שיתוף - לביקורת איחוד זירות: אל-חזור + ממלכה במבחן

  • הוסף לסימניות
  • #1
מרגע שחשבתי על האופציה, ידעתי שאעשה את זה, רק לא ידעתי מתי.
נ.ב קטן: אל-חזור לא היה לפניי, אז אם נפלו טעויות – תאשימו אותי, מקסימום אקפוץ בזמן לתקן…


אנשים לא קמים לתחייה. לא בטרם הגיע גואל. ומוות, אם נקבע לאדם, לא יכול להידחות מפני רצונו של איש אחד, גם לא אלפים.

באנחה מדביק יוחנן את הסימנייה הכחולה לספר, בדיוק בשורה התשיעית של עמוד חמש מאות וארבעים, סוגר ומניח על שולחן הסלון. הוא עוד ישוב אליו, חייבת להיות דרך, הוא רק צריך למצוא אותה.

ואולי בכלל עדיף שיתייעץ עם מיכאל? עדיף. בהחלט.

"אתה רוצה לחזור לתקופת כוזר?", אחיו מגיב באדישות, "נצטרך בשביל זה הרבה חשמל. יותר מדי אפילו".

"רק לדקות בודדות, אני רוצה לראות את המאורע במו עיניי, לראות אם יש דרך הצלה...".

מיכאל מניד בראשו, "זה מסוכן, יוח. אנחנו לא יכולים לגרום לפרדוקסים בזמן, אולי רק אחרי שיהיה לנו איזשהו פיצוח לגבי התפצלות העולמות הקוונטים".

יוחנן שומט כתפיים. אחיו תמיד מקובע כל כך. מלבד לעניינים הנוגעים למחקרי הזמן, הוא לא מוכן לזוז טיפונת מהכללים. מילא היה מדובר בחיים האמיתיים, מדובר רק בספר, ספר! אפילו אותה סופרת יש להם, חבל שהוא לא יכול לשלוח לה מכתב או משהו, למחות על המצב הקיים.

קשה לחיות בספר. לדעת שאתה מוגבל לפסיקים, נקודות, פסקאות, עמודים ופרקים. אבל מדהים כמה אפשר לפעול מתוכו, אפילו לחזור בזמן!

רגע, רגע. יוחנן מנסה לתפוס את קו המחשבה שעלה עליו לפני שנייה בודדת. אם ספר מורכב ממילים, מה קל יותר מלקחת טיפקס, למרוח על המילים הלא רצויות ולהחליפן באחרות, נחמדות יותר?

כלומר - לעבוד על עצמו? לא. ממש לא. הוא צריך פתרון טוב יותר, כזה שלא יקריס את ממלכה במבחן על חמשת (או ארבעת?) ספריו אבל יאפשר לו לבצע את זממו. אבל איזו דרך יש לו להותיר את המילים כפי שהן ובכל זאת להציל את יקוואל? איזו?

אין. אלא אם ימצא בחור אחר שיתנדב להתפוצץ במקומו ולהגיד את אותן מילים שאמר יקוואל לאולה שניות לפני מותו. אהמממ. טוב, זה הזוי. הרי אף אחד לא יסכים לכך, אולי רק אם הוא ממילא עומד למות ולא יהיה לו אכפת לזכות בשלב מאוחר יותר בכבוד שיוענק לו בעצם זיהויו כנסיך שהציל את כוזר האמיתית כאשר איסתרק יבין את שאירע.

הוא רק הולך ומסתבך. אם לא פרדוקסים למיניהם שעלולים לצוץ, מזמן היה חוזר לעבר, מאיץ ביקוואל לרוץ במורד ההר ולא להתעכב לרגע מול ברכיהו המעצבן!

ברכיהו! איך לא חשב על זה עד עכשיו? איך הוא נראה בכלל, הנסיך - סוחר האפל הזה?! בעצם, מה משנה מראהו אם הוא יכול להביא עמו מהעולם עתידני מישהו שיוכל לעשות לו ניתוח קוסמטי קל באמצעות איפור, עדשות עיניים, צבע שיער וכריות לשינוי תווי הפנים? הוא קרא על זה באיזה ספר, זה אמור להיות פשוט בהרבה מלחזור בזמן.

יומיים אחר כך הופכות ההשערות לעובדות והתקווה למציאות. אבל יקוואל, שנשלף מהעבר דקות בודדות בטרם נחת עליו אחד הסלעים אינו מרוצה מהעולם בו הוא נמצא. "החזר אותי לעבר", הוא מנדנד לו, "עדיפה לי עשרת מונים נוקשותו של אחי מעולמכם המבלבל".

"איסתרק חושב שאתה מת", יוחנן משאיר למיכאל לפרש את המצב, הוא עושה את זה בלי התכווצויות פנים מוזרות או מילים שסותרות את עצמן בניסיון להראות את המציאות אחרת, "כך שזו בעיה שתחזור לזמן שלך ותוכיח לכולם שהם טעו".

"המלך איסתרק", מתקן יקוואל בזעף, "ובכלל איני מבין מהי הבעיה - טענתם שאולה טעה לחשוב שברכיהו הוא אני, לא יקרה דבר אם הוא יבין את טעותו".

יוחנן זוקף את גבו בהפתעה, "כלומר שיבינו שלא אתה מתת אלא ברכיהו? זה באמת רעיון מעולה!".

"רק שלא תוכל לחזור לזמן הנוכחי שבו עזבת, אלא שנתיים אחר כך, כאשר ידעו כולם על מותך", מציג מיכאל את העובדה הפשוטה.

"קצת יותר משנתיים", מדייק יוחנן. "אבל תהיה לנו בעיה עם המראה שלך, לא נוכל לעשות לך טיפול פנים שיחזיק לעד. אתה לא גופה". הוא אינו מצליח שלא לחייך במילים האחרונות. "ושנתיים הן הרבה זמן לנער שהופך לבחור".

יקוואל נאנח, "עולמכם העתידני רק מזיק לפעילות מוחכם", קולו גוער, "תחזירו אותי לתקופת הזמן ממנה לקחתם אותי, אמשיך בזהות בדויה למשך הזמן הרצוי ואחזור כשאמצא לנכון".

יוחנן מכווץ את עיניו, "משום מה -", הוא אומר בקול מוטרד, "נדמה לי שתעדיף להישאר בזהות בדויה לנצח".

"אם אכן אחליט לעשות זאת -", חיוך נפרש על פניו של יקוואל, "תהיה זו עוד החלטה מוצלחת שלי".

"לא כל ההחלטות שלך היו מוצלחות", יוחנן מעקם אף, "ליתר דיוק, רק האחרונה הייתה כזו".

"החלטותיו של אדם הן אלה שקובעות את גורלו", יקוואל מתרצן. "הייתי שלם עם ההחלטה שלי, אתם אלה ששיניתם את הגורל שבא בעקבותיה. אל תעשו זאת שוב, הניחו לי לעשות את שלי. שבעתי מאנשים המורים לי את דרך חיי, גם אם במבט לאחור הם צדקו".

"כרצונך, הוד נסיכותך", יוחנן קד באופן נלעג.

מיכאל מתבונן בשניים בגבינים מכווצים, "אז מחזירים אותך? אתה בטוח?".

"בטוח כפי שלא הייתי מעולם", משיב הנסיך, קומתו זקופה ועיניו התכולות נוצצות, "ברצוני לחזור אל כוזר, במהירות האפשרית".
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מדהים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה לכולם!
ישששששששששששששששששששששששש
איזה כיף שבחרת לכתוב על יקוואל.
מחכה כבר לעוד פרק.
אין המשך. זה לא פאנארט (כלומר כן, אבל לא בהמשכים), רק התיישבתי לכתוב סוף סוף משהו שרציתי הרבה זמן...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
אין המשך. זה לא פאנארט (כלומר כן, אבל לא בהמשכים), רק התיישבתי לכתוב סוף סוף משהו שרציתי הרבה זמן...
אין מצב!!!
זה מדי יפה בשביל להפסיק את זה...
חייבת להמשיך!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אין מצב!!!
זה מדי יפה בשביל להפסיק את זה...
חייבת להמשיך!!!!
מצטערת, חוזרת לזירות שלי...
מבחינתי - מי שרוצה יכול להמשיך על חייו של יקוואל והאופן בו הוא נגלה אחרי פדהאל (בטוח לי שהולכים להיות מפגשים מרגשים!)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
יואוווו יואווו יואווווווווו
כתיבה מטורפת, זה יחסית דומה, לא זכור לי שיקוואל כל כך רשמי אבל שטויות...
מה שמגניב זה לגלולת שלא רק אני מנסה לשנות את המציאות...
כשהייתי בכיתה ז' כתבתי עם חברה שלי המשך ליוזבד, לא עמדנו במה שקרה לייקוואל, אז כתבנו עוד פרק שבו אולה לוקח את הגופה לכפר, הם משכיבים אותו על שולחן בצד ודנים בינהם, כשפתאום הוא מעפעף או משהו כזה וכולם קופצים אליו, וכו וכו
מי שרוצה לקחת את הרעיון מוזמן לכתוב זה יהיה מדהים- נגיד אם הבת הקטנה של רופא הכפר עומדת בצד ופתאום שמה לב שהוא עדיין נושם או משהו.
אני קוראת את ממלכה במבחן פעם בתקופה וכל פעם כשאני מגיעה לסוף המר אני מחפשת את העמוד החסר הזה....
יקוואל בלב!!!!!!!!!!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
לא זכור לי שיקוואל כל כך רשמי אבל שטויות...
יחסית לאנשים בני ימינו - הוא רשמי.
אל תשכחו שיש לו שפה של נסיכים...
מצטערת, חוזרת לזירות שלי...
מבחינתי - מי שרוצה יכול להמשיך על חייו של יקוואל והאופן בו הוא נגלה אחרי פדהאל (בטוח לי שהולכים להיות מפגשים מרגשים!)
יאללה!
מי כותב?
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
יפה מאוד
אני חש חובה לציין שכאשר קראתי את 'אל חזור' נזכרתי בראיון שנערך איפשהו עם מיה קינן אחרי הספר 'אחד מאלף', בו היא נשאלה על החורים שנותרו בעלילה והגיבה שאולי תכתוב ביום מן הימים ספר המשך. מיד חשבתי שעם מכונת הזמן היא תוכל לקפוץ קדימה ולסגור כמה חורים, אפילו חשבתי לכתוב על זה פנאפיק בהמשך, אבל אני רואה שהקדימו אותי.
כל הכבוד על הרעיון
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הנה - המשך :)
אם נפלו שגיאות - הן באשמתי המלאה. הרבה זמן שלא קראתי את הספרים...

שלווה אינה דבר מושג, אולי היא מרפרפת קלושות על פני אלו שמערים לקרבם נשימת חיים אחרונה. אולי היא בכלל איננה, לא קיימת.

אולי לא רצויה.

שבועיים חלפו מאז נקרא אחיינו החדש בשם. וכמו המניאר השוקט בטרם יסתער עליו החורף בשלג ורוחות, יודע יקוואל כי גם אם הצהיר שיחזור לסוף שנתיים, תהיה זו טעות לחזור כעת, להתרפס בפני אחיו, להודות בחטאיו ולהרוס במחי יד את שלוותו שלו.

אבל גם אם השנתיים האחרונות עברו עליו בהשקט ובטח בעיירה נידחת שאפילו שם אין לה, הרי שיש אדם אחד, אחד בלבד, שלמענו משתלם בהחלט להמיר שנתיים עבודה בחוותו של איכר מזדקן בסוס בינוני בטיבו ובצידה שתספיק לו כל הדרך אל אתיל-כאזארן.

וכמו כאזארן, אליה הגיע בסופם של ארבעה ימי רכיבה, גם בן דודו לא השתנה, וכשהוא סוקר מפינה חבויה את קומתו הזקופה של מהללאל ואת תלתליו הנעים עם תנודות ראשו, נפרש חיוך דק על פני הנסיך הגולה, ועיניו, גם כאשר הוא מוחה בהן בתוקף, מנצנצות דמעות.

מעולם לא היה רגשן, והתחושה הזרה שצפה בו מאיצה ברגליו להיעמד ולצאת את בית הכנסת, לחכות במבואה עד שיסיים מהללאל את שיעורו השבועי, אז יסתלקו כל הנערים ותוענק להם מידת מה של פרטיות.

קר הערב, ובמבואה אין ספסלים, אף לא אחד, וגם לו היו – מעדיף יקוואל הליכה סיבובית ונמרצת במעט שמעניק לו המקום. אולי מפני שמחשבותיו אינן מניחות לו, מעדיפות את השלווה המדומה ההיא, שלא בהכרח תישמר אם יקרה המפגש.

ומה בכך? גם אם שאף פעם להזדקן לצד אח עקומת לבנים, לספר לנכדיו את קורותיו וייחוסו ולגחך על השתוממותם, הייתה בדידות השנתיים האחרונות בעוכריו. מלאת שלווה, אך מייסרת. ומכיוון שאין לו כוונה לייסר את עצמו לאורך ימים ושנים, הגיע הזמן שלפחות מכר אחד ידע על קיומו החי.

צעדיו של יקוואל עוצרים לצד אדנית מעלה קוצים וידיו סוגרות על קרש גדר מהוה. כואב להיות בודד, אך יותר מכך – כואב להיות חסר משמעות. להעביר בחליבה, האכלה, המלטה ועוד שלל מלאכות בזויות שעה אחר שעה, יום אחר יום, שנה ועוד אחת.

אבל אי אז, כשבערבו של יום חזר מותש אל בית מעבידו, תמיד המתין לו לחם על שולחן, ספל לצד קערה, אח סמוך לבגד צח ואדם פשוט, קשה יום אף הוא, לצד כיסא. ודווקא אותו אדם, על התלמים שחרצו בפניו השנים, גוו הכפוף ואפרירות עיניו החיוורת, הם אלו שגרמו לו להישאר. שעה אחר שעה, יום אחר יום, שנה ועוד אחת.

"בני אדם לא חיים לנצח", אמר לו ערב אחד נַרְדוֹן, קולו שקט כתמיד, מתאים לאפילת הקבע ששלטה בתוככי הבית. "וגם אתה לא, ילד. ואם אי מי יטען באוזניך אחרת, או זיכרון כלשהו יטשטש לך ספירת ימים – העלה בפניהם את עוצמתה של הבדידות וייסוריהם של חסרי השארית".

האיכר לא הוסיף עוד, וכמו בורח מפני מילותיו – מיהר לשכב על יצועו, להפנות פניו אל הכתלים ולהחזיר לביתו הקטן את הדממה.

הדממה עטפה את הבית כמו אדמה העוטפת בקרביה את המת, אך במבואה מתחילים החיים לשקוק בטפיפות רגליים, מלמולים, וצחוק אחד, גס ומבעבע.

"בחור?" הצחוק כבר איננו, נמוג עם נער עב בשר. "תרצה, אולי, ללמוד קצת?"

אצבעותיו של יקוואל מתהדקות סביב כפיס עץ בולט, ושפתיו נפשקות בטרם הוא מהדהד: "בחור? עדיין לא".

לרגע, ממלאת שתיקתם של בני שושלת מקאן את המבואה, לאחריה משמיע מהללאל שוב את קולו: "עדיין לא בחור, או עדיין לא ללמוד?"

"שניהם", נענה יקוואל תיגר, מסובב פנים עטויות ברדס אל בן דודו. "איני בחור, וללמוד – ובכן, ניסית כבר, ומסתבר שלא הייתי תלמיד מוצלח".

גביניו של מהללאל מתכווצים, ומבטו, תוהה מעט, מקפץ על פני בן שיחו. "לא היית תלמיד מוצלח", הוא לוחש, והיסוס קל מדגדג בקולו. "אבל מעודי לא חיפשתי הצלחות, כן השתדלתי ללחום למענן".

"לחמת", מאשר יקוואל, ידו הרועדת מטפסת אל הברדס, מסירה צל מתכלת עיניים ולוט מעל חום שיער. "אבל אני מעולם לא חשבתי לנסות, אולי מפני שאיש לא טרח להציב אותי כחייל במשמרת".

מהללאל מטלטל ראש, תלתליו מקפצים. "איפה היית עד עכשיו? איך יכולת -" אנקה קוטעת את מילותיו ושוב נעות שיערותיו כאילו היו ענפים המכים ברוח, נשימת אוויר עמוקה מצטרפת אליהן. "הגופה, היא לא הייתה שלך? חשבתי - חשבנו -"

הצבע חסר מפניו של נסיך היער, אך יקוואל לא חושב להתל בו. "שמתתי?" הוא מברר חרש. "רק מפני שאולה מצא אדם כלשהו שפניו המרוסקות דמו לשלי ומילותיו האחרונות ניסו להצדיק את מטרת חייו?"

מהללאל שותק, על פניו רצף הבעות אבודות, ויקוואל ממשיך, מצדיק את טרחתם של אלו שפעלו להמשכיות חייו: "הייתי שם, עם השודדים. אני הוא שהצתתי את הפתילים וגררתי את התפוצצות אבקת הרעם. ברכיהו הוא ששילם בחייו, הוא זה שהצהיר כי כוונותיו היו טובות".

"כך", מגיב מהללאל בחריקת שיניים. מבטו יורד עליו, אומד את גופו. "מדוע? למה חברת אליהם, למה – למען השם – עזבת את הארמון?"

לא לנצח תפעם השלווה בכוזר, לא לנצח תצחק השלווה באגפי ארמון המלך, אבל פתאום יודע יקוואל שטובות לו סערות החיים מול בדידות המוות על חוסר המשמעות המתלווה אליה. "אולי -" הוא לוחש, ורוק צורב במורד וושטו, משכך רושמן של אלפי צריבות עבר. "אולי כי אם לא הייתי עוזב – לא הייתי מגלה כמה טוב לשוב".

וטוב לשוב, יודע הנסיך האובד, ורגש דק של געגוע מציף את ליבו, מאט את פעימותיו ומחדיר בו שלוות אינסוף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
זה--
לא שווה לתאר את החווית קריאה שלי במילים..
מזה הכתיבה המהפנטת הזו?
תודה ☺
אהמממ שילבתי מוטיבי כתיבה של מיה בסגנון שלי, וזה מה שיצא. לפחות ניסיתי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
החזרת אותנו לעבר, אה?😉
איזה מרגשת השורה התשיעית : ) פעם זה היה הדדי. פעם.
חבל! חשבתי אחרי שנתיים הוא יחזור נבון יותר, בוגר יותר, מאמין יותר, ואדיש פחות.
אם פרק הזמן הזה לא גרם לו להשתנות -
עזבי, תחזירי אותו להיכן ששמו אותו קודם לכן : (

מעניין שהדמות שלו הזכירה לי בדיוק את הדמות בסיפור 'ההוא שיודע' מתוך הספר 'אחד אחד'.
אגב, יש אשכול דיון או ביקורת על הספר הזה?
ובכלל, אולי קיים אשכול השוואה בין דמויות ספרותיות זהות?

אהמממ שילבתי מוטיבי כתיבה של מיה בסגנון שלי, וזה מה שיצא. לפחות ניסיתי...
יצא מיוחד. כתיבה מסקרנת ובעלת דימויים מגוונים ויפים.
בקטע ההתגלות היה אולי חסר צעקה בסגנון "קל אלוקי ישראל!" משהו שיעביר לקורא את עוצמת הרגע המפתיע : )
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
החזרת אותנו לעבר, אה?😉
איזה מרגשת השורה התשיעית : ) פעם זה היה הדדי. פעם.
לא הבנתי. או שאנחנו לא סופרות מאותו מקום
חבל! חשבתי אחרי שנתיים הוא יחזור נבון יותר, בוגר יותר, מאמין יותר, ואדיש פחות.
אם פרק הזמן הזה לא גרם לו להשתנות -
עזבי, תחזירי אותו להיכן ששמו אותו קודם לכן : (
איך הוא ישתנה אם לא הייתה עלילה? סך הכול בילה שנתיים בחווה של איכר. העלילה מתחילה עכשיו, מרגע החזרה שלו (אם למישהו מתחשק לכתוב אותה, בכבוד. אפשר כמובן שהעלילה תתרחש בטווח השנתיים, אבל יש יותר מדי סיכונים לא צפויים בדרך)
מעניין שהדמות שלו הזכירה לי בדיוק את הדמות בסיפור 'ההוא שיודע' מתוך הספר 'אחד אחד'.
אגב, יש אשכול דיון או ביקורת על הספר הזה?
ובכלל, אולי קיים אשכול השוואה בין דמויות ספרותיות זהות?
לא קראתי עדין... אולי ביום מן הימים....
יצא מיוחד. כתיבה מסקרנת ובעלת דימויים מגוונים ויפים.
טנקס.
בקטע ההתגלות היה אולי חסר צעקה בסגנון "קל אלוקי ישראל!" משהו שיעביר לקורא את עוצמת הרגע המפתיע : )
לא מתלבש לי על מהללאל, האמת, אולי אלרון או דיליאבר. אבל צודקת, חסר שם משהו יותר 'חי'.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
לא הבנתי. או שאנחנו לא סופרות מאותו מקום
צודקת.
תורידי 2 שורות.
סך הכול בילה שנתיים בחווה של איכר.
שנתיים זה לא בסך הכל. זה המון!
ואמרתי לך כבר, אני הפסקתי לתת בו אמון. יותר נכון- התיאשתי : )
לא קראתי עדין... אולי ביום מן הימים....
יש שם כמה סיפורים שווים.
מחכה שיהיה על זה דיון...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
צודקת.
תורידי 2 שורות.
עבר עליי קצת יום קשוח בשביל לנסות לצלול אל חוסר ההדדיות שהזכרת. ננסה מחר, או שתחסכי לי.
שנתיים זה לא בסך הכל. זה המון!
זה המון, וודאי. התכוונתי מבחינת מה שעשה - לא משמעותי. הוא לא יצא בספינת השעשועים ההיא להילחם בוויקינגים, כן?
ואמרתי לך כבר, אני הפסקתי לתת בו אמון. יותר נכון- התיאשתי : )
כל ילד צריך מישהו אחד שיאמין בו. אם איסתרק ואת לא, אני כן :)
יש שם כמה סיפורים שווים.
מחכה שיהיה על זה דיון...
מחכה שיהיה זמין בספרייה, למה ספרי סיפורים - פחות הקטע שלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

הספר נפתח בסערה — מסוג הספרים שבתחילתו קשה להניח מהיד, וזה בהחלט הישג שאינו מובן מאליו כבר בפתיחתו של ספר.
העלילה מתפתלת לה בשני צירים מקבילים, שהקשר ביניהם נותר לוט בערפל:

בקו אחד — חיים בנימין, יהודי בן המאה ה־16 (שנת 1573), תושב בראנדיס (גרמניה של היום, בוהמיה שבאימפריה הרומית הקדושה של אז) מסייע לחברו יצחק סוחר הבדים להציל את נפשו מידי אציל גוי מרושע, ובמהלך ההתרחשות מצטרף גם צועני מוזר — שהוא בעצם יהודי נסתר.

בקו השני — יוחנן זהבי, בחור ישיבה בן 22, בן המאה ה-21 שנפל על הצד שלא מרוח בחמאה, חושב שהאתגר הכי גדול שלו הוא לזכות בשידוך המיוחל המוצע לו ע"י ידיד זקן וותיק של סבו המנוח, ואז מסתבך כהוגן ומסיים בכך שהוא נסחט לבצע מסע בזמן - היישר אל אותה תקופה של המאה ה־16.

זו התחלה עם פוטנציאל אדיר. לאן אותו פוטנציאל מתפתח ? תיכף נשמע היישר מפי הסוס.

______________________________________________________________________________________________________​


יוחנן, גיבור הספר, הוא בחור ירא שמיים, טוב לב, נעים הליכות, סבלני, חכם, מתמיד — ואולי פשוט טוב מדי. הוא כמעט חסר סדקים. וצדיק ורע לו.

כי איך אומרים בצ'כית עתיקה ? צרות באות בצרורות.
צרורות של צרות מוחין. החבר'ה בישיבה לא רואים מעבר לעטיפה של החברותא המוצלח ולא מבינים לנפשו המסוכסכת של יוחנן ולמאבקיו האישיים לצמוח על אף הרקע המורכב ממנו הגיע - משפחה סוג ת' לפי הנורמות החרדיות הקדושות.
הם ושאר העוילם לא מבינים שעלם החמודות שאמור להיות בשידוכים, לא מעז לגשת לפרק האיש המקדש, כי הוא מזהה נכון שהוא לא שייך אפילו לתחתית שרשרת המזון.

והוא כזה גיבור, ישר מהאגדות. הוא אציל מידות, עדין נפש, בן טוב ואח סובלני. אבל הוא גיבור כזה שטוח שלא עובר אפילו מאבק פנימי אחד אומלל בכל הספר.
גם ברגעי השיא הדרמטיים, לא נוצר ספק אמיתי לגבי בחירותיו. גם כשהוא נדרש להקרבה כבירה, ברור שהוא יבחר בטוב. כי הוא פשוט טוב — מההתחלה ועד הסוף. ולמרות זאת קל לאהוב אותו. אולי כי בניגוד למרבית גיבוריה של הסופרת, הוא מדבר בגוף ראשון.

ואם כל זה לא מספיק, אז ליוחנן יש עוד תיק. אבל כמו שאומר הכתוב "אל תקרי תיק, אלא טריק". ולטריק יש משפחה, אבחנה שמוצגת כמעט כמו תואר דוקטורט (אוטיזם, אבל בתפקוד גבוה!), הרגלים נוקשים, ידע מדהים ואובססיבי במדעים. אה, וגם שם. קוראים לו מיכאל.
מיכאל אגב, הוא הדמות שאת הדיאלוגים (או המונולוגים הארוכים) שלה הכי מעניין לקרוא בספר, אבל הטיפול הספרותי שניתן לו מותיר טעם מר.

כבר זכינו לקרוא על טורנאל, הטיפוס האקסצנטרי המבריק שמסוגל לקרוא מחשבות שסגר לאיסתרק (ולסדרת "ממלכה במבחן") כמה פינות עלילתיות. אז למה לא לשלב עוד גאון אקסצנטרי שגם יודעים עליו קצת יותר, ומתיימרים במחי יצירה ספרותית לתאר אותו באור מגוחך/אוהד/פטרוני/מכשירני ?

למה ? כי זה מגניב, זה טרנדי. זה נהיה קטע טוב. אבל זה בעיקר מעורר זעם כבוש.
זעם על הפטרונות, על ההצגה באור כל כך מגוחך, על חוסר האמינות בהצגה שלו, על האופן שבו אין גרם של התייחסות לרגשות של מיכאל. רק שימוש ציני בדמות ובאבחנה שלו ככלי שרת לקידום העלילה ותו לא.

ואם חשבנו שמיכאל הוא גאון – טעינו. הגאון האמיתי הוא יוחנן.
הוא כזה גאון שהוא יכול לעבור מבחן סיכה ולצטט חידושים כבירים של בעל ב"שאגת אריה", אבל הוא גם דובר צ'כית (כי סבא שלו בן המאה ה-20 גר אצלם לעת זקנתו, ולימד אותו צ'כית שוטפת שאיכשהו מתאימה למאה ה-16), הוא יודע לזהות ב-5 שניות שהילד העומד מולו הוא צועני (מה הסגיר אותו בדיוק?!).

מילא, את הידע המרשים שלו במדע אפשר להסביר כי מיכאל מרצה לו בשטף מאז שהוא קטן, ואפשר לבלוע בקושי את זה שהוא מיומן באומנות לחימה כי שוב מיכאל (כלי השרת של העלילה הזו) השתמש בו כשק אגרוף לאימונים.

אבל איך הוא מגלה בקיאות כמעט אגבית במאבקי הכבוד והדת בין ספרד הקתולית הקיצונית לקיסר האימפריה הרומית הקדושה המתירני יותר, איך הוא מזהה על המקום שיהודי שמולו דובר לשון כנען, ואיך הוא מודע לכך שהדבר שהכי צריך לפחד ממנו אם אתה בא מהעתיד לאירופה הפרימיטיבית, הוא שיעלו אותך על המוקד בתור מכשפה על מטאטא ?

הוריהם של מיכאל ויוחנן לא זוכים לטיפול רגיש בהרבה:
האם, הסובלת מהפרעה נפשית כלשהי, כתובה באופן מוקצן ולא חומל; האב מתפקד על תקן הדג האילם שבסוף הספר הופך לנמר חושף שיניים. האחות הגרושה היא רק עוד סטריאוטיפ שחוק שמוכיח למה הם לא משפחה מיינסטרימית. בשורה התחתונה, קשה להבין את הדינמיקה המשפחתית, ולמה היא בכלל קיימת.

כל דמויות המאה ה-16 מקבלות זמן מסך קמצני, הן שטוחות עד יאוש, ואין להן כוונות מורכבות מידי. תגידו תודה שהם יודעים קרוא וכתוב.... או משהו כזה. אין הסבר אחר למה כל היהודים שם (כולל הרב הצדיק וראש הקהל התחמן של קהילת אתרא-קדישא דפראג) קטני מוחין וחדלי אישים, כשבמקביל הדמות היחידה שיש לה קורטוב מן התחכום שיהיה שווה ערך אמיתי ליוחנן היא אוסביו הגוי הספרדי.
_______________________________________________________________________________________________________

ומה עם העלילה ? האמת, אחת העלילות היותר מטורללות שיצא לי לקרוא.

הקצב שלה נע בין זה של צב פרה-היסטורי לזה של צבי שכלבי הציד של הרוזן וצלאב דולקים אחריו.
שני קווי העלילה המקבילים מתנהלים כל אחד בקצב משלו וזה הגיוני ונסבל. אבל ככל שהם מתקרבים להתלכד, העלילה הופכת כל כך קופצנית ולא צפויה שקשה לעקוב ולזכור מי הפעם חטף את יוחנן, מי החליף את התרמיל, מי לא יודע צ'כית ומי חושב שהוא צועני.

כל התערובת הזו של התרחשויות מהירות ולא צפויות ואז הליכה איטית ביער לסירוגין בצירוף הופעה לא צפויה של דמויות שמופיעות ונעלמות במהירות של כדור שלג שחוטפים בפרצוף, מתישה נורא והתוצאה הסופית נראית כמו סלט כרוב אדום צ'כי.

ואם כבר עלילה נפתלת ורבת התרחשויות - הכי יתאים לנו האקדח של צ'כוב – אז לא. על פי הכלל הזה, הוצגה לנו טבעת מוזרה בתחילת מסעו של יוחנן והיא מקבלת משמעות עלילתית ומשרתת אותו בהמשך הסיפור.
לעומת זאת יש את סבא אמנון שנותן ליוחנן אבן שיכולה להחזיר אדם שחזר בזמן... אבל זהו. אין שום הסבר מיהו האמנון הזה, מהי משמעות האבן, מה הקשר שלו לכל זה ומאיפה סבא זקן יודע על חורים שחורים שבולעים את האור ואפשר לעבור דרכם את גבולות המרחב והזמן ?
ויש את מויש. נו, ההוא שצץ פתאום, סטייל דאוס אקס מכינה בגישת "חשבת שאתה צדיק גדול, אח'שלי? תחשוב שוב".

ובמילים אחרות: יש רעיון, אבל אין עורך.

_______________________________________________________________________________________________________

ואם ניגש לתמה המרכזית בספר שהיא לא רק צידוק להיותו מותחן מד"ב אלא גם מתייחסת למסע המוסרי שבו - המסע בזמן.
כאן נמצא אחד ההיבטים המהותיים של הספר, אחד ממוקדי המשיכה המסחריים שלו כמותחן מז'אנר פחות נפוץ — וגם אחת מנקודות הכשל הגדולות שבו.

הניסיון לכתוב סיפור מסע בזמן מצריך בחירה ברורה באחת מהתיאוריות הקיימות (זמן מעגלי, יקומים מקבילים, שינוי קו ההיסטוריה וכו') — או לפחות הצעה קוהרנטית שמחזיקה היגיון פנימי.
בספר הזה, לא ברור באיזו תיאוריה הסופרת בחרה. יש רמזים למושגים מדעיים כמו "חור שחור", "קו זמן" ו"פרדוקס הסבא", אבל הם נזרקים לחלל הסיפור באקראי, בלי עוגן או הקשר ברור. ניכרת ההשפעה של יצירות אחרות על מסע בזמן, אבל נראה שאת ההיגיון היא לא לקחה משום מקום, כי הוא פשוט לא שם.

העיקרון היחיד שניתן היה לסחוט במאמצים מחשבתיים וידע מקדים על תת-הז'אנר של מסע בזמן, הוא תאוריית הזמן המעגלי (כמעין ביצה ותרנגולת) ומה שקורה בעתיד קורה כי הוא כבר קרה בעבר ומי שחוזר לעבר יגרום בסופו של דבר למה שקרה בעתיד, לקרות שוב. "מה שהיה הוא שיהיה" נשמע לנו מוכר ?
בספר, על פניו זה פשוט לא עובר.
אם לא ידע מקדים מספרים אחרים על מסע בזמן, לא היה הרבה סיכוי להבין את העיקרון כאן. כוס אדומה ? חתול מרוט ? בעיקר הבנתי שלא הבנתי כלום.

התוצאה מרגישה כמו קונספט מסקרן שהתחיל טוב, אך ננטש באמצע הדרך — או לא נחקר עד הסוף.

_______________________________________________________________________________________________________​

בתחילת הספר, נדמה שיוחנן עובר תהליך עמוק ומשמעותי.
הוא נשלח הרחק מהעולם המוכר לו, מאבד אט־אט את החפצים, התמיכות והזהויות שהגדירו אותו — ונשאר הוא. לבד. מול עצמו ומול ריבונו של עולם.

זהו מהלך ספרותי יפהפה.
אבל הוא נקטע מהר מדי.

בחצי השני של הספר, יוחנן עסוק בעיקר בריצות, סכנות, התחמקויות, תלבושות ותפניות עלילתיות.
אין לו זמן לעצור. אין רגע אחד שבו מרגישים שהוא באמת עובר התמרה — רוחנית, רגשית או מוסרית.
העומק שהיה — נעלם, והחיפזון משתלט.

_______________________________________________________________________________________________________​


מיה קינן ידועה ככותבת יחידה במינה. העושר הלשוני, הדיוק והשיטתיות שלה נדירים. לא כאן.
הספר הזה מבחינת כתיבה הוא נפילה. ביחס לסופרת עצמה שהציבה סטנדרט גבוה של כתיבה, אבל לא רק. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת אבל היא גולשת בין משלבים נמוכים וגבוהים בלי היגיון. יהודי בן המאה ה-16 ישתמש בסלנג כמו "הכל טוב" ואדם בן המאה ה-21 ידבר במשלב גבוה יותר.
לכך מצטרפים גם משפטים ואמרות כנף שכמו שאומרים יהודים טובים "באידיש נשמעים יותר טוב", מחליקים להם בקלילות בין צ'כית לגרמנית למרות שזה ממש לא הגיוני (צ'כית וגרמנית לא דומות אפילו קצת ושייכות לשתי משפחות שפה שונות, ומי מדבר על זה שבתקופה ההיא דיברו בניב אחר של גרמנית ובצ'כית עתיקה יותר מזו שאליה לכאורה מתייחס הספר?). באופן כללי הספר מאוד לא עקבי בסגנון הכתיבה שלו ואולי זה מפני שבניגוד לספרים הטובים יותר של הסופרת, נכתב בהמשכים בעיתון, ועם דדליין צפוף יותר.

הספר נכתב, באופן חריג לסופרת, בגוף ראשון מנקודת מבטן של כמה דמויות. זה דווקא היה החלק הטוב יותר בספר. הדיאלוג הפנימי של יוחנן לא מטיפני בעיניי, הוא היה אנושי, אמיתי ומרתק. והוא היה החלק הטוב היחיד כמעט בספר. זה שהוא נוזף בעצמו ומשוחח עם עצמו בראש, או מפנטז איך הוא נגרר בשלג על כמה ריבועי קומיקס, היה משעשע, כנה ומודע לעצמו. אהבתי.

והקטע בו נסדק קלות הקיר הרביעי "זוכר את הקומיקסים על הגולם? איך היה התחקיר שלהם? עשו עבודה טובה לדעתך?" היה משעשע ומספק בהחלט, וסיפק קריצה רבת משמעות שהוחלפה בין הסופרת לקוראים על מאחורי הקלעים של כתיבה ספרותית והתחקיר המלווה אותה.
רק מה? חבל שכאן הקוהרנטיות של המשלב הלשוני והדיאלוגים היתה מגושמת ומרושלת כמו הגולם בכבודו ובעצמו.

______________________________________________________________________________________________________​

לסיכום, התחושה העיקרית שנשארת לאחר הקריאה היא: זה נכתב מהר מדי.

בעבר כבר ראינו יצירות של קינן שנכתבו תחת מכבש הדד-ליין השבועי בעיתון, אך כאן זה זועק.
התחקיר חלקי ולא עקבי.
העלילה מסתעפת עד בלבול.
הייצוגים של דמויות רגישות מרדדים ומקוממים.
והאורך? 770 עמודים בפונט DAVID קטנטן, עם רווחים צמודים — מייגע, מתיש ולעיתים אפילו מיותר.


זהו ספר עם רעיון שאפתני, אך ביצוע חפוז.
היה כאן פוטנציאל מרתק — אך הוא נזנח לטובת עלילה מתפתלת, תיאורים לא אמינים וחוסר עקביות סגנונית ותכנית.

לא מצטערת שקראתי. אבל גם לא אחזור אליו.
"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה