דרוש מידע הפתרון למשבר הגיוס? חיים רמון מציע מודל תקדימי: "פטור מטעמי דת כמו לבנות"

דנג"ץ 45958-10-24









1. בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה, מיום 10.9.2024, בבג"ץ 2931/23 (השופט (כתוארו אז) י' עמית, השופטת ד' ברק-ארז והשופטת ר' רונן).



רקע תמציתי ופסק הדין מושא הבקשה

2. המבקשים הם שני אחים המשתייכים לקהילת 'בני היישוב הישן' (חסידי סאטמר). השניים פנו אל בית משפט זה, בעתירה לביטול החלטת המשיב 1, מפקד יחידת מיטב, שדחה את בקשתם להתייצב לפני הוועדה המייעצת למתן פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון (להלן: הוועדה). זאת, על מנת שיוכלו לקבל, בסופה של הדרך, פטור משירות צבאי, מכוח סמכותו של שר הביטחון, המעוגנת בסעיף 36(1) לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: חוק שירות בטחון), מטעמי מצפון.



3. בעתירה נטען, כי התנגדות המבקשים לגיוס יסודה בתפיסה דתית, שלפיה עד בוא הגאולה אסורה עליהם השתתפות בכל גוף צבאי באשר הוא; השקפה דתית זו, כך הוסבר, נובעת מן האופן שבו מבינים המבקשים את סוגיית 'שלוש השבועות' בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, קיא, א). בשל התפיסה המתוארת, טענו המבקשים, כי יש לפטור אותם משירות צבאי מטעמי מצפון, וכי אין הצדקה להחלטתו של המשיב 1, להתייצב על דרכם ליעד זה. כלל שופטי ההרכב מצאו כי דין העתירה להידחות, אך דרכיהם לעבר מסקנה זו – לא היו זהות.



4. את חוות הדעת העיקרית כתב השופט (כתוארו אז) עמית. לאחר שפרש רקע כללי לדיון – הן באשר לחובת הגיוס, הן בהתייחס לחריגיה השונים, שבהם גם הפטור מטעמי מצפון – ניגש ליישׂוּם הדברים בנסיבות דנן. בעשותו כן, מצא שני טעמים אשר מובילים, כל אחד מהם לבדו, לדחיית העתירה.



5. הטעם הראשון, הוא שמדובר, הלכה למעשה, בסרבנות סלקטיבית, להבדיל מסרבנות מלאה – כאשר הדין מכיר רק באחרונה כעילה לפטור משירות צבאי, אך לא בראשונה. צוין, כי לפי הפסיקה "רק פציפיסטים זכאים לבקש פטור מלא משירות", בעוד שחרף טענות המבקשים בנדון, לא ניתן לראותם ככאלה. כך, שכן קשה לראות כיצד 'שלוש השבועות' – שעליהן סומכים המבקשים את השקפתם הדתית, כאמור – מובילות לפציפיזם כללי, חלף התנגדות לשירות בצבאו של עם ישראל, ורק בו. לפיכך נקבע, כי סרבנותם – סלקטיבית; כזו שאינה מצדיקה פטור מגיוס.



6. הטעם השני, הוא שסרבנות המבקשים 'לוקה' גם באופי קבוצתי, ולא אינדיבידואלי, כאשר גם בשל טעם זה אין בה כדי להוביל להענקת פטור מחובת הגיוס. הוסבר, כי אפילו תתקבל "טענת [המבקשים] כי אמונתם של בני הקהילה היא גם אמונתם האישית ומבטאת את תפיסת עולמם, הרי שהיא נטועה באמונה המנחה את קהילתם באופן שמקנה לבקשתם נופך קבוצתי-קהילתי, אשר חותר למתן סעד קבוצתי, ואינו מתאים 'למסלול' פטור מטעמי מצפון [...]. בהקשר זה יוטעם כי סמכותו של שר הביטחון מכוח סעיף 36 לחוק שירות ביטחון נסקרה בהרחבה ב[בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481 (1998) (להלן: עניין רובינשטיין)], שם נקבע כי הסמכות הכללית מכוח הסעיף מוגבלת למתן פטור אינדיווידואלי בלבד, ואיננה מתפרסת גם להענקת פטור כללי". עוד הוזכרה בהקשר זה, "הנמקת המשיבים כי קבלת בקשת [המבקשים] טומנת בחובה השלכות רוחב אפשריות": עלִיה דרמטית במספר הפונים אל הוועדה, באופן שעלול לשבש את פעילותה; וכן הרחבה של היקף הפטור המצפוני, אשר מנוגדת לגישה שלפיה יש לחתור לצמצומו, בשל פגיעתו ב"ערכים הנטועים ביסוד קיומנו המשותף במדינה" – דברים שהם "נכונים במיוחד כיום, בהינתן האיומים הביטחוניים חסרי התקדים על המדינה ועל אזרחיה".



7. השופטת רונן הצטרפה למסקנתו של השופט עמית, אך הסתייגה מחלק מהנמקותיו. את דחייתה את העתירה, הטעימה בהשלכות הרוחב השליליות שעשויה להביא עִמה הכרה בסרבנותם של המבקשים, בכל הנוגע לביטחון המדינה ולשוויון בין אזרחים (שיקול שבו הכירה הפסיקה לצורך הכרעות בכגון דא – בג"ץ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נז(1) 726 (2002)). לדבריה, "ישנו חשש לא מבוטל כי הכרה בסרבנות מצפון מבוססת צו דתי, משמעה הלכה למעשה מתן פטור לכל בני קהילתם של [המבקשים] המחזיקים בתפישת עולם מצפונית דתית דומה לזו של [המבקשים] (כפי שעולה מההליכים הקודמים בעניינם של [המבקשים]). יתרה מזאת, נוכח הרגישות הגבוהה של קבוצות דתיות שונות ביחס לגיוס מטעמי פרקטיקה דתית, עולה חשש ממשי כי הכרה בפטור מטעמי מצפון דתיים – תוביל לקושי בהבחנה שבין סרבני מצפון דתיים 'כנים', לבין סרבנים מטעמי פרקטיקה דתית המתחזים לסרבני מצפון".



8. השופטת ברק-ארז גרסה, בדומה לשופט עמית, כי "הפטור המבוקש הוא פטור קבוצתי ממש, פשוטו כמשמעו", מן הסוג שאותו אין בסמכותו של שר הביטחון להעניק, בשים לב לפסק הדין בעניין רובינשטיין – וכי די בכך על מנת לדחות את העתירה. לפיכך, הוסיפה וציינה השופטת ברק-ארז, כי הגם שאכן קיים קושי להלום את טענת המבקשים שלפיה הם פציפיסטים, אשר מתנגדים לשירות בכל צבא שהוא, עם המקור שאליו הפנו – הרי ש"התרשמות זו אינה מעלה או מורידה לצורך ההכרעה במקרה דנן". עוד הבהירה, כי הכרעתה גם אינה מבוססת "על הטעמים המעשיים – הנכונים כשלעצמם – שאליהם הפנתה [...] השופטת רונן".



מכאן הבקשה שלפנַי.



דיון והכרעה

9. על-פי הוראתו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, "נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה [לקיום דיון נוסף] אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף". לאחר עיון, מצאתי כי אף לא אחת מן העילות הנזכרות מתקיימת בדנן; לפיכך, דין הבקשה – להידחות.



10. לשיטת המבקשים, בפסק הדין נקבע, כי "בנסיבות של אמונה דתית המשותפת לבני קהילה דתית מסוימת, המוליכה כל אחד ואחת מבני אותה הקהילה להכרעות מוסריות-מצפוניות פנימיות אישיות בדבר התנגדות לשירות צבאי, ניתן לקבוע כי מדובר הלכה למעשה בבקשה 'קבוצתית' למתן פטור מטעמי מצפון" – עמדה אשר "מרוקנת מתוכן את הפטור המצפוני האינדיבידואלי", ואף מבטאת "פגיעה בכבוד האדם עד כדי ביזוי של ממש", תוך "תפיסה אינסטרומנטלית מכנית של האדם, המושם ככלי ריק". על-פי הנטען, "חידוש מפליג" זה, "שאין לו תימוכין בפסיקה או בספרות והוא בעל השלכות נרחבות על סוגיית הפטור המצפוני" – משמעותו כי לפנינו הלכה אשר "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה", נכון לקיים בה דיון נוסף.



11. אין בידי לקבל את הטענה, שכן איני מוצא בפסק הדין את שמייחסים לו המבקשים. אכן, הן השופט עמית, הן השופטת ברק-ארז, נימקו את דחיית העתירה בכך שמדובר בטעמים מצפוניים אשר מאפיינים את הקהילה שאליה משתייכים המבקשים. ברם, יש לשים לב, כי בניגוד לטענות המבקשים, קביעה זו לא הובילה להפחתה בחשיבותם של הערכים שעליהם נשענת תפיסת עולמם האמונית והדתית של המבקשים, או כל דבר מעין זה. משמעותו של זיהוי הטעם המצפוני עם עמדתם של רבים נוספים מקהילת המבקשים, נבעה אך ורק מן המסגרת שבגדרה מוענק פטור מטעמי מצפון – סמכותו של שר הביטחון, אשר מעוגנת בסעיף 36(1) לחוק שירות בטחון (ראו, למשל: בג"ץ 2383/04 מילוא נ' שר הביטחון, פ"ד נט(1) 166, 176-175 (2004)). באשר לאותה סמכות נקבע, בעניין רובינשטיין, כי כוחה יפה רק עד כמות מסוימת של מקבלי פטור, אך לא מעבר לכך (ראו, למשל, שם, עמודים 530-529). לפיכך, במישור זה – ובו בלבד – פעל בדעת הרוב זיהוים של טעמיהם המצפוניים של המבקשים, עם אורחות חברי קהילתם; אין להעמיס עליו משמעויות שאין בו, ובפרט לא כאלה שעניינן הפחתה בחשיבותם של הטעמים המצפוניים (ראו, בהקשר זה, את דברי השופט עמית, בפסקה 23 לחוות דעתו; את דברי השופטת ברק-ארז, בפסקה 2 לחוות דעתה; וכן את האופן שבו הוצגה שיטתם על-ידי השופטת רונן, שכרכה את הזיהוי הקבוצתי עם פסק הדין בעניין רובינשטיין, בראשית פסקה 5 לחוות דעתה).



12. בהקשר זה אוסיף, כי אפילו הייתי מקבל את הדרך שבה משקיפים המבקשים על פסק הדין, כך שיש בדברים משום חידוש מסוים, בכל הנוגע להתמודדות עם מצב שבו בא מאן דהוא עם בקשה לפטור אישי, כאשר זו נושאת הלכה למעשה אופי קבוצתי – הרי שמדובר, לכל היותר, בהנחת "נדבך חדש על הלכות קיימות, בבחינת 'פיתוח עיוני' רגיל של הדין"; במצב דברים זה – ובייחוד משמסירים מפסק הדין את ה'מטען' שביקשו להוסיף לו המבקשים, בדמות הפחתה במשקל ערכיהם ואמונותיהם – הרי ש"אין מקום לסטות מהכלל שלפיו 'ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני של בית משפט זה [...] בלא שיש צורך לאשר כל הלכה חדשה על-ידי עריכת דיון נוסף בה'" (דנ"א 5535/23 המשבב אייץ. אמ. טי. אס. בע"מ נ' בוכריס, פסקה 13 (26.12.2023) והאסמכתאות שם). אין מדובר אפוא בקביעה אשר "מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה", מוצדק להעמידה לדיון נוסף.



13. עוד הצדקה להיענות לבקשתם, מוצאים המבקשים בהלכה נוספת, שאף אותה סבורים הם כי ניתן לדלות מפסק הדין, ושלפיה "שר הביטחון אינו רשאי ליתן פטור קבוצתי משירות ביטחון בהתאם לסמכותו לפי סעיף 36 לחוק שירות ביטחון, בכל מצב שהוא ובלא קשר לנסיבות העניין ולגודלה של הקבוצה". קביעה זו, לשיטת המבקשים, מנוגדת לפסק הדין שניתן בעניין רובינשטיין, "שהתבסס על סבירות פעולתו של שר הביטחון ולא על סמכותו", ושבו נקבע רק כי השר "אינו רשאי ליתן פטור קבוצתי בנסיבות שבהן גודל הקבוצה עולה כדי 'הכמות עושה איכות', שאז עסקינן בהסדר ראשוני המחייב עיגון בחקיקה ראשית". מטעם זה, כך גורסים המבקשים, לפנינו הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון", ונכון לקיים בה דיון נוסף.



14. גם טענה זו – לא אוכל לקבל. תחילה אציין, כי הטענה שלפיה יסודו של פסק הדין בעניין רובינשטיין, בבחינת סבירות פעולתו של שר הביטחון, להבדיל מגבולות סמכותו – מעוררת קושי, לשון המעטה. כך, שכן הנשיא א' ברק ציין שם מפורשות, כי "מאז פסק דיננו ב[בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441 (1988)] חל שינוי מהותי בתפיסתנו את המבנה החוקתי שלנו. הכלל הבסיסי בדבר ההסדרים הראשוניים התחזק, והדבר משפיע על פרשנותה של הסמכות שהוענקה בחוק שירות בטחון לשר הביטחון ועל הבנתה של הפסיקה שפירשה סמכות זאת. [...] כל אלה מהווים 'נסיבות חדשות' המצדיקות פרשנות חדשה לסמכות הישנה. [...] לאור מסקנתנו זו אין לנו צורך לנקוט עמדה באשר לאופן השימוש בשיקול-הדעת של שר הביטחון" (עמודים 530-529; ההדגשות הוּספוּ – נ' ס'). ברי, אפוא, כי בפסק הדין נדונה סמכותו של שר הביטחון, תוך שנקבע כי זו מוגבלת לפטורים בכמות מסוימת, כאשר מעבר לה 'הכמות עושה איכות', ונדרש הסדר ראשוני מבית מדרשה של הרשות המחוקקת. לפיכך, במישור זה איני מוצא את הסתירה שעליה מצביעים המבקשים בין פסק הדין מושא הבקשה, לבין עניין רובינשטיין.



15. הוא הדין גם לגבי הטענה, כביכול פסק הדין שינה מעניין רובינשטיין, בכך שנשללה בו סמכות שר הביטחון ליתן כל פטור קבוצתי שהוא, אפילו "לקבוצה של שלושה מבקשים", שכן פטור כאמור מצריך הסדר ראשוני. אמנם כן, המבקשים האריכו להראות, כיצד פסק הדין מושא הבקשה כולל שלל התבטאויות שזהו, לכאורה, פשוטן; ואולם, מתקשה אני לראות באותן אמירות משום שינוי וסטיה מהלכת רובינשטיין, אשר נהוגה עמנו מזה למעלה מחצי יובל. כך, שכן שלושת חברי המותב בפירוש התייחסו כל העת לעניין רובינשטיין, ואף ביקשו ליישם את האמור בו בנסיבות דנן. לא כך נראים שינוי וסטיה מפסיקה ותיקה ומושרשת. בהמשך לאמור, אפילו הייתי מקבל את הטענה בדבר קיומו של מתח מסוים בין פסק הדין מושא הבקשה, לבין עניין רובינשטיין – ודאי שאין זה מקרה שבו "בית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש", כפי הנדרש לצורך קיום דיון נוסף (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גודלמן (19.8.2002); ראו גם: דנ"מ 3387/22 ביירחטריאן נ' נתיב – לשכת הקשר, פסקה 8 (21.9.2022)).



16. משמצאתי כי פסק הדין אינו כולל את שתולים בו המבקשים, בכל הנוגע לסטיה ושינוי מהלכת רובינשטיין הוותיקה, הרי שטענות המבקשים באשר לגודל קהילתם, ולשאלה אם מדובר בקהילה שניתן לומר עליה כי 'הכמות עושה איכות' – היא שאלה ישומית, עובדתית; בכגון דא, כידוע, אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף (ראו, למשל: דנג"ץ 8479/99 התאחדות ענף הקולנוע בישראל נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, פסקה 7 (6.6.2000)).



סוף דבר, שהבקשה לדיון נוסף – נדחית.



המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים, בסך של 7,500 ₪.



ניתנה היום, י"ד כסלו תשפ"ו (04 דצמבר 2025).