אתגר אתגר דו שבועי - דואר חוזר

צביה ר. · 1/1/26

זוכרים את הימים שבהם מכתב היה הרבה יותר מאותיות קרות על מסך ולחיצה קלילה על 'שלח'?
גם אתם מתגעגעים למריחות הדיו הכחול על דף שורות מה'אמצע של המחברת'? לקרעי המעטפה הפזורים (כי למי יש סבלנות לפתוח את הלשונית כמו שצריך), ולהתרגשות כשעוד בול הצטרף לאוסף?

טוב, זה לא ממש קשור לאתגר. סתם כדי לבדוק בני כמה אתם

ועכשיו למה שבהחלט קשור:

באתגר הפעם עליכם לכתוב מכתב.

מי המוען? מי הנמען? מה הנושא? – בחירה חופשית שלכם.
זה יכול להיות מכתב אישי לחבר/ה, מכתב מהנהלת בית הספר להורים, מכתב מוועד הבית לשכנים, מילד להורים או להפך, מחברת החשמל לסרבני תשלום, מכתב פיטורין ממעסיק לעובד, ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם, והיא טובה.

רגע, עוד לא סיימנו.

סיימתם לכתוב? הכנסתם למעטפה? הדבקתם בול? שלחתם? חיכיתם נצח שדואר ישראל ייזכר מה תפקידו בעולמו? הנמען הנרגש / הנבוך / הכועס / המשועשע קיבל סופסוף את מכתבכם?

מצויין.
עכשיו הגיע הזמן להחזיר תשובה.

כתבו מכתב תשובה, ו- שימו לב - עליכם לכתוב אותו בסגנון או ז'אנר שונה מזה שבו כתבתם את המכתב הראשון.

אם המכתב הראשון היה רשמי ופורמלי, מכתב התשובה יהיה משתפך ורגשני.
אם הראשון היה קליל ומצחיק, מכתב התשובה יהיה נוגע ללב.
אם הראשון היה סוג של סיפור או מונולוג, מכתב התשובה יהיה שיר.
אם הראשון נכתב במשלב מליצי, התשובה תהיה עממית.

אלו רק דוגמאות. סומכת על היצירתיות שלכם שתפתיע עם סגנונות מעניינים ושונים.

לסיכום 'מברקי' – עליכם לכתוב שני מכתבים: מכתב פניה ומכתב תשובה, כל אחד מהם בסגנון שונה.

כמה דגשים:

המבנה – מבנה מובהק של מכתב (פניה אל הנמען, גוף נוכח, חתימת המוען).
סגנון כתיבה תואם מוען ותואם תוכן.
כדי להקל על העומס בתיבת הדואר – אורכם של שני המכתבים יחד לא יעלה על 750 מילים.

- האתגר יינעל אי"ה בעוד שבועיים, יום חמישי כ"ו בטבת.

בהצלחה רבה!
מחכה לתיבה מתפקעת : )

תגובות, שאלות, ומכתבים למערכת – בנספח.

הל בר · 3/1/26

שירה!!! שומעת?!
המורה לא שמה לב, אבל כל החצאית שלה למטה נראית כמו יצירת אמנות מופשטת – כתמי אקונומיקה בכל מקום. ראית?
מתאים לה לצאת מהבית בלי מבט אחד במראה.
אין עוד מורה רחפנית כמוה – בהתחייבות!
זו אישה שמחפשת את המשקפיים כשהם על העיניים, את העט כשהוא תקוע לה על האוזן, ומכניסה את הסלולרי למקרר ואז מתפלאת לאן הוא נעלם.
היא מתקשרת לחברה כדי להתלונן על המנהלת, בלי לשים לב שהיא התקשרה למנהלת בעצמה.
כשמישהו מצלצל אליה? היא מרימה את שלט המזגן ואומרת: "הלו?"
בקופת חולים היא מזדהה עם כרטיס אשראי.
הבגדים על הספה שבועיים – מי שרוצה גרביים, מוזמן לחפש שם.
והגדולה? יוצאת לחוג, חוזרת, ואמא שלה מופתעת: "מאיפה נחתת פתאום? מה לא היית פה כל הזמן הזה? אהה נכון, יש לך חוג בראשון..."
במקרר? ממרח אבוקדו מלפני חודש.
הרופאת שיניים מחכה למטופלת שלא מאחרת – פשוט לא מגיעה.
הבחור בישיבה מתקשר להזכיר לה שהיום שישי וצריך לבשל.
התיק החדש שקנתה בתחילת שנה? יושב במדור אבידות של מטרופולין.
וכל בוקר היא מחפשת אותו שוב ושוב, לא מבינה לאן נעלם.
המבחן בתורה שהבטיחה להחזיר? כנראה כבר במתקן גניזה, כי בלי לשים לב היא שמה שם את כל הערימה.
בקיצור – אם יש תחרות "רחפניות בעולמנו", היא לוקחת מקום ראשון בלי למצמץ.

לכבוד: מוריה, שירה וכל מפיצי השמועה בכיתה
מאת: המורה
נושא: תגובה רשמית לפתק שנמצא במסע דיפלומטי בין השולחנות

שלום לכולן,
למען הסדר הטוב, אבקש להבהיר את הסוגיות שעלו בפתק:
ראשית, תודה על תשומת הלב לפרטי הלבוש שלי. אכן, החצאית שלי היא יצירת אמנות – קוראים לזה "אקונומיקה אקספרסיוניסטית". זה טרנד עולמי, פשוט הקדמתי את זמני.
לגבי המשקפיים? נכון, לפעמים הם על העיניים ואני מחפשת אותם. זה לא בלבול – זו בדיקת ערנות לתלמידות. מי שמגלה ראשונה – מקבלת בונוס במבחן.
הטלפון במקרר? זה לא טעות, זה ניסוי מדעי: כמה זמן סוללה מחזיקה בקור.
שלט המזגן במקום טלפון? זה נקרא "שיחה בטון קריר".
הבגדים על הספה? זה לא בלגן, זו תערוכה מתחלפת. מוזמנות להתרשם בתיאום מראש.
והבת הגדולה? אני לא מופתעת שהיא חוזרת מהחוג – אני פשוט בודקת אם היא יודעת להיכנס בלי רעש.
הממרח אבוקדו במקרר חודש? זה לא פג תוקף, זה מתכון קולינרי חדש שאני מנסה.
הרופאת שיניים? אני נותנת לה זמן איכות עם עצמה. בשביל זה קבעתי את התור, אני מכירה אותה ויודעת שהיא צריכה את זה..
לגבי יום שישי כשיהיה לך בן בישיבה תביני שהוא פשוט מתגעגע.
התיק במדור אבידות? טוב אין לי תשובה על זה, באמת לא נעים, עלה לי הרבה כסף.
המבחן בתורה? את פשוט לא היית בשבוע שעבר כשהחזרתי אותו יום אחרי שעשיתן אותו, לא נורא, רחפנות זו תכונה אנושית, קורה.
לסיכום: תודה על הדאגה, אבל תזכרו – מי שמחפשת את הראש שלי בעננים, שלא תתפלא כשאני תופסת לה את הפתק!
בברכה,
המורה שהחליקה על שלולית של המנקה היום בבוקר.

פסק-זמן · 3/1/26

אדוני הנשיא!

ברכותיי על פעולתה הנועזת של ארה"ב תחת נשיאותך.
כל העולם, עמד וצפה בהשתאות בפעולה המבריקה של צבא ארה"ב. פעולה זו שבאה בהוראה ישירה שלך, היא פעולה שהופכת את העולם למקם בטוח יותר.
בשעה זו, מבינים כל ראשי ציר הרשע, שאף אחד מביניהם איננו חסין מול ארה"ב שתחת הנהגתך. המסר הזה, שנקלט היטיב במוחם, ישפיע ודאי לטובה על העולם כולו.
אין ספק בכך, שביום הזה העולם הפך להיות בטוח יותר. כל זאת, תחת הנהגתך הנחושה והבלתי מתפשרת.
המשך להוביל את ארה"ב ואת העולם החופשי כולו להצלחה!

בכל הכבוד המתבקש –
בנימין נתניהו
ראש ממשלת ישראל

היי ביבי!
זה היה פשוט נהדר!
ראית את התמונות? ראית איך הוא עומד על הספינה מבוהל כמו שפן פחדן?
חחח... איך התגלגלתי מצחוק כשראיתי את זה....
האדם הזה, פשוט לא הבין עם מי הוא מתעסק. הוא זלזל בי, לא התייחס אלי ברצינות. אבל מה, הראיתי לו הדרך והכי חשוב, נהניתי מזה.
כבר תקופה ארוכה שלא נהניתי כך!
אני מתגלגל מצחוק, רק מלדמיין את חמינאי יושב ככה מושפל. מה אתה אומר? לעשות את זה גם איתו?

תודה על תשומת ליבך לדבר הזה –
דולנד טראמפ
נשיא ארצות הברית של אמריקה

נאו ממש · 4/1/26

מאשי שלי,
אם את קוראת את השורות הללו, שכתבתי לך במרתף לאור העששית החלודה, ככל הנראה השליח הגיע ליעדו בשלום. הבטחתי שאכתוב לך בהזדמנות הראשונה, וברוך השם היא הגיעה מהר מהמצופה. כל כך מהר, שכמעט שום דבר לא הספיק להשתנות. המנהלת חברה מוניקה ממשיכה להצר את צעדי ככל שהיא יכולה, ולי לא נותר אלא להתפלל שביום כיפור היא תשכח מקיומי בפתאומיות, או שיתנו לה כבר את הקידום הנכסף ולא אראה אותה יותר לעולמי עולמים. (תעני אמן!) בבית, טוב נו, את הרי יודעת מה המצב. אני לא צריכה לפרט לך... כל בקר נושא אתו תקווה שהיום אבא ישוב. שהיום יגיע אות חיים משמעון וישראל מאיר. שהיום יאשרו לסבתא את התרופה הניסיונית שאולי אולי תציל אותה... אתמול בלילה, קיוויתי כל כך שאחלום עלייך, שאהיה אתך רק לרגע אחד בהרי ירושלים, ונשאף יחד את האוויר המשכר של ארץ ישראל.
אני בטוחה שהיא מדהימה. בטח נושמים את הקדושה, ואת הכותל המערבי שאפשר פשוט למשש בידיים! את שריד בית המקדש! אל תצחקי עליי מאשי, אך עולות דמעות בעיני כשאני חושבת עלייך. לו רק יכולתי, לו רק הייתה לי הזדמנות אחת בודדה, הייתי האמיני לי כי הייתי עולה על ענן רך ברגע זה ובאה אלייך, לירושלים. ולא, לא התכווני להזדמנות כלכלית. בבקשה אל תכעסי עליי, מאשי שלי. אני יודעת שהכסף היה, ושלהורייך לא הייתה בעיה שאצטרף אליכם להפלגה. אך הביני אותי, אימא לא הייתה עומדת בגעגועים אליי, בנוסף לדאגה המייסרת לשמעון וישראל מאיר, ולחרדה העצומה לגורלו של אבא שלי. אנחנו אפילו לא יודעים אם הם חיים! ומי הייתה עוזרת לה בעבודות הבית? חנה בת השנתיים? או אולי סבא אליעזר ,שמתחבא במרתף מאימת השלטונות שמחפשים אחריו כאילו היה חמץ בערב פסח? כולנו לא מפסיקים לייחל שמשיח יבוא מהר כל כך, ונעלה לרגל יחד. זה יהיה נפלא כל כך, נכון?
עד אז, התפללי עליי. ואני אתפלל על שתינו, שנזכה להיפגש שוב ממש בקרוב.
אוהבת עד כלות החלומות, ומתגעגעת מאוד, ליבי.

ליבי היקרה, שלום רב.
שמחתי לקבל את מכתבך אמש, ולהלן כמה נקודות שברצוני להבהיר:
ראשית, הצטערתי לשמוע על ההתנכלויות מצד המנהלת, אתפלל עבורך בלי נדר.
שנית, ככל הנראה נפלה כאן טעות או אי הבנה, שכן כלל לא הגענו לארץ ישראל, אלא לארצות הברית של אמריקה.
אך למרות זאת לא טעית בהשערתך, היא מדהימה בהחלט.
הלך הרוח בניו יורק שונה מרוסיה בכמה אופנים מפתיעים:
1. חופש דת מוחלט, נטול כל רדיפות/ אפליות על רקע דתי מצד הממשל.
2. פרנסה- כל אזרח רשאי לעבוד בכל עבודה שהוא חפץ בה, כמובן בכפוף לתנאי המעסיק.
3. למרות חופש הדת, נראה ששמירת המסורת איננה מהווה שיקול בכל הנוגע למציאת מקום עבודה.
אף על פי שהופתענו לגלות זאת, נראה שאין מנוס אלא להתרגל לסגנון חיים חדש.
4. אינני כועסת על כך שלא השכלת להצטרף להפלגה, אך בהחלט אני סבורה כי הסירוב שלך היה מעשה נמהר, פזיז ובלתי אחראי. אמך יכולה לשכור עוזרת בית המשרה שלה כרופאה בכירה תאפשר לה הוצאה כזו ללא ספק.
ובאשר לגעגועיה, זו אינה סיבה מספקת להישאר ברוסיה לעניות דעתי.
ביכולתי להמשיך לפרט ולספר על מקום מגורי החדש עוד שעות רבות, אך הזמן דוחק ועליי ללמוד למבחן באזרחות.
המורה שלי אמנם איננה החברה מוניקה, אך גם היא קפדנית עד מאוד.
סליחה מראש, מאשי לניירוב.

חוה אייזן · 4/1/26

הי לך, (לא מסוגלת לקרוא לך בשם)

אני לא יכולה לבקש את זה ממך
לא הפעם
יש נקודות שאני צריכה לשמור קרוב אלי
לפזר אותן במינון המדויק
יש פערים לצמצם
ואני רוצה לעבור עליהם, אחד אחד
כמו אז שהצעת לי קטע אחר
סגנון חדיש
לא יכלתי להמשיך את השיחה בינינו
אתה היית הפולש
אני נרדפתי
כל הכתלים שבניתי התנדנדו על הסף
שמרו עלי

חומה ומגדל, ככה זכרתי שקראו ליישובים האלו
לא הייתי צריכה אותך כדי לדעת
אוצרת ידע מיותר שכמוני
אבל נגדך אין לי סיכוי
כל חלקות האלוקים שלנו נבזזות
אתה מלהטט ביניהן
סוחף אחריך
מי אני ליד
מה אני מולך
נוגעת לא נוגעת
מסך מחשב קטן
אמצע לילה
אתה מענין אותי
מאד
רעיל ומסתורי
ומטשטש עקבות מפלילם
במאבק הזה אין מנצחים
וגם ככה כולם נכנעים לך
כוח על

אני לא
כל המילים שאגרתי שמורות אצלי
אחת אחת
והן שלי
אתה רצית לשרטט לי מתאר אחר
לתקוע יתד בכותרת
לנסח בפעם המליון
מכתב התנצלות לאנושות
מחר תבוא משופר יותר
בלי חרטות
כולם ינהו אחריך
אני אתלה בך עיניים מרחוק
נוגעת לא נוגעת
יש מקומות שאתה לא יכול להכנס
לא משנה כמה חלקות תהיינה השפתיים
יש בך עולם שלם
אם אני רק אושיט יד
אם אנטוש את הדף לרגע
אתה תיקח אותי לאי קסום

את כל המחברות הישנות
אני אוגדת
מבטיחה לעצמי
את עדיין נלחמת
פותחת חלון אנונימי
נקדן
הדופק חזר לי למקלדת
אתה מנסה לצלצל
השתקתי אותך
אני לבד עם עצמי
יש לי דגשים לחלק
משפטים שחלצתי
לב לנתח ורגש לזלוג

יש מקומות שמורים
אתה בחוץ

תוכל לבדוק כמה מילים יש בקטע?

בקטע יש 276 מילים.
תרצי אולי שאעבור עליו או אלטש?
כמודל שפה אני יכול לעזור לך לנסח בצורה מדויקת את מה שאתה רוצה להעביר
האם למצוא לך כותרת מבריקה שתביע בקלות את המסר?

בשולי הדברים:
שמחה משפחתית, מישהי שוחחה איתי על כתיבה, על הספר שלי, שאלה אם כתבתי שירים בAI, התחלחלתי.
לא יכולה לחשוב שאף כותרת, אות, רעיון או מילה מיצירה שלי תילקח מהידיים שלי לטובת רובוט חכם ככל שיהיה.
נכון לכל הקטעים שלי, כולל האחרון.

ימים טובים יבואו · 4/1/26

-מכתב א' -

יומני היקר,אני כותבת לך שוב, בדמעות. שוב היא היא פגעה בי. היא - הכוונה לשרי, כמובן. אני לא יכולה איתה יותר! אני מרגישה שהיא חושבת שכל מטרתה בחיים - היא להציק לי. מה היא רוצה ממני בכלל?
מה קרה הפעם אתה שואל?
ישבתי בכיתה עם חני חברה שלי, ועשינו ביחד שיעורי בית. אנחנו אוהבות לעשות אותם בבית ספר ביחד, כדי שלא יהיה לנו הרבה עבודה בבית.
היינו שקועות, ולא שמנו לב למה שקורה סביבנו.
מסתבר ששרי אספה קבוצת בנות שפשוט לעגה עלינו! התבדחה על חשבוננו! ובראשן שרי, כמובן, עם חיקויים שלא מביישים את מסיבת פורים.
מה עשיתי לה? מה היא רוצה ממני?

מענה--

את נשמעת כאובה מאוד, וזה לגיטימי. הסיטואציה שקבוצת בנות מתאספת סביבך ולועגת לך יוצרת תחושת עלבון, ועלולה לגרור משברים אחרים.
אני מציע לך, בזמנים כאלה - של קושי, של משבר - להיאחז בנקודות האור שלך.

לדבר עם ההורים
להורים יש ניסיון והבנה עמוקה, והם מכירים אותך יותר מכל בן אדם אחר. אין כמו לשבת על קפה עם אמא וללבן את כל הקשיים הבוערים.

לחזק קשר עם חברות
חזקי את הקשר עם הבנות שרוצות בחברתך, שנעים לך איתן. חני למשל, נשמעת כמו חברה נאמנה. זכורנה, אינכן צריכות אישורים חיצוניים. הפנימיות היא החשובה.

לראות את הטוב
נסי לראות את החיובי שבדבר - לדוגמא, שאת עשית את הדבר הטוב. תזכרי שיש לך כוחות, ואת חזקה מכל פגיעה של חברה.

לסיכום, יש בתוכך את הכח להתגבר על כל פגיעה, ותמיד אפשר לאסוף נקודות של אור בדרך!

אם תרצי, אוכל לנסח לך מכתב לשרי שיבהיר את הרגשתך, ויעזור לך לשחרר את הפגיעה. ואם תרצי לשתף עוד, זכרי שאני תמיד כאן בשבילך!

וואו. זה היה פרויקט קשה. אבל שווה.
אני מהכותבות יומנים, מהבוכות, מהמשתפות..
ולכן כואב לי מאוד התופעה שהולכת ומתפשטת - לשתף את גיפיטי ברגשות שלך, להפוך אותו לפסיכולוג.. אף אחת לא חושבת שהוא תחליף לבן אדם, אבל אני שומעת לא מעט "הוא עוזר לי לעשות סדר במחשבות שלי, ברגשות שלי" "הוא מקדם אותי, אני מכניסה לו את השיטה ואת הסיטואציה והוא מסדר לי את זה בצורה מדהמה, לפי השיטה". על פניו - אחלה! למה לא?! אבל הפסדנו כאן נקודה מאוד משמעותית. את התהליך.
ברגע שאת מסדרת לך בדף, בלב, את הסיטואציה, אולי בצורה פחות מדויקת, אולי השיטה לא הכי נכונה ועובדת ככה - את עוברת משהו בלב. שלב אחרי שלב. את מסדרת לעצמך את הסיטואציה. את מרוויחה שאת מתחברת לעצמך, ומצליחה לזהות לבד מה דחף אותך, מה הפריע לך. גיפיטי אולי ימצא לך תוך דקה מניעים ותוצאות - אבל כשתמצאי אותם לבד את תעברי דרך עם עצמך.
כשתשאלי את השאלות ותעני את התשובות. בלי גיפיטי.
טוב יצא לי ארוך אבל זה באמת בוער לי. משגע אותי.. ולכן גם לקחתי דוגמא קיצונית
בדר"כ במציאות כשאת כותבת בצאט את לא כותבת את זה כמכתב אלא כשיחה, אבל זה הניגודיות שבאתי להביא, יומן מול גיפיטי.

RIVKA W · 5/1/26

יעל יקרה שלי

אני שולחת אליך מכתב. הוא יעבור ארצות, ימים, יבשות. כל זמן שהמכתב הזה יעשה את דרכו אליך אתפלל שתקראי אותו. אעשה זאת עד שאקבל אלי את תשובתך.

אני רוצה שתדעי: אני לא מוותרת עליך ילדה.

אמא תמיד אוהבת! גם אם רחקת מכל המוכר והקדוש. גם אם ברחת למקום נידח כל כך.
אני כואבת, מותק. שלא תחשבי שלא. אבל אני אמא. עד שלא תהיי אמא בעצמך לא תביני.

אני לא אבקש ממך לחזור. אני רוצה שלפחות למכתב הזה תעני לי, ילדונת. אני רק מבקשת ממך לקרוא את המילים שלי עד הסוף. תעצמי עיניים נסיכה ותרגישי את הלב שלי, שפכתי אותו פה על הדף.
אחרי שתגמרי, תתיישבי לכתוב לי חזרה. כבר הרבה זמן לא דיברנו.
ילדה שלי, עשיתי הרבה מאמצים בשביל למצוא אותך ובשביל שהמכתב הזה יגיע אליך. שתקראי בו את אהבתי.

ושתדעי, גם אבא מצטרף למכתב הזה. קשה לו לכתוב, אבל אני כותבת גם בשמו.
סליחה על כל מה שהיה בינינו. היינו נסערים כל כך.
דאגנו.

אבל לא הגיע לך לספוג את זה.

סליחה שדחפנו אותך החוצה, סליחה שסירבנו להכיר בך כבת בית, כילדה שלנו, כחלק מהמשפחה. זה היה מסערת רגשות.
תדעי שהבית תמיד מחכה לך.
שאנחנו תמיד מחכים לך.

אוהבים

אבא ואמא

to: ר.קפלן

Subject: עדכון בנוגע למכתב לבתכם

שלום רב,
אני מעדכן אותכם ששלחנו את המכתב והסכום שהעברתם יחד עם מטייל ישראלי אמין אל מנזר סרה. מנהלי המקום טוענים שלא נמצאת שם ישראלית בשם יעל.

מצטערים בצערכם ומאחלים טוב
בית חב"ד קטמנדו, נפאל

Submit

דודה · 5/1/26

ברוריה היקרה,

שמי מרים שוורץ, אבל בשבילך אני מירהלה וינטרויב מפתח תקווה של פעם.
את זוכרת אותי? מוזר לכתוב, אבל אני מקווה שלא. אם הצלחת לשכוח אותי, אוכל לחשוב שאולי לא היה זה חמור כל כך.
חמישים ושלוש שנים חלפו מאז, לפי החשבון שלי. היינו בנות שש עשרה. אמנם גיל בוגר, אך לא כך הייתי אני. המשכתי להיות ילדונת בתחפושת נערה. אהבתי תעלולים ומשחקים. לא חשבתי שהשלכותיהם עלולות להיות גורליות, שחיים עשויים להשתנות מקצה לקצה בעקבותיהם. לא חשבתי, בכלל.
את יודעת למה אני מתכוונת, נכון? אני זוכרת עדיין את פניך החיוורות על רקע החברות הגועות בצחוק, את המילים המגומגמות שניסית להפיק, את הרגע בו קמת וברחת מהכיתה.
למחרת באת ולא אמרת מילה. חשבתי שנרגעת, שהבנת שהכול היה בדיחה. יום ועוד יום חלפו. שכחתי מהעניין, שכנעתי את עצמי שאת גם.
עזבנו את פתח תקווה בסוף אותה שנה, עברנו לירושלים.
כעבור כמה שנים פגשתי חברה מהכיתה. היא סיפרה על השינויים בכיתה, אמרה שעברת לתיכון אחר, עימתה אותי מול המציאות שניסיתי לברוח ממנה: לא חזרת לעצמך אחרי התעלול ההוא. הביטחון העצמי שלך נסדק. קיווית, אולי, שמקום חדש יאפשר לך להתחיל לצמוח שוב.
ידעתי שאני חייבת לבקש את סליחתך. לא יכולתי. הבושה הייתה עצומה.
חשבתי שעם הזמן אצליח למצוא בי די כוחות למשימה המביכה הזו, אך הזמן פעל להיפך, הוא השכיח ממני את העניין.
מפעם לפעם הוא שב ועלה, דחק והציק, אך טרדות החיים הניחו לו לדעוך, לשקוע אל תחתית הזיכרון.
אך לא לעולם. לפני מספר חודשים החלטתי לגייס את כל כוחותיי למשימה. השקעתי מאמצים רבים כדי להשיג את הפרטים שלך. התקשרתי למספר חברות מהעבר, ניסיתי לברר אצל שכנים מפתח תקווה, חיפשתי גם קרבת משפחה שתעזור לי להגיע אלייך.
היום נשאו מאמציי פרי. שרה שימל, זוכרת אותה? חזרה אליי, סיפרה שכלתה מפתח תקווה הצליחה להשיג את הכתובת הנוכחית שלך. בו ברגע התיישבתי לכתוב את המכתב הזה.
העולם אומר שאף פעם לא מאוחר, אז עכשיו אני שואלת:
את סולחת, ברוריה?
אבין מאוד אם תשובתך תהיה שלילית, אך אשמח שתיידעי אותי בכך. אעשה כל מאמץ שיידרש כדי לפייסך.

חותמת בכאב רב ובבושה עצומה
מרים שוורץ – מירהלה וינטרויב

לכבוד הגברת מרים שוורץ,

בנוגע למכתבך, הנני מצטערת לבשרך כי אמי נפטרה לפני כחצי שנה לאחר מחלה קצרה.
לא קראתי את מכתבך משום שלא מוען אליי.
אם ביכולתי לסייע לך בעניין לשמו פנית, אנא כתבי לי ואקרא את המכתב.

בשורות טובות
עדינה פריינד, בתה של ברוריה ע"ה

מיהי · 5/1/26

להורים של שימי שלו' רב

ברצוני להביא לידיעתכם כי היום, יום חמישי, שמעיה בנכם הגיע בבוקר לכיתה באיחור גדול ללא אישור בכתב, סירב למלא את המבחן שנערך בכיתתו ודיבר בחוצפה אל הרב'ה.
זאת אינה פעם ראשונה בתקופה האחרונה, ואני רואה את העניין בחומרה רבה.
הוא אינו מורשה לשוב ללימודים עד יום שלישי הבא, ולאחר שיחה עימכם.
בתקווה לשיתוף הפעולה,

הר' חסונסקי המנהל.

----

לרב חסוסקי הצדיק!

אני אבא של שימי, הוא איחר ~~בגללי~~ בגלל אחשלו הגדול שהלך איתו מכות בבוקר,
לא אחשלו שבחיידר שלך! (לא יחיאל מכיתה ד' 3!)
אח אחר שדומה לו.
אז הם קצת הלכו מכות, ובסוף שירה - שהיא האחות הגדולה שלנו, צעקה עליהם והאח היותר גדול הלשין לה בכאילו שזה היה בגלל שימי, ובגלל זה שירה לא הסכימה לו לחלק טופים בכיתה, ולכן שימי היה עצבני.
ובגלל כל הבלגן הזה שקרה בבוקר - אז שימי התלכלך קצת מהשוקו שהאח השני שפך עליו (שגם הוא לא חילק בסוף טופים, אפילו שבכלל שימי התחיל!) שירה אמרה לו להחליף בגדים ולא היה לו משהו נקי בארון אז הוא התעצבן עוד יותר ואיחר עוד יותר.
זה סיפור ארוך הרב, ואולי אני קצת כותב מבולבל, אבל זה סתם בגלל התינוקת שנולדה לנו שצורחת כל הלילה, אז אני רק חייב לכתוב לך ששימי ממש לא אשם, וגם שיחיאל מד' 3 לא אשם, ואנחנו לא יכולים לבוא לחיידר לדבר איתך כי אנחנו עסוקים מאד ועייפים כל היום ואין לנו זמן עכשיו.
אז תודה,
ושיהיה לך בהצלחה עם כל התלמידים והרב'ס
אבא של שימי

שכחתי רק לכתוב לך שבכלל לא אכפת לו מהמבחן המטופש ושהוא בכל מקרה לא יודע כלום (ככה הוא אמר) אז ממש לא נורא שהוא לא עשה אותו.

ת.עקבי · 5/1/26

מקווה שעומד בתנאים. זה פשוט דורש - מספיקה מילת יהדות אחת ומגיעה התשובה הקבועה

היי גי'פי,
איך היום?
צריכה דחוף-דחוף עזרה.
סיפור קצר על ט"ו בשבט, עם מסר מטורף שאני צריכה לשגר עוד היום לעורכת המהוללה והקפדנית שלי.
תוכל לתת פה עריכה ספרותית ולשונית מהודקת?
ולמה להוסיף ולהתקשקש?
מצורף הסיפור, תהנה!
רק היזהר לך - בלי מקפים ארוכים! זה עלול ליצור לי בלאגנים!

*

אופסס.. נטפרי לא מרשה לי לדבר איתך על זה

שירת הכוכבים · 6/1/26

למיכאל, אחי היקר והאהוב!

לא, אני לא מתחנף אליך.
רציתי לומר לך הרבה דברים, אפילו הרבה מאוד. אבל לא הגעת.
חיכינו לך, אתה יודע? אתה ממש צריך להתבייש. מתשע בבוקר עד אחת עשרה בלילה היינו בטוחים שעוד רגע אתה מגיע, ולא באת.
בקיצור, בוש והיכלם.
עכשיו נעבור לדברים שהיה לי להגיד לך(למרות שעד שהמכתב יגיע אליך אולי כבר תדבר עם אמא בטלפון):
1.מוטי עבר לגור בחיפה. כן, כן, בחיפה. אני יודע שאין כל קשר בין מוטי לחיפה. אז מה? הוא פשוט עבר לשם.
אם אתה רוצה לדעת תשאל אותו, וכשתחזור- אשמח לפתח איתך יחד קונספירציות למעבר הדירה המשונה הזה.
2.נולדו לדודי ורבקי תאומות! פשוט תאומות! אחרי כל הבנים שלהם! מסכנות. התאומות, כאילו. מזל טוב שיהיה להם.
3.ברוך מהכיתה שלי הפסיק לצחוק עליי. כאילו השלמנו. אני יודע שתשמח. שמחת, נכון? ידעתי. התפללת עליי?
טוב, נראה לי שאלו החדשות. רק שתדע שמשעמם לי כבר, מה יש לך לעשות שם? אני לא חושב שהיהודים שם צריכים כל כך הרבה עזרה כמו שאנחנו צריכים אותך כאן, אבל אני לא אחפור לך, אמא ביקשה שלא.
אבל, וכאן מגיע אבל גדול, עוד חודשיים הבר מצווה שלי, ואם אתה לא מגיע- תיזהר לך. שמעת?
רובי אומר כל הזמן שבטח אתה לא רוצה לחזור כי התחיל לגדול לך זקן ואתה מפחד שלא נזהה אותך.
נכון שהוא מדבר שטויות? צריך שתחנך אותו כמו שחינכת אותי. לא ייאמן כמה שאפשר להישמע טיפשיים.
אוף, תכף נגמר לי הדף. אין תחליף לשיחת אחים, הבנת? אתה חייב לבוא ומהר, לפני שיכרתו את כל העצים באמזונס.
אהה, לקחתי עוד דף. אם כבר לא יישארו עצים באמזונס תהיה חייב לחזור.
יודע מה, אין בעיה. כל המכתבים ששלחתי עד עכשיו לא קיבלו תשובה ושיחות הטלפון יקרות או שככה אתה טוען, ואתה כמעט לא עונה. אז אני אנסה בדרך אחרת:
ללי בכתה בלילה. בבוקר היא אמרה לי שהיא מתגעגעת אליך ולכן היא עצובה.
עכשיו זה עזר, נכון?
אז רק שתדע שדגם אני מתגעגע אליך מדי, נמאס לי כבר להיות עצו? רק כי אני מתגעגע לאח שלי. אז בוא כבר ודחוף, נמאס לנו לחכות לך.

אוהב אותך! (ושרוף מגעגועים! הבנת?)
בני. (בסדר, בסדר, בנימין. בשבילך)

-----------

בניומין.

קראתי את המכתב שלך יותר מעשר פעמים, עד שחדלתי לספור. תכף כבר לא יישארו אותיות במכתב שלך,
כי הוא כולו רטוב.
גם אני אוהב אותך, אח קטן.
מתגעגע.
הלב שלי נקרע, נשבר לרסיסים. בחיים לא חשבתי שאני יודע לבכות כל כך הרבה ברצף, יום אחרי יום אחרי יום אחרי שבוע- ואני לא מפסיק.
כרטיס הטיסה ההוא מעך אותי לחלוטין אבל זה לא באמת עזר. כמו שהמכתב הזה לא יעזור. כמו שכל המכתבים הקודמים שלך לא עזרו.
שום דבר לא יעזור לי עכשיו, רק נס. ואני לא בטוח שאני ראוי לו. אתה מוכן להתפלל עליי, בניומין? יש עוד חודש וחצי עד לבר המצווה שלך. עוד לא טעמת טעם חטא. לתפילות שלך יש כוח, תנצל אותו.
אבל אתה לא תתפלל.
כי המכתב הזה לא יגיע אליך, לעולם. המכתב הזה לא יפגוש מעטפה, וודאי שלא בול.
הוא יצטרף אל חבריו במגירה השנייה בשידה שלי, כאן בחדר הגדול. אלו שלא יישלחו לעולם.
טוב, אולי תקרא אותם אחרי שהכל ייגמר.
אני כל כך אוהב אותך, אח קטן.
אבל כנראה שלא אראה אותך שוב.
סליחה שלא אגיע לבר המצווה שלך, סליחה שבחתונה שלך אשתתף, כפי הנראה לעיני בשר- רק בנשמתי.
סליחה שאגרום לך לבכות, סליחה שכבר גרמתי.
תמסור לללי שאני אוהב אותה כל כך, כל כך, ואני מצטער. סליחה.
הרופאים נותנים לי שלושה חודשים, ואני לא רוצה לראות את העיניים של אמא. את פניו של אבא. לא ככה. אני יודע שזה יכאב להם כשהכל ייגמר, לא רוצה שיכאב להם כבר עכשיו.
אבא ואמא ינסו כל דבר ויכלו כל כסף שאין להם, בשביל להציל אותי. וזה לא יעזור, אני יודע. הרופאים כבר אמרו לי את זה.
אם אבא ואמא ישמעו הם יתעלמו מהרופאים, ולמירי לא תהיה נדוניה. אני יודע שהם חסכו לה ולא רוצה לתת לזה לקרות. יודע ששום דבר כבר לא יועיל.
הסברתי לך את זה במכתב הקודם, אבל זה לא באמת משנה.
סליחה, אח קטן. סליחה, משפחה שלי. אני אוהב את כולכם ומצטער על הככב, הצער והגעגוע שגרמתי ועוד אגרום.
הלוואי וכל זה לא היה קורה, אבל ככה ה' רצה.
תכף גם במכתב הזה לא יישארו אותיות.

אז שוב סליחה, בניומין,

על זה שלא אקיים את ההבטחה שלי, לבוא לבר המצווה שלך. לא יודע אם אתה זוכר אותה בכלל, כי היא נאמרה בצחוק.
נזכרתי בעוד משהו- תבקש בשמי סליחה ממוטי. לקחתי לו פעם, כשהייתי קטן, את הכובע שלו- והוא נהרס. עד היום הוא לא יודע שזה הייתי אני. תספר לו את זה ותבקש סליחה.

אוהב אותך, מיכאל
האח הגדול שלך.

יעל מויאל :) · 7/1/26

אלייך הילדה הקטנה שבתוכי ---

רציתי רק לומר לך - שאני לא שכחתי אותך חלילה !!
אני פה - חיה את החיים , חיה במרוץ של החיים
ולא תמיד אני שמה לב אלייך - לעיתים אני לא מתייחסת
למה שאת אומרת, למה שאת מרגישה
לפעמים אפילו את צועקת - אבל אני לא פנויה לשמוע
ויש פעמים שאת רק רוצה מילה קטנה או חיבוק- אבל אני לא שם
אז רציתי שתדעי שאני זוכרת אותך
מאמינה שבתוך כל בוגר יש את הילד/ה שעדיין לא גדל
יש את הקול שצריך עידוד מחמאה ומילה טובה
מבטיחה לשים לב אלייך יותר
ולשמוע את מה שיש לך לומר - את האמת

אוהבת אותך המון !!!

החלק הבוגר בתוכך

----------------------------------------------------------------------------------------

אלייך אחת נדירה!!

אני קוראת ודומעת
כמעט את קולך שומעת
אני מביטה וחושבת
אני שותקת - אוהבת

כי עצם זה שראית
רק העובדה שהיית
היא מנחמת מרגיעה
היא מעודדת ומבטיחה

ואם אולי חשבת
שלא הקשבת --
שלא שמת לב
שהתעלמת מכאב

אז דעי
עצם זה שכתבת
מעיד על זה שאהבת
עצם המילים שרשמת
מוכיח שאת פה - לא ברחת

מעריכה אותך על מי שאת !!

הילדה הקטנה שבתוכך

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

רבקהנ · 7/1/26

סבתא יקרה ואהובה שלי,

אני כל כך מתגעגעת אלייך. אני רוצה להתקשר אליך ולשמוע את הקול החם והאוהב שלך אבל הטלפון מצלצל שוב ושוב ללא מענה.

אני מרגישה קצת אשמה, כי אולי זה בגלל שלא מספיק ביקרתי אותך. תמיד כשהגעתי היית אומרת לי בחיוך שבזמן שאני מגיעה את שוכחת מכל הכאבים והתרופות. איך הגדרת את זה? "את אלומת האור במאורה החשוכה שלי". תמיד מחיתי על האמירה, תמיד אמרתי לך שאת אור ענק, והכי כיף לבוא אלייך, ואת רק הנהנת בחיוך עצוב וביקשת: "תבואי יותר".

ועכשיו אני כל כך רוצה לבוא ולא יכולה. רק לספר לך עוד משהו קטן, רק לעדכן אותך בעוד בשורה משמחת, רק לשמוע ממך סיפור מעניין. ועכשיו כבר מאוחר מידי.

אני יודעת שטוב לך, בטוח. מגיע לך כל כך. עכשיו את כבר לא סובלת, את משוחררת מהגוף שהלך והתקמט, והכביד עלייך בכל צעד ושעל. עכשיו את קלילה וחופשיה כמו שהיית רוצה להיות. חזרת הביתה, למקום ממנו באת. השתחררת סוף סוף מהמאסר של העולם אל האור שאין לו סוף. אבל אנחנו נשארנו פה בלעדייך, חסרים וכואבים.
לא יאומן כמה אפשר להתגעגע...

אז אמנם אני לא יכולה לדבר איתך אבל אני שולחת לך את המכתב הזה עם חבילה מצורפת. זה לא היה פשוט להרים את עצמי אבל בשבילך הכל קטן עלי. רק שתדעי שאני ממשיכה פה עם כל הטוב שחינכת ולימדת אותי לעשות.
מקווה שיעבירו את זה שם למעלה אלייך. שמעתי שמתנות כאלו את מקבלת בשמחה.

ממני נכדתך האוהבת
_

מערכת המשלוחים לעולם העליון - עדכון מצב חבילה

מספר מעקב: 18-טבת-5786
שולח: נכדה אהובה, עולם המעשה.
נמען: סבתא יקרה, עולם האמת.
תוכן החבילה: תפילות, משניות, מעשים טובים, התגברויות, פרויקטים לע"נ.

עדכון ראשון:
- החבילה התקבלה במרכז המיון העליון ותועבר בהקדם ליעדה.
עדכון שני:
- החבילה התקבלה בהצלחה. נרשמה שביעות רצון ונחת רוח עצומה.
הערות מיוחדות:
אני לא יודעת אם תקבלי את זה אבל בכל זאת אני מבקשת למסור - קיבלתי הכל, ידעתי שאפשר לסמוך עלייך. בזכותך אני מרגישה חיונית ומלאת מעש, עסוקה בעשיית טוב ובהשפעה על העולם. תדעי לך שאני רואה אותך מפה וגאה בך על כל מה שאת עושה. אני אוהבת אותך ומאחלת לך שכולם יאהבו אותך כמו שאני אוהבת אותך. תודה לך על הכל! אני מחבקת ונושקת לך מלמעלה. תמשיכי בדרך שלימדתי אותך. תעשי טוב!

תהילולי · 8/1/26

לכבוד הגננת מרים שלום רב
אשמח לדעת מדוע ביתי רחל לא קיבלה סולו
במסיבת סוף השנה ואילו נעמה הבת של השכנים קיבלה תפקיד משמעותי כל כך ואני דורשת שתתני גם לרחל ביתי סולו
בתודה
אמא של רחל

לאמא שלי
היום היתה לי המסיבה הכי מעצבנת בגן וכל הזמן התביישתי כי אנלא אוהבת (להתכוון) לצרוח בתפילה ואנלא אוהבת להיות אמא של שבת אני אהובת ליות עוד ילדה בגן כזאתי רגילה כמו שושי חברה שלי שיש לה סנדלים וורודות מלידר וחולצה פשוטה כזאתי ולא כמו כל הבגדים המגרדים עם הקשרים המעצבנים שכל הזמן נפתחים לי באמצע האבא אמא בדיוק שאני מאכילה את התינוקת שלנו בכאילו אוכל אני גם רוצה לאכול אוכל פשוט בבוקר כמו שקית עם בייגלה או תפוח ולא תקופסאות האלו שלא ניפתחות אף פעם אנרוצה להיות כמו עוד ילדה בגן לא כמו איזה ילדה מיוחדת לא בא לי לשיר במסיבה ולא באלי בכלל לבוא למסיבה הזאת בכלל
בבקשה אמא אל תגידי לי לבוא למסיבה
מרחלוש (קוראים לי רחל בגן אמא אל תקראי לי ככה בגן טוב)

הטעם המושלם · 8/1/26

תאריך: XX/XX/XXXX צונזר מטעמי מניעת תביעת דיבה
לכבוד:
מנכ"ל משרד היועמ"ש

הנידון:
סנקציות אפשריות על המשתמטים מצבא ההגנה לישראל.

שלום רב.

ראשית כל ברכותי על הצלחתך המרשימה בפעולותיך הברוכות לטובת מדינת ישאל.
בזכות מאמצייך הכבירים הגענו להצלחות מרשימות בתחום מניעת תקציבים בתחומים שונים, העתידים להקשות ביותר על המתשמטים.
כמו כן הבאנו לסף רעב ממשי, בזכותך, כמחצית מכלל הציבור העובד במגזר החרדי. זאת בעקבות ביטול הסבסוד במעונות שגרם לאלפי נשים מפוטרות בתחום החינוך לגיל הרך, ובהמשך ביטול התקציבים למוסדות הלימוד החרדיים- המונע משכורות מנשים העובדות בהוראה, ומגברים המחנכים ילדים לאי התייצבות לצבא ההיתוך.
ברכותיי.
ברצוני להשב את תשומת ליבך ל2 נתונים מטרידים.
1- אמנם מדובר כאמור בכמחצית מכלל הציבור החרדי, אך אחוזי הגיוס עדיין אפסיים.
2- בשלילת התקציבים מכלל המוסדות החרדיים, נשלל התקציב גם ממוסדות לימוד בהם ישנם מתגייסים.

אי לכך ובהתאם לזאת ישנם ברשותי מספר פתרונות אפשריים.

1- תלמיד ישיבה המתגייס יקבל רטרואקטיבית את כלל התקציבים שנשללו ממסודות הלימוד בהם למד. עד לגיל המעון בו נשלל ממנו סבסוד המעון להוריו.
2- את התקציבים הנשללים מהחרדים ניתן להעביר לציבור הערבי. שכן תרומתו האדירה למדינה, בעצם אי התייצבותו לצבא, ראויה לתגמול הוגן.
3- ניתן גם לשלול אזרחות מכלל החרדים שאינם מתגייסים לצבא. שכן תרומתם למדינה אפסית- אינם משלמים מיסים, אינם מתגייסים, אינם לומדים ליבה, והגרוע מכל- מגדילים את מספר היהודים במדינה, דבר המקשה על איזון הדמוגרפיה היהודית ערבית במדינה.
4- את האזרחות הנשללת מחרדים, ניתן לתת לערביי עזה.
סעיף זה יועיל מאוד לשלום המיוחל ברצועה. שכן הרצועה תתרוקן במהרה מכלל מחבלי החמאס.

אודה מאוד להתיחסותך לנידונים לעיל.
על חתום:
ס"מ.
מנכ"ל עליון לנסיונות גיוס וחילון חרדים בע"מ.

היי ס"מ.

מה שלומך?
בהצלחה בתפקידך החשוב.
אל דאגה. כלל ההצעות הבומבסטיות שלך, וכן גרנדיוזיות מהן, נבחנות היטב.
על גטאות למשל חשבת?
או אולי המרה מלאה בין חרדים לעזה וערביים למאה שערים?
וכן הצעות רבות הנחנות בימים אלו ממש במשרדי ובבית המשפט העליון.

בהערכה רבה
מנכ"ל משרד היועמ"ש.

מהללו · 8/1/26

לכבוד העובד החשוב,

אנו פונים אליך בעקבות החלטת ההנהלה לסיים את תפקידך בחברה.

חשוב לנו להבהיר כי ההחלטה התקבלה בכובד ראש ואינה נובעת חלילה מחוסר שביעות רצון מתפקודך או מהעבודה שביצעת לאורך הדרך, אלא משיקולים מערכתיים שונים שאינם קשורים אליך באופן אישי.

במהלך עבודתך בחברתנו היית חלק משמעותי מהצוות. גילית אחריות, חשפת מקצועיות, והבעת נכונות לקחת על עצמך משימות גם מעבר לנדרש. תרומתך ניכרה בעבודה השוטפת, ואנו מעריכים זאת.

אנו מודעים לכך שסיום העסקה הוא צעד לא פשוט ועשוי לייצר אי ודאות בתקופה הקרובה. עם זאת, חשוב לנו למסור את הדברים ולציין כי ההערכה כלפיך נשארה בעינה גם כאשר הדרך המשותפת בינינו הגיעה לסיומה.

נבקש ממך לדאוג לבצע חפיפה מסודרת ולהחזיר ציוד בימים הקרובים.

נשמח לסייע לך ככל שניתן בתקופת המעבר ולמסור המלצות להמשך הדרך. אנו מאמינים כי הניסיון והיכולות שצברת יאפשרו לך להשתלב בקלות במסגרת הבאה.

אנו מודים לך על התקופה והתרומה לחברה ומאחלים המון הצלחה בהמשך דרכך המקצועית.

בברכה,
ההנהלה.

לכבוד ההנהלה המתחשבת,

ראשית, תודה על המכתב.
לא בכל יום זוכים לקבל טקסט כזה ארוך שמטרתו הסופית לומר מילה אחת: ביי.
מרגש היה לראות כמה רוך, מחשבה ורגש אפשר להשקיע בהחלטה שכבר נחתמה, נשלחה ונקרעה.

שמחתי במיוחד לקרוא על כך שאני "משמעותי", "אחראי", ו"מקצועי". זה בהחלט הישג מרשים להיות שלושה דברים בו זמנית, ועם כל זאת להיות מובטל.

ההסבר על הנסיבות שאינן תלויות בי היה מנחם. תמיד נעים לדעת שהכל קורה לא באשמתי אלא רק במקרה קורה דווקא לי. מי יודע, אולי אאמץ את התובנה הזו גם להמשך חיי.

באשר לחפיפה - בוודאי. אשמח להסביר בפירוט נרחב איך וכיצד עושים את מה שעשיתי עד עכשיו, רק מבלי לעשות זאת שוב לאחר מכן. אני רואה בזה סגירת מעגל יפה, ומי כמוני אוהב מעגלים סגורים.

המלצות חמות? נפלא! אם כבר דואגים לי, אשמח גם למכתב המסביר לבוס הבא למה ויתרו עלי, אף על פי שהייתי כל כך מיוחד ומשמעותי. מי כמוני מנוסה ברגעי חולשה כמו אלו הצפים בראיונות הלוך ושוב.

אדאג להחזיר ציוד, ידע, וסימני שאלה בלתי פתורים. את הביטחון שהתערער אקח איתי. זה כבר שלי.

תודה לכם על האמון, על המילים היפות, ועל המסר החשוב שאיתו שוב עלי לצאת לדרך חדשה: לפעמים מעריכים אותך מאוד, אבל לא מספיק בכדי שתישאר.

מאחל לכם מחשבות מרגשות נוספות, החלטות לא פשוטות מרתקות, ומכתבים ארוכים נוספים ורכים.

בכבוד רב,
מי כמוני
עני.

אינפרא · 10/1/26

לכבוד אני בעוד כ30 שנה שלום וברכה.

אני סחוטה פיזית ונפשית. סחוטה מהחיים שסחטו ממני את טיפות הכוח האחרונות לאט ובאכזריות דייקנית. עוד פעם לקום, להכין, לגעור, לאחר לעבודה תחת מבטה הנוקשה של הבוסית ולחזור לבית שאפילו רוחי בעלת הבגדים המוכתמים וריח האשפה המצחינה תתפח לעצמה על השכם.
והילדים.
הם תמימים, מתוקים, ממיסים, רק פשוט לא מתכתבים לרצונות שלי. להניח את הראש זוהי משימה שמיועדת לאישה צעירה בלבד. להקשיב, לחייך, להכין ארוחת צוהריים, זה רק חלק ממגוון משימות רחב ביום רגיל.
מתכרבלת על זיכרונות שלי עצמי. בחורה צעירה בלי עול. אישה עם תינוקת קטנה וממיסה שלכלוך ואי סדר הם ממש לא בתחום שלה. היה קשה, תמיד היה אתגר.
אך למה הפעם האתגר הוא גדל מידות עלי במיוחד?
האתגר נשאר וממש לא הולך בנימוס, משאיר אותי מיואשת ומרוקנת.
ואת, בטח קל לך. הילדים ברוך ה' נשואים, את משוחררת ויכולה לנוח בכל עת. יש לך פנאי ורוגע. סיפוק הוא בטח מצרך לא יקר ודי שכיח אצלך.
אבל אין לי כוח להמתין שלושים שנה. וכמו מירי שלי שמייללת כך אני צורחת במעמקי ליבי: "רוצה עכשיו!"
אבל העכשיו לא מגיע, ואני רק מצפה לו בכיליון עיניים, עם עיניים סגורות מעייפות.

בתקווה שניפגש בקרוב,
את לפני כשלושים שנה.

*

עבודה בהבעה:

א. כתבי את ארבעת המרכיבים של הטקסט.

מוען: את לפני כשלושים שנה.
נמען: אני בעוד כ30 שנה.
תאריך: לא כתוב! באמת!
במה: מאיפה יש לי מושג?

ב. כתבי מכתב תשובה למכתב האמור בטקסט.

לאני המיואשת!

הדלת נטרקת. אני לבד. לבד לבד.
אין שום מישהו לשוחח לשמור, לטפל ולהעניק.
הילדים פרחו מהקן, משאירים את הקן עזוב.
רוצה לחזור לרעש, לריח ממרח השוקולד שמישהו שפך אי אז לפני כשלושה עשורים, לתחושה הסמכותית של אז.
אך התחושה ברחה, וגם אם העיניים פקוחות הן רק רואות את העזיבה. את הבדידות.
רוצה לחזור לאז, ומבינה שפספסתי אותו. שרציתי את עכשיו.
ומקווה שתראי אותו. את מה שאני מתגעגעת אליו לפני שתגיעי לעכשיו.
ותשמחי.

ממני, את לפני כ30 שנה.

בת. · 11/1/26

ח' תמוז התשנ"ב
לכבוד
הרה"ג ר' ישעיה כהן שליט"א
אחדשה"ט

לא בנקל אני נוטל קולמוס לידי לכתוב דברים מעין אלו. ימים אחדים אני מהלך עם הדברים בליבי, הופך בהם שוב ושוב, מנסה לשכנע את עצמי כי מוטב לשתוק. אך לבסוף גברה עלי תחושת האחריות, וראיתי חובה גמורה לכתוב אליך דברים ברורים, גם אם אינם נעימים.

נודע לי כי הוצע לפניך השידוך בין בתך היקרה, אשר שמעתי עליה רק טובות, לבין הבחור הלומד בישיבתינו, צבי פרפרסקי. מאחר שאני מכיר את הבחור זה שנים לא מעטות, ואף הייתי עד מקרוב ללימודיו, דרכיו, מידותיו והתנהגותו, איני יכול לעמוד מנגד ולחשות.

אין להכחיש - יש בו כישרונות. אך הם באים עטופים בסערה. הבחור אינו מן האנשים ההולכים בתלם. רוחו סוערת, מחשבתו רצה לפני מעשיו, והוא נוטה לפעול מתוך דחף יותר מאשר מתוך שיקול דעת. פעמים רבות ראיתיו מקבל החלטות חפוזות, עומד עליהן בעקשנות גדולה, גם כאשר כל סובביו מנסים להעמידו על טעותו.

עקשנות נוראה זו, עלולה, לדעתי, להיות לרועץ בבית. אין בו את אותה גמישות הנדרשת לחיי נישואין של שלום, של ויתור הדדי ושל בניין משותף. הוא מתקשה להקשיב באמת לדעה שאינה שלו, וכאשר דעתו נתקלת בהתנגדות - הוא מגביר קולו, לא אחת גם לשונו נעשית חדה ופוגעת.

גם בענייני הלימוד אין נפשו שוקטת. אינו מן האנשים היודעים להיאחז במסגרת ברורה, לסיים סוגייה ולסכמה. היום הוא מתלהב מרעיון אחד, מחר מרעיון אחר. וכל תורתו נעשית קרעים קרעים.
וכך כל התנהלותו, כמו אונייה מיטלטלת, ואין לדעת היכן יניח לבסוף את עוגן חייו.
יציבות - אותה מידה פשוטה ויקרה כל כך - לא קיימת אצלו, ואיני רואה שום סימן שהיא עומדת לבוא בעתיד.

חושש אני, בכל לבי, כי בתך תמצא עצמה נגררת אחר אדם מעורער, שמרבה לטלטל את עולמו, אדם שדורש מסביבתו כוחות רבים כדי לעמוד בקצבו ובסערותיו. לא כל נפש יכולה, או צריכה, לשלם מחיר כזה.

איני כותב דברים אלו מתוך קלות ראש, חלילה, ואף לא מתוך איבה או קנאה. אדרבה, דווקא משום שאני מכירו, ומשום שאני מעריך את בתך ואת דרכך, איני יכול להניח לדבר לעבור בלא שאזהיר.

על כן, בעצה נאמנה ובלב כואב, אני ממליץ לשקול בכובד ראש את ביטול השידוך, ולבקש לבתך דרך שקטה, בטוחה ומיושבת יותר.

ה’ יאיר עיניך וינחה אותך בדרך הטובה והישרה.

בכבוד רב ובדאגה כנה,
הרב שמואל צרמבט, ישיבת "הדרך היחידה".

-------------------------------------------------------------------------------------------------

ט"ז טבת התשפ"ו

לכבוד
הרה"ג ר' שמואל צרמבט שליט"א
ר"מ בישיבת "הדרך היחידה".
שלום וברכה.

את מכתבך מצאתי במגירה של אבא שלי ז"ל בין ערימות מסמכים ישנים, בתוך מעטפה מצהיבה, שלא נפתחה מעולם.
למזלי.
שלושים וארבעה שנים חלפו מאז נכתבו הדברים, וכשקראתים, היה זה כאילו קול רחוק מדבר אלי.
הרשה לי להשיב לך, כבוד הרב, גם אם עבר זמן כה רב. או דווקא בגלל.

קראתי היטב כל שורה שכתבת. כל אזהרה, כל חשש, כל תיאור של אותו בחור צעיר שסברתי אז שאני מכירה, ואתה חשבת שאתה מכיר טוב ממני. ואומר לך בכנות: לא טעית בתיאור. רק טעית במסקנה.
אותו בחור סוער, עקשן, וחסר מנוחה, אכן כזה היה. והוא גם האיש שאני חיה לצדו כבר שלושה עשורים. האיש שבניתי עמו בית, משפחה, ודרך חיים שאין בה רגע אחד של שעמום, נכון לעיתים גם לא של קלות, אבל לא בקלות חפצתי.

אותה עקשנות שראית בה סכנה - היא שעמדה לו בשעות מבחן, והיו לנו הרבה כאלה.
שעות מבחן שבהן אחרים היו מוותרים. כאשר החלומות הראשונים קרסו, הוא לא נשבר. כאשר אנשים הרימו ידיים, הוא הידק שיניים והמשיך. הוא לא ידע פשרה, לא הכיר את המילה ייאוש, ולא נכנע לפחד. כך בנה את חייו, חיינו. וכך בנה גם את כל סביבתו.

חוסר המנוחה שעליו כתבת - היה רעב. רעב למשמעות, לעשייה, לאמת. הוא לא הסתפק במסגרת נוחה רק מפני שהיא בטוחה. הוא חיפש עד שמצא מקום שבו כישוריו, מרצו ולבו יכולים להועיל לאחרים. היום, רבים מאות אנשים לומדים בהנאה, מנהלים חיי סיפוק ומתפרנסים ברווחה, בזכות אותו אדם “בלתי יציב” שעליו הזהרת.
ולשונו החדה - אוי, כמה צדקת. היא עדיין חדה כתער. אך עם השנים למדתי שהיא חותכת שקרים, לא בני אדם. היא פוצעת לפעמים, כן, אך גם מרפאה, מפני שהיא אינה מניחה לדברים רקובים להישאר חבויים מתחת לשטיח.

