הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
פרק 14
נחלת אור 2024
המנוע נאנח במעלה הכביש.
מתניה הדק את ידיו על ההגה כמו מנסה לעצור דבר מה. השמש במרכז השמיים, מלחיצה אותו. הוא רוצה להספיק להגיע בזמן. לילדים תדאג תמר, תדבר עם הורים, תבקש עזרה. הוא חייב להגיע כמה שיותר מהר אל בנו.
הטלפון על הדשבורד השמיע צליל. מתניה הביט בצג. הודעה מקבוצת הגבעה.
״ירי סמוך לגבעה הדרומית. תושבים להישאר בבתים. כוחות בדרך״.
חריקת בלמים הייתה תגובתו הראשונית, מתניה החנה את הרכב בצד, חושב. האם לחזור, לבדוק שכולם בסדר? לתפוס את המחבל הרשע? אבל יהוידע, אני חייב להגיע אליו! ההתלבטות הייתה קשה עליו, הוא הרהר בכך דקות ארוכות.
אחרי שניות ארוכות, החליט. הוא הניח יד אחת על ההגה, יד שנייה על ההודעה. לבו דקר. פועם בקצב מסחרר. לא משום שהמאחז חשוב פחות, אין חשוב מישוב ארץ ישראל. אלא משום שהבן שלו, יהוידע, לא שם. לא בגבעה.
מתניה הרפה מעט את אחיזתו בהגה. נוסע. מידף לא לחשוב כרגע על ההודעה שקרא, לא עכשיו. חייב לדבר עם יהוידע. רוצה להיות נוכח. מקווה למשוך אותו חזרה, לגרום לו להרגיש את השורש, לא לתת לקליפה של פחד לקלוט את הלב.
רכבים, עצים, בתים, כיכרות. הוא עבר הכל, עוצר. מחנה את הרכב בחניית חמתו. יודע שאינה בבית כרגע. עולה את עשר המדרגות עד לפתח הבית, נושם עמוק, קצה של כעס מתחיל לדגדג אותו. מתניה חש בו, מתעלם. לא נותן לו להיות נוכח. הוא חייב לדבר עם בנו בצורה רפה.
ברגשות מעורבים פתח את הדלת.
הבית היה שקט, על השולחן כוס קפה, מאפרה מלאה חצאי סיגריות. ריח הסיגריות עמד באוויר. מתניה נכנס התיישב בספה, יודע שחמיו נח כרגע. כמו בכל יום. למד זאת מאז מהפעם האחרונה בה גרו יחדיו. בזמן הגירוש. כשהבית שלהם נלקח, כשכל רכושם נותר מאחור. מקופל בתוך ארגזים יחד עם זיכרונות טובים. כעת צרובים בו זיכרונות הגירוש.
יהוידע יצא מחדר האורחים, מתניה עקב אחריו בעיניו. ספר עב כרס בידו. מתניה ניסה להציץ בכריכה להבין באיזה ספר מדובר. עצם זה שבנו קורא זה שימח אותו, הוא זכר אותו אחר, שונה. משהו בו נרגע יותר.
"יהוידע, לא תגיד שלום?"
יהוידע הרים את עיניו מהספר, קולט את אביו יושב באחת הספות. "אבא. מה אתה עושה פה?" קולו נשבר מעט, קצת מבוהל.
"מה אתה עושה פה?" הקול של מתניה חותך את השקט, אין בו נאום מחנך, יש בו כאב המעניק לשאלה צורה של פצע פתוח.
"הרגשתי צורך להגיע לסבא", יהוידע שקט, מדבר בקצרה, לא מאריך יתר על המידה במילים.
חששו ניכר. מתניה הצליח להרגיש את הפחד שעצם שהותו משרה על בנו. הוא קם מתקרב אל בנו, חש כעס עולה בו. מציף אותו. מנסה לשמור על קור רוחו. על נעימות. זכרונות של ימים כאובים עומדים מולו. ימים של בנייה, איומים, בגידות, גירוש ושבירת לב.
ידו הימנית רוטטת מהכעס.
"אתה בורח אל הסוג הזה של החיים? אתה בוחר לפחד במקום לעמוד? בוחר לחיות כפי שאומרים שזה קל? איפה כל מה שגדלת עליו? שכחת כבר איך גירשו אותנו מהבית שלנו? אתה כבר לא רוצה להיות חלק מהדבר הקדוש הזה?" הקול של מתניה עולה, נמלט מהפיתול של הלב. אינו משתוקק לנאום על גבורה, הוא רוצה להבין. רוצה להרגיש שאינו מאבד את בנו.
יהוידע לקח נשימה ארוכה. שותק מספר רגעים. "אבא אתה לא מבין. אין לי את הכוחות האלו. אני לא כמו הילדים האחרים שבגבעה. מאז שהתגיסתי לצבא, אני חי אחרת, חושב אחרת. אתה לא מבין אבא? אני לא רוצה לחיות כמו שאומרים שאני חייב לחיות, רק בגלל שיש לי כיפה גדולה על הראש, או פאות נפוחות לצד האוזניים. אני לא רוצה שדם יהודי ישפך בגללי על האדמה הזאת. אני רואה את האנשים בגבעה, ואני לא רואה את העתיד שלי בתוכם".
מילים כאלה, נצרבות עמוק, נחרטות בלב, פוגעות חזק במטרה. מתניה מרגיש איך האוויר נתקע בחזהו. המילה "דם" עולה כמו חרב, כמו זעקה שלא נשמעת. כל חייו נועדו לטעת כאן, להקריב כאן. והבן שלו עומד מולו, מעיד כי אין בנשמתו הכוונה לאותו מסלול.
"אז מה זה בשבילך, יהוידע?" מתניה לא מנסה לצנן. לא יכול. קולו נשבר. "מה זה אומר? אתה מתכוון לעזוב הכל? את המשפחה? אותי??? מה נהייה ממך יהוידע? איך נהפך ליבך, מה עבר עליך?"
"די! אוף! אני לא עוזב אף אחד, בסך הכל קשה לי לגור בבית לא בנוי כמו שצריך, עם חבורה של משוגעים שחושבים שהם יכניעו את הערבים". יהוידע עצר רגע, נושם. "אבא אני לא רוצה להקים משפחה והילדים שלי יצטרכו לחיות ככה, בפחד מתמיד מפני חדירת מחבלים. לא מוכן לזה שבכל רגע יכולים להגיע חיילים ולגרור אותי ואת ילדיי מהבית".
מתניה הרגיש איך הלב שלו נמחץ. הבן שלו הולך כנגד כל מה שהקים. לא מדובר רק באדמת ארץ ישראל, אלא הרבה יותר עמוק, מדובר בערכים. במסירות. באמונה שאם לא נעמוד פה, לא יהיה לנו מקום אחר. כל תחושת הזמן שלו נאטמת. הוא רואה את פניה של ארץ ישראל בעיניו, רואה רגלים נכנסות אליה, שורשים דואים לעומקה. ועתה, מולו, הזרעים בספק.
הוא מתנשף. זועם. "אתה דוחה את הכול. אתה דוחה את כל מה שנלחמתי בו, את כל מה שהצבתי על השולחן, את הילדים שלי, את הבית שלי, את האפשרות לחיות כאן בכבוד. אתה נותן לכל הפחדים לכבוש אותך". המילים יצאו ממנו כמו אבנים מהקלע.
יהוידע מסיט את מבטו מאביו. "לא דוחה, אבא. פשוט לא מאמין שאקים פה תשתית לחיים. אתה מדבר על כבוד, על עמידה. מה שווא כבוד אם הוא יבוא עם דם? אני מוכן להגן, אבל לא להקריב בצורה עיוורת".
הקול של מתניה דוהר גבוה. חודר. "עיוורת? מה עיוורת? ההיסטוריה איננה דבר שרק רגליו של אדם עומדות בו, זה דם, זיעה. אני רואה את הניצנים של דור העתיד, ואני לא מוכן שאלה ייפלו בידי פחד. מי אמר לך שאתה יכול לבחור בשבילי כמה אני מוכן להילחם? הה, מי נתן לך רשות כזאת?”
יהוידע מחזיר את מבטו, מביט בפניו של אביו. "אני לא בוחר בשבילך אבא. אני בוחר בשבילי. ואם מה שאני מאמין בו עומד כנגדך במעין התרסה, אז אנחנו לא יכולים להמשיך בצורה הזאת. אני לא אחזור לגבעה כשאני יודע שנדרש ממני להסכים לדברים שאני לא מאמין בהם, לדברים שיבואו על חשבון חיי משפחתי העתידית".
המילים צרבו את אוזניו מתניה הרים את ידו הימנית וסטר בחוזקה על לחיו של בנו. "תתבייש לך. אתה בושה עבורנו".
"מתניה!!!", יצחק יצא מחדר השינה שלו קולט את הסטירה. "מה עובר עליכם? מתי בכלל הגעת הנה יצחק?"
"שלום יצחק. באתי לשוחח עם יהוידע", מתניה אינו מוריד את מבטו מבנו. כועס, זועם, תחושות משתוללות בו.
יהוידע מלטף את לחיו הכואבת. "אבא. חינכת אותי לאהוב את הארץ. לא חינכת אותי לשנוא אותה. לא חינכת אותי לפחד מהעולם בלי לשאול שאלות. אני אוהב את הארץ הזאת אבל אני לא מסכים עם הדרך שבה אתם חושבים לכבוש אותה לגמרי".
עומצת המילים עלו שלב בליבו. הזעם התעצם, תחושות חדשות נכנסות בבליל שחש. כאב, כישלון, אכזבה. עיניו בוערות באש הציונות. "כנראה שבאמת זה לא יעבוד". מתניה הסתובב לאחוריו נפרד מחמיו ויצא מהדלת.
מותיר מאחור את בנו, את חלומו הגדול. מבין שדבר לא יצא מהוויכוח. הבן שלו נחוש בדעותיו. הוא חש תחושת אבל. התאבלות על אותו יהוידע שאהב את הארץ שהיה מוכן להקריב עצמו על אדמת ארץ ישראל.
מתניה נכנס לרכבו נושם לאט מרגיע את עצמו. מתניע את הרכב ויוצא חזרה לנחלת אור.
החזרה לגבעה לקחה פחות זמן ממה שחשב. אורות כחולים מרחוק מהבהבים בין העצים. מתניה התקרב עם הרכב, נזכר באותה הודעה שקיבל כשיצא. יכול להיות שעדיין לא תפסו את המחבל? קולות. צעקות חזקות, נשים בוכות, ילדים מבוהלים. הלב שלו דופק בחזה, כאילו מוכן לצאת החוצה. להתפרק.
"מה קרה?" פתח חלון שואל את האדם הראשון שראה. קולו גבוה, מלא חרדה.
"אחד הילדים נפגע. ילד בחוץ. הם ירו. אני… לא יודע".
המראה שראה ריסק אותו. על אלונקה צמוד לדלתות האמבולנס, שכב רחמים, בנו בן השמונה עשרה. דם על חולצתו, כתם שאי אפשר לנתק ממנו את הזיכרון. מתניה נופל על הברכיים. העולם נעצר. כל התקוות וכל המלחמות של שנותיו מתמוססים לתוך פרק זמן קצר שבו יש רק דבר אחד. בנו הפצוע.
אולי יהוידע כן צודק? אולי האידיאולוגיה הזו שגויה?
“רחמים! רחמים שלי!” האמהות בוכות. הצעקה של מתניה חורצת את האוויר. הוא נוגע בו, מרגיש את החום. יד אחת לחוצה על החזה, יד שנייה מחזיקה בקושי את היד של הנער. הכאב פשוט חיבק אותו כמו חיה פראית.
האמבולנס פיצח את החשכה. דוהר היישר אל בית החולים.
סניטר אחד הכניס את מיטתו של רחמים לחדר ניתוח, מתניה לא זז מהדלת המפרידה בניהם, ממתין למוצא פיהם של הרופאים. הסלולרי שלו לא מפסיק לצלצל, הוא ענה.
"תמר אין עדיין תשובה, אין לך מה לדאוג", שיקר, הוא עצמו דאג בלי סוף. "תשמרי על הילדים, אין מה לפחד".
מתניה מתיישב, גופו מתכסה בערפל. הוא שולח תפילה שאינה נראית, מפזרת כל מה שלמד כאידיאולוגיה אל תוך בקשת חסד. הוא לא יכול יותר להילחם בבנו, או בארץ, או בכלום. עכשיו יש רק תפילה אחת. עכשיו יש רק תקווה הזקוקה לבורא עולם שמקשיב. ויעזור.
הוא בוכה. לא רק על מה שאיבד, אלא גם על מה שלא ידע לשמור על הבן שהלך ממנו, ומדרכו, על בן אחד שנמצא פה במצב קשה.
תפילתו אילמת, אינה נשמעת. נאמרת בליבו.
אבא שבשמיים, בבקשה אל תיקח לי אותו!
דלת אזור חדר הניתוח נפתחת. רופא יוצא, מבטו חמור. מתניה קם אליו, נראה כמו חיה פצועה.
"הוא יחייה?" קולו שבור.
מתניה הדק את ידיו על ההגה כמו מנסה לעצור דבר מה. השמש במרכז השמיים, מלחיצה אותו. הוא רוצה להספיק להגיע בזמן. לילדים תדאג תמר, תדבר עם הורים, תבקש עזרה. הוא חייב להגיע כמה שיותר מהר אל בנו.
הטלפון על הדשבורד השמיע צליל. מתניה הביט בצג. הודעה מקבוצת הגבעה.
״ירי סמוך לגבעה הדרומית. תושבים להישאר בבתים. כוחות בדרך״.
חריקת בלמים הייתה תגובתו הראשונית, מתניה החנה את הרכב בצד, חושב. האם לחזור, לבדוק שכולם בסדר? לתפוס את המחבל הרשע? אבל יהוידע, אני חייב להגיע אליו! ההתלבטות הייתה קשה עליו, הוא הרהר בכך דקות ארוכות.
אחרי שניות ארוכות, החליט. הוא הניח יד אחת על ההגה, יד שנייה על ההודעה. לבו דקר. פועם בקצב מסחרר. לא משום שהמאחז חשוב פחות, אין חשוב מישוב ארץ ישראל. אלא משום שהבן שלו, יהוידע, לא שם. לא בגבעה.
מתניה הרפה מעט את אחיזתו בהגה. נוסע. מידף לא לחשוב כרגע על ההודעה שקרא, לא עכשיו. חייב לדבר עם יהוידע. רוצה להיות נוכח. מקווה למשוך אותו חזרה, לגרום לו להרגיש את השורש, לא לתת לקליפה של פחד לקלוט את הלב.
רכבים, עצים, בתים, כיכרות. הוא עבר הכל, עוצר. מחנה את הרכב בחניית חמתו. יודע שאינה בבית כרגע. עולה את עשר המדרגות עד לפתח הבית, נושם עמוק, קצה של כעס מתחיל לדגדג אותו. מתניה חש בו, מתעלם. לא נותן לו להיות נוכח. הוא חייב לדבר עם בנו בצורה רפה.
ברגשות מעורבים פתח את הדלת.
הבית היה שקט, על השולחן כוס קפה, מאפרה מלאה חצאי סיגריות. ריח הסיגריות עמד באוויר. מתניה נכנס התיישב בספה, יודע שחמיו נח כרגע. כמו בכל יום. למד זאת מאז מהפעם האחרונה בה גרו יחדיו. בזמן הגירוש. כשהבית שלהם נלקח, כשכל רכושם נותר מאחור. מקופל בתוך ארגזים יחד עם זיכרונות טובים. כעת צרובים בו זיכרונות הגירוש.
יהוידע יצא מחדר האורחים, מתניה עקב אחריו בעיניו. ספר עב כרס בידו. מתניה ניסה להציץ בכריכה להבין באיזה ספר מדובר. עצם זה שבנו קורא זה שימח אותו, הוא זכר אותו אחר, שונה. משהו בו נרגע יותר.
"יהוידע, לא תגיד שלום?"
יהוידע הרים את עיניו מהספר, קולט את אביו יושב באחת הספות. "אבא. מה אתה עושה פה?" קולו נשבר מעט, קצת מבוהל.
"מה אתה עושה פה?" הקול של מתניה חותך את השקט, אין בו נאום מחנך, יש בו כאב המעניק לשאלה צורה של פצע פתוח.
"הרגשתי צורך להגיע לסבא", יהוידע שקט, מדבר בקצרה, לא מאריך יתר על המידה במילים.
חששו ניכר. מתניה הצליח להרגיש את הפחד שעצם שהותו משרה על בנו. הוא קם מתקרב אל בנו, חש כעס עולה בו. מציף אותו. מנסה לשמור על קור רוחו. על נעימות. זכרונות של ימים כאובים עומדים מולו. ימים של בנייה, איומים, בגידות, גירוש ושבירת לב.
ידו הימנית רוטטת מהכעס.
"אתה בורח אל הסוג הזה של החיים? אתה בוחר לפחד במקום לעמוד? בוחר לחיות כפי שאומרים שזה קל? איפה כל מה שגדלת עליו? שכחת כבר איך גירשו אותנו מהבית שלנו? אתה כבר לא רוצה להיות חלק מהדבר הקדוש הזה?" הקול של מתניה עולה, נמלט מהפיתול של הלב. אינו משתוקק לנאום על גבורה, הוא רוצה להבין. רוצה להרגיש שאינו מאבד את בנו.
יהוידע לקח נשימה ארוכה. שותק מספר רגעים. "אבא אתה לא מבין. אין לי את הכוחות האלו. אני לא כמו הילדים האחרים שבגבעה. מאז שהתגיסתי לצבא, אני חי אחרת, חושב אחרת. אתה לא מבין אבא? אני לא רוצה לחיות כמו שאומרים שאני חייב לחיות, רק בגלל שיש לי כיפה גדולה על הראש, או פאות נפוחות לצד האוזניים. אני לא רוצה שדם יהודי ישפך בגללי על האדמה הזאת. אני רואה את האנשים בגבעה, ואני לא רואה את העתיד שלי בתוכם".
מילים כאלה, נצרבות עמוק, נחרטות בלב, פוגעות חזק במטרה. מתניה מרגיש איך האוויר נתקע בחזהו. המילה "דם" עולה כמו חרב, כמו זעקה שלא נשמעת. כל חייו נועדו לטעת כאן, להקריב כאן. והבן שלו עומד מולו, מעיד כי אין בנשמתו הכוונה לאותו מסלול.
"אז מה זה בשבילך, יהוידע?" מתניה לא מנסה לצנן. לא יכול. קולו נשבר. "מה זה אומר? אתה מתכוון לעזוב הכל? את המשפחה? אותי??? מה נהייה ממך יהוידע? איך נהפך ליבך, מה עבר עליך?"
"די! אוף! אני לא עוזב אף אחד, בסך הכל קשה לי לגור בבית לא בנוי כמו שצריך, עם חבורה של משוגעים שחושבים שהם יכניעו את הערבים". יהוידע עצר רגע, נושם. "אבא אני לא רוצה להקים משפחה והילדים שלי יצטרכו לחיות ככה, בפחד מתמיד מפני חדירת מחבלים. לא מוכן לזה שבכל רגע יכולים להגיע חיילים ולגרור אותי ואת ילדיי מהבית".
מתניה הרגיש איך הלב שלו נמחץ. הבן שלו הולך כנגד כל מה שהקים. לא מדובר רק באדמת ארץ ישראל, אלא הרבה יותר עמוק, מדובר בערכים. במסירות. באמונה שאם לא נעמוד פה, לא יהיה לנו מקום אחר. כל תחושת הזמן שלו נאטמת. הוא רואה את פניה של ארץ ישראל בעיניו, רואה רגלים נכנסות אליה, שורשים דואים לעומקה. ועתה, מולו, הזרעים בספק.
הוא מתנשף. זועם. "אתה דוחה את הכול. אתה דוחה את כל מה שנלחמתי בו, את כל מה שהצבתי על השולחן, את הילדים שלי, את הבית שלי, את האפשרות לחיות כאן בכבוד. אתה נותן לכל הפחדים לכבוש אותך". המילים יצאו ממנו כמו אבנים מהקלע.
יהוידע מסיט את מבטו מאביו. "לא דוחה, אבא. פשוט לא מאמין שאקים פה תשתית לחיים. אתה מדבר על כבוד, על עמידה. מה שווא כבוד אם הוא יבוא עם דם? אני מוכן להגן, אבל לא להקריב בצורה עיוורת".
הקול של מתניה דוהר גבוה. חודר. "עיוורת? מה עיוורת? ההיסטוריה איננה דבר שרק רגליו של אדם עומדות בו, זה דם, זיעה. אני רואה את הניצנים של דור העתיד, ואני לא מוכן שאלה ייפלו בידי פחד. מי אמר לך שאתה יכול לבחור בשבילי כמה אני מוכן להילחם? הה, מי נתן לך רשות כזאת?”
יהוידע מחזיר את מבטו, מביט בפניו של אביו. "אני לא בוחר בשבילך אבא. אני בוחר בשבילי. ואם מה שאני מאמין בו עומד כנגדך במעין התרסה, אז אנחנו לא יכולים להמשיך בצורה הזאת. אני לא אחזור לגבעה כשאני יודע שנדרש ממני להסכים לדברים שאני לא מאמין בהם, לדברים שיבואו על חשבון חיי משפחתי העתידית".
המילים צרבו את אוזניו מתניה הרים את ידו הימנית וסטר בחוזקה על לחיו של בנו. "תתבייש לך. אתה בושה עבורנו".
"מתניה!!!", יצחק יצא מחדר השינה שלו קולט את הסטירה. "מה עובר עליכם? מתי בכלל הגעת הנה יצחק?"
"שלום יצחק. באתי לשוחח עם יהוידע", מתניה אינו מוריד את מבטו מבנו. כועס, זועם, תחושות משתוללות בו.
יהוידע מלטף את לחיו הכואבת. "אבא. חינכת אותי לאהוב את הארץ. לא חינכת אותי לשנוא אותה. לא חינכת אותי לפחד מהעולם בלי לשאול שאלות. אני אוהב את הארץ הזאת אבל אני לא מסכים עם הדרך שבה אתם חושבים לכבוש אותה לגמרי".
עומצת המילים עלו שלב בליבו. הזעם התעצם, תחושות חדשות נכנסות בבליל שחש. כאב, כישלון, אכזבה. עיניו בוערות באש הציונות. "כנראה שבאמת זה לא יעבוד". מתניה הסתובב לאחוריו נפרד מחמיו ויצא מהדלת.
מותיר מאחור את בנו, את חלומו הגדול. מבין שדבר לא יצא מהוויכוח. הבן שלו נחוש בדעותיו. הוא חש תחושת אבל. התאבלות על אותו יהוידע שאהב את הארץ שהיה מוכן להקריב עצמו על אדמת ארץ ישראל.
מתניה נכנס לרכבו נושם לאט מרגיע את עצמו. מתניע את הרכב ויוצא חזרה לנחלת אור.
החזרה לגבעה לקחה פחות זמן ממה שחשב. אורות כחולים מרחוק מהבהבים בין העצים. מתניה התקרב עם הרכב, נזכר באותה הודעה שקיבל כשיצא. יכול להיות שעדיין לא תפסו את המחבל? קולות. צעקות חזקות, נשים בוכות, ילדים מבוהלים. הלב שלו דופק בחזה, כאילו מוכן לצאת החוצה. להתפרק.
"מה קרה?" פתח חלון שואל את האדם הראשון שראה. קולו גבוה, מלא חרדה.
"אחד הילדים נפגע. ילד בחוץ. הם ירו. אני… לא יודע".
המראה שראה ריסק אותו. על אלונקה צמוד לדלתות האמבולנס, שכב רחמים, בנו בן השמונה עשרה. דם על חולצתו, כתם שאי אפשר לנתק ממנו את הזיכרון. מתניה נופל על הברכיים. העולם נעצר. כל התקוות וכל המלחמות של שנותיו מתמוססים לתוך פרק זמן קצר שבו יש רק דבר אחד. בנו הפצוע.
אולי יהוידע כן צודק? אולי האידיאולוגיה הזו שגויה?
“רחמים! רחמים שלי!” האמהות בוכות. הצעקה של מתניה חורצת את האוויר. הוא נוגע בו, מרגיש את החום. יד אחת לחוצה על החזה, יד שנייה מחזיקה בקושי את היד של הנער. הכאב פשוט חיבק אותו כמו חיה פראית.
האמבולנס פיצח את החשכה. דוהר היישר אל בית החולים.
סניטר אחד הכניס את מיטתו של רחמים לחדר ניתוח, מתניה לא זז מהדלת המפרידה בניהם, ממתין למוצא פיהם של הרופאים. הסלולרי שלו לא מפסיק לצלצל, הוא ענה.
"תמר אין עדיין תשובה, אין לך מה לדאוג", שיקר, הוא עצמו דאג בלי סוף. "תשמרי על הילדים, אין מה לפחד".
מתניה מתיישב, גופו מתכסה בערפל. הוא שולח תפילה שאינה נראית, מפזרת כל מה שלמד כאידיאולוגיה אל תוך בקשת חסד. הוא לא יכול יותר להילחם בבנו, או בארץ, או בכלום. עכשיו יש רק תפילה אחת. עכשיו יש רק תקווה הזקוקה לבורא עולם שמקשיב. ויעזור.
הוא בוכה. לא רק על מה שאיבד, אלא גם על מה שלא ידע לשמור על הבן שהלך ממנו, ומדרכו, על בן אחד שנמצא פה במצב קשה.
תפילתו אילמת, אינה נשמעת. נאמרת בליבו.
אבא שבשמיים, בבקשה אל תיקח לי אותו!
דלת אזור חדר הניתוח נפתחת. רופא יוצא, מבטו חמור. מתניה קם אליו, נראה כמו חיה פצועה.
"הוא יחייה?" קולו שבור.
.....
Reactions: המבין שלכם, צופה מן הצד, ראובן שפירא ועוד 17 משתמשים20 //