שיתוף - לביקורת אמא

  • הוסף לסימניות
  • #1
אמא,
איך זה שאני
שומרת
עליך,
למה אני
החזקה

אמא,
איך זה שבי
דאגה
אליך,
ולמה את
בוכה

אמא,
למה לפעמים
אני לא מרגישה כמו
בת
גם אבדו ממני
סימני
ילדות

ולמה
זאת אני
שנותנת לך יד
מנסה להסיר
ממך
עצבות.
-----

אפרת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
כמה עצוב.
המילים שלך מבטאות כל כך יפה את הכאב הזה, של איבוד הילדות.
את כותבת מיוחד ונוגע כל כך!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

לא מעט פעמים נתקלתי כאן בפורום בשאלה: "איך אזרח ישראלי יכול לפתוח חשבון בנק בארה"ב או באירופה?".

הצורך הזה ברור – בין אם אתם צריכים לקבל החזרי מס מהדוד סם (התחילה הגשת 2025 והדוד
התחיל לעשות בעיות עם צ'קים 💵), פרילנסרים שמקבלים תשלומים מחו"ל, או פשוט רוצים לחסוך בעמלות המרה כשאתם רוכשים במט"ח.

אז יש בשורה, והיא הרבה יותר פשוטה ונגישה ממה שנדמה לכם. הפתרון נקרא Wise.

לא מדובר סתם בעוד "ארנק דיגיטלי", אלא בפלטפורמה פיננסית מפוקחת שמאפשרת לכם להחזיק חשבון בנק מקומי (ממש עם מספר חשבון וכתובת) במגוון מדינות, וכל זה מהמחשב בבית.

למה דווקא Wise?
  • חשבון בנק מקומי אמיתי: בעת פתיחת החשבון, תקבלו פרטי בנק מקומיים (מספר חשבון, Routing Number, IBAN וכו') עבור המדינות שתבחרו: ארה"ב, בריטניה, גוש האירו, אוסטרליה, קנדה ועוד. הכסף נכנס לשם כאילו אתם תושבים מקומיים.
  • שער יציג אמיתי (Mid-Market Rate): בניגוד לבנקים רגילים ש"גוזרים קופון" על שער ההמרה, Wise ממירים לכם את הכסף בשער היציג האמיתי (זה שרואים בגוגל), וגובים עמלה שקופה וידועה מראש.
  • עמלות נמוכות במיוחד: לדוגמה, על המרת 1,000$ לשקלים, תשלמו עמלה של כ-4.5$ בלבד (משתנה קלות בהתאם לשערים) - פחות מ-0.5%. (למחירון המלא).
  • אפס דמי מנוי: אין "דמי ניהול חשבון", אין עמלת שורה ואין קנסות על חוסר פעילות. החשבון יכול לשבת ריק ולא יעלה לכם שקל.
  • הכסף נזיל: נדרשת הפקדה ראשונית כדי להפעיל את פרטי החשבון (כ-20 ליש"ט/דולר), אבל חשוב להדגיש: זה לא תשלום לפלטפורמה. הכסף נכנס ליתרה שלכם וניתן לשימוש או משיכה מיד לאחר האימות.
  • גם לבעלי אזרחות ישראלית: ללא צורך ב-SSN או ITIN.
  • אימות בשיחה קולית: אין צורך אפילו ב-SMS, ניתן לקבל קוד אימות בהודעה קולית באנגלית.
אז איך עושים את זה תכל'ס?

כדי לחסוך לכם הסתבכויות מיותרות, הכנו - אני וג'מיני , מדריך צעד-אחר-צעד, מהרשמה ועד קבלת מספר החשבון.

📋 צ'ק ליסט: מה להכין לפני שמתחילים?

כדי שהתהליך ירוץ חלק ולא תתקעו באמצע, ודאו שיש לידכם את הדברים הבאים:
  1. תעודות מזהות: צילום של תעודת זהות (2 הצדדים) / דרכון / רשיון נהיגה. נדרשים 2 מתוך 3. כדי שלא תקבלו דחייה של התמונה, צלמו תמונה ברורה, ואל תסרקו בסורק.
  2. מצלמת רשת: במהלך הרישום תתבקשו לבצע אימות זהות (סלפי) בוידאו. תצטרכו להסריט את עצמכם מקריאים משפט באנגלית.
  3. כוס קפה: כי בכל זאת, אנחנו מתעסקים בבירוקרטיה, גם אם היא דיגיטלית ונוחה.
🚗 בואו נצא לדרך
שלום וברכה לקהל היקר כאן,

נעים להכיר - שמי נעם, ואני מתנדב בתחזוקת
פרוייקט קוד פתוח בשם "דאטאבוס" (קישור למתעניינים).
אנחנו שולפים מידע תכנון וביצוע של תחבורה ציבורית ממערכות משרד התחבורה, ומשתדלים להציג אותו לציבור.

