הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מה קרה לי? איפה אני בכלל?
הוא פותח את העיניים במאמץ, ואז פוער אותן לרווחה בהפתעה.
הוא שוכב על חול, זך וזהוב. כזה שמרגיש רך בדיוק כפי שהוא נראה. הוא קומץ את ידו הימנית, הפשוטה קדימה, מרים אותה מעט ומניח לגרגרים לזלוג מבעד לאצבעות. מאפשר לעצמו לרגע להתמכר לדגדוג הנעים.
אי אפשר לשכב כך באפס מעש כל היום וללטף את החול. צריך לקום, לנער את החול מהבגדים, ו.. כן, גם להיזכר מה הוא עושה כאן. מהו בכלל ה'כאן' הזה?
הוא מתרומם וממצמץ בעיניו, השמש יוקדת מאחור. המרחבים הזהובים נמתחים לכל עבר למלוא האופק. זהוב מרשים, חלק וריק. ריק לחלוטין.
מה קורה פה?
הוא מתחיל לצעוד. הרגליים רועדות, וחול נושר מבגדיו ומתפזר עם הרוח הקלה. הראש סחרחר, השמש מכה על צווארו. הוא פוסע, לא בטוח לאן ולמה. משהו הרי צריך לעשות, איזו פעולה שתזכיר לו מניין בא ולאן עליו ללכת.
קדימה.. קדימה.. ואז ימינה וקצת ישר. נראה לו שהוא צועד במעגלים. החול אותו חול בכל מקום, אבל הנקודה הספציפית הזאת.. הנה שלט עץ ישן, שבור בקצוות. הוא ניגש אליו ברגליים כושלות וכורס לצדו למצב לישיבה. כתמי צבע קלושים מעידים על מילים שנכתבו שם בעבר ונמחו עם הזמן.
הוא נשען על עמוד השלט ומאפיל בידו על עיניו, מים. הוא צריך מים. הוא לא צמא, אבל ודאי יהיה בקרוב, זה אומר שהוא צריך לחפש מים. עכשיו.
ואז קולטות עיניו משהו נוסף, במרחק שרוע משהו כהה וגדול על האדמה.
נעליו מותירות חלקי עקבות על החול כשהוא רץ, קצר נשימה. מתקרב אל המשהו.
זה לא משהו, זה אדם.
"אתה בסדר? אתה בסדר?"
האדם מרים את פניו מהחול ובוהה נכחו בבלבול. הפנים מלאות חול, אפילו מהריסים נושר חול כאשר הוא ממצמץ.
"יש לך מושג איפה אנחנו?" הוא שואל את האדם בתחינה.
החדש מיישיר אליו מבט, שמצמית באופן מוזר גם מבעד לפני החול הגרוטסקיות שלו. "מצחיק מאוד, זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך.."
הם שותקים לרגע, מבטיהם מתמודדים.
"אני לוי, דרך אגב", החדש מיטיב את ישיבתו. "שם פרטי, לא משפחה".
"חיים", מציג הותיק את עצמו בתגובה.
"אז אין לך צל צלו של מושג איפה אנחנו, חיים?"
"אין לי", חיים לופת את זקנו, מהורהר.
"ולו?"
"לו?" כשחיים מסובב את ראשו להביט אל המקום אליו הצביע לוי פיו נפער. כשלושה מטרים מהם, בתוך עמק חול קטן, שרוע אדם נוסף. "אני לא מאמין! הוא לא היה שם לפני רגע!"
הם מזנקים על רגליהם. "יותר הזוי מזה לא יכול להיות" ממלמל לוי.
חיים מתיישב לימינו של השרוע, לוי עומד ומתבונן. הוא לבוש בבגדים שחורים, שוכב כשפניו טמונות בחול, בדיוק כפי שהיו הם לפניו. הם מנסים לנענע אותו קלות, ואחר כך פחות ופחות קלות, אבל האיש אינו מגיב. הם מביטים לרגע זה בזה, השקט אופף את המרחב.
ואז מגיחים מהאופק בריצה ארבעה אנשים גבוהים לבושי שחורים. הם רצים לכיוונם בביטחון תקיף, כאילו המאורע כולו מובן מאליו, ואי אפשר שיהיה אחרת. הם עדיין רחוקים למדי, אבל כבר אפשר לזהות שהם אוחזים משהו. רגע אחר כך נשמעות היריות.
"רבונו של עולם!" נאנק חיים, ומניף את ידו לאמירת שמע ישראל. לוי פותח את פיו כדי לומר דבר מה, אלא שברגע זה מתרומם האיש מהחול בקפיצה אקרובטית מרשימה. החול המתפזר סביבו לכל עבר משווה לו מראה מרשים. קרן שמש מתנפצת על רובה גדול שהוא אוחז בידיו. הוא לא מהסס אפילו לרגע כשהוא מרים את הכוונת אל עינו, ומיד מרעים הקול והבזק של אור. השלושה צונחים בזה אחר זה, בדיוק אומנתי.
"למען השם!" פולט חיים וצונח על הארץ כשהוא אוחז בראשו הכואב. "למען השם!"
"תגיד, סופרמן", בין התנשפות למשנתה מצליח לוי לפלוט את המילים, "מאיפה בדיוק היה לך רובה?"
האיש בשחור שומט את הרובה בתנועה אלגנטית באגביותה ומסתובב, מישיר אליהם את עיניו הכהות: "זו השאלה שהכי מציקה לך? אין תשובות על השאלות האלו. זה הז'אנר."
"איזו פתיחה נהדרת, ככה אני אוהב התחלות!" עולץ לוי, ומושיט את ידו ללחיצה. "לוי. שם פרטי, לא משפחה. איך קוראים לך, סופרמן?"
האיש בשחור מעביר את עינו מלוי לחיים, ואז שואל בקול גבוה: "איפה אנחנו בדיוק?"
"מה?" לוחש חיים.
"רגע", לוי קונקרטי יותר. "אתה רוצה לומר לי שגם אתה.. כלומר.. אין לך מושג?"
הרוח שורקת קלושות, הם מסתכלים זה על זה ומתחילים לצחוק, צחוק יבש ומת אבל ארוך ומשחרר מספיק כדי שכלבוש השחורים ישאל בסיומו: "אז נתחיל לבדוק איפה אנחנו בדיוק?" הם יהנהנו בתקווה מסויימת.
אבל הם לא מספיקים להרחיק אפילו קצת, כדי לגלות אדם נוסף שוכב על החול.
"זה כבר ממש מוגזם, אתה לא חושב?" רוטן לוי, ומגלה ששני רעיו למסע נעצרו בתדהמה.
"זה.. זה ילד", אומר חיים. "זה ילד!"
לוי מניח את ידו על פיו: "ואני חשבתי שלא יכול להיות יותר הזוי.."
הוא פותח את העיניים במאמץ, ואז פוער אותן לרווחה בהפתעה.
הוא שוכב על חול, זך וזהוב. כזה שמרגיש רך בדיוק כפי שהוא נראה. הוא קומץ את ידו הימנית, הפשוטה קדימה, מרים אותה מעט ומניח לגרגרים לזלוג מבעד לאצבעות. מאפשר לעצמו לרגע להתמכר לדגדוג הנעים.
אי אפשר לשכב כך באפס מעש כל היום וללטף את החול. צריך לקום, לנער את החול מהבגדים, ו.. כן, גם להיזכר מה הוא עושה כאן. מהו בכלל ה'כאן' הזה?
הוא מתרומם וממצמץ בעיניו, השמש יוקדת מאחור. המרחבים הזהובים נמתחים לכל עבר למלוא האופק. זהוב מרשים, חלק וריק. ריק לחלוטין.
מה קורה פה?
הוא מתחיל לצעוד. הרגליים רועדות, וחול נושר מבגדיו ומתפזר עם הרוח הקלה. הראש סחרחר, השמש מכה על צווארו. הוא פוסע, לא בטוח לאן ולמה. משהו הרי צריך לעשות, איזו פעולה שתזכיר לו מניין בא ולאן עליו ללכת.
קדימה.. קדימה.. ואז ימינה וקצת ישר. נראה לו שהוא צועד במעגלים. החול אותו חול בכל מקום, אבל הנקודה הספציפית הזאת.. הנה שלט עץ ישן, שבור בקצוות. הוא ניגש אליו ברגליים כושלות וכורס לצדו למצב לישיבה. כתמי צבע קלושים מעידים על מילים שנכתבו שם בעבר ונמחו עם הזמן.
הוא נשען על עמוד השלט ומאפיל בידו על עיניו, מים. הוא צריך מים. הוא לא צמא, אבל ודאי יהיה בקרוב, זה אומר שהוא צריך לחפש מים. עכשיו.
ואז קולטות עיניו משהו נוסף, במרחק שרוע משהו כהה וגדול על האדמה.
נעליו מותירות חלקי עקבות על החול כשהוא רץ, קצר נשימה. מתקרב אל המשהו.
זה לא משהו, זה אדם.
"אתה בסדר? אתה בסדר?"
האדם מרים את פניו מהחול ובוהה נכחו בבלבול. הפנים מלאות חול, אפילו מהריסים נושר חול כאשר הוא ממצמץ.
"יש לך מושג איפה אנחנו?" הוא שואל את האדם בתחינה.
החדש מיישיר אליו מבט, שמצמית באופן מוזר גם מבעד לפני החול הגרוטסקיות שלו. "מצחיק מאוד, זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך.."
הם שותקים לרגע, מבטיהם מתמודדים.
"אני לוי, דרך אגב", החדש מיטיב את ישיבתו. "שם פרטי, לא משפחה".
"חיים", מציג הותיק את עצמו בתגובה.
"אז אין לך צל צלו של מושג איפה אנחנו, חיים?"
"אין לי", חיים לופת את זקנו, מהורהר.
"ולו?"
"לו?" כשחיים מסובב את ראשו להביט אל המקום אליו הצביע לוי פיו נפער. כשלושה מטרים מהם, בתוך עמק חול קטן, שרוע אדם נוסף. "אני לא מאמין! הוא לא היה שם לפני רגע!"
הם מזנקים על רגליהם. "יותר הזוי מזה לא יכול להיות" ממלמל לוי.
חיים מתיישב לימינו של השרוע, לוי עומד ומתבונן. הוא לבוש בבגדים שחורים, שוכב כשפניו טמונות בחול, בדיוק כפי שהיו הם לפניו. הם מנסים לנענע אותו קלות, ואחר כך פחות ופחות קלות, אבל האיש אינו מגיב. הם מביטים לרגע זה בזה, השקט אופף את המרחב.
ואז מגיחים מהאופק בריצה ארבעה אנשים גבוהים לבושי שחורים. הם רצים לכיוונם בביטחון תקיף, כאילו המאורע כולו מובן מאליו, ואי אפשר שיהיה אחרת. הם עדיין רחוקים למדי, אבל כבר אפשר לזהות שהם אוחזים משהו. רגע אחר כך נשמעות היריות.
"רבונו של עולם!" נאנק חיים, ומניף את ידו לאמירת שמע ישראל. לוי פותח את פיו כדי לומר דבר מה, אלא שברגע זה מתרומם האיש מהחול בקפיצה אקרובטית מרשימה. החול המתפזר סביבו לכל עבר משווה לו מראה מרשים. קרן שמש מתנפצת על רובה גדול שהוא אוחז בידיו. הוא לא מהסס אפילו לרגע כשהוא מרים את הכוונת אל עינו, ומיד מרעים הקול והבזק של אור. השלושה צונחים בזה אחר זה, בדיוק אומנתי.
"למען השם!" פולט חיים וצונח על הארץ כשהוא אוחז בראשו הכואב. "למען השם!"
"תגיד, סופרמן", בין התנשפות למשנתה מצליח לוי לפלוט את המילים, "מאיפה בדיוק היה לך רובה?"
האיש בשחור שומט את הרובה בתנועה אלגנטית באגביותה ומסתובב, מישיר אליהם את עיניו הכהות: "זו השאלה שהכי מציקה לך? אין תשובות על השאלות האלו. זה הז'אנר."
"איזו פתיחה נהדרת, ככה אני אוהב התחלות!" עולץ לוי, ומושיט את ידו ללחיצה. "לוי. שם פרטי, לא משפחה. איך קוראים לך, סופרמן?"
האיש בשחור מעביר את עינו מלוי לחיים, ואז שואל בקול גבוה: "איפה אנחנו בדיוק?"
"מה?" לוחש חיים.
"רגע", לוי קונקרטי יותר. "אתה רוצה לומר לי שגם אתה.. כלומר.. אין לך מושג?"
הרוח שורקת קלושות, הם מסתכלים זה על זה ומתחילים לצחוק, צחוק יבש ומת אבל ארוך ומשחרר מספיק כדי שכלבוש השחורים ישאל בסיומו: "אז נתחיל לבדוק איפה אנחנו בדיוק?" הם יהנהנו בתקווה מסויימת.
אבל הם לא מספיקים להרחיק אפילו קצת, כדי לגלות אדם נוסף שוכב על החול.
"זה כבר ממש מוגזם, אתה לא חושב?" רוטן לוי, ומגלה ששני רעיו למסע נעצרו בתדהמה.
"זה.. זה ילד", אומר חיים. "זה ילד!"
לוי מניח את ידו על פיו: "ואני חשבתי שלא יכול להיות יותר הזוי.."
כללי האתגר:
בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
זמני האתגר:
הצטרפת לרשימת התפוצה?
Reactions: סבא ישראל, נכון מאוד, אסתר אייזנבאך ועוד 12 משתמשים15 //