אחרי שסחב את חומרי הניקוי מאושר עד, מוישי חשב שגרוע מכך לא יכול להיות. הוא המשיך ללכת לכולל כרגיל,
אבל יום אחד התברר לו שטעה. השלב הבא בתוכנית של ציפי היה "ניקוי רכבים".
"מוישי," היא אמרה לו בעודו מנסה לעכל חצי פיתה עם שוקולד וזיתים, "המכונית נראית כמו סניף של מאפיית אנג'ל. יש שם שאריות מהטיול של סוכות, ופירורי ביסקוויטים מהחורף שעבר. קח את השואב התעשייתי, ותחזור רק כשיהיה אפשר לאכול ישירות מהשטיחים – לא שמישהו יאכל שם, חס וחלילה אבל שיהיה אפשר."
מוישי ירד לחניה עם שואב אבק שנראה כמו, פצצת מצרר אחרי שיגור. הוא התחיל לשאוב בלהט, נלחם במקומות המסתור שבין המושבים. לפתע, הצינור השתנק. "קלאק" מתכתי נשמע, והשואב התחיל להוציא עשן שחור ומסריח.
"לא עכשיו," חשב מוישי בייאוש, "רק לא עכשיו." הוא ניתק את השואב המעשן מהתקע והביט בו כאילו בגד בו חבר קרוב. לרגע הוא שקל לעלות הביתה ולהודיע על התקלה, אבל אז הוא הרים את המבט וראה את הצללית של ציפי נעה בנחישות מאחורי החלון. הוא הבין מיד שאין לו לאן לברוח.
"לשרוד זה הסוד", הוא סינן לעצמו ולקח נשימה עמוקה [של אבק]. מכורח המציאות, וכשגבו אל הקיר, מוישי הפשיל את שרווליו באנחה כבדה.
הוא הכניס את ידו עמוק לתוך החריץ האפל והמאיים שמתחת למושב הנהג, מגשש בחשיכה בין קפיצים חלודים ופירורים דוקרניים.
ראשונים יצאו שלושה מסטיקים ורודים שאיבדו את הצורה שלהם והפכו למאובנים מתקופת בית שני, אחריהם בקבוק הוויסקי הקטן שמוישי החביא שם "ליתר ביטחון" לפני פורים ושכח מקיומו, ומוצץ ישן ומצהיב.
לרגע, מוישי לא הבין מה הוא רואה. הוא ניגב את האבק מהמוצץ. זה היה המוצץ האהוב של שמוליק, בנם הבכור, זה שנעלם לפני שנים. בבת אחת, שטף אותו גל של זיכרונות. הוא זכר את הלילות הלבנים שבהם שמוליק הקטן בכה בלי הפסקה, בכי שקרע את קירות הבית. בכי שרק המוצץ הזה ידע להשתיק. הוא זכר את הבהלה שאחזה בהם כשגילו שהמוצץ נעלם, את החיפושים הנואשים בכל פינה, את ההבטחות לילד הקטן שאולי ימצאו אותו "מחר".
מוישי חייך במרירות. "אז כאן היית כל השנים, בוגד קטן," הוא לחש למוצץ. הוא זכר את הכאב בלב כששמוליק נרדם בסוף הלילה, בלי מוצץ, אחרי שעות של בכי. מי היה מאמין שדווקא עכשיו, בשיא הלחץ של פסח, הוא ימצא פיסת עבר כזאת?
הוא הביט בבקבוק הוויסקי, ובמוצץ של שמוליק, וחשב להעלות אותם הביתה ולתת לציפי להחליט מה יהי גורלם .
אבל אז, משהו משך את העין שלו עמוק יותר בפנים, צמוד למסילה של הכיסא. פינה של נייר חום ומקומט.
הוא הכניס את היד שוב, נאבק בקפיצים החלודים, ושלף החוצה מעטפה דהויה. "מה זה עכשיו?" רטן לעצמו, "עוד רשימה מקייטנת תרפ"ט?"
הוא פתח את המעטפה בזהירות, והלב שלו החסיר פעימה. בפנים, מקופלים ושקטים, נחו חמישה שטרות של מאתיים שקל. זה היה הכסף שהוא הכין בשביל להחזיר את ההלוואה מיענקלביץ' השכן שלקח כדי לסגור את הקנייה של סוכות, ובמשך חצי שנה הוא היה בטוח שהוא איבד אותו בדרך להחזיר לו. הוא זכר את הבושה כשעבר ליד יענקלביץ' במדרגות, ואת התירוצים המגומגמים על "הצ'ק שבדרך".
מוישי הרגיש שהעייפות העצומה שהייתה לו נעלמה כאילו לא הייתה. הוא הביט למעלה אל החלון בקומה השלישית. ציפי עדיין עמדה שם, מתיזה ספריי כחול על הזכוכית בתנועות נמרצות של לוחמת למען איכות הסביבה. היא לא ידעה שמתחתיה, בתוך המאזדה המיוזעת, בעלה הפך הרגע לאדם העשיר ביותר בשכונה.
הוא ליטף את המעטפה שבכיס המכנסיים, הרגיש את עובי השטרות, וחייך לעצמו. עכשיו, כששואב האבק שבק חיים והוציא עשן כמו קטר ישן, הוא לא נלחץ. הוא פשוט לקח סמרטוט לח והתחיל לשפשף את הריפוד, כשהסימפוניה החמישית של בטהובן מלווה אותו בשריקות.
הוא ידע שבערב, כשיענקלביץ' יעבור לידו בבית הכנסת, הוא סוף סוף יוכל להסתכל לו בעיניים ולהגיד 'יענקלביץ', הצ'ק הגיע.
הוא הביט פעם אחרונה במוצץ של שמוליק ובוויסקי, והחליט להשאיר אותם בשקית הזבל. יש דברים שצריך לבער מן העולם, ויש דברים – כמו אלף שקל וקצת שקט נפשי – שצריך פשוט לנצור.
הוא עלה במדרגות, שתי מדרגות בכל פעם, מוכן ומזומן למשימה הבאה של ציפי.
"מוישי נעמד מול דלת הבית, ניער מעצמו את פירורי הביסקוויטים האחרונים והחליק את המעטפה עמוק פנימה. הוא פתח את הדלת וראה את ציפי מגרדת המקרר.
בלי להסתובב היא שואלת אותו "האוטו נקי?" "כשר וישר" ענה מוישי
"אפילו מצאתי שם כמה דברים מהעבר" אמר בחיוך, הוא רק שכח לציין שחלק מהעבר הזה הגיע עם דיוקנו של נתן אלתרמן. ובניגוד למוצץ של שמוליק ולוויסקי את זה הוא לא הולך לבער.



Reactions: סלום, תשעים ותשע, - אסתר - ועוד 16 משתמשים19 //