הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
את מתפללת מכל הלב. צדיקה ומסורה.
עושה הכול בשביל זה.
אבל גם מפריעה לבורא עולם.
זה מה שהיא הספיקה לשמוע רגע לפני שעמדו להוציא את ה“כן” להצעה של בחור שהגיע פתאום, כמעט בהיסח הדעת, ככה, ברגע אחד.
היא עמדה שם, עיניים עצומות, והרגישה את המתח חודר לכל תא בגופה.
הזמן נדמה כאילו עצר, וכל היקום כולו מחכה למילה אחת.
כן.
גם היא, כמו רבות אחרות, כבר הגיעה לשלב שבו הילדים שלה עומדים ברשימה מסודרת מראש, אחד אחרי השני.
שנה אחר שנה חלפה. הצעות עלו וירדו, והיא חיכתה. קיוותה. התפללה על כל אחד מהם בלב נשבר, שיגיע הזמן הנכון, שתזכה.
שלחה תפילות, המשיכה לבקש, להתחזק, לעשות ככל שביכולתה כדי להביא את הישועה הזאת, שכל כך התבקשה לבית הזה.
השנים עברו, והילדים התקרבו לגיל שלושים.
והיא הרגישה איך הנשמה שלה מתחלקת לחצאים קטנים.
על הראשון שכבר קרוב לשלושים.
ועל השני שדופק על דלת עשרים ושתיים.
הימים התגלגלו.
ברכות מרבנים, נסיעות לקברי צדיקים, הפרשות חלה, קופת העיר.
והטלפונים וההצעות עלו וירדו שוב ושוב, וזה לא היה זה.
ובלילות הייתה דומעת, מתפללת ומתחננת:
ריבונו של עולם, תן להם. רק תן להם. רק אל תעכב.
ויום אחד, הטלפון צלצל בזמן לא מתוכנן.
זה היה השדכן. ההוא שכבר הציע את כל האפשרויות הקיימות.
היום יש לי הצעה טובה ממש, הוא אמר. צריך לזוז. עכשיו.
היא הקשיבה, והלב הקדים את הקול.
יד אחת החזיקה את הטלפון, השנייה כבר חיפשה אוטומטית את המחברת.
אותה מחברת מוכרת, עם הסדר, עם השאלות, עם השליטה.
אבל היד חזרה ריקה.
המחברת איננה.
היא ניסתה לבקש כמה דקות לחיפוש,
אבל הוא התעקש. הזמן לחוץ, ההורים כבר בדקו, ניתנה תשובה חיובית, חבל על הזמן.
ואם זה הגיע עכשיו, אולי זה סימן.
את מתפללת מכל הלב. צדיקה ומסורה.
עושה הכול בשביל זה.
אבל גם מפריעה לבורא עולם.
זה כאב כמו חץ בלב.
והיא שתקה.
כי מה בסך הכול היא מבקשת.
רוצה לברר. לדייק. לעשות את הטוב ביותר לכבודו יתברך.
לבנות בית שיהיה כלי לשכינה.
והיא חזרה להתפלל.
לבקש. להתחנן.
איך אפשר בלי מחברת.
ומתוך החשיכה, מתוך הדממה, מתוך התפילה עצמה
עלה קול אחר. שקט. ברור.
כן.
בלי מחברת.
בלי רשימות.
בלי לדעת הכול מראש.
ויום אחד אחר כך הם נפגשו.
פנים אל פנים. לב אל לב.
בלי מחברת.
והשמיים חייכו.
שמש עטפה רחוב רטוב ביום גשום אחד.
ואז, כמעט בלי רעש, נשברה הכוס.
לא כרעם. אלא כלחישה.
וזה לא היה רק שידוך. וזה לא היה מזל.
זו הייתה הסכמה אחת קטנה להסיר ידיים.
המחברת נעלמה,
ואיתה הצורך לדעת, לבדוק, לשלוט, להגן.
ובין הדפים החסרים נפתח מקום.
שם נכנס ריבונו של עולם.
לא ברעש, לא בהוכחות. בשקט של אמת.
הוא לא ביקש הרבה. רק דבר אחד.
שתסכימי לא להפריע. שתניחי.
שתאמיני שגם בלי להבין, הוא מבין.
שגם בלי רשימות, הוא מדייק.
ושכשהלב מפנה מקום,
הישועה יודעת להיכנס לבד.
הלוואי שנזכה.
עושה הכול בשביל זה.
אבל גם מפריעה לבורא עולם.
זה מה שהיא הספיקה לשמוע רגע לפני שעמדו להוציא את ה“כן” להצעה של בחור שהגיע פתאום, כמעט בהיסח הדעת, ככה, ברגע אחד.
היא עמדה שם, עיניים עצומות, והרגישה את המתח חודר לכל תא בגופה.
הזמן נדמה כאילו עצר, וכל היקום כולו מחכה למילה אחת.
כן.
גם היא, כמו רבות אחרות, כבר הגיעה לשלב שבו הילדים שלה עומדים ברשימה מסודרת מראש, אחד אחרי השני.
שנה אחר שנה חלפה. הצעות עלו וירדו, והיא חיכתה. קיוותה. התפללה על כל אחד מהם בלב נשבר, שיגיע הזמן הנכון, שתזכה.
שלחה תפילות, המשיכה לבקש, להתחזק, לעשות ככל שביכולתה כדי להביא את הישועה הזאת, שכל כך התבקשה לבית הזה.
השנים עברו, והילדים התקרבו לגיל שלושים.
והיא הרגישה איך הנשמה שלה מתחלקת לחצאים קטנים.
על הראשון שכבר קרוב לשלושים.
ועל השני שדופק על דלת עשרים ושתיים.
הימים התגלגלו.
ברכות מרבנים, נסיעות לקברי צדיקים, הפרשות חלה, קופת העיר.
והטלפונים וההצעות עלו וירדו שוב ושוב, וזה לא היה זה.
ובלילות הייתה דומעת, מתפללת ומתחננת:
ריבונו של עולם, תן להם. רק תן להם. רק אל תעכב.
ויום אחד, הטלפון צלצל בזמן לא מתוכנן.
זה היה השדכן. ההוא שכבר הציע את כל האפשרויות הקיימות.
היום יש לי הצעה טובה ממש, הוא אמר. צריך לזוז. עכשיו.
היא הקשיבה, והלב הקדים את הקול.
יד אחת החזיקה את הטלפון, השנייה כבר חיפשה אוטומטית את המחברת.
אותה מחברת מוכרת, עם הסדר, עם השאלות, עם השליטה.
אבל היד חזרה ריקה.
המחברת איננה.
היא ניסתה לבקש כמה דקות לחיפוש,
אבל הוא התעקש. הזמן לחוץ, ההורים כבר בדקו, ניתנה תשובה חיובית, חבל על הזמן.
ואם זה הגיע עכשיו, אולי זה סימן.
את מתפללת מכל הלב. צדיקה ומסורה.
עושה הכול בשביל זה.
אבל גם מפריעה לבורא עולם.
זה כאב כמו חץ בלב.
והיא שתקה.
כי מה בסך הכול היא מבקשת.
רוצה לברר. לדייק. לעשות את הטוב ביותר לכבודו יתברך.
לבנות בית שיהיה כלי לשכינה.
והיא חזרה להתפלל.
לבקש. להתחנן.
איך אפשר בלי מחברת.
ומתוך החשיכה, מתוך הדממה, מתוך התפילה עצמה
עלה קול אחר. שקט. ברור.
כן.
בלי מחברת.
בלי רשימות.
בלי לדעת הכול מראש.
ויום אחד אחר כך הם נפגשו.
פנים אל פנים. לב אל לב.
בלי מחברת.
והשמיים חייכו.
שמש עטפה רחוב רטוב ביום גשום אחד.
ואז, כמעט בלי רעש, נשברה הכוס.
לא כרעם. אלא כלחישה.
וזה לא היה רק שידוך. וזה לא היה מזל.
זו הייתה הסכמה אחת קטנה להסיר ידיים.
המחברת נעלמה,
ואיתה הצורך לדעת, לבדוק, לשלוט, להגן.
ובין הדפים החסרים נפתח מקום.
שם נכנס ריבונו של עולם.
לא ברעש, לא בהוכחות. בשקט של אמת.
הוא לא ביקש הרבה. רק דבר אחד.
שתסכימי לא להפריע. שתניחי.
שתאמיני שגם בלי להבין, הוא מבין.
שגם בלי רשימות, הוא מדייק.
ושכשהלב מפנה מקום,
הישועה יודעת להיכנס לבד.
הלוואי שנזכה.
נערך לאחרונה ב:
חידונים
מאמרים
תמונות