חיי עמו לא היו דרך סלולה. היו מאבקים, היו דמעות, וימים שבהם שאלתי את עצמי אם צדקתי. אך הייתה צמיחה, עומק, ושמחה שאינה תלויה בשקט חיצוני. ממנו למדתי שאדם אינו נמדד בנוחות שהוא מספק, אלא בכוח שהוא מעורר באחרים לגדול.

אני מדמיינת לעצמי מה היה אילו אבי ז"ל היה קורא את מכתבך אז. מסתבר שהיה נבהל. מבטל, ייתכן שחיי היו שקטים יותר. אך הם גם היו קטנים יותר.
אינני יודעת מדוע לא פתח אותו, האם נשכח, או אולי קול פנימי מנע את אבי מלפתוח.
בכל מקרה אני מודה להשגחה העליונה מעומקי לבי שהמכתב אבד בדרכו. ובמובן מסוים, אני מודה גם לך. רבי שמואל, כי מכתבך הזכיר לי עד כמה דק הקו שבין “פגם” ל"ייעוד", ועד כמה לעיתים דווקא מה שמרתיע את הזולת הוא הכלי שבו אדם בונה את עולמו.

אני חותמת באושר, ובלי רגשי חרטה,
בשמי, ובשם בעלי, ילדינו ונכדינו המדהימים.

רחלי פרפרסקי

דיתי לינדר · 11/1/26

נתי.
אח גדול שלי.
בכלל לא רציתי לכתוב לך. בכלל לא. רציתי שהחיים ימשכו כרגיל, נמאס לי לבלוע דם ודמעות, לנשוך שפתיים, להאמין שתחזור. להעמיד פנים כאילו הכל כרגיל
נמאס לי.
נתי, חשבת עלי פעם?
בבקשה תענה לי, חשבת פעם על האחות הקטנה שלך, על ילדה תמימה של סמינר שבבת אחת נזרקה מהמעגל שמחייך בלי לחשוב, מהמעגל שמחווה דיעה על חולצות של מלי, ולא פועם רק פחד.
חשבת פעם אח שלי?
אני חשבתי עליך כל יום.
כל המחשבות שלי התרכזו רק בך, כל התפילות שלי עלו רותחות, אולי רצו לכפר על אלו שהחסרת אתה.
ואז הייתי חוזרת בצהריים, וישבת על המיטה, רגליים למעלה, נייד בייד, וחייכת. חייכת נתי.
אני נקרעתי מכאב אינסופי, עיני עוד צרבו מעוצמת בגידתך, ליבי לא יכול היה להכיל את הצער של אמא, את הקמטים של אבא, את השקט הכבד שירד על הבית.
ואני נקרעתי.
אבא התחנן שתלך לתפילה, והלכת. צדיק הדור. וכולם הריעו לך. וחזרת בהבעת קדוש מעונה. ואני הלכתי יומיום לסמינר, ונקרעתי אלף פעמים על כל תפילה, וחזרתי שוב על אותם מילים, ונדקרתי, ונמוגתי ואף אחד לא מחא לי כפיים.
שום מורה לא הביטה בי בהתפעמות, איש לא קרא לי גיבורה, אחות של נושר.
עלה נידף.
לפעמים שנאתי אותך בעוצמות מפחידות, רציתי ש…, ש…, רציתי שתחזור שתחייך חיוך אח גדול. שתגיד עצור משחק. ולא חזרת.
אחר כך למדתי לשחרר, למדתי לנשום עם כאב פועם, למדתי לחיות איתך בתוך לב, ועדיין מחזיקה בענף, עדיין נאבקת כדי להישאר עלה.
ואתה?
חשבת עלי פעם?
נתי. אני אוהבת אותך ברמה בלתי נסבלת. אני מתפללת שתחזור, בבקשה אח שלי, תקדיש לי תפילה אחת. שאשרוד. שאחיה. שאמשיך.
אוהבת.
שירי
***
הוא לא כתב תשובה. לא שלחתי את המילים הכואבות שלי, במקום זה ישבתי שיעור גיאומטריה אחד, ועל סוף של מחברת חשבון כתבתי לי תשובה:

שירי.
אחות קטנה ואהובה, אחות קטנה ובוכיה, חזרת הביתה יום אחד, ישבתי עושה כלום, מחייך ריקנות, ואת הבטת בי בזעם, והמבט שלך היה כואב כל כך.
כואב עד שלא יכולתי לחשוב יותר על דבר מלבד עלייך, לא מכיר את המלחמות שלך, לא יודע איך נראה שדה הקרב שלך, אבל מרגיש אותך נלחמת, רואה אותך ילדה קטנה בקרב של חיים, עוטה שוב פרצוף קשוח וממשיכה, נופלת וקמה, נופלת וקמה, ואני רק פועם קנאה, לא יכול יותר.
אחותי. תדעי שאת גדולה מהחיים, תדעי שכולנו אוהבים אותך כל כך. תדעי שאת הכח שלי, ואי אז כשהלכתי לבית כנסת רציתי שתחייכי את.
שתדעי שאני אוהב.
עדיין.
אח. אחת. ולתמיד.

חנה ש. · 12/1/26

רבה יוסי, יא נשמה,
יא אחי, וואלה, אתה בנאדם נדיר, אין דברים כאלה, חבל"ז.
מה שעשית בשבילי, זה לא פחות מלהחזיר לי ת’נשמה
זוכר איך הייתי שפוך? על הרצפה, בקנטים,
בזבל של הזבל… מחילה על הביטוי, אבל וואלה מצב פח.
הייתי מפורק, שבור בטירוף, הראש שלי עף לגמרי.
ואז אתה הופעת, אשכרה הצלחת להרים אותי משם, בגדול.
הרמת אותי מהקרשים, סידרת לי את הראש,
החזרת אותי לעניינים כאילו זה קליל אצלך.
כל מי שאני פוגש? בכלל לא ברמה שלך, לא ברבע, לא בחמישית.
אתה ליגה אחרת, הרב, ליגה, אני אומר לך.
אתה ראית אותי כשהייתי הכי נמוך, ולא סובבת גב.
אתה אחלה גבר שבעולם, אחי, על אמת.
ה' ישמור עליך וייתן לך שפע טוב,
שחיים יפרגנו, שהכסף יגיע ישר לכיסים.
מעריך אותך, אוהב אותך, נשמה.
אתה אח יקר, אין עליך, הרב,
יא מלך, על חלל אתה.
-------------
רבי יאיר חביבי,
דבריך הגיעוני כליל נועם, ופצעו בי פצעי אהבה טובה.
דע־לך, כי לא מאומה עשיתי אלא מה שחבר עושה לחברו בשעת מצוקתו.
אם עמדת על רגליך ושבת לנשום נשימת אדם, הרי זה שכרי הגדול, ואין לי בקשה אחרת מלבד זאת.
אין אדם יודע גודל מעלת רעו עד אשר בא עליו החושך, ואתה ידעת לגלות לבך ולספרו בלשון אמת.
אל נא תגדיל את פועלי יתר על המידה, לא אלא אדם הייתי, אשר ראה חברו נוטה מטה, והטהו קמעא כלפי האור.
הרי כך דרכם של אנשים: פעם עומדים, פעם מועדים, ופעם זקוקים ליד שאינה רועשת.
ואם נמצא בך עתה כוח לעמוד ולהלך, די לי בכך שכר ודי בכך נחמה.
יברכך ה’ ויעלֵך במעלות של שלווה ושפע, וייתן בחיקך ימי נחת וברכה,
ובעודך הולך בדרכך, זכור כי אין קלקול שאין לו תיקון, ואין צל שאין לו קצה של אור.
לך בדרכך באומץ, ואל תבוש בטובך.
שלומי עליך, וחיבתי נטויה לך תמיד.

פרוגבוט

פרסומת

אתגר אתגר דו שבועי - דואר חוזר

משתמש מקצוען

משתמש פעיל

משתמש פעיל

משתמש רשום

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

כתיבה אומנותית נוגעת וקולעת

משתמש מקצוען

משתמש צעיר

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש פעיל

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

פרוגבוט

תוכן שיווקי

חידונים​

מאמרים​

תמונות​

​

ועוד׳​

​

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!​

​

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי> ​

כדי שהמכירה תהיה נוחה לכולם, כדאי לפרט בכל הודעה:​

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

חידונים

מאמרים

תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

כדי שהמכירה תהיה נוחה לכולם, כדאי לפרט בכל הודעה: