סיפור בהמשכים לופ

אורי פ · 12/4/21

מסתבר שלו הוא היה כאן הוא היה אומר את המילה האחרונה...

דיונון · 12/4/21

נכתב ע"י יונה ספיר:
זה לא אמור להיות אמין.
כל ההתנהלות לא אמינה...
זו פארודיה על ספרי מתח, לא?

לא חושב שזו פארודיה, ימים יגידו.
יותר כמו אלגוריה שמתערבבת עם מציאות כמו 'מחנה הקיץ של אדון הוא'.
והאמת, לא מסתדר איך עד עכשיו הם לא תפסו את טרפי בגרון, תלו אותו באויר והכריחו אותו להסביר להם מה לכל הרוחות קורה פה.

מסוגל · 12/4/21

נכתב ע"י אורי פ:
קצת הזוי לא?

נכתב ע"י יונה ספיר:
זה לא אמור להיות אמין.
כל ההתנהלות לא אמינה...
זו פארודיה על ספרי מתח, לא?

בערך.. לפחות בכל מה שנוגע לתשובה על השאלה שנשאלה. חשבתי שזה די ברור מהפרקים שפורסמו עד עכשיו, לא?

נכתב ע"י יונה ספיר:
גם זה חייב להיות נכון?...
כי את זה אייל בטח לא היה מאשר

זה בהחלט לא נכון. (אני לא מבין כלום בכלי נשק, ועדיין..) זה עוד חלק מהחופש להתפרע שפארודיה מאפשרת.

נכתב ע"י דיונון:
לא חושב שזו פארודיה, ימים יגידו.
יותר כמו אלגוריה שמתערבבת עם מציאות כמו 'מחנה הקיץ של אדון הוא'.

זה כבר יותר קרוב, (במיוחד הקטע של 'ימים יגידו', אבל בכלל..)

נכתב ע"י דיונון:
והאמת, לא מסתדר איך עד עכשיו הם לא תפסו את טרפי בגרון, תלו אותו באויר והכריחו אותו להסביר להם מה לכל הרוחות קורה פה.

המממ.. טרפי החביב לא יודע כלום יותר מהם. אם יש קטע מהסיפור שמשמע ממנו אחרת (יש כזה?) זו בפירוש פשלה רצינית שלי.

הנף מקלדת · 13/4/21

שני דברים ברורים. שזה סיפור טוב, שכתוב טוב מאוד.

וגם שהוא מוזר. במיוחד באופן שבו האנשים מאמינים אחד לשני, ומתכנסים להיות חבורה אחת.

חוץ מזה כלום לא ברור. וזה היפה.

הנף מקלדת · 24/4/21

לא עוד סיפור בהמשכים שנתקע ב'לופ' שלא ממשיך.

אתה בהחלט @מסוגל .

מסוגל · 3/5/21

נכתב ע"י הנף מקלדת:
לא עוד סיפור בהמשכים שנתקע ב'לופ' שלא ממשיך.

אתה בהחלט @מסוגל .

תודה. אבל לא, לא התכוונתי להפסיק, ובע"ה אני מקווה להמשיך עד הסוף.

מה שכן, חודש אייר התחיל. כך שלפחות בהתחלה בפירוש מעורב כאן 'עניין של זמן'.

מסוגל · 3/5/21

5.
השמש מפלסת במהירות מרגיזה את דרכה אל קו האופק, מותירה סביבה בוהק אדמדם ועז שהולך ומתגבר באופן מקביל לעצבנותה של החבורה הקטנה שמדדה בקושי על שביל העפר.

"יש לנו מנהיג דגול שכבר חצה מדבריות וצלח נהרות. מה שקורה כאן קטן עליו לגמרי, אני בכלל לא מודאג". העוקץ בדבריו של לוי איבד מזמן את טעמו, וכעת הלך וזנח גם את שרידי ההיגיון שלו. אבל נראה היה כי הוא כלל לא מודע לכך, ומוסיף לשאוב הנאה עילאית מהשנינויות שהציג.

"אולי תשלימו?" חיים לעומתו נראה כסובל סבל של ממש מכל רגע של ריב. "מה שקורה פה הוא ממש לא מתאים לאנשים מבוגרים, יש כאן בחור צעיר. איזו דוגמה אתם נותנים לנפש הרכה?"

הבחור הצעיר מפנה את ראשו מעלה: "הכל בסדר, הרב חיים. גם אצלנו בחבורה רבו פעם אחת, אלו החיים". הוא אומר בכובד ראש, כשהוא מוסיף אנחה ממעמקי הנפש הרכה.

"מה לריב, מי רב?" אבנר קצר רוח, "כל מה שקורה פה הוא פשוט בושה. אני מנסה לנהל סיטואציה מורכבת ויש כאן אדם שמתנהג בחוסר בגרות. הכל בסדר, אני מסייע לאנשים בלי קשר לחכמת החיים שלהם".

"יש לך מידות כל כך נאצלות", לוי לא פספס אפילו פעם אחת את זכות התגובה, ולא עושה זאת גם עכשיו. "אתה מוכן להוביל כל אחד אל השומקום הזה".

ואז הוא משתתק, כי את כדור השמש ההולך ונמוג אל הקרקע מסתיר בית של ממש. מבנה, ליתר דיוק. גדול מימדים וגובהו קומתיים, עשוי עץ ובעל גג רעפים משופע. השמש עוטפת את המבנה בהילה של הוד, והמראה ציורי כל כך שנשמתם נעתקת לרגע.

"זה מדהים", אומר טרפון, מבטא בפשטות את מה שחשים כולם.

"הצלחנו!" פוסק אבנר, מתקשה להסתיר את חיוכו.

פסיעותיהם הופכות למהירות, ואז לריצה של ממש. הם קרבים אל המבנה במהירות, ועצירתו הפתאומית של אבנר מפתיעה אותם, ואף גורמת ללוי ליפול.

"אין לנו מושג מיהם האנשים במבנה, או מה המטרות שלהם", אומר אבנר בקול האבנר ההחלטי שלו. "אנחנו חייבים להיות מוכנים לכל תרחיש. אני אגש לשם עם אחד מכם, והשני ימתין מאחורי הקיר ההוא עם טרפון".

"אני יכול ללכת, הרב אבנר", מתנגד הילד. אבנר אפילו לא מתייחס.

"אני אבוא אתך, אבנר", אומר לוי בטון לא מוגדר, "אחרי הכול, מישהו צריך להשגיח שלא תעשה שטויות".

כשחיים וטרפון מתמקמים מאחורי הקיר בבטחה פוסעים לוי ואבנר אל הפתח. חדר המבואה מואר באפלוליות, מאוכלס במספר אנשים שמשוחחים בשקט. מימין לכניסה עומד דלפק, מאחוריו יושב אדם בעל תווי פנים אסייתים. סקירה מהירה מגלה כי המגוון האנושי בחדר שייך למספר רב של לאומים, ואף אחד מהם אינו נראה יהודי במיוחד.

"מלון, או בית הארחה", אבנר מנתח את המקום בשקט לעצמו. "יש מסדרון משמאל, חלון גדול בלי סורגים למעלה, ויצאת חירום בסוף המסדרון".

לוי נושך את שפתיו, ומתאמץ להאזין לשיחות השקטות. הוא משער שהן יהיו מורכבות מבליל שפות, ותוהה איך ינהלו שיחה עם הזרים.

אבנר חשב על כך כבר לפניו, ככל הנראה. "יהיה בסדר, אני יודע סינית ויפנית ברוך השם. אתה תהיה בשקט, ואני אפנה אל האיש בקבלה".

האיש מחונן אותם במבט קצר וחסר התעניינות. לוי מכווץ את גבותיו בתמיהה, ואבנר פולט בליל משפטים בסינית מורכבת.

"כן, זו אכסנייה", עונה האיש בעברית צחה, שגורמת לאבנר לשמוט את לסתו. לוי מחניק גיחוך.

"מה זה המקום הזה? מי הם האנשים? באיזה יום אנחנו?" הם מתנפלים עליו בבליל שאלות, אבל הוא נותר רגוע. מרים את ידיו לכיון פניו כמתגונן, ועונה בנחת:

"כדאי שתפסיקו כבר לשאול את השאלות האלו, כי לא תהיה עליהן תשובה. אף אחד לא יודע".

הם בוהים בו.

"ככה זה". הוא מסכם, וחוזר לספר בקריאתו היה שקוע.

"אני מניח שאין לכם גם אמצעי תקשורת", אומר אבנר בהשלמה.

הפקיד מהנהן מבלי להרים את ראשו.

"אני מציע שנתחיל להתרגל למציאות החדשה", אומר אבנר אחרי שהם מכניסים גם את חיים וטרפון, ויורדים אל חדר האוכל של האכסנייה. החדר אפלולי גם הוא, גדול ומאוכלס במגוון אנשים משונה עד גיחוך. כולם משוחחים בקולות מהוסים, ואיש לא מגלה בהם עניין.

"מה זה אומר?" חיים בוחן את הפירות שהביאו לעצמם.

"זה אומר שנתחיל להתמקד פחות בשאלות ויותר בתשובות. בלהסתגל למקום ולנסות לצאת ממנו".

שני אנשים לוטשים בהם לרגע עיניים מרחוק. באפלולית ניתן לזהות רק צלליות. הילה של מסתורין שורה על המקום כולו.
"איך נדע איך לצאת אם לא נדע איך נכנסנו?" מקשה חיים.

אבנר נוגע באפו בהיסח דעת. "על השאלות האלו כבר לא נקבל תשובה, זה הולך ונעשה ברור מרגע לרגע. צריך להתמקד בעתיד".

החושך הולך וגובר ככל שחולף הזמן, הם מתווכחים על דרכי פעולה והמשך דרכם המשותפת, וכשטרפון מגיח פתאום הם מתביישים להודות שלא שמו לב שנעלם.

"יש שם ערבים חשודים" הוא אומר בהתלהבות.

שלושתם מחייכים, אבל החשיכה כבר לא מאפשרת לטרפון להבחין בכך.

"לא חמוד" אומר אבנר, "לא כל אדם מוזר הוא חשוד".

"אבל הם.."

"זה בסדר, ילד" אבנר מדבר בקול החזק שלו, מנסה להשרות בטחון. "אנחנו שומרים עליך".

תחושת העייפות חוזרת פתאום אל לוי בגל, וכשזה קורה הוא נזכר כמה תשוש היה, כמה חלוש ופגיע.

"אנחנו גמורים, אני לפחות.." הוא אומר רפות. "חייבים לישון".

הם עולים אל החדר בקומה השנייה שסידר להם פקיד הקבלה. כמו כל המבנה החדר נראה בעיקר כמו אכסנייה עתיקה. על הרצפה מונחים ארבעה מזרנים שמעוררים רושם כמלאים בקש, אבל אין להם אפילו שנייה להרהר בכך כשהם קורסים עליהם.

"צריך לעשות משמרות", מכריז אבנר רגע לפני שהוא מגלה שאין עם מי לדבר. חבריו כבר שקועים עמוק בעולם אחר.
הוא מנסה להישאר ער בעצמו, באמת מנסה. אבל עשר דקות אחר כך קורסים אבנר, תהילתו ומבצעיו הגדולים מהעבר על המזרן הישן בשינה עמוקה.

מסוגל · 3/5/21

6.
טרפון הוא לא הילד שיתחמק מאחריות, שיניח לעניינים להתגלגל מידיו ויבטח באחרים שיבצעו אותם על הצד הטוב יותר. נסיון חייו הוכיח לו כי הוא וחבורתו נדרשים לשלום העולם. להגן עליו מן האיומים הרבים אליו הוא נקלע, להיות האנשים במקום בו אין איש, ולהציל את היום.

ולכן קצת לפני שחודרת קרן השמש הראשונה מבעד לחלון המלבני והצר שבחדר שלהם הוא כבר עומד על רגליו, חש את ההתרגשות הקלה שמלווה אותו תמיד לפני כל משימה.

הוא ניסה להסב את תשומת ליבם של חבריו המבוגרים, קיווה שישימו לב לברנשים החשודים שהיו שם בצד בחדר האוכל ונראו בהחלט חורשי מזימות. אבל הם היו עסוקים מדי בענייניהם ודיבוריהם וקצת שכחו, כך יש להניח, להקשיב.

וזה בסדר, הוא מבין אותם לחלוטין. הוא כבר רגיל לזה. לא פעם ולא פעמיים נתקלו הוא וחבריו במבוגרים שבתחילה סרבו להתייחס אליהם ברצינות, שחשבו שהם רק ילדים ושלחו אותם לשחק. אבל כולם כולם הכירו בסופו של דבר ביכולותיה של חבורת 'מעשים טובים'. עם המציאות אי אפשר להתווכח.

וגם החבר'ה האלו לא שונים בהרבה, עסוקים מדי בדיונים ובמריבות. לא נראה שהם מבינים יותר מדי באיומי העולם האמתי, או מייחסים להם חשיבות. אז הוא אמנם ניסה אתמול להסב את תשומת ליבם לחשודים, אבל הם מראשית הדרך לא ממש גילו התעניינות בו ובחבורה. אם רק היו שואלים אולי היו שומעים על המבצעים המזהירים שלהם נגד כנופיית ג'ון ועל המבצע באפריקה. אולי גם היו שומעים, למשל, שהוא אמנם לא המנהיג של חבורה כמו משה, או הגאון כמו עקיבא, אבל הוא האמיץ. הוא לא מפחד מכלום, תמיד מסתער על המשימות. ולכן אין שום צורך להחביא אותו מאחורי קירות או לדאוג לו. אדרבה.

דווקא האבנר עושה רושם של בחור שהוא כן בעניין, אבל יש לו נטייה מוזרה לסבך עניינים ולדבר במילים גבוהות, במקום לומר את הסיסמה ופשוט להסתער על המשימה. חבל, יכול להיות שהיו יכולים להסתדר, אבל נראה שגם הוא מזלזל ביכולתם של ילדים ומעדיף את הרובים עם השמות המשונים.

לא נורא. בסדר. נכון שהיה עדיף שהמבוגרים היו עוזרים לו, או - טוב יותר - שהחבורה כולה היתה כאן, והם היו יחד יוצאים למשימה. אבל הוא יכול להסתדר גם בעצמו.

החשודים הם שני ערבים. הוא מכיר ערבים, בהרבה משימות היו ערבים. כשערבים הם הרשעים הם בדרך כלל באים בזוגות, אחד טיפש מאוד, ואחד טיפש מאוד מאוד. ככה זה, ערבים הם טפשים. בדרך כלל גם שמנים ומשופמים, אבל לא תמיד. הכי כיף משימות עם ערבים, הם מצחיקים כאלה, במיוחד הדיבור שלהם, איך שהם אומרים ב' במקום פ' ופ' במקום ב'.

אתמול הוא התגנב בשקט אחריהם ושמע איך הם מדברים בקצה של החדר בו אכלו:

"אנחנו צריכים לעשות את המשימה בדיוק כמו שהבוס בקד!" אמר אחד, הוא היה שמן. כנראה שהוא הטיפש מאוד, כי השני היה נראה טיפש מאוד מאוד.

"נצא מחר בג'יב לבני שהשמש תזרח!" אמר הטיפש מאוד מאוד.

אז טרפון הולך להיות שם, הוא יעקוב אחרי הג'יפ שלהם וייסקל את המזימה כמו תמיד. חיים, לוי ואבנר יכולים להמשיך לדבר כל מיני דיבורים בזמן שהוא יטפל ברעים ויציל את המבוגרים.

וכך הוא נעמד בביטחון בשעת לפנות-בוקר זו, וכיון שהוא בכל זאת קצת חושש הוא מדמיין שהוא עם כל החבורה, לוחש לעצמו "אנחנו נעשה מעשים טובים, ואז ימותו כל הרשעים". ויוצא מהחדר בצעד בטוח.

כשקמים שלושת הגברים כשעתיים אחר כך ממתין להם פתק:

"יצאתי לעקוב אחרי הערבים הרעים. אתם יכולים להישאר. טרפון".

אריאל לוי · 4/5/21

קראתי את הכל מהתחלה. ממש נהנתי.
מחכה להמשך..

הפצחן · 4/5/21

נכתב ע"י מסוגל:
וייסקל את המזימה כמו תמיד.

שיחנוק אותה
יְסַכֵּל.

מסוגל · 14/5/21

נכתב ע"י הפצחן:
שיחנוק אותה

זה לא משנה, העיקר שתהיה אחת ממיטות בית דין

מסוגל · 30/5/21

7.
בקומה התחתונה אין איש, כיאה לשעת טרום בוקר זו. הם יוצאים מהכניסה הראשית וממצמצים אל מול זהרורי האור שחומקים אל קו האופק. שקט מוחלט אופף את היקום, ואליו מתלווה רק ציוץ ציפורים עלומות זהות שספק מפריע אותו ספק משלים.

אבנר מתנשם: "הם נסעו בארבע על ארבע, ממש בדקות האחרונות. יש האנגר מאחורה". הוא מפטיר כלאחר יד.

אם היה מצניח מטוס קרב על החול לצידם, וממנו היו פורצים ליצנים ופוצחים בריקוד הורה סוחף, היו מבטיהם נדהמים פחות.

לוי ממצמץ, מנסה להסוות את השתאותו. חיים כלל לא מתבייש בעיניים שפער.

"אתה נביא?" הוא פולט בהלם.

אבנר מעקם את קצה שפתו בהבעה שאמורה להביע גאווה אך למעשה מסגירה את מבוכתו: "לא ממש. את ההאנגר זיהיתי אתמול כשבחנו את המקום, ואת סימני הצמיגים על החול אני מניח שגם אתם יכולים לראות, והם טריים ממש".

וכיוון שלאחר שהוא מציג זאת הסימנים בולטים באופן ברור כל כך, הם מתקשים לעצור את חיוכם.

ההאנגר אכן נמצא שם, מאחורי המבנה, וכולל מספר רכבי שטח. אבנר בודק כל אחד מהם במבט מרוכז, כשהוא ממלמל לעצמו שמות דגמים ומפרטים. בסוף התהליך הוא בוחר באחד מהם, רכב מאסיבי בעל מראה צבאי. רגעי הבחירה מלווים בהסבר מפורט שמנתח יתרונותיו של הרכב על פני המתחרים. חיים ולוי עוקבים אחר מעשיו כאשר הוא מרסק באגרוף מדוייק את שמשתו של רכב אחר ועוקר ממנו כמה מוטות ברזל, ופוערים פה בזמן שהוא מעקם אחד מהם בתנועות מדוייקות, נכנס אל הרכב שבחר ומדליק בתוך שניות בודדות ומספר פעולות מדוייקות את המנוע.

"דבר אחד אני לא מבין", אומר חיים לאחר שהוא ולוי מתיישבים במושב האחורי, והרכב יוצא בשעטה בעקבות העקבות. "אם יש אנשים.. כמוך, איך עוד יש למדינת ישראל אוייבים?"

עיניו של אבנר מרוכזות בדרך העפר: "מה אתה יודע?" הוא משיב סתומות.

התגובה השחצנית מרגיזה את לוי, אך הוא שומר על איפוק.

ענן אבק מתאבך מאחוריהם. הנסיעה מתארכת, ועמה השתיקה המהורהרת שנוהגים כולם בהשראת אבנר.
חיים מפיר אותה לאחר שכלים כל הקיצים שקצב במוחו: "רק חול ושממה, מה הסיפור של המקום הזה?"

לוי פוכר את ידיו בתמיהה של הסכמה. אבנר אוחז בהגה ביד איתנה, עיניו דרוכות אחר נתיב העקבות, ורק באמצעות סנטרו הוא מחווה לרגע לצד ואומר בקמצנות המילולית בה החל לנהוג: "שם".

שם הוא במרחק גדול בקצה הראות, קשה לזהות בדיוק אבל ניתן להבחין בהתחלת בנייה באמצע שום המקום.

"היו עוד", מוסיף אבנר, "בדרך".

"ממש אזור בתנופת בנייה", ממלמל לוי, כשהוא מתחיל לתור בעיניו אחר פרוייקטים נוספים.

"מתפתח" מסכים אבנר, וחוזר להתעטף בשתיקתו.

זמן מה אחר כך משתנה הנוף, ובתוך דקות הם נוסעים להפתעתם לצידה של גדר אטומה, גבוהה במיוחד ובעלת אורך בלתי מתקבל על הדעת. רק לאחר זמן נסיעה ארוך ממש מסתיימת הגדר, ומיד אחריה מתחילה עוד אחת, זהה במראה, וכפי שמתברר בהמשך - גם באורך.

הגדר השלישית נראית תחילה זהה לקודמותיה, ולכן מתקשים חיים ולוי לקלוט למה אבנר בולם בפתאומיות לאחר כמה דקות נסיעה לארכה, לצדו של שער גדול שפעור בה, אבל מיד מבינים גם הם שהפעם העניין שונה לחלוטין.

כי מאחורי השער יש חידוש שלא פגשו כבר זמן ארוך, קולות, רבים ושונים וביניהם גם קולות אדם.

ולפני השער, כך מתברר להם ברגע שאבנר עוצר בחריקת בלמים והם מזנקים מדלתות הרכב, עומד ג'יפ גדול ופתוח, שתחת גלגליו האחוריים מסתיים נתיב העקבות אחריו נסעו לאורך היום.

אבנר הראשון להגיע לקדמת הרכב ולגלות שהוא ריק. עיניו מצטמצמות, הוא מכניס את ידיו מבעד לחלון, ומוציא אותן כשהן אוחזות בשני רובים ארוכי קנה.

"תישארו כאן", הוא אומר בקול קר, וברגע אחד הם כבר לא שלושה חברים למסע, אלא שני אנשים ולוחם. כשהוא מסתובב ופונה אל השער, כל אחת מידיו אוחזת בבטחה בכלי הנשק, נאלץ אפילו לוי להודות בינו לבינו שהמראה מרשים.

בעיטה מדויקת פותחת את השער וחושפת שני אנשים מבולבלים, אולי שומרים. אחד פוקח עיניים מנומנמות והשני שומט כריך בבהלה. הם מזנקים בבעתה אחידה. אבנר חונן את שניהם במכה מקצועית מהרובה שבימינו, וממשיך הלאה מבלי להעיף מבט בתוצאות מעשיו. שניהם קורסים אל הארץ, לצד פרוסות הלחם, חסה ופלפל.

לוי וחיים מתבוננים זה בזה בשתיקה שמאפשרת להם לזהות סוף סוף את הקולות הרחוקים שנשמעו כל העת מאחורי הגדר. יריות.

מסוגל · 30/5/21

8.
"הוא לא ייצא משם", לוי מיואש. "הוא מדי בטוח בעצמו, אין לנו מושג כמה אנשים יש שם. אפילו סופרמן כמוהו לא ישרוד".

חיים עומד מול השמש, והוא מכווץ את עיניו לכדי חרך בניסיון למנוע סינוור: "יהיה בסדר, הוא הוכיח לנו לכל אורך הדרך יכולות מרשימות"

לוי לא מתרשם: "זה בכלל לא דומה", הוא מגיב בקדרות, "יכול להיות שמדובר פה בעשרות אנשים. אני לא רואה איך יכול להיות לסיפור הזה סוף טוב בצורה הגיונית. רק דאוס אקס מכינה יכול לעזור".

חיים חוכך בדעתו רגע לפני שהוא מודה: "האמת שאני ממש חלש באנגלית".

"מה?" תוהה לוי, ואז מצטחק: "לא, זה רק ביטוי. אם בספרות למשל יש איזה גורם מפתיע שנכנס פתאום לעלילה ומציל את המצב בחוסר הגיון מוחלט זה נקרא 'דאוס אקס מכינה', שפירושו בלועזית או בלא-יודע-מה, אלוקים מתוך מכונה"

"רגע, אתה בעצם אומר את שם השם בשפה אחרת?"

לוי מותח את שפתיו להבעה שזלזול ותמיהה מעורבים בה: "נו, באמת. זה סתם ביטוי".

חיים זוקף את קומתו ופותח את עיניו לרווחה, מתעלם מקרני השמש: "אין דבר כזה", קולו נחרץ, פניו חמורות. "מה פירוש 'סתם ביטוי'? אנחנו צריכים לחשוב לפני מה שאנחנו אומרים".

לוי מזדקף גם הוא, הם עומדים זה מול זה על החול כשני שוורי ניגוח נושפים. מבטיהם מתמודדים, ולוי הראשון להשפיל את עיניו. "יכול להיות שאתה צודק", הוא מודה, "יכול להיות. אבל אתה יודע מה מדהים? זו הפעם הראשונה מאז שנפגשנו ואתה מפגין רגש רציני. מהרגע הראשון אתה מופקע לגמרי. לא מפחד, לא מתלהב, לא כלום. תקוע באיזו בועה לא ברורה ונותן להתרחשויות להניע אותך. ועכשיו, כששני חברים לקבוצה אינם וקיים חשש לחייהם זו הנקודה שמטרידה אותך".

חיים פותח את פיו, כנראה מתוך כוונה להגיב. אך אז עוטות פניו לפתע הבעה מרוכזת, והמשפט שהוא מוציא שונה לגמרי:

"שמעת את זה?"

"את מה?' שואל לוי, ואז מזהה גם הוא קול בכי חנוק. של ילד.

הם רצים למקום ממנו בוקע הקול, דלתותיו האחוריות של הג'יפ, ופותחים אותן. טרפון נמצא מאחור, מתחבא היטב מאחורי שקים מלאים ופחיות צבע.

"טרפון!!" הם צועקים בבת אחת.

"מה קרה לך?"

הוא לא עונה, רק בכיו מתגבר.

"הם ראו אותך?" שואל חיים בלחץ מופגן.

לוי חושק את שפתיו, אם נוסעי הרכב היו רואים את טרפון סביר שלא היה משאירים אותו חופשי לנפשו. טרפון המהנהן לשלילה מאשר את מחשבותיו.

"אז.. למה את בוכה?" תוהה חיים.

טרפון משתחל החוצה בכבדות מעוררת רחמים. הוא יושב על ברכיו ומנסה לנגב את הדמעות.

"אני פחדתי" הוא מסביר בקול מקוטע.

לוי מרים גבה, חיים אובד עצות. "אבל עכשיו הכול בסדר, טרפון. לא קרה כלום. אין לך מה לפחד עכשיו, נכון?"

"נכון", מהנהן הילד, "אבל.. אני פחדתי, לפני זה".

בכיו המתגבר מביא אותם במבוכה, הם מחליפים מבטים תוהים.

קריאות וקול צעדים מתקרבים במרוצה קוטעים את תהיותיהם. מישהו מתקרב אל השער, וגם אם הוא אינו יודע על קיומם, הדבר הראשון שיעשה לאחר שיגלה על הרצפה שני אנשים וסנדוויץ' יהיה בוודאות גמורה לחפש את האחראים.

"אנחנו חייבים לברוח", אומר חיים בבהילות.

לשמחתם, טרפון מתרומם על רגליו באחת, והוא המהיר שבהם כאשר הם מנסים להימלט מהאיזור.

לוי מתנשם: "לפחות הוא חזר לעצמו" הוא מתנחם תוך כדי ריצה, "אבל איפה אבנר?"

הם רצים לאורך הגדר עד שהיא מסתיימת, ואז ממשיכים לאורכה של הגדר הבאה. טרפון מוביל, הוא בבירור הספורטיבי משלושתם, אבל גם נשימותיו מתחילות להישמע מקוטעות. לוי וחייים כבר בקושי נושמים, משתדלים לא להביט אחור, ולהמשיך לחתור קדימה.

"אני.. לא.. יכול.." בין נשימה לנשימה מחלץ חיים את המילים. לוי מתקשה לענות אפילו במילה, ואז פתאום נעלם טרפון מעיניהם.

כמה שניות של ריצה טרופה מבהירות את המצב. שער, זהה במראה לזה שלצידו עמדו קודם, עומד באמצע הגדר.

אין להם אפילו רגע להתלבטות, ולמען האמת ניתן לומר שטרפון כבר החליט במקומם. הם פותחים את השער ונמלטים פנימה.

יונה ספיר · 30/5/21

נכתב ע"י מסוגל:
שם השם בשפה אחרת

מקווה שאתה יודע מה הוא באמת אומר...

הסיפור כתוב מעולה, ממש מרתק ומעניין.
מה שכן, קשה לי לקחת אותו ברצינות ולפחד באמת, כי מהרגע הראשון שברת את הקיר הרביעי עם ה"פרק א'" וכל זה.
אז אם החלטת לקחת לכיוון של מתח אמיתי, אפשר לחזור אחורנית ולשנות.
אם החלטת להישאר עם הפרודיה, מי אני שאפריע? זה מוצלח בהרבה, מודה, אבל מחכה להומור שיפרוץ את המתח ולעוד אמירות שישברו לי שוב את הקיר הרביעי.

Talya kadosh · 30/5/21

לקרוא שתי פרקים במכה אחת זה תענוג.
(פספסתי שעלה

)
אני מאוד אוהבת את הדמיון הזה של הסיפור, משוגעת על פנטזיות. אבל משום מה לא כותבת אותן...
האמת שאין לי הערות. רק רוצה לדעת כבר מה הולך שם. אה, ולהבין מה הסיפור של אבנר וטרפון. טרפון הכי מעניין אותי.

הנף מקלדת · 30/5/21

אגדה אגדתית!
בחיים לא קראתי פרודיה כל כך מותחת.
בעצם, בחיים לא קראתי פרודיה ראויה לשמה.
לא משנה.
זה מעולה.

מסוגל · 31/5/21

נכתב ע"י יונה ספיר:
מקווה שאתה יודע מה הוא באמת אומר...

כמובן, אבל אני ממש לא רלוונטי בסיפור הזה..

נכתב ע"י יונה ספיר:
מה שכן, קשה לי לקחת אותו ברצינות ולפחד באמת, כי מהרגע הראשון שברת את הקיר הרביעי עם ה"פרק א'" וכל זה.
אז אם החלטת לקחת לכיוון של מתח אמיתי, אפשר לחזור אחורנית ולשנות.
אם החלטת להישאר עם הפרודיה, מי אני שאפריע? זה מוצלח בהרבה, מודה, אבל מחכה להומור שיפרוץ את המתח ולעוד אמירות שישברו לי שוב את הקיר הרביעי.

לא. אני מצטער לאכזב אם מישהו ציפה אחרת, אבל זו חד משמעית פארודיה. אני מאמין שכבר בפרק הבא העניין יתבהר לחלוטין.

נכתב ע"י Talya kadosh:
ולהבין מה הסיפור של אבנר וטרפון. טרפון הכי מעניין אותי

אני.. קצת מופתע. לתחושתי דווקא 'הסיפור' של שניהם כבר הובהר למדי.

ולסיום - תודה רבה רבה לכל מי שמגיב, מעיר ובעיקר מודה. אני נדהם בכל פעם מחדש מכמות העידוד והאהדה שיש באתר, וזה בהחלט נותן כוח וחשק להמשך.

מסוגל · 9/6/21

9.
דלתות, מטבען, מסתירות דברים. חוסמות מאחורי מראה סתמי וקשיח חיים שלמים. מבעד לדלת מחכות פעמים רבות הפתעות, אבל מאחורי שער הברזל עוברים חיים ולוי ברגע אחד לעולם אחר לגמרי.

הם עומדים בקצה גבעה גבוהה, ועמק אדיר משתפל מתחת רגליהם והלאה. הוא ענק באופן מגוחך, מתמשך עד לכל קצות הראות והלאה משם. השמיים מעליו בעלי גוון סגלגל וחולמני, ויצורים גדולים מרחפים בהם, מניעים כנפיים אדירות בקצב איטי, אגבי כמעט, שמשתלב בצליל הציוץ העדין והרגוע שהם משמיעים. העמק עצמו מגוון בצומח וחי לכל ארכו, הצמחים בגוונים חדים ומנקרי עיניים, והיצורים החיים משונים כל כך שאי אפשר לזהות אף אחד מהם בשם.

על האדמה פזורים באקראיות ארמונות מרהיבים בשלל צורות, ומגדלים רבי קומה עומדים באוויר ממש. נחלים מתפתלים בין הנופים בלי מקור או יעד מוגדר, ועדרים קטנים של יצורים מדלגים ביניהם בצעדי ריחוף קסומים.

עיניהם נעות במהירות, מנסות לקלוט את מגוון המראות. "אין לי תואר בביולוגיה, אבל יש לי תחושה שאף יצור כאן לא ממש מוכר למדע", לוי לוחש, ירא לחלל את אווירת המקום.

העמק ענק, ומהמרחק קשה לזהות את מירב הצומח והחי שממלאים אותו. הם מאפילים בידיהם על עיניהם ומצמצמים אותן בניסיון לזהות את הנקודות המרוחקות. חיים מזהה אחת כזו, שהולכת ומתרחקת במורד.

"הנה טרפון!" הוא מכריז, וברגע אחד נשבר הקסם כאשר שניהם נזכרים מדוע בעצם נכנסו למקום. רגע אחר כך מגיעה תזכורת נוספת. השער נפתח מאחוריהם, ואדם ענק ממדים נכנס בצעדים נרגזים. הוא אוחז סכין ביד איתנה, ועיניו משוטטות עד שננעצות בהם.

זעמו, סכינו ומראהו בכלל מנותקים כל כך מהמקום המדהים, אבל האיום ברור וחד.

הם שועטים במורד, והריצה מרגישה משונה כמו על ענן טובעני. הנוף שלצדם חולף במהירות. מזווית העין הם מבחינים בעץ שנראה כתינוק מחייך, מפל שמתחיל מראש צוק ומסתיים פתאום באמצע האוויר בלי הודעה מוקדמת, ויצור אדמדם בעל שלשה ראשים שמנגן על תופים מאולתרים בעליצות בלתי נשלטת.

הירידה מסתיימת לבסוף, והמרדף ממשיך במישור. לפניהם כבר נעלם טרפון באחד הארמונות הקרובים.

"הוא רק אחד" צועק חיים, "נתפצל". הוא עצמו ממשיך בעקבותיו של טרפון, ולוי פונה הלאה משם.

דלתות הארמון נפתחות כאילו היו אוטומטיות, חיים כושל פנימה אל אולם מבואה מואר ומרוצף שיש. המרצפת עליה הוא עומד מתרוממת באופן מידי. המסע מעלה אינו קצר, אך מסתיים עוד בטרם הוא מעכל את ההפתעה. המרצפת נעצרת בפתחו של מסדרון ארוך שמלא לכל ארכו במראות הגבוהות ביותר שראה בחייו. רגע של בהייה במראות הופך אותן לתמונות, וברגע שאחר כך מתחילות הדמויות בתמונות לנוע. חיים מניע את ראשו בחוסר אמון, והמראות חוזרות לשקף את דמותו.

בקצה המסדרון הוא מבחין לפתע בטרפון. קומתו הנמוכה נראית בקושי ליד המראות הענקיות, והוא נוגע באחת מהן בהתפעמות. חיים מגלה כי אצבעו של טרפון חודרת מבעד לזכוכית כאילו הייתה עשויה מים.

הילד נראה מרותק לחלוטין, וחיים נאלץ לכחכח בגרונו כדי למשוך תשומת לב. טרפון מרים אליו זוג עיניים משולהבות מבלי להוציא את אצבעו מהמראה.

"הרב חיים", הוא קורא, "כל כך יפה כאן!"

יפה לא היה התואר הראשון שהיה חיים מעניק למקום שמלא בדברים המשונים ביותר שראה בחייו, אך לאחר שטרפון מעורר את העניין, מודע לפתע חיים בבהירות לעובדה שיש במקום כולו יופי מהפנט.

"הרב חיים, למה אין כאן אף אדם? למה כולם מעדיפים להיות שם, במקום ההוא עם כל הרובים?"

השאלה טובה בהחלט, ובמקום ובזמן הנכון צריך להרהר בה לעומק. וזה לא המקום והזמן שאדם חמוש רודף אחריהם, מסתבר.

"אין לי מושג, טרפון. באמת שלא. אולי זה כי אנשים אוהבים אקשן".

"אבל.."

"לא יודע, מה זה משנה. הנה אנחנו כאן, זו כבר התחלה", הוא אומר במהירות, פותח דלת-מראה אקראית ושמח לגלות שמדובר בארון. "עכשיו תעשה לי טובה, ופשוט תתחבא כאן בלי להשמיע הגה".

טרפון לא מרוצה, בייחוד כשמתגלה שהוא נדחק לארון בקושי רב, אבל חיים מסרב לפתוח את החלטתו לדיון. לאחר שהוא סוגר את דלת הארון לא נותר לו אלא לקוות שטרפון קלט את הדחיפות, ויישאר בארון בשקט.

הוא מתלבט לרגע מה יעשה, ואז מופיע איש הסכין בקצה המסדרון. הוא ממשיך הלאה בריצה.

מסוגל · 9/6/21

10.
המסדרון הבא ארוך וקצר, ומוביל בסופו לדלת נוספת. חיים חותר אליה, ומגלה כי ככל שהוא רץ כך נשמר המרחק בינו לדלת. הוא מנסה להגביר מהירות, נשימותיו מאיצות וכוחו אוזל, אך הדלת נשארת במרחק שהוא קצת יותר מהושטת יד. מרגע לרגע גוברת בליבו תחושת דז'ה וו לחלום רע במיוחד, והעובדה שגם רודפו סובל מאותה תופעה מתקשה לנחם אותו.

הוא חושש שיישאר כך לנצח, נע במקום משל עצמו כאשר המרחב-זמן דומם. לבסוף הוא מטיח את גופו קדימה ברגע של ייאוש, ומצליח להגיע אל הדלת. הוא נכנס בעדה באנחת רווחה, רק כדי לגלות שהוא נמצא שוב בתחילתו של אותו מסדרון בדיוק, צופה בגבו של רודפו שעדיין מתאמץ להתגבר על אפקט החלום.

לרגע הוא מאבד את עשתונותיו, ואז סב לאחוריו ויוצא, שמח לגלות שהוא נמצא במסדרון אחר לגמרי. מאחוריו קולט גם הענק את הרעיון, ומחקה את המהלך. המסדרון מלא דלתות, וחיים בוחר באחת מהן באופן אקראי.

הוא שועט מבעד לדלת שנפתחת לחלל שהוא אולם ענק וריק. רצפתו של האולם משתרעת אמנם כמה מטרים מתחת לרגליו, אך למרבה המזל וההפתעה הוא לא נופל אלא גולש אליה בעדינות איטית.

האולם גדול יותר מכל אלו שעבר בהן, רבוע וגבוה כמגדל. כמה מטרים מעל לראשו קבועים חלונות רחבים מהן חודרות קרני השמש בקו אלכסוני ציורי, ומתכנסות למרכז הרצפה, שמנומרת בפסיפס אבנים מרשים.

הוא מגיע לסוף האולם, ונתקל בקיר. כשצעדי הרודף נשמעים באופן ברור מאחוריו הוא מבין שטעה, הדלתות נמצאות בצד השני.

הוא מנסה להיצמד לקיר ומקווה לגלות הפתעה נוספת, אולי יצליח לעבור דרכו, אולי יהפוך לרואה ואינו נראה. אך הקיר קר וחזק בדיוק כפי שקיר שיש רגיל אמור להיות. הסוף הגיע.

את הנקודה הזו מבין ככל הנראה גם רודפו. הוא הולך באיטיות מחושבת, צעדיו הכבדים נשמעים היטב באקוסטיקה המצוינת של האולם.

האיש מתקדם לעברו ומניף את הסכין. "שמע ישראל!" צועק חיים, ומרים את ידיו כדי לכסות את עיניו, אך שנייה לפני ששדה ראייתו נחסם לחלוטין נשמע בום, והאיש מתקפל אל הרצפה.

מאחוריו מתגלה יצור שנראה כמו נחש עבה וורוד, עם ראש רחב ופרצוף בעל הבעה אנושית. היצור עומד על גחונו, מתנשא לגובה רב כשהוא אוחז באופן ביזארי בעיקולי גופו המעוגל פטיש ענק, באמצעותו חבט באויבו של חיים רגע קודם, והציל את חייו.

"תודה! תודה!" ההקלה ששוטפת אותו יחד עם רצון לבכות מגלה לו כמה פחד. "אתה דאוס אקס מכינה?" הוא שואל את מושיעו המשונה.

היצור נותן בו מבט עמום, ומגיב בקול מכני: "אני צדק פואטי". ואז הוא אוסף את עצמו והפטיש ומסתלק בזחילה מהירה דרך אחד החלונות.