את הכרטיס של הפטור", אני קם, מנסה להפריד בין המציאות לשגעון, המטחים מהדלת חוזרים אלי.. "לא אין מצב, כאלה דפיקות זה רק עמוס מהמכולת, אוף איזה נודניק, כזה בלגן לעשות על 20000 שקל?!".

היתה פעם דלת...

אני מזנק במהירות לחדר הילדים, לא מבחין ברגל המושטת, נוחת על הרצפה מדמם מהאף

"311 כאן צוות 2, קריטי מצב מתקדם, אני חוזר קריטי ממש"

אני מגשש בידי אחרי המשקפיים מאתר זגוגית אחת ,ומצליח לראות אסטרונאוט עומד מעלי מחזיק את הקשר בידו,
"אילן, אילן רמון, מה קורה איתך, רגע לא אמרו שהתרסקת?" אני מנסה לברר ביחד איתו האם ב א מ ת כבר התעוררתי..

"311 כאן צוות 2 הגבר הוזה, אני חוזר כפי שאמרתי נראה כמצב מתקדם"

"תעזבו אותנו" אני שומע צרחות מחדר השינה "זה לא אנחנו!"

אני זוחל אל הילדים מחבק בזרועותי את שימי ויוסי הקטנים, אילן נכנס אחרי לחדר "דבר איתי קצר, מי הדביק והיכן?",

בבת אחת התמונה מתחילה להתבהר לי, שימי שלי שיהיה בריא כל כך רצה לעזור לבחירות וכיסה את כל השכונה במדבקות שחילקו לילדים במטה... זה כנראה הסיפור...

"בבקשה" אני מתחנן "אל תעשה לו כלום, הוא ילד טוב אנחנו נדאג שלא ישאר מזה זכר, בבקשה"...

"מאוחר מדי" אומר אילן "אתם כולכם ממשיכים מפה ישר לבידוד".

"מה בידוד? כולה כמה מדבקות של מרן", אני מתחיל ליילל "לא רצחנו אף אחד מבטיח, גם לא תכננו לרצוח, למה בידוד?"

"חבר, אל תיתמם, אנחנו יודעים בדיוק עם מי נפגשת אתמול והיכן", אילן ממש החלטי וכעוס

"אני?" "נפגשתי?", "כן אתה נפגשת, לפי כל הנתונים והצילומים שבידנו עמדת אתמול בשעה 09:48 בטמבור "בונים עליך" על יד עמודה 3 של הסרטי הדבקה, שם התלבטת כרבע שעה בין דבק 3 שניות לדבק הנייר, עד כאן הכל נכון?"

"ואיך כל זה קשור אליך?", פה כבר לגמרי אבדתי את זה, "משעמם שם בחלל שבאת לספר לי סיפורים באמצע הלילה?"..

"חכה, ומי עזר לך לקבל החלטה שם בדבקים בטמבור?", "אבנר קראו לו" הודיתי מתחיל להסדק,
"אבנר?! בינגו!! אח שלי אתה דבוק כולך מכף רגל ועד ראש, וזה בשבילך" - מדבקה גדולה מוצמדת אלי עם הכיתוב 18.

"להלן צו ההנחיות" מקריא אילן בקול: "לגבי חולה מס' 17 שיהיה תקף מעכשיו גם ל18,19,20,21 על פי הוראת שעה כל מי שנפגש אתו ושבא אתו במגע, מחויב להכנס לבידוד מוחלט ובאופן מיידי".
"מה מגע?" מחיתי "מה פתאום? הוא זה שרצה לדחוף לי את המגע, אני הלכתי בסוף על ה3 שניות"...

רק אחרי שבועיים הבנתי סופסוף שזה לא באמת היה אילן, ושאבנר לא היה כל כך תמים כפי שהיה נראה בטמבור...

 

[פירי]

הוא נדחף בבת אחת, נופל עם כל משקל גופו על כפאלה.
"איי! אתה מגרד אותי!", צעק כפאלה וירק.
"מה זה הטעם המגעיל הזה?"
מטאי הניד ראשו בעדינות, "מתנצל, זה לא באשמתי, חיים דחף אותי חזק מדי, כנראה הוא עדיין לא מאד מיומן. אשתדל לרדת ממך בעדינות שלא יכאב יותר".
"היי", הסתובב מטאי לאחור בפתאומיות.
"אח! תפסיק!", היתה התשובה של כפאלה.
"תאר לעצמך מה גיליתי מאחורי הספה?", פלט מיד והביט בסיפוק על הבעתו של כפאלה שנהפכה מיד לסקרנית עד מאד.
"מה? דבר מהר, אל תמתח אותי".
"מצאתי את הצמיד של אמא, נגעתי בו אפילו, אבל דוקא לא הוצאתי אותו. דחפתי אותו עוד יותר עד שנצמד לגמרי לקיר. אני רוצה לגלות אותו עוד כמה ימים או שבועות. נראה מתי בדיוק. סך הכל אמא איבדה אותו לפני יומיים".
"זה לא אכזרי קצת? לפחות היית משאיר אותו איפה שגילית, אולי עוד מישהו היה מוצא אותו".
לא, נו. אתה לא מבין. זה בדיוק מה שלא רציתי, שמישהו אחר יגלה את זה לפני שאחליט על זה.
ואת הדובדבן שבקצפת עוד לא שמעת. מתחת למיטה של שרי בחדר בנות יש טיטול".
"טיטול?!".
"מה שאתה שומע. וגם אותו דחפתי לפינה הכי פינתית. ויש לי כבר רעיון מתי להוציא אותו משם".
"מתי?", שאל כפאלה בהסתייגות.
"במוצאי שבת, כשאסתי הכלה של רובי תקח אותי לעזור לה לנקות בחדר אחרי שתישן ותהיה שם כל השבת".
ותוך כדי גלישה איטית מכף האשפה הוסיף בקריצה, "מקווה שזו תהיה היא שתטאטא איתי ולא מישהו אחר, כי אז ההפתעה תהיה הרבה פחות מהממת".

 

[nechama ro]

המפגש הרשמי נקבע לעשרים ושבעה במרץ, בחצות הליל בדיוק. היה זה מפגש מדובר וידוע לכל. היו שציפו לו בקוצר רוח והיו שסלדו מתוצאותיו הצפויות והבלתי ניתנות לערעור.

הכל יכול היה להתקדם כשורה, אם לא היה אחד מהם מחליט שהגיע מצב חרום, והארץ זקוקה לקיומו של מפגש מיידי שיניב תוצאות. יותר מידי זמן עבר. יותר מידי מים זרמו בנהר. הגיע הזמן לשינוי!

בשבעה עשר בפברואר הוא הגיע למפגש פתע. היה זה לילה סגרירי וגשום במיוחד. התנהלו ויכוחים רועמים, היו חילופי דברים סוערים. אך לקראת סוף המפגש הלילי, כשהלילה כבר לא ממש היה לילה, והיום – טרם נהפך ליום, החלו הרוחות נרגעות. הדיבורים ביניהם הלכו וקיבלו נימה חמימה. הם היו מודעים לכך שההכרעה שתיפול, תשפיע על העולם כולו. ולכן החליטו לבסוף על תקופת נסיון. אמנם ההחלטה צפויה להציב את התושבים בעמדת בלבול ותהייה בנוגע לבאות, אך אין מנוס.

עם בוקר, הידיעה עשתה לה כנפיים. כולם פקחו את עיניהם, והחלו למצמץ בבלבול. 'מה קורה פה?' שאלו את עצמם. 'אז זהו? הכל עומד להשתנות?' היו שמשכו בכתפיהם בהשלמה. היו ששמחו במיוחד, והנשים, כמו נשים, החלו להתארגן במנת יתר של אדרנלין לתקופה חדשה ובלתי צפויה. הן החלו להכין את עצמן ואת בני ביתן לקראת השינוי שהחל לתת את אותותיו - כך, בלי שום התראה מוקדמת.

אם המצב היה נותר כמות שהוא, הכל עוד היה בסדר. אבל אז, דברים החלו להשתבש. שוב ושוב נתגלעו חילוקי דעות. המפגשים החלו להתרחש באופן תכוף. בכל פעם הוחלטה החלטה אחרת. ואף אחד כבר לא ידע מה ילד יום. בכל יום נכונה לכולם הפתעה חדשה. הכל היה מבולבל ולא ברור.

וביום אחד בהיר במיוחד, באה תקופת הניסיון אל קיצה. באותו היום אף אחד לא ידע שהתקופה הארורה ההיא הסתיימה. רק במבט לאחור יכלו לשחרר אנחת רווחה ולומר שזהו, החורף הלך לו. הוא יחכה בבוידעם עד למפגש הבא. ברוך בואך, אביב!

 

[לאלה]

המצלמות תקתקו, הפלשים סנוורו את עיניו, אך הוא המשיך חדור מטרה קדושה לעבר הבמה המוגבהת, גאווה נשזרה בצעדיו הבטוחים, הוא ידע שפסיעות אלה ישפיעו על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
עיני השמאל הישראלי כולו הביטו בצפייה לצמד המתקרב מעדנות לפודיום, מזרח תיכון חדש נצנץ בעיניהם.
איתמר בן גביר ואחמד טיבי בעימות פוליטי.

"אתה תומך טרור, התמונה של ברוך גולדשטיין תלויה לך בסלון".
"אתה תומך טרור, היללת את סמיר קונטר".
"אתה מתנגד למדינה יהודית".
"אתה מתנגד למדינה פלסטינית".

העימות הסתיים. הקמת מזרח תיכון חדש - נכשלה.

 

[הדוויג]

ניתן להשתתף באתגר עד מחר. השיפוט יינתן בעז"ה במוצ"ש.

 

[מ"ם]

@מעצב פנימיות

הוא הכאיב, או הו, איך הוא הכאיב​

מיין טייערע קינדערלאך!

תתקרבו לכאן, הנה סבא!

אבא!! לאאאא!!!

פארוואס שרייסטו ?

טאטע! תראה איך הוא נראה!!



המבט הצטלב.

גבות עבות ומעוקלות, רוכבות על זוג עיניים שראו ימים טובים מאלה, נמתחו בתדהמה.
מולם, אישונים מלאי תום מוקפים טבעות ירקרקות, התרחבו והתכווצו.

מיינע אנקעלקינדר?
סבא?
יא. אהממ. איך בין דיין גרוספאטער.
סבא אתה מבין לשון הקודש? עברית? ייידיש?
וואס? איך שפראט נאר דויטש.

זעקות השבר של הנכדים קרעו את עור התוף לעוברים ושבים בצומת חזון איש-ברטנורא.
שום דבר לא הכין אותם למפגש עם זקן השבט, האיש והאגדה.
הסיפורים המשפחתיים שיוו לו הילה כריזמטית ובוטחת, הטווה קורים והקושרת קשרים המסתבכים בעצמם ובסביבתם עד אין קץ. מישהו שרק החיוך הצחור שלו גורם לאדם הסביר לוותר על כמה פעימות לב בסתם יום של חול. והנה הוא כאן לפניהם.

גרוספאטער.

מחויט ועייף. שער צדעיים בגוון קצף בירה ומבט מושפל ומובס.

הזה האיש? האיש שמבטו לבד הצמית דבוקות הולכים ושבים נראה כנס מפני עצמו.



הם התקרבו אליו, והוא הושיט יד צנומה ורפויה. מעודנת.
כנראה שעבודת כפיים זה לא הצד החזק שלו. בטח בעברו היה פסנתרן או ספרן.

יד צעירה חשה בטוחה ומוגנת ללחוץ את היד שהוגשה אליה.
כפות הידיים נגעו זו בזו, ומגע העור החלק של הישיש הקסים את היד הצעירה.

המחשבות הסתחררו.

'זה לא מה שספרו לי'
'סתם הלחיצו אותי כל השנים מסבא'
'הוא כל כך חלק ועדין'



שוב הצטלבו המבטים, ונהר של חיבה מתקתק נשפך מהקשיש על החולצה המדוגמת של נכדו.



(סנהדרין צו)

 

[הדוויג]

תודה רבה לכל המשתתפים.


מקום שלישי: @שיילה

מקום שני: @yonatanr

מקום ראשון: @פירי

 

[פירי]

תודה!
אתאושש מההלם ואפתח אתגר נוסף