הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #61
בס"ד פרק 45
ראובן
ראובן
״בוא״, קולו של קלאם מחוספס, ״אין לנו את כל היום. אם אתה רוצה לישון כאן אתה מוזמן״. לפתע עלה על שפתיו חיוך מכוער, ״תאמין לי שאין אחד שמעדיף לישון פה. כדאי לך לנצל את ההזדמנות שמציעים לך מיטה לישון״.
אני מהדק את שפתיי הלחות. שותק.
״מכונן, קח אותו למקום השינה!״ קלאם פוקד, מעביר מבט עז כלפי הקשיש שנראה עתה כזקן יותר מתמיד.
״בוא״, הקשיש מקמץ במילים. מסמן לי לצעוד אחריו.
שקט אני הולך בעקבותיו של הקשיש. צעדיו היו כבדים הפעם ונגררו על חול המדבר, משאירים אחריהם שובל של אבק דק שנתלה באוויר. הוא לא הסתכל לאחור. גם אני לא. לצערי אין למה.
אולי לקלאם בעל העיניים השחורות והמבע האכזר שרק מצפה לתפוקת עבודה.
הירח היה תלוי מעלינו כסלע לבן וקר, מטיל צללים ארוכים ומעוותים בין האוהלים ומבני האבן הנמוכים. הקשיש עצר ליד מבנה ארוך וחד-קומתי, שקירותיו היו עשויים אבן גיר בהירה שספגה את חום היום ופלטה אותו עתה בנשימות חמימות ויבשות. זה היה המקום שבו העורות הופכים מחומר גלם גס ליריעות רכות המשרתות את נכבדי השבט.
"כאן", הקשיש לוחש, קולו נשמע כשפשוף של נייר פפירוס ישן. הוא החליק את ידו אל תוך קפלי בגדו. "הריח כאן הוא רק זמני. לא תרגיש אותו יותר אם תשהה פה כמה לילות. בכל אופן זה מקום נחמד, אתה עוד תתרגל אליו ואל קלאם. הוא לא קשוח כל כך לפעמים״, הקשיש מעביר מבט מתנצל. ״בכל אופן אתה אדם טוב. אנשים טובים מסתדרים פה די טוב״.
הוא פתח דלת עץ כבדה, והצחנה הכתה בי. זה היה עירוב של מלח גס, תמציות צמחים וריח עמוק של בעלי חיים.
בפנים, שורות של גיגיות חרס ענקיות עמדו במרכז החלל, מלאות בנוזלים כהים ששיקפו את אור השמש שחדר מהחרכים בגג. על הקירות היו תלויים עורות עצומים. מתוחים. רצפת האבן הייתה חלקה משומן ומלח. מבריקה.
הקשיש הצביע לעבר פינה מרוחקת, שם נערמו יריעות עור יבשות, כאלו שכבר עברו את תהליך הריכוך הראשוני. "התנאים פה לא כל כך נוחים. קלאם לא מביא מיטות כי הוא מפחד שישאלו שאלות. הם יודעים שיש לו עובדים, הבעיה היא שהוא לא רוצה שישאלו מי העובדים פה״. הקשיש לוגם אוויר. מרצין. ״תדע כלל: אף פעם לא כדאי לעורר שאלות מיותרות״.
אני מהנהן בכח. אני יותר מדי מהנהן כאשר אני עם הקשיש. אולי מפני שאני רק רוצה ללכת מפה.
מתיישב על הערמה הקשיחה. המגע של העור המעובד חלק וקריר. אני נושם את אדי המלח והסיד. זה כבר פחות מפריע לי ממקודם.
השמש עדיין לא שקעה על פי האור המוקרן פנימה. נושם עמוק ומתחיל להתפלל.
יודע שאני לא לבד בשום צעד. אך קשה לי עד מאוד להרגיש, לא לדעת. אך שמשהו מהשגרה נשבר, קל יותר להביט למעלה ולהרגיש עטוף.
לא לבד.
אני מהדק את שפתיי הלחות. שותק.
״מכונן, קח אותו למקום השינה!״ קלאם פוקד, מעביר מבט עז כלפי הקשיש שנראה עתה כזקן יותר מתמיד.
״בוא״, הקשיש מקמץ במילים. מסמן לי לצעוד אחריו.
שקט אני הולך בעקבותיו של הקשיש. צעדיו היו כבדים הפעם ונגררו על חול המדבר, משאירים אחריהם שובל של אבק דק שנתלה באוויר. הוא לא הסתכל לאחור. גם אני לא. לצערי אין למה.
אולי לקלאם בעל העיניים השחורות והמבע האכזר שרק מצפה לתפוקת עבודה.
הירח היה תלוי מעלינו כסלע לבן וקר, מטיל צללים ארוכים ומעוותים בין האוהלים ומבני האבן הנמוכים. הקשיש עצר ליד מבנה ארוך וחד-קומתי, שקירותיו היו עשויים אבן גיר בהירה שספגה את חום היום ופלטה אותו עתה בנשימות חמימות ויבשות. זה היה המקום שבו העורות הופכים מחומר גלם גס ליריעות רכות המשרתות את נכבדי השבט.
"כאן", הקשיש לוחש, קולו נשמע כשפשוף של נייר פפירוס ישן. הוא החליק את ידו אל תוך קפלי בגדו. "הריח כאן הוא רק זמני. לא תרגיש אותו יותר אם תשהה פה כמה לילות. בכל אופן זה מקום נחמד, אתה עוד תתרגל אליו ואל קלאם. הוא לא קשוח כל כך לפעמים״, הקשיש מעביר מבט מתנצל. ״בכל אופן אתה אדם טוב. אנשים טובים מסתדרים פה די טוב״.
הוא פתח דלת עץ כבדה, והצחנה הכתה בי. זה היה עירוב של מלח גס, תמציות צמחים וריח עמוק של בעלי חיים.
בפנים, שורות של גיגיות חרס ענקיות עמדו במרכז החלל, מלאות בנוזלים כהים ששיקפו את אור השמש שחדר מהחרכים בגג. על הקירות היו תלויים עורות עצומים. מתוחים. רצפת האבן הייתה חלקה משומן ומלח. מבריקה.
הקשיש הצביע לעבר פינה מרוחקת, שם נערמו יריעות עור יבשות, כאלו שכבר עברו את תהליך הריכוך הראשוני. "התנאים פה לא כל כך נוחים. קלאם לא מביא מיטות כי הוא מפחד שישאלו שאלות. הם יודעים שיש לו עובדים, הבעיה היא שהוא לא רוצה שישאלו מי העובדים פה״. הקשיש לוגם אוויר. מרצין. ״תדע כלל: אף פעם לא כדאי לעורר שאלות מיותרות״.
אני מהנהן בכח. אני יותר מדי מהנהן כאשר אני עם הקשיש. אולי מפני שאני רק רוצה ללכת מפה.
מתיישב על הערמה הקשיחה. המגע של העור המעובד חלק וקריר. אני נושם את אדי המלח והסיד. זה כבר פחות מפריע לי ממקודם.
השמש עדיין לא שקעה על פי האור המוקרן פנימה. נושם עמוק ומתחיל להתפלל.
יודע שאני לא לבד בשום צעד. אך קשה לי עד מאוד להרגיש, לא לדעת. אך שמשהו מהשגרה נשבר, קל יותר להביט למעלה ולהרגיש עטוף.
לא לבד.
אולי היה כדאי לנקד…
Reactions: chaim המלך, טובבבבבבב, צפונבון ועוד 4 משתמשים7 //