הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני רוצה לכתוב כמה מילים על אימי ע"ה, היום יום פטירתה.
לאמא שלי היתה פשטות וגם תמימות. היא עלתה מבוכרה, ושלחו אותה ללמוד בפנימיית בית לפלטות בירושלים, מאוחר יותר עברה לקרית בנות.
אמא שלי לא היתה צריכה לחנך את ילדיה לשמור מצוות, היא היתה כולה צדיקה ומאהבת התורה ואהבת תהילים שלה כבר אפשר היה לספוג ים של יראת שמים.
היא היתה פשוטה, קצת מגמגמת, היה לה ביטול עצמי מול ילדיה, תמימות ורצון לעזור ולסייע.
היתה מכניסה לבית נשים שאין להן איפה לאכול, הכל בסבלנות ובמאור פנים.
מאוד אהבה את ירושלים, והתעקשה שנגור בירושלים למרות המצב הכלכלי. היה לה משפט קבוע: עדיף לגור במרתף בירושלים ולא בדירה מפוארת בעיר אחרת.
היא מאוד אהבה את מאה שערים ובאופן כללי העריכה מאוד גם אשכנזים, למדתי ממנה שאפשר להעריך גם אנשים שונים מאיתנו.
היא אהבה לתת מתנות, למרות שלא היה לה בעצמה שפע. למשל פתאום החליטה לרכוש מתנה לשכנה מהעבר, או לשכנה שעוברת דירה.
פעם עברנו ליד חנות כלים, אמרה : "אילה אולי אקנה את הסיר קוסקוס ל...(שכנה שעוברת דירה) היא סיפרה לי כמה שהיא רוצה סיר קוסקוס". הסתכלתי עליה בפליאה כי ידעתי שלאמא שלי יש סיר ישן מאוד ואילו לשכנה יש הרבה כסף, למה לה לקנות עבורה, ועוד בהקפה?
אבל כזו היא היתה.
יום אחד קנתה ספלי חרסינה יפים מסוגננים עם ציורים קסומים, אמרה בהתלהבות שמצאה חנות ליד השוק עם כלים מיוחדים. ואז אמרה "מתחשק לי לקנות קומקום וספלי חרסינה ולנסוע ל... (שכנים שגרנו לידם בעבר), לתת להם מתנה ולבקר אותם".
אני זוכרת את הביקור, זה היה מעניין אם כי אני לא יודעת עד כמה הם התלהבו מהמתנה ומהביקור.
היתה קוראת תהילים כל הזמן, וכשהיתה רואה אותי קוראת ספרים זה ממש הפריעה לה: "עדיף לקרוא בזמן הזה תהילים, מה יצא לך מהספרים?" שאלה בצער.
הצער שלה היה כנה, היא חיה בעולם רוחני וממש היה חשוב לה תהילים ותפילות.
היתה חיה בבית כנסת, שיעורי תורה, סליחות, תפילות.
פעם גילתה את בית הכנסת במאה שערים ולא הפסיקה לדבר על הקדושה שיש שם, הלכה תקופה מסוימת מידי שבת לשם לקרוא תהילים. גם למוסאיוף נהגה ללכת לשמוע שיעורים של הרבנית, שכנעה אותי להצטרף.
מעל הכל היא היתה אמא.
לא צועקת, לא מחנכת, אלא נמצאת שם.
היתה מכינה אוכל טעים, אבל לא ראיתי אותה אוכלת, יותר מתוך רצון שיהיה לנו...
היא היתה אכפתית מאוד על מה שקורה לעם ישראל. ככה כשהיו קורים מקרים מזעזעים כמו פיגוע וכדו' היה בבית שיח מאוד כאוב על מה שקורה.ההורים שלי היו נסערים והמתח הורגש בבית היטב.
לעיתים היתה הולכת לקנות עיתונים עם תמונות של ההרוגים, זורקת את העיתונים לפח ומדביקה את התמונות והשמות בכריכה הפנימית של התהילים.
אני זוכרת שפעם הבן של הרב כהנא ואשתו נהרגו בפיגוע, והיא קיבלה את זה באופן מאוד קשה, לא הפסיקה לדבר על זה כמה ימים והיתה קוראת תהילים בשבילם.
אמא שלי לא היתה 'צדיקה', למרות התיאורים, לא חייתי בבית מתוך תחושה שיש מולי אישיות גדולה.
להיפך, קל היה לזלזל בה, כי היתה אנושית ורגילה מאוד.
אני למדתי ממנה מה זה אמא, מהאדישות שלה וחוסר החרדה שלה, מההערצה שלה כלפי, מהאכפתיות שלה, עד היום אני ממש רוצה לחקות אותה.
אני יודעת שדמויות כמוה ראויות לקבל הכרה, למרות שלא קיבלו במה כלשהיא מעולם.
פעם באו אלינו לשבת קרובי משפחה חילונים ויצאנו לטייל ולהציג בפניהם את השכונות החרדיות. הגענו לכביש בר אילן ונסעו מכוניות, אמא שלי היתה מזועזעת ואמרה: "הכביש בוכה".
"בוכה? למה בוכה", שאלו אותה.
והיא אמרה הכביש לא רוצה שיסעו עליו, הוא בוכה...
קרובי המשפחה נהגו לצטט את דבריה פעמים רבות, אולי בצחוק, אך ללא ספק זה השפיע עליהם כי אי אפשר לא להיות מושפעים מאמונה כזו.
בימים ההם, שלא כמו בימינו, היתה הפרדה מוחלטת בין העולם החילוני לעולם החרדי, ואמא שלי עליה השלום, היתה מאוד חרדית למרות שלא היו לה אינטרסים בכך.
הכוונה שלפעמים יש לאדם אינטרסים להיות שייך לחברה מסוימת, אבל היא היתה מחוברת לעולם החרדי ולקדושה כי זו האמת, גם בזמנים ובמקומות בהם לא היה כבוד להיות חרדית נשארה ביציבות שלה, מה שיש בי כיום זה סך הכל רצון לשחזר מעט מהעולם שלה.
יש עוד הרבה מה לספר, אבל לא אלאה את הקוראים.
תודה לך אמא,
תודה לכל האמהות,
כי ככל שלמדתי להתבונן על העולם
הבחנתי שכל האמהות הן כאלה, מסורות כל אחת בדרכה.
אני חושבת שהאמהות ראויות להערכה רבה.
יש ביטול עצמי רב בלהיות אמא, וזה תפקיד בעל השפעה.
אמא שלי הלכה לעולמה בגיל צעיר יחסית, הרגשתי פספוס כי הבנתי שלא כיבדתי אותה כמו שצריך.
כמה חבל שרק לאחר שאדם הולך מגלים כמה הוא חשוב ואהוב...
קחו מהמילים האלו את הרצון לכבד את הקרובים, במיוחד את ההורים, וגם את כולם.
זכרו שילדיכם נושאים איתם את מה שנתתם להם.
אם ניתן להם אהבה, תשומת לב ומילים מעודדות, הם ינצרו את זה, כמוני.
אני לא יכולה כרגע לומר לאמא שלי כמה אני מעריכה אותה, אנא השתדלו לומר להורים ולקרובי משפחה מילים טובות, תראו אותם ותשימו את המשפחה במקום ראשון, לתת בלי רצון לקבל.
כי משפחה זה הנכס הכי יקר שיש בעולם, ואני כותבת זאת בעיקר לעצמי, כי מתוך הכתיבה אני מוצאת את עצמי מתחזקת. ואני מקבלת על עצמי קבלה טובה בלי נדר לעילוי נשמתה.
נעמי חוה בת עליזה
לאמא שלי היתה פשטות וגם תמימות. היא עלתה מבוכרה, ושלחו אותה ללמוד בפנימיית בית לפלטות בירושלים, מאוחר יותר עברה לקרית בנות.
אמא שלי לא היתה צריכה לחנך את ילדיה לשמור מצוות, היא היתה כולה צדיקה ומאהבת התורה ואהבת תהילים שלה כבר אפשר היה לספוג ים של יראת שמים.
היא היתה פשוטה, קצת מגמגמת, היה לה ביטול עצמי מול ילדיה, תמימות ורצון לעזור ולסייע.
היתה מכניסה לבית נשים שאין להן איפה לאכול, הכל בסבלנות ובמאור פנים.
מאוד אהבה את ירושלים, והתעקשה שנגור בירושלים למרות המצב הכלכלי. היה לה משפט קבוע: עדיף לגור במרתף בירושלים ולא בדירה מפוארת בעיר אחרת.
היא מאוד אהבה את מאה שערים ובאופן כללי העריכה מאוד גם אשכנזים, למדתי ממנה שאפשר להעריך גם אנשים שונים מאיתנו.
היא אהבה לתת מתנות, למרות שלא היה לה בעצמה שפע. למשל פתאום החליטה לרכוש מתנה לשכנה מהעבר, או לשכנה שעוברת דירה.
פעם עברנו ליד חנות כלים, אמרה : "אילה אולי אקנה את הסיר קוסקוס ל...(שכנה שעוברת דירה) היא סיפרה לי כמה שהיא רוצה סיר קוסקוס". הסתכלתי עליה בפליאה כי ידעתי שלאמא שלי יש סיר ישן מאוד ואילו לשכנה יש הרבה כסף, למה לה לקנות עבורה, ועוד בהקפה?
אבל כזו היא היתה.
יום אחד קנתה ספלי חרסינה יפים מסוגננים עם ציורים קסומים, אמרה בהתלהבות שמצאה חנות ליד השוק עם כלים מיוחדים. ואז אמרה "מתחשק לי לקנות קומקום וספלי חרסינה ולנסוע ל... (שכנים שגרנו לידם בעבר), לתת להם מתנה ולבקר אותם".
אני זוכרת את הביקור, זה היה מעניין אם כי אני לא יודעת עד כמה הם התלהבו מהמתנה ומהביקור.
היתה קוראת תהילים כל הזמן, וכשהיתה רואה אותי קוראת ספרים זה ממש הפריעה לה: "עדיף לקרוא בזמן הזה תהילים, מה יצא לך מהספרים?" שאלה בצער.
הצער שלה היה כנה, היא חיה בעולם רוחני וממש היה חשוב לה תהילים ותפילות.
היתה חיה בבית כנסת, שיעורי תורה, סליחות, תפילות.
פעם גילתה את בית הכנסת במאה שערים ולא הפסיקה לדבר על הקדושה שיש שם, הלכה תקופה מסוימת מידי שבת לשם לקרוא תהילים. גם למוסאיוף נהגה ללכת לשמוע שיעורים של הרבנית, שכנעה אותי להצטרף.
מעל הכל היא היתה אמא.
לא צועקת, לא מחנכת, אלא נמצאת שם.
היתה מכינה אוכל טעים, אבל לא ראיתי אותה אוכלת, יותר מתוך רצון שיהיה לנו...
היא היתה אכפתית מאוד על מה שקורה לעם ישראל. ככה כשהיו קורים מקרים מזעזעים כמו פיגוע וכדו' היה בבית שיח מאוד כאוב על מה שקורה.ההורים שלי היו נסערים והמתח הורגש בבית היטב.
לעיתים היתה הולכת לקנות עיתונים עם תמונות של ההרוגים, זורקת את העיתונים לפח ומדביקה את התמונות והשמות בכריכה הפנימית של התהילים.
אני זוכרת שפעם הבן של הרב כהנא ואשתו נהרגו בפיגוע, והיא קיבלה את זה באופן מאוד קשה, לא הפסיקה לדבר על זה כמה ימים והיתה קוראת תהילים בשבילם.
אמא שלי לא היתה 'צדיקה', למרות התיאורים, לא חייתי בבית מתוך תחושה שיש מולי אישיות גדולה.
להיפך, קל היה לזלזל בה, כי היתה אנושית ורגילה מאוד.
אני למדתי ממנה מה זה אמא, מהאדישות שלה וחוסר החרדה שלה, מההערצה שלה כלפי, מהאכפתיות שלה, עד היום אני ממש רוצה לחקות אותה.
אני יודעת שדמויות כמוה ראויות לקבל הכרה, למרות שלא קיבלו במה כלשהיא מעולם.
פעם באו אלינו לשבת קרובי משפחה חילונים ויצאנו לטייל ולהציג בפניהם את השכונות החרדיות. הגענו לכביש בר אילן ונסעו מכוניות, אמא שלי היתה מזועזעת ואמרה: "הכביש בוכה".
"בוכה? למה בוכה", שאלו אותה.
והיא אמרה הכביש לא רוצה שיסעו עליו, הוא בוכה...
קרובי המשפחה נהגו לצטט את דבריה פעמים רבות, אולי בצחוק, אך ללא ספק זה השפיע עליהם כי אי אפשר לא להיות מושפעים מאמונה כזו.
בימים ההם, שלא כמו בימינו, היתה הפרדה מוחלטת בין העולם החילוני לעולם החרדי, ואמא שלי עליה השלום, היתה מאוד חרדית למרות שלא היו לה אינטרסים בכך.
הכוונה שלפעמים יש לאדם אינטרסים להיות שייך לחברה מסוימת, אבל היא היתה מחוברת לעולם החרדי ולקדושה כי זו האמת, גם בזמנים ובמקומות בהם לא היה כבוד להיות חרדית נשארה ביציבות שלה, מה שיש בי כיום זה סך הכל רצון לשחזר מעט מהעולם שלה.
יש עוד הרבה מה לספר, אבל לא אלאה את הקוראים.
תודה לך אמא,
תודה לכל האמהות,
כי ככל שלמדתי להתבונן על העולם
הבחנתי שכל האמהות הן כאלה, מסורות כל אחת בדרכה.
אני חושבת שהאמהות ראויות להערכה רבה.
יש ביטול עצמי רב בלהיות אמא, וזה תפקיד בעל השפעה.
אמא שלי הלכה לעולמה בגיל צעיר יחסית, הרגשתי פספוס כי הבנתי שלא כיבדתי אותה כמו שצריך.
כמה חבל שרק לאחר שאדם הולך מגלים כמה הוא חשוב ואהוב...
קחו מהמילים האלו את הרצון לכבד את הקרובים, במיוחד את ההורים, וגם את כולם.
זכרו שילדיכם נושאים איתם את מה שנתתם להם.
אם ניתן להם אהבה, תשומת לב ומילים מעודדות, הם ינצרו את זה, כמוני.
אני לא יכולה כרגע לומר לאמא שלי כמה אני מעריכה אותה, אנא השתדלו לומר להורים ולקרובי משפחה מילים טובות, תראו אותם ותשימו את המשפחה במקום ראשון, לתת בלי רצון לקבל.
כי משפחה זה הנכס הכי יקר שיש בעולם, ואני כותבת זאת בעיקר לעצמי, כי מתוך הכתיבה אני מוצאת את עצמי מתחזקת. ואני מקבלת על עצמי קבלה טובה בלי נדר לעילוי נשמתה.
נעמי חוה בת עליזה
