כל זמן.

[אבי2000]

מרתק.
קראתי בשקיקה...
מחכים להמשך...
כן, זה בדיוק המנהל היהיר, והאב הכנוע..
ההתרחשות עם הנפילה, נראה לי שלזה התכוונו פה לעייל 'התרחשות מהירה',
ונראה לי במקום המילה להתאבד, אולי, 'כוונות זדון'... קצת צרם לי..

 

[מנוחה כהן]

'כוונות זדון'...

כוונות זדון זה שמישהו עושה רע למישהו אחר. יוסי לא רוצה לפגוע באף אחד, ולכן החוקרים גם לא ימצאו אף סימן לכך. מסכימה עם זה שזה ניסוח קשה.

אבל גם בניתוח שני ושלישי של הקטע מתוך מצלמות האבטחה בביתן השמירה, החוקרים לא מצליחים למצוא שום סיבה הגיונית שתגרום לו להגיע לצוק.

יותר טוב?

 

[אבי2000]

כוונות זדון זה שמישהו עושה רע למישהו אחר. יוסי לא רוצה לפגוע באף אחד, ולכן החוקרים גם לא ימצאו אף סימן לכך. מסכימה עם זה שזה ניסוח קשה.

אבל גם בניתוח שני ושלישי של הקטע מתוך מצלמות האבטחה בביתן השמירה, החוקרים לא מצליחים למצוא שום סיבה הגיונית שתגרום לו להגיע לצוק.

יותר טוב?

לא ברור הנפילה..
כי מי לא רוצה להנות מהצוק, ולהרגיש בגג השמיים? אז למה שלא ירצה להגיע לצוק..

 

[מנוחה כהן]

לא ברור הנפילה..

הוא הגיע אחרי הצהריים לקראת הערב, זה זמן שאנשים לא מתחילים מסלולים, ושמורות טבע בד"כ מתחילות להיסגר (אלא אם הם בנויות לטיולי לילה)
כשכל הכיתה היתה- הם קיבלו אישור מיוחד, היה איתם מדריך ואנשים צוות.
כשיוסי הגיע הוא לא קיבל אישור ללינת לילה, ולכן נכנס כשכולם יוצאים וקיווה "להישכח" בשטח. השומר אמור לא להכניס בשעה כזאת, אבל בגלל שלא מצא סיבה לאסור- הכניס.
כשיוסי הגיע לצוק כבר התחיל להחשיך, ולא פלא שהוא נפל.

(בעז"ה אני יכתוב עוד פרק- פרק א+ או פרק ב- , שיסופר בו איך מצאו אותו. זה יסביר את הנפילה, נראלי..)

 

[פירי]

@מנוחה כהן סיפור יפה מאד, מעניין. וכתיבה מצוינת.
עוקבת ומחכה להמשך.
בינתיים אני חושבת שזה מעולה, למרות שלא מבינים למה הוא נפל - זה בסדר אם זה סיפור בהמשכים ויתבהר בפרק הבא. זה לא הפריע להבנת הפרקים עד כה ולעניין שלי כקוראת.
יכול להיות שההחלטה שזה היה ניסיון התאבדות מהירה ונחרצת מדי.

 

[ביזנסטורי - אילה]

אני מתכוונת שיש הרבה תיאורים שהוא הולך,
ולא משיג את החבר,
ונעלם, והולך, וכולם מחפשים אותו.
ופתאום- בבום טרח מהיר,
הוא נכנס אל השמורה, צועד, נופל, נפצע, מוצאים אותו, לוקחים, מאשפזים, קולטים שזה הוא מהרדיו וכ'ו
עוד לפני שהספקנו לנשום.

 

[מנוחה כהן]

אף אחד לא קולט שזה הוא, עדיין.
רק אביאל.
אבל אביאל הוא בן ברית של יוסי. הוא ישן איתו בחדר כבר כמעט שנה, הם מכירים אחד את השני כמו שני אחים ביולוגים (הם גם רבים ככה, לפעמים ), והם יודעים כל אחד את הסודות של השני (גם מה שהם לא מספרים בקול).
כי ככה זה בפנימיה.

זה לא פותר את הפלונטר שלו, רק מסבך אותו.

 

[מנוחה כהן]

מתלבטת איך להמשיך: בפרק הבא שכבר כתוב, או כמו שהקהל האיר- לתת קצת רקע על הנפילה.
מה אומרים?

 

[מנוחה כהן]

אז בחרתי להמשיך עם הפרק הכתוב, קבלו אותו:

פרק ד' :

"יחזיר את יוסי, מה? ומי נראה לך יחזיר עכשיו את יוסי, כשאין לנו מושג איפה הוא בכלל?!" שלי כלטיק בוכה לבעלה בפלאפון. הרמקול פועל, כאילו שדמעותיה של האם יהיו אלו שיגרמו למנהל להוציא את יוסי ממחבואו.
'ואולי הם באמת חושבים כך. יוסי לא חזר הביתה כבר כמעט חודשיים, וההורים דיווחו לנו בעצמם על המריבה ביניהם שיצאה מכלל שליטה. אוך. איך שהגיון של אנשים עובד. רק חסר לי שהם יצאו עם המסקנה הזאת לפיקוח!'
"תראו, מר וגברת כלטיק. כולנו יודעים ומודעים למערכת היחסים השברירה של יוסי איתכם, וכולנו, ואני מדגיש- כל אנשי הצוות בפנימיה שבאים במגע עם יוסי- עודכנו בשיח הלא נעים שהיה ביניכם, ותודרכו על ידי היועץ כיצד להגיב על התנהגותו של יוסי.
אך מאחר שיחד עם הפריווילגיות המיוחדות להן הוא זכה כגון האפשרות להישאר בפנימיה בשבתות חופשה; האפשרות להיעדר משני השיעורים הראשונים בכל יום; והקלה ניכרת בחובות הלימודיות, דרשנו מיוסי עמידה מינימאלית בזמני התפילות והארוחות; זמני כיבוי אורות וזמן החזרה לפנימיה." המנהל הפסיק לרגע, הסתכל על דוד ולאחר שהבחין בניצוץ הסכמה בעיניו, המשיך, "יוסי, לצערנו הרב, לאחר כמעט חמש אזהרות מצידי ותזכורים בלתי פוסקים מצד המדריך, שבר לא פעם ולא פעמיים את הכללים המינימאלים שדרשנו ממנו. הוא לא הופיע ללימודים, לא חזר בשעות שנדרשו ולא כיבד את שעת כיבוי אורות כמצופה. ולכן, בישיבה מיוחדת שכללה את יועץ בית הספר; המחנך של יוסי; המדריך; נציג עליית הנוער ונציג הפיקוח, הוחלט על השעייתו של יוסי מהפנימיה ובכלל זה מבית הספר, עד לאחר שהוא מוצא דרך כלשהיא לשוחח איתכם על מה שהיה, על מה שקורה ועל מה שיהיה."
"זה עדיין לא מסיר את האחריות שלכם לוודא שיוסי הגיע לביתו, המנהל" העירה שלי.
"יותר מזה," הוסיף דוד, "אם יוסי, כדבריכם, היה מלכתחילה שור מועד, איך זה שלא הזמנתם אותנו לשיחה? איך זה שלא קיבלנו אפילו לא שיחת טלפון אחת בעינינו?! בסך הכל זה הילד שלנו, וגם אם רבנו איתו, תמיד הוא נשאר שלנו! ואנחנו תמיד פה כדי לעזור לו בכל מה שנוכל!"
הימהומי הסכמה בוקעים מהפלאפון, ואחרי שתיקה קצרה דוד מסכם את שחושבים שניהם. "אנחנו צריכים לחשוב על המצב, כבוד המנהל. נעדכן אותך כשנחליט מה יהיו הצעדים הבאים שלנו."
"תיקח את הדברים של יוסי, דוד. אולי מהם נגיע לקצה חוט."
המנהל שומע את הטון והניגון, קולט את המסר בין המילים, ומחליט שכרגע הטוב ביותר מצידו יהיה להיות אדיב ולזרום עם ההורים.
"בוא. אקח אותך לחדר שלו. יש לך איך לקחת את החפצים?"

>> לפרק ה​

 

[כנפיים]

הסיפור יפהפה וכתוב נהדר! החלק שהוא מתעורר בבי"ח נפלא, ונראה לי שבסגנונו את צריכה להמשיך. בהשתלשלות המאורעות, לא הצלחתי להבין איך יוסי הגיע לשמורה ולמה, וההסבר שלך טוב, אבל לטעמי לא מובן מהפרקים.

בנוגע להשתלשלות המהירה, גם לדעתי טיפה.
לגבי הסצנה עם האב והמנהל לא ממש מובן. זה המנהל של הפנימיה וביה"ס יחד? ומה בדיוק קורה ביניהם? המנהל אמור קצת להילחץ, לפחות מהחוק, וההורה אמור קצת יותר לכעוס, על גבול להפוך שולחנות. גם הטאטאלך הכי גדולים, כשהבן שלהם ייעלם, לא יישארו כנועים כאלו. בסצנה הזו כדאי להוסיף שפת גוף, טונים, מחשבות שחולפות, כדי להעביר לנו מה בדיוק קורה שם.

 

[מנוחה כהן]

הסיפור יפהפה וכתוב נהדר!

תודה!

, לא הצלחתי להבין איך יוסי הגיע לשמורה ולמה, וההסבר שלך טוב, אבל לטעמי לא מובן מהפרקים.

הוא ברח מהפנימיה, וממש לא רצה להגיע הביתה, זה לא היה ברור?
(זה מאתגר לכתוב כדי שהקורא יבין. קצת קיבלתי פיק ברכיים :/ )

המנהל של הפנימיה וביה"ס יחד

כן, יש הרבה מוסדות כאלה. בכל אופן- במוסדות שאני מכירה למנהלי הפנימיה יש טון חזק יותר..

המנהל אמור קצת להילחץ,

יש לו אישור מהפיקוח, מבחינתו הוא מכוסה. תיכף הוא ילחץ, כשאביאל יתקשר לומר לו שיוסי בבית רפואה

וההורה אמור קצת יותר לכעוס,

צודקת.
הסתבכתי קצת בדיברור של האבא, שמצד אחד אמור להיות אוהב ואכפתי וטוב ומצד שני ממש לא מבין את הבן שלו, וגם לא עושה שום צעד בכיוון. אה, ויש לו יראה מובנת למנהלים.

בסצנה הזו כדאי להוסיף שפת גוף, טונים, מחשבות שחולפות, כדי להעביר לנו מה בדיוק קורה שם.

ה-אתגר שלי. כבר ציינתי שכתבתי את הכל כדו-שיח, ואחר הוספתי רקעים :-¶
אני מנסה באמת להשתפר בנושא :+

 

[כנפיים]

הוא ברח מהפנימיה, וממש לא רצה להגיע הביתה, זה לא היה ברור?

כן כן.

כן, יש הרבה מוסדות כאלה.

ברור שיש. רק בסיפור זה לא מספיק מובן.
כלומר, לי.

יש לו אישור מהפיקוח, מבחינתו הוא מכוסה.

לא נכון חוקית, וגם אם היה נכון, לא נראה אמין שיישאר רגוע.

ה-אתגר שלי.

קדימה!
החומר שלך מעולה! והכתיבה יפהפיה! זה רק עניין של עוד עבודה, וזה יהיה מושלם.

 

[אשר שרבר]

המנהל בהחלט היה אמור לעצור את עצמו עוד קודם ולהבין שהוא יוצר דביל ולא אחראי, אלא אם את מתכננת לנו אותו בהמשך כאידיוט.

אני חושב שהדברים מתבהרים, ויתכן שאם הם יבואו כסיפור שלם לא יצטרכו בכלל הבהרות, אולי הוספה של כמה התרחשויות בודדות תוך כדי הפרקים (לאצריך פרק נוסף) אם זה יבוא כסיפור בהמשכים אולי צריך קצת יותר להבהיר. כאן כבר כולם הבינו נראה לי

 

[מנוחה כהן]

פרק ה :

אביאל לא טורח לסגור את הדלת אחריו, "תודה על ההקפצה, נדבר." הוא זורק מאחורי גבו.
בריצה מהירה הוא חוצה את הלובי, נעמד מתנשם ליד שולחן המודיעין. "צעיר, לבד, לא ידוע מה שמו. כן, נפל מצוק. מחלקת ילדים חדר 3? תודה. מי אני? קודם נראה שזהו הוא.."
ובמהירות שהופיע ככה הוא נעלם לכיוון המעליות, מרוכז ולא רואה שעמוס רץ אחריו.
מחלקת ילדים בקומה 2 לא נראית כמחלקת ילדים. היא דומה יותר לגן מאשר לבית רפואה. אביאל ניגש לאחות מזדמנת, ושואל איפה חדר מספר שלוש.
"מול תחנת האחיות" היא עונה ומוסיפה, "מי אתה? אח שלו? כבר 24 שעות מחפשים את המשפחה שלו..."
אביאל ממלמל תודה בשקט, ובמקום לרוץ לחדר, הוא נשען באפיסת כוחות על הקיר, מרגיש את רגליו רועדות בחוזקה. 'זה באמת יוסי', הוא אומר לעצמו, ואז מציף אותו גל של בושה. איך העז לחשוב שיוסי מסנן אותו?
"ילד? אתה מרגיש טוב?" אביאל אפילו לא שומע. הוא מרוכז לחלוטין במחשבותיו.
ואם זה לא יוסי? זה יוסי. בטוח זה יוסי. אבