הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תעתועי הזמן
פרק ז'
פרק ז
<<<<<<<<<<
חודש לאחר מכן.
ציפורה הגיעה במרוצה מיוזעת ומתנשפת. "אימא, עד מתי תחזיקי אותה. היא מבלבלת אותי עם דיבוריה המוזרים".
"אבל דברייך אמש נשמעו אחרת. סיפרת שהיא נעימה ודבריה ערבים ומסקרנים. הביטי על הטוב שבדבר, היא עלמה חכמה ועוזרת לך במרעה".
"הסבירי את עצמך".
"כשחלבנו את הפרות היא אמרה לפתע: חבל שעדיין בתקופתכם לא המציאו את מכונות החליבה. תארי לך שלא היינו צריכות להתכופף ולהתאמץ. השבתי לה שעל מכונות חליבה לא שמעתי. מכונות יש רק למלחמה".
"היא איבדה את זיכרונה, צריך להבין אותה".
"אבל את המשפט האחרון כבר לא יכולתי לסבול".
"מה הדבר שנאמר?"
"'בעוד מאה שנה כשבית המקדש השני ייחרב'. ואז צעקתי לה: די! חדלי ממשוגותייך. לכן מיהרתי לכאן למסור לך את הדברים".
יעל אימצה את ציפורה אל ליבה ולאחר רגע ארוך אמרה: "אראה מה אוכל לעשות", ושקעה במחשבות.
"שאלתי אותה מדוע לא נישאה עדיין לאיש ותשובתה הייתה: עדיין לא הגיע הזמן. שמעת טוב. איזו בת שמלאו לה עשרים ואחת תשיב כך ולא תתבייש ברווקותה?"
"נמצא לה מקום אחר".
"שששש", היסתה אותה ציפורה. "היא חוזרת".
איילת נכנסה ובידיה סלסילת קש מקושטת בזרי פרחים. "ראיתי את זה בחצר, זה כל כך מיוחד. לשם מה זה?"
"באמת לא ראית דבר כזה מעולם?" שאלה יעל משתוממת.
"אף פעם לא השתתפת בהבאת ביכורים לבית המקדש"? התפלאה הפעם ציפורה הקטנה.
"לא יכולתי".
"אל תצטערי, תוכלי לבוא איתנו ולראות". יעל פסעה לכיוונה והניחה את ידה על כתפה. היא חמלה על בדידותה ועל זיכרונה האבוד. "בואי תעזרי לנו לקשט את הפרים. זו התקופה היפה ביותר, זמן הביכורים. כולנו נצא לשערי ירושלים לקבל את הבאים, ובמסע של שירה המונית נגיש את הסלסילות עם הביכורים לכוהנים בבית המקדש". לפתע קראה בקול נרגש: "הי, איילת, אולי סוף סוף תכירי מישהו ממשפחתך האבודה, ואולי נגינת הלוויים תעיר את זיכרונך".
<<<<<<<<<
שלוש דמויות התחמקו בלאט מפתח המערה. הן נצמדו לקירות האבנים. כשהתרחקו דיין מבתי העיר רצו בכל כוחן עד שהגיעו לכותל הפנימי המקיף את העיר.
"אנו מתקרבים לשער העיר, היזהרו! האויב מחכה לכל מעידה", לחש נתנאל, הגדול בחבורה.
"אולי כדאי לחזור?" פחד התגנב לליבו של בצלאל כשהבחין בתנועה חשודה.
"צריך להזכיר לך שנשבענו להילחם עד מוות?" לחש יוחאי בזעם. "טוב לי מותי מלראות את הורדוס מולך".
"אנו נלחמים לצידו של אנטיגנוס. הצדק ינצח".
"ואולי לא?"
"רפה ידיים שכמוך, אפילו ציפורה אחותי גיבורה ממך". סינן יוחאי מבין שיניו. המלכות תוחזר לחשמונאים בכל מחיר".
ירח של תחילת חודש האיר בפס זוהר. בחשכה המוחלטת ראו רק את קו המתאר של צדודיתם.
"תראו שהפגיונות מכוסים, כדי שלא יחזירו אור", הם מיששו שוב מתחת לחגורתם.
"אבקת השרפה אצלך?"
"התכופפו! נצא מהשער צפונה".
"מה השעה?"
"שעת חצות".
"הינה הסוללות על הגבעה".
"שימו על ליבכם: דרומה לשער שוכנים אוהלי הלגיונות. כרגע נמים הם את שנתם. מחוץ לכל אוהל עומדים וטרנים - חיילים בעמדת שמירה. אנו נצא בזחילה עד לסוללות. אני מצפון, יוחאי מדרום ואתה שומר. זוכרים את הסימן?"
הם הנהנו בראשם.
"חייל רומאי מתקרב".
"תיצמדו לכותל, אני יוצא אליו". פקד נתנאל מפקדם. "תגוננו עליי אם יהיה צורך".
"יהי כדברך". יוחאי הושיט את ידו אל פגיונו ונשאר דרוך. בצלאל רעד ושיניו נקשו.
נתנאל מפקדם, שהיה שבע קרבות, אמד את מצבו. הדמות הופיעה לבדה, כולה עטורה בשריון כבד.
"עמוד!" פקד החייל הרומאי ושלף באחת את חרבו מנדנה. חננאל הבחין במבט הרצחני בעיניו וחיכה לבאות.
החרב הונפה לפתע באוויר. לזה הוא חיכה. הוא קפץ קפיצת פנתר והטיח רגליו בחוזקה בפני החייל. החרב הוטחה בחוזקה אל הסלע ונשברה. החייל נפל על גבו ודמם.
נתנאל סימן לנערים ההמומים לגשת. הם נשאו את הגופה חרש אל מעבר לחומה.
"עלינו למהר לשים את אבק השרפה בסוללות, לא נוכל להתעכב". התנשף נתנאל.
"אתה בטוח שהוא לא יתעורר?" לחש יוחאי והוציא את פגיונו.
"אין צורך". עצר אותו. "יארך לו המון זמן אם בכלל".
שלושת הלוחמים הביטו בפני המת החי. פיו היה פעור. צעקתו הוקפאה. הם כיסו אותו בענפים ומיהרו לבצע את תפקידם.
לאחר שעה קלה הסוללות שנבנו בעמל רב נהפכו לכדור אש שכילה את כל המבנה המלחמתי האדיר.
<<<<<<<<
עששיות נעימות דלקו מפינות החדר שהכיל עשרות לוחמים. השמש האדימה ושקעה מטה במערב. החדר האפיר עם רדת ערב והדגיש את האור הצהבהב שריצד על הקירות. ציורי החיות שנעשו בידיים אומנותיות על התקרה קיבלו רוח חיים. נראה היה שגופותיהן נעות. הלוחמים שישבו באפס מעשה היו נצורים כמה ימים בארמון. נראה היה שהמערכה אבודה, הורדוס הגדול כנראה יובס. בשבועות אלו המערכה טרם הוכרעה, וכוחות רבים החזיקו בציפורניהם את ירושלים לבל תיפול לידי צבא אנטיגנוס שנראה שהניצחון בידיו. על פי הערכת מצב שעשו הנצורים בארמון בראשות המפקד פיררא, נראה היה שהם מתקרבים לתבוסה. חייהם הולכים להסתיים ברגע שהאויב יהדק את כוחו ויתקרב חלילה לשער הארמון.
בנצורים היו אנשים חשובים עד מאוד. המפקד פיררא, אחיו של הורדוס הגדול, ולידו הורקנוס, בנו של אלכסנדר הגדול. הורקנוס, שמן הראוי היה שימלוך אחר אביו, ויתר על סמכותו מזמן. בהיותו מוקף ביועצים חזקים וקשוחים ממנו, איבד את ביטחונו העצמי והובל בידי הורדוס, האיש החזק. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, קנה את מקומו הרם בזכות אביו, עבד כותי שהתגייר. כישרונו והצלחתו של אנטיפטרוס בהרמת כבודו של אדונו הורקנוס, הקנו לו שם של יועץ ראשי. מתוקף תפקידו חילק לבניו משרות של מושלים בחבלי ארץ יהודה. כך החל הורדוס את קריירת הגדולה בהיותו מושל הגליל. הוא לא נח ולא שקט אלא החל למלוך במלוא עוזו וניקה את הגליל כולו מכנופיות ושודדי דרכים. הדם הרב ששפך בלא הבחנה העיד על אכזריותו וקשיחותו שלא ידעו שובעה.
המפקד פיררא, אחיו של הורדוס, שבר את השקט.
"נראה שעכשיו הזמן לצאת ולעזור ללוחמים".
"אולי כדאי להמתין עוד שעה, אולי המערכה תתהפך לטובתנו". ענה לו הורקנוס וחשב על סופו הקרב.
"אני לא יכול יותר לשבת ולחכות בחיבוק ידיים עד שיגיעו לוחמי אנטיגנוס לארמון".
"פיררא, עוד רגע קט יגיע אחיך הורדוס עם לוחמים נוספים והם יכריעו את המלחמה לטובתנו, אם נצא כעת אולי כבר לא נחזור. הבט, ראה כמה המלחמה אכזרית".
"ראה כמה חכם הורדוס אחי שדאג למלט את יושבי הארמון, את ארוסתו מרים ומשפחתה למצודה הרחוקה שבשומרון, והשאיר פה רק לוחמים וחיילים רבים".
הורקנוס צעד לאחוריו והפנה את ראשו, הביט בחרדה על הקרבות מתחת לחלונו. קשה היה לו לחזות בשדה הקטל הקרוב לארמון. בניגוד אליו קם המפקד פיררא בנמרצות ופקד על כל יושבי החדר:
"כולם להיות מוכנים. אנו יוצאים להילחם כרגע. איש בל ייעדר. נצא וננצח". הוא הביט על כל החיילים שקפאו מאימה לנוכח הגזרה שבוודאי תוליך אותם לדרך שאין ממנה חזרה.
"סיסמה!"
"עד טיפת הדם האחרונה נילחם וננצח!!!"
לא עברה שעה ופיררא המפקד המהולל ראה כי כלתה אליו הרעה. הוא הוקף באויבים שרצו לכלות בו את זעמם ומן הסתם גם יבצעו בו מעשי התעללות. בהיותו בעל כבוד עצמי ובעל גאווה, החליט להתאבד ולא ליפול לידיהם, ניפץ את ראשו בסלע ומת. הורקנוס, דודו של אויבו אנטיגנוס, נשבה אך נשאר בחיים. הוא נשפט ונגזר דינו לרצוע את אוזנו כדי לפסול אותו למשרת הכהן הגדול. וכדי להוציא אותו מכל השפעה שהיא - הוא נשלח לגלות בבל.
אנטיגנוס הגשים את שאיפת חייו והעפיל לכיסא המלוכה בעזרת הפרתים שנלחמו לצידו. הוא הצליח לנקום אף בשני אחיו של הורדוס, יוסף ופצאל, ולהורגם.
בעצם הייתה זו תקופה קצרה של סיום הכהונה בידי מלך יהודי, אחרון לשושלת בית חשמונאי.
מלכותו נמשכה שלוש שנים עד שהופל שוב בידי הורדוס, שלא נכנע אפילו לרגע קט. בשנים אלו של טרום הניצחון התבצרו הורדוס ומשפחתו במבצר מצדה עד יעבור זעם.
הורדוס עמל קשה לגייס עוד אלפי חיילים. ברגעים קריטיים אלו כרת ברית עם המצביא האגדי גאיוס סוסיוס, שהפך את מאזן האימה לטובתו. כך שחרר את ירושלים מאויביו אך שילם מחיר יקר במותם של שני אחיו. נוסף לאובדן, גם אביו אנטיפטרוס מצא את מותו כשהורעל על ידי מתנגדיו.
אנטיגנוס שנסוג עדיין לא ויתר והקים כיסי התנגדות במקומות רבים, שירדו לעת עתה למחתרת. הוא ציפה בכיליון עיניים לזמנים שיזכה לראות בחולשת שלטונו של הורדוס, כדי לתת לו מכה מוחצת.
פרק ז'
פרק ז
<<<<<<<<<<
חודש לאחר מכן.
ציפורה הגיעה במרוצה מיוזעת ומתנשפת. "אימא, עד מתי תחזיקי אותה. היא מבלבלת אותי עם דיבוריה המוזרים".
"אבל דברייך אמש נשמעו אחרת. סיפרת שהיא נעימה ודבריה ערבים ומסקרנים. הביטי על הטוב שבדבר, היא עלמה חכמה ועוזרת לך במרעה".
"הסבירי את עצמך".
"כשחלבנו את הפרות היא אמרה לפתע: חבל שעדיין בתקופתכם לא המציאו את מכונות החליבה. תארי לך שלא היינו צריכות להתכופף ולהתאמץ. השבתי לה שעל מכונות חליבה לא שמעתי. מכונות יש רק למלחמה".
"היא איבדה את זיכרונה, צריך להבין אותה".
"אבל את המשפט האחרון כבר לא יכולתי לסבול".
"מה הדבר שנאמר?"
"'בעוד מאה שנה כשבית המקדש השני ייחרב'. ואז צעקתי לה: די! חדלי ממשוגותייך. לכן מיהרתי לכאן למסור לך את הדברים".
יעל אימצה את ציפורה אל ליבה ולאחר רגע ארוך אמרה: "אראה מה אוכל לעשות", ושקעה במחשבות.
"שאלתי אותה מדוע לא נישאה עדיין לאיש ותשובתה הייתה: עדיין לא הגיע הזמן. שמעת טוב. איזו בת שמלאו לה עשרים ואחת תשיב כך ולא תתבייש ברווקותה?"
"נמצא לה מקום אחר".
"שששש", היסתה אותה ציפורה. "היא חוזרת".
איילת נכנסה ובידיה סלסילת קש מקושטת בזרי פרחים. "ראיתי את זה בחצר, זה כל כך מיוחד. לשם מה זה?"
"באמת לא ראית דבר כזה מעולם?" שאלה יעל משתוממת.
"אף פעם לא השתתפת בהבאת ביכורים לבית המקדש"? התפלאה הפעם ציפורה הקטנה.
"לא יכולתי".
"אל תצטערי, תוכלי לבוא איתנו ולראות". יעל פסעה לכיוונה והניחה את ידה על כתפה. היא חמלה על בדידותה ועל זיכרונה האבוד. "בואי תעזרי לנו לקשט את הפרים. זו התקופה היפה ביותר, זמן הביכורים. כולנו נצא לשערי ירושלים לקבל את הבאים, ובמסע של שירה המונית נגיש את הסלסילות עם הביכורים לכוהנים בבית המקדש". לפתע קראה בקול נרגש: "הי, איילת, אולי סוף סוף תכירי מישהו ממשפחתך האבודה, ואולי נגינת הלוויים תעיר את זיכרונך".
<<<<<<<<<
שלוש דמויות התחמקו בלאט מפתח המערה. הן נצמדו לקירות האבנים. כשהתרחקו דיין מבתי העיר רצו בכל כוחן עד שהגיעו לכותל הפנימי המקיף את העיר.
"אנו מתקרבים לשער העיר, היזהרו! האויב מחכה לכל מעידה", לחש נתנאל, הגדול בחבורה.
"אולי כדאי לחזור?" פחד התגנב לליבו של בצלאל כשהבחין בתנועה חשודה.
"צריך להזכיר לך שנשבענו להילחם עד מוות?" לחש יוחאי בזעם. "טוב לי מותי מלראות את הורדוס מולך".
"אנו נלחמים לצידו של אנטיגנוס. הצדק ינצח".
"ואולי לא?"
"רפה ידיים שכמוך, אפילו ציפורה אחותי גיבורה ממך". סינן יוחאי מבין שיניו. המלכות תוחזר לחשמונאים בכל מחיר".
ירח של תחילת חודש האיר בפס זוהר. בחשכה המוחלטת ראו רק את קו המתאר של צדודיתם.
"תראו שהפגיונות מכוסים, כדי שלא יחזירו אור", הם מיששו שוב מתחת לחגורתם.
"אבקת השרפה אצלך?"
"התכופפו! נצא מהשער צפונה".
"מה השעה?"
"שעת חצות".
"הינה הסוללות על הגבעה".
"שימו על ליבכם: דרומה לשער שוכנים אוהלי הלגיונות. כרגע נמים הם את שנתם. מחוץ לכל אוהל עומדים וטרנים - חיילים בעמדת שמירה. אנו נצא בזחילה עד לסוללות. אני מצפון, יוחאי מדרום ואתה שומר. זוכרים את הסימן?"
הם הנהנו בראשם.
"חייל רומאי מתקרב".
"תיצמדו לכותל, אני יוצא אליו". פקד נתנאל מפקדם. "תגוננו עליי אם יהיה צורך".
"יהי כדברך". יוחאי הושיט את ידו אל פגיונו ונשאר דרוך. בצלאל רעד ושיניו נקשו.
נתנאל מפקדם, שהיה שבע קרבות, אמד את מצבו. הדמות הופיעה לבדה, כולה עטורה בשריון כבד.
"עמוד!" פקד החייל הרומאי ושלף באחת את חרבו מנדנה. חננאל הבחין במבט הרצחני בעיניו וחיכה לבאות.
החרב הונפה לפתע באוויר. לזה הוא חיכה. הוא קפץ קפיצת פנתר והטיח רגליו בחוזקה בפני החייל. החרב הוטחה בחוזקה אל הסלע ונשברה. החייל נפל על גבו ודמם.
נתנאל סימן לנערים ההמומים לגשת. הם נשאו את הגופה חרש אל מעבר לחומה.
"עלינו למהר לשים את אבק השרפה בסוללות, לא נוכל להתעכב". התנשף נתנאל.
"אתה בטוח שהוא לא יתעורר?" לחש יוחאי והוציא את פגיונו.
"אין צורך". עצר אותו. "יארך לו המון זמן אם בכלל".
שלושת הלוחמים הביטו בפני המת החי. פיו היה פעור. צעקתו הוקפאה. הם כיסו אותו בענפים ומיהרו לבצע את תפקידם.
לאחר שעה קלה הסוללות שנבנו בעמל רב נהפכו לכדור אש שכילה את כל המבנה המלחמתי האדיר.
<<<<<<<<
עששיות נעימות דלקו מפינות החדר שהכיל עשרות לוחמים. השמש האדימה ושקעה מטה במערב. החדר האפיר עם רדת ערב והדגיש את האור הצהבהב שריצד על הקירות. ציורי החיות שנעשו בידיים אומנותיות על התקרה קיבלו רוח חיים. נראה היה שגופותיהן נעות. הלוחמים שישבו באפס מעשה היו נצורים כמה ימים בארמון. נראה היה שהמערכה אבודה, הורדוס הגדול כנראה יובס. בשבועות אלו המערכה טרם הוכרעה, וכוחות רבים החזיקו בציפורניהם את ירושלים לבל תיפול לידי צבא אנטיגנוס שנראה שהניצחון בידיו. על פי הערכת מצב שעשו הנצורים בארמון בראשות המפקד פיררא, נראה היה שהם מתקרבים לתבוסה. חייהם הולכים להסתיים ברגע שהאויב יהדק את כוחו ויתקרב חלילה לשער הארמון.
בנצורים היו אנשים חשובים עד מאוד. המפקד פיררא, אחיו של הורדוס הגדול, ולידו הורקנוס, בנו של אלכסנדר הגדול. הורקנוס, שמן הראוי היה שימלוך אחר אביו, ויתר על סמכותו מזמן. בהיותו מוקף ביועצים חזקים וקשוחים ממנו, איבד את ביטחונו העצמי והובל בידי הורדוס, האיש החזק. הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, קנה את מקומו הרם בזכות אביו, עבד כותי שהתגייר. כישרונו והצלחתו של אנטיפטרוס בהרמת כבודו של אדונו הורקנוס, הקנו לו שם של יועץ ראשי. מתוקף תפקידו חילק לבניו משרות של מושלים בחבלי ארץ יהודה. כך החל הורדוס את קריירת הגדולה בהיותו מושל הגליל. הוא לא נח ולא שקט אלא החל למלוך במלוא עוזו וניקה את הגליל כולו מכנופיות ושודדי דרכים. הדם הרב ששפך בלא הבחנה העיד על אכזריותו וקשיחותו שלא ידעו שובעה.
המפקד פיררא, אחיו של הורדוס, שבר את השקט.
"נראה שעכשיו הזמן לצאת ולעזור ללוחמים".
"אולי כדאי להמתין עוד שעה, אולי המערכה תתהפך לטובתנו". ענה לו הורקנוס וחשב על סופו הקרב.
"אני לא יכול יותר לשבת ולחכות בחיבוק ידיים עד שיגיעו לוחמי אנטיגנוס לארמון".
"פיררא, עוד רגע קט יגיע אחיך הורדוס עם לוחמים נוספים והם יכריעו את המלחמה לטובתנו, אם נצא כעת אולי כבר לא נחזור. הבט, ראה כמה המלחמה אכזרית".
"ראה כמה חכם הורדוס אחי שדאג למלט את יושבי הארמון, את ארוסתו מרים ומשפחתה למצודה הרחוקה שבשומרון, והשאיר פה רק לוחמים וחיילים רבים".
הורקנוס צעד לאחוריו והפנה את ראשו, הביט בחרדה על הקרבות מתחת לחלונו. קשה היה לו לחזות בשדה הקטל הקרוב לארמון. בניגוד אליו קם המפקד פיררא בנמרצות ופקד על כל יושבי החדר:
"כולם להיות מוכנים. אנו יוצאים להילחם כרגע. איש בל ייעדר. נצא וננצח". הוא הביט על כל החיילים שקפאו מאימה לנוכח הגזרה שבוודאי תוליך אותם לדרך שאין ממנה חזרה.
"סיסמה!"
"עד טיפת הדם האחרונה נילחם וננצח!!!"
לא עברה שעה ופיררא המפקד המהולל ראה כי כלתה אליו הרעה. הוא הוקף באויבים שרצו לכלות בו את זעמם ומן הסתם גם יבצעו בו מעשי התעללות. בהיותו בעל כבוד עצמי ובעל גאווה, החליט להתאבד ולא ליפול לידיהם, ניפץ את ראשו בסלע ומת. הורקנוס, דודו של אויבו אנטיגנוס, נשבה אך נשאר בחיים. הוא נשפט ונגזר דינו לרצוע את אוזנו כדי לפסול אותו למשרת הכהן הגדול. וכדי להוציא אותו מכל השפעה שהיא - הוא נשלח לגלות בבל.
אנטיגנוס הגשים את שאיפת חייו והעפיל לכיסא המלוכה בעזרת הפרתים שנלחמו לצידו. הוא הצליח לנקום אף בשני אחיו של הורדוס, יוסף ופצאל, ולהורגם.
בעצם הייתה זו תקופה קצרה של סיום הכהונה בידי מלך יהודי, אחרון לשושלת בית חשמונאי.
מלכותו נמשכה שלוש שנים עד שהופל שוב בידי הורדוס, שלא נכנע אפילו לרגע קט. בשנים אלו של טרום הניצחון התבצרו הורדוס ומשפחתו במבצר מצדה עד יעבור זעם.
הורדוס עמל קשה לגייס עוד אלפי חיילים. ברגעים קריטיים אלו כרת ברית עם המצביא האגדי גאיוס סוסיוס, שהפך את מאזן האימה לטובתו. כך שחרר את ירושלים מאויביו אך שילם מחיר יקר במותם של שני אחיו. נוסף לאובדן, גם אביו אנטיפטרוס מצא את מותו כשהורעל על ידי מתנגדיו.
אנטיגנוס שנסוג עדיין לא ויתר והקים כיסי התנגדות במקומות רבים, שירדו לעת עתה למחתרת. הוא ציפה בכיליון עיניים לזמנים שיזכה לראות בחולשת שלטונו של הורדוס, כדי לתת לו מכה מוחצת.
Reactions: NOA# ו-AYALA A2 //