חג פסח הוא חג חברתי, חשוב לי לכתוב על בדידות:
פעם פעם לפני המון שנים הייתי מאוד מאוד בודדה.
הייתי חסרת תקשורת בסיסית, אני מבינה מה זה להיות לבד.
(כנראה הבעיה בי, אני מתקשה ולא מעוניינת ליצור קשרים ושומרת מרחק מהעולם.)
יש אנשים בודדים ממני.
לא באתי להתבכיין, אלא להעביר את התחושה החזקה הזו של בידוד חברתי.
אגב, אנשים כמוני לא סבלו כמעט כשהיה מרחק חברתי בקורונה כי הם רגילים לבידוד.
*
מה התשובה, תשאלו?
נניח שאנחנו כחברה נרצה לתת מענה לבודדים בחברה, איך אפשר לתת להם מענה?
קודם כל להשתדל לא לשכוח אף אחד, לזכור להתקשר ולהתעניין.
שנית יש לי תשובה שעזרה לי מאוד:
לתת לכל אחד להגיע להגשמה עצמית.
כתבתי בעבר על החוק לכתיבת ספר, יש בו פתרון:
כן כן, בחוק לכתיבת ספר/מימוש עצמי יש משהו משמעותי.
אם המדינה תתגייס למען הגשמה עצמית של אזרחיה, יהיו הרבה עבודות חדשות במשק, האזרחים יגיעו למימוש עצמי, התרבות תפרח, וכל אחד יזכה לכתוב על החיים שלו, שזה הדבר הכי ענק שניתן לעשות.
תארו לכם שסופרי צללים יעלו על הכתב את סיפורם של האנשים, או שהאנשים יעלו את הסיפור שלהם או הדמיון שלהם על הכתב, הבדידות תקבל תשובה ומענה, כי האנשים כמוני יזכו להכרה, ונזכה לחברה חזקה יותר.
אני יכולה לספר לכם על עצמי, עד כמה הכתיבה והיציאה לאור הוציאו אותי מבדידותי, בעיקר המנטלית, כי אנשים כמוני לא תמיד צריכים יחסי אנוש ענפים, הם צריכים למצוא את מקומם ולחוש שייכים.
אני זוכרת שפעם הייתי כותבת הודעות פה ושם לסופרות ולמערכות העיתונים: הצעות, מחמאות, שואלת ומבקשת.
היום אני הסופרת, יש לי הוצאה לאור.
לא משנה לי אם אני בודדה חברתית או לא (במושגים שלי אני כבר לא), כי אני מגשימה את עצמי ולא צריכה יותר מזה.
וכן, התקשורת שלי עם העולם השתפרה לאין ערוך.
וזה בגלל הזכות הענקית לצאת לאור, לכתוב ולחוש חלק מעולם.
*
אז כנראה שהמדינה לא תתגייס למען הגשמה עצמית של אזרחיה, לא כרגע.
זה התפקיד שלנו.
להוציא לאור את עצמנו, את יקירנו.
לעודד את הסביבה, לתת מילה טובה.
להקשיב, להעריך, להביע הערצה, לשבח, לעודד, להתלהב, לסייע בכסף, לסייע בעצה טובה.
לתת לזולת מקום, לתת לעצמנו גם כן מקום.
כי במקום שאין אנשים, נשתדל להיות.
הנושאים החמים
שלא יווצר מצב של הודעה לא מעניינת באורך של עמוד)
