הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני גרה מול דירת נופש.
נו, תשאלו מה הביג-דיל.
אז זהו, שזה לא ביג דיל! זו הייתה אחת הטעויות הקריטיות שעשיתי במהלך חיי, שלא התנגדתי מראש.
אני שכנה נחמדה, אדיבה, סלחנית ומטופטפת שיש לה הכל. ממש המודל המושלם לשכנה של דירת נופש.
זה התחיל ביום בו השכנה הזקנה עברה לדיור מוגן ונפרדה מאיתנו בנשיקות וסוכריות ליקוריץ'. יום לאחר מכן הגיעו פועלים מיוזעי אבק ואדומי פנים והחלו לקדוח לנו חורים בקיר ובראש. כשהגיעה הקרמיקה הנוצצת והכיורים הלבנים התחלתי לחשוד שמדובר במשהו קצת מעבר לסטנדרט.
הסתיימה לה הבניה, והדירה שכבה בדד, אף אחד לא דרש את שלומה. עד ללילה אחד שהדלת נפתחה ונסגרה שוב ושוב ומידי פעם נשמעה צווחה או קול זמרת בחורות נטולות עול. שכחתי לחשוב מה זה אמור להביע, הייתי עייפה ונכנסתי למיטה בשעה מוקדמת. ניסיתי להירדם, אבל קולות צווחות מהדירה קטעו את מדיטציית השינה שלי. בבהילות נעלתי כפכפים, נחושה להציל את הפצועה שצווחה בקולות על אנושיים, כשצחוק מתגלגל נשמע בחדר מדרגות וספק קריאה ספק צרחה, "יואו מושלם לך הקצפת על השיער" התגלגלה בהד הולך וחוזר. חזרתי למיטה משועשעת, נזכרת בחוויות הנערות הפרועות, ובשלוות זכרונות העבר שקעתי לשינה מסוממת, נטולת חלומות.
דפיקות עזות הרעידו את הדלת. התעוררתי באחת. ניגשת לדלת בלב הולם, נכונה לכל קריאת עזרה. נערה פרועת שיער עמדה שם, חולצה לבנה ועליה קשקושים ססגוניים, שיירי קצפת לבנה על חצאיתה, וחיוך חינני משוך על פניה. "שלום, אנחנו פה מהדירת נופש. רציתי לשאול, יש לך אולי מחליק שיער?"
אה, נעים מאוד. זו דירת נופש. כן, יש לי מכשיר החלקה. הנה, קחי. תהנו. סגרתי את הדלת בוהה בשעון שהציג את השעה שתיים בלילה.
בבוקר הייתי בטוחה שחלמתי, עד שההיא עם החיוך החזירה את המחליק והתנצלה שהחוט חשמל יצא קצת מהמקום. 'לא נורא', חשבתי. 'נדביק בסלוטייפ, גם ככה היה נראה לי חלש לאחרונה'.
אחרי יומיים הגיעו קבוצת בחורים. יוסי דיבר איתם בבית כנסת, מצא בינהם כמה קרובי-רחוקי משפחה, ולימד אותם דרכי הגעה ולוחות זמנים לאוטובוסים לים.
הלילה, יוסי ואני לא הצלחנו להרדם. אחרי שעברה השעה שתיים, ועל פי הודעת הבחורים מהדירה כי הם יוצאים עכשיו להפסקת פרסומות ומייד שבים למהדורת חצות עם תחרות הקול הרע, קמנו למרפסת. הכנתי כוסות תה, וחשבנו יחד איפה נעשה את בר המצווה של שרולי שנהיה אוטוטו בן שבע. הם שבו מהפסקת הפרסומות. ובחסות קריוקי איכותי (רובי שילם על זה את כל המבחני דרשו שלו, והוא עבר רק חצי. נאום בנימין), הדירו מעיננו שינה ומאוזנינו שמיעה.
עם הכרזת מיהו הזוכה בקול הרע ביותר בישיבה, צנחנו במיטות מעולפים.
בקושי קמתי בבוקר, מכינה קפה עם מלח בהומור עייף במיוחד. צלצול חד הגיע מהדלת. בפתח עמד בחור עייף. עיגולים שחורים סביב לעיניו, נשען על המשקוף בלאות ושאל אם יש לנו תפילין מיותרות. (אפרופו הבר מצווה של שרולי מאמש). אבל לא, בעלי בתפילה כרגע ואין לו מיותר.
ואז דפקו וביקשו מטען לקריוקי, ובטרייה כי הם קלטו שזה לא נטען, ושלט למזגן של תדיראן כי בטעות הם שברו שם איזה כפתור. ואחרי זה גם ספר טלפונים, ולא נעים, אם יש לכם מפה של העיר, ונפנף למנגל, ותבלין לסטייק. ואם בעלי נמצא כי הם ראו שהוא מייבין במנגל, ואם כבר בעלי נמצא אז למה לא לבקש כבר שיטעין להם את הרב-קו כי הם ראו שיש מחשב בבית. ושיכניס להם את השירים החדשים, כי הם ראו גם שיש אינטרנט.
הגיעה שבת והם הלכו, נותנים לי לנשום לרווחה ולוודא שכל הסחורה חזרה בשלום למקומה. לרווחה? נו, באמת. ליל שבת אני יוצאת עם הילדים לטיול, כשבמדרגות עוצרת אותי אישה צעירה. "סליחה, את גרה פה?" מבטא מתגלגל, וחיוך מייד אין אמריקה. "כן, נעים מאוד". היא סופקת ידיים ואומרת, "או, יא. אנחנו פה בדירה נופש, שכחנו לשים הפלטה בחשמל. אתם יכולים לקחת הצ'ולנט שלנו לפלטות שלכם?". הנהנתי לחיוב. נו מה זה באמת סיר אחד?, עליתי לדירה חזרה, מחכה לה שתבוא. היא באה ובידיה סיר. לא, לא סיר. חבית. לא, לא חבית. דוד. ענק. היא התנשפה במאמץ, הניחה את הדוד על הפלטה, והודיעה, "אני הולכת להביא את הקישקע, והיאפצ'יק והקיגל". נשארתי לבד עם פה פעור, והיא הגיעה בהמוניה. מעמיסה תבניות משומנות, מפריחה תודה רבה, ומתקתקת בעקביה במדרגות.
שרולי נכנס הביתה אחרי התפילה והודיע שיש את הריח של הבית כנסת של החסידים. ויוסי התפעל מאיכות ההנדסה של מגדלי התבניות על הפלטה המצומקת. ורק אני עקבתי בדאגה אחרי טפטופי השמן המתובל על השיש הלבן.
עברו רק שלוש שנים מאז הקבוצה הראשונה.
עשרות מטענים הלכו לאבדון. ספרי טלפונים התאיידו. שמיכות רוקנו מנוצות. מחוץ לדלת הבית שלנו תלויים מגנטים ובהם מספרי הפיצות הכשרות, זמני הרחצה בים, וזמני התפילה עם מפת הגעה לבית הכנסת הקרוב. לקניה השבועית שלנו נוספו גומיות וסבונים. וכל פעם בבית מרקחת צריך לקנות עוד אקמול ואופטלגין. לבעלי יש בתיק התפילין רשימה מודפסת של טיפים למנגל, ואילן יוחסין של משפחתו ומשפחתי.
אני גרה מול דירת נופש. זה ביג דיל לנופשים. רק למה למען ה' בעלי הדירה לא מביאים לי אחוזים?!
נו, תשאלו מה הביג-דיל.
אז זהו, שזה לא ביג דיל! זו הייתה אחת הטעויות הקריטיות שעשיתי במהלך חיי, שלא התנגדתי מראש.
אני שכנה נחמדה, אדיבה, סלחנית ומטופטפת שיש לה הכל. ממש המודל המושלם לשכנה של דירת נופש.
זה התחיל ביום בו השכנה הזקנה עברה לדיור מוגן ונפרדה מאיתנו בנשיקות וסוכריות ליקוריץ'. יום לאחר מכן הגיעו פועלים מיוזעי אבק ואדומי פנים והחלו לקדוח לנו חורים בקיר ובראש. כשהגיעה הקרמיקה הנוצצת והכיורים הלבנים התחלתי לחשוד שמדובר במשהו קצת מעבר לסטנדרט.
הסתיימה לה הבניה, והדירה שכבה בדד, אף אחד לא דרש את שלומה. עד ללילה אחד שהדלת נפתחה ונסגרה שוב ושוב ומידי פעם נשמעה צווחה או קול זמרת בחורות נטולות עול. שכחתי לחשוב מה זה אמור להביע, הייתי עייפה ונכנסתי למיטה בשעה מוקדמת. ניסיתי להירדם, אבל קולות צווחות מהדירה קטעו את מדיטציית השינה שלי. בבהילות נעלתי כפכפים, נחושה להציל את הפצועה שצווחה בקולות על אנושיים, כשצחוק מתגלגל נשמע בחדר מדרגות וספק קריאה ספק צרחה, "יואו מושלם לך הקצפת על השיער" התגלגלה בהד הולך וחוזר. חזרתי למיטה משועשעת, נזכרת בחוויות הנערות הפרועות, ובשלוות זכרונות העבר שקעתי לשינה מסוממת, נטולת חלומות.
דפיקות עזות הרעידו את הדלת. התעוררתי באחת. ניגשת לדלת בלב הולם, נכונה לכל קריאת עזרה. נערה פרועת שיער עמדה שם, חולצה לבנה ועליה קשקושים ססגוניים, שיירי קצפת לבנה על חצאיתה, וחיוך חינני משוך על פניה. "שלום, אנחנו פה מהדירת נופש. רציתי לשאול, יש לך אולי מחליק שיער?"
אה, נעים מאוד. זו דירת נופש. כן, יש לי מכשיר החלקה. הנה, קחי. תהנו. סגרתי את הדלת בוהה בשעון שהציג את השעה שתיים בלילה.
בבוקר הייתי בטוחה שחלמתי, עד שההיא עם החיוך החזירה את המחליק והתנצלה שהחוט חשמל יצא קצת מהמקום. 'לא נורא', חשבתי. 'נדביק בסלוטייפ, גם ככה היה נראה לי חלש לאחרונה'.
אחרי יומיים הגיעו קבוצת בחורים. יוסי דיבר איתם בבית כנסת, מצא בינהם כמה קרובי-רחוקי משפחה, ולימד אותם דרכי הגעה ולוחות זמנים לאוטובוסים לים.
הלילה, יוסי ואני לא הצלחנו להרדם. אחרי שעברה השעה שתיים, ועל פי הודעת הבחורים מהדירה כי הם יוצאים עכשיו להפסקת פרסומות ומייד שבים למהדורת חצות עם תחרות הקול הרע, קמנו למרפסת. הכנתי כוסות תה, וחשבנו יחד איפה נעשה את בר המצווה של שרולי שנהיה אוטוטו בן שבע. הם שבו מהפסקת הפרסומות. ובחסות קריוקי איכותי (רובי שילם על זה את כל המבחני דרשו שלו, והוא עבר רק חצי. נאום בנימין), הדירו מעיננו שינה ומאוזנינו שמיעה.
עם הכרזת מיהו הזוכה בקול הרע ביותר בישיבה, צנחנו במיטות מעולפים.
בקושי קמתי בבוקר, מכינה קפה עם מלח בהומור עייף במיוחד. צלצול חד הגיע מהדלת. בפתח עמד בחור עייף. עיגולים שחורים סביב לעיניו, נשען על המשקוף בלאות ושאל אם יש לנו תפילין מיותרות. (אפרופו הבר מצווה של שרולי מאמש). אבל לא, בעלי בתפילה כרגע ואין לו מיותר.
ואז דפקו וביקשו מטען לקריוקי, ובטרייה כי הם קלטו שזה לא נטען, ושלט למזגן של תדיראן כי בטעות הם שברו שם איזה כפתור. ואחרי זה גם ספר טלפונים, ולא נעים, אם יש לכם מפה של העיר, ונפנף למנגל, ותבלין לסטייק. ואם בעלי נמצא כי הם ראו שהוא מייבין במנגל, ואם כבר בעלי נמצא אז למה לא לבקש כבר שיטעין להם את הרב-קו כי הם ראו שיש מחשב בבית. ושיכניס להם את השירים החדשים, כי הם ראו גם שיש אינטרנט.
הגיעה שבת והם הלכו, נותנים לי לנשום לרווחה ולוודא שכל הסחורה חזרה בשלום למקומה. לרווחה? נו, באמת. ליל שבת אני יוצאת עם הילדים לטיול, כשבמדרגות עוצרת אותי אישה צעירה. "סליחה, את גרה פה?" מבטא מתגלגל, וחיוך מייד אין אמריקה. "כן, נעים מאוד". היא סופקת ידיים ואומרת, "או, יא. אנחנו פה בדירה נופש, שכחנו לשים הפלטה בחשמל. אתם יכולים לקחת הצ'ולנט שלנו לפלטות שלכם?". הנהנתי לחיוב. נו מה זה באמת סיר אחד?, עליתי לדירה חזרה, מחכה לה שתבוא. היא באה ובידיה סיר. לא, לא סיר. חבית. לא, לא חבית. דוד. ענק. היא התנשפה במאמץ, הניחה את הדוד על הפלטה, והודיעה, "אני הולכת להביא את הקישקע, והיאפצ'יק והקיגל". נשארתי לבד עם פה פעור, והיא הגיעה בהמוניה. מעמיסה תבניות משומנות, מפריחה תודה רבה, ומתקתקת בעקביה במדרגות.
שרולי נכנס הביתה אחרי התפילה והודיע שיש את הריח של הבית כנסת של החסידים. ויוסי התפעל מאיכות ההנדסה של מגדלי התבניות על הפלטה המצומקת. ורק אני עקבתי בדאגה אחרי טפטופי השמן המתובל על השיש הלבן.
עברו רק שלוש שנים מאז הקבוצה הראשונה.
עשרות מטענים הלכו לאבדון. ספרי טלפונים התאיידו. שמיכות רוקנו מנוצות. מחוץ לדלת הבית שלנו תלויים מגנטים ובהם מספרי הפיצות הכשרות, זמני הרחצה בים, וזמני התפילה עם מפת הגעה לבית הכנסת הקרוב. לקניה השבועית שלנו נוספו גומיות וסבונים. וכל פעם בבית מרקחת צריך לקנות עוד אקמול ואופטלגין. לבעלי יש בתיק התפילין רשימה מודפסת של טיפים למנגל, ואילן יוחסין של משפחתו ומשפחתי.
אני גרה מול דירת נופש. זה ביג דיל לנופשים. רק למה למען ה' בעלי הדירה לא מביאים לי אחוזים?!
נערך לאחרונה ב:
Reactions: העץ הרענן ו-שמח-לעזור2 //