בסיס הרעיון מאחורי העשייה שלנו פשוט - אם לציבור תהיה גישה נוחה לראות ולהבין אילו נסיעות תוכננו, כמה מתוכן בוצעו, לצפות בחריגות ממסלולים ומלוחות זמנים, ולחקור תופעות שונות (כמו "התקבצות" של אוטובוסים שמגיעים כמה ברצף, אחרי זמן רב בלי שאף אוטובוס היה בתחנה) אנחנו נוכל להציף את הבעיות ולקבל שינוי חיובי מיוחל בתחום התחבורה.

שמעתי וראיתי שבציבור החרדי דאטאבוס זכתה לחשיפה מסוימת, ואני מקווה שכאן זהו פורום נכון לומר תודה, להתעניין ולשאול קצת.
האם\איך אתם משתמשים במערכת? האם ישנן הצעות לשימור ושיפור? רעיונות שהייתם רוצים לראות נרקמים ומתפתחים?

אני כמובן אשמח גם לענות על שאלות בפורום הזה.

נעם 🚌 :)

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת זאת'י מאתמול
ליל ראשון של חנוכה. הקורונה בעיצומה, ובימים קרים אלו הסכנה להדבקות אף עולה.
גשם עז ניתך ארצה, שוטף אספלט אפור ומלוכלך. מי היה מואיל בטובו לעשות את העבודה השחורה הזו אלמלא הגשם? אלוקים יודע.

חנות החד פעמי הקטנה שקקה אדם. מספר המרצפות המנוקדות שחיפו על הרצפה, היה מעליב ביחס לכמות האנשים שבה. שירה, אחראית משמרת ממושקפת, תזזה בין אישה לרעותה, מחווה דעה על שילובי צבעים מרהיבים לעריכת שולחן עבור ערב לביבות משפחתי ומגבש. וכמובן, לא שוכחת חלילה להזכיר לכל המי ומי - 'מי שעדיין לא שם לב, השלט בדלת הכניסה ברור דיו. אין כניסה בלי מסיכה!'

נס שהתווספה למערכת עובדת חדשה. פשוט נס חנוכה. מי חשב שיהיה כזה עומס - אם כל השנה, על כל חגיה, החנות המתחרה שלהם עוקפת אותם בפער בהשגת יעדים. ושלא תטעו - בחנות שלהם מייבאים את המוצרים הכי הכי טובים! פשוט המתחרים השקיעו יותר בפרסום.

הנה היא באה לכיוונה, כנראה בדיוק צריכה אותה.

"יעל, נכון?" שירה מוודאה עם העובדת החדשה שמתקרבת אליה ובידיה סט צלחות תכול. "הראש שלי לא עובד בלחץ המטורף הזה". היא מתנצלת על השאלה המטופשת.

"כן". יעל מחייכת. "הכל טוב. יש לנו עוד כזה במלאי?" היא מרימה את הסט, מנופפת בו.

"וואו, כל מה שעל המדף נגמר?" ברוך הוא וברוך שמו. שושי המנהלת תשמין מנחת. ספק אם תעבור בין המשקופים הצרים. "אני אבדוק במחסן אם נשאר עוד. ו... יעל". שירה עוצרת אותה רגע מלהסתובב אל עבר הלקוחה שממתינה בקוצר רוח לתשובה. "רוצה לצאת איתי להפסקת צהרים? יש עוד שלושה בנות. הן תסתדרנה". היא קורצת. מעניין להכיר אותה יותר, נראית בחורה לעניין.

"בטח!" יעל מאשרת בשמחה אמיתית. למה לא. לשבת לאכול לבד אף פעם לא כל כך נחמד.

---

"אז איך את מסכמת את העבודה?" שואלת שירה את יעל לאחר שהתמקמו שתיהן סביב שולחן האוכל בחדר הפנימי.

"האמת בסדר". יעל נוגסת בכריך עשיר מעשה ידיה. אמא כבר מזמן לא מכינה לה. אין לה כל כך כח. "ואת, אחלה אחראית". מחזירה לה קריצה על מקודם.

שירה צוחקת, צלחת הפסטה שלה לקראת סיום. "תודה. זו העבודה שלי כבר שנים אז חסר לי לזייף".

"אה, וואו. כל הכבוד לך". יעל מדברת קצר ותמציתי. מסתוריות ובגרות מעבר לגילה נלוות לעיניה של יעל, ומעלים בשירה סימני שאלה לפשרן.

רגע לפני שפצתה שירה את פיה שוב לשחרר את השאלה הבאה, נפתחה הדלת שמאחריה. היא הסתובבה. אביגיל, עובדת בעלת וותק של מספר שנים, עמדה נסערת בפתח.
"כן?" בטח לקוח עם דרישה מסוימת, חוסר במלאי או תקלה בקופה. ברקע נשמעו צעקות, גורמות לשירה לפקפק בהשערותיה.

"עוד פעם האישה המסכנה ההיא". אביגיל נושפת בתסכול. "היא פשוט חופרת! אמרתי לה לצאת מאה פעם אבל אין עם מי לדבר!"

"זאת'י מאתמול?" שירה מקווה שלא. אין לה כוחות לאנשים מהסוג הזה.

יעל מכחכחת בגרונה, משתנקת באמצע הביס. הצעקות מבחוץ נשמעות לה מוכרות מדי. רק-לא-זה. שירה מסתובבת אליה, שואלת אם היא בסדר. היא מהנהנת לחיוב, מרכינה ראש. אסור שיראו שהיא חיוורת.

"כן, היא. עוד פעם בלי מסיכה". אביגיל כועסת ממש. למה אנשים כאלה חסרי אחריות? זו ממש סכנת נפשות! "ועוד איך היא קוראת לי ליד כולם? בחורה עזת פנים. אני. בחורה. עזת. פנים". ידיה נקפצות לאגרופים.

שירה קמה ממקומה אל עבר הלוקיישן. היא תשים לאישה הזו סוף אחת ולתמיד. אביגיל כמעט ורצה אחריה, מפנה אותה לכיוון הנכון. יעל נותרה קפואה במקומה, רעש מחריש אזניים תוקף אותה, לחץ בחזה.

"הנה היא". מצביעה אביגיל. "תראי עוד איך היא ממשיכה לעמוד על שלה בצעקות על שילת. אישה משוגעת".

ממקומן ראו השתיים את שילת הקופאית, עומדת חסרת אונים. "את חייבת לשים מסיכה גברת, זה נוגד את החוק".

"מה את אומרת". קולה של 'זאתי מאתמול' גבוה מאד, וטון דיבורה מזלזל. "מעניין לי ת'סבתא. אמרתי לך שאסור לי לשים מסיכה!"

"הי הי הי גברתי". שירה מפציעה מאחוריה. כל ההצגה הזו לא לעניין, לקוחות יברחו מהחנות. "זה לא הטון ולא המילים המתאימות לחנות שלנו. אם לא טוב לך עם הכללים, המתואמים עם החוק יש לציין, פשוט תצאי מהחנות ואל תחזרי לכאן. יש מספיק מקומות לקנות בהם חד פעמי".

"את לא תדברי אליי ככה". טון דיבורה של הגברת עדיין בדציבל מכובד, אך מיתריה רועדים ודמעות עלו בעיניה. "אסור לי לשים מסיכה. אני יכולה להיחנק. את רוצה לחנוק אותי? זה מה שאת רוצה!" היא מתנשפת, דמעותיה זורמות. "את משתפת איתם פעולה!"

שירה התבלבלה. לזה לא ציפתה. "סליחה גברתי, על מי את מדברת?"

"את יודעת טוב מאד על מי אני מדברת". האישה לא נרגעה. חלק מהאנשים סביבן הידק את טבעת החנק הסוגרת עליהם, והחלק השני התרחק, רגיש לסטואציה. "בטח יעל ספרה לך, נכון? היא גם לא מאמינה לי. היא אומרת לי שאני עושה לה בושות. שאני אמא רעה. היא שונאת אותי". היא ממש בוכה. היא רק רצתה לבקר את יעל בחנות החדשה שבה היא עובדת. לאחל לה בהצלחה ולהביא לה שוקולד. למה היא נגדה גם כאן?

יעל. העובדת החדשה. ההתנהגות המוזרה שלה בחדר האוכל.

זו אמא שלה.

האגרוף שקבלה שירה לבטן היה מוחשי. אביגיל שלידה פערה את פיה בהלם, ושאר העובדות שנכחו בסיטואציה נבלעו אל תוך עצמן. לא שמענו לא ראינו.

האסימון אצל שירה החל לרדת לאט לאט, והיא התקדמה אל עבר חדר האוכל במהירות. רוצה להתנצל, רוצה לוודא, רוצה לדעת.

הפתק המאולתר שמצאה מונח ברישול על יד חצי הכריך של יעל, הפיל לגמרי את האסימון ברעש מחליא.

"גם אם אמא שלי היא חולה בנפש, זה לא אומר שהיא לא בנאדם.
לכאן אני לא אחזור יותר.
היית מדהימה שירה, אני יודעת שזו לא אשמתך".

---






נושא כאוב מאד לכתוב עליו, אבל גם נורא חשוב🙏
כתבתי
מאמר באותו הנושא, למי שמעוניין לקרוא ועוד לא קרא. והלוואי ותעלה המודעות קצת יותר.
ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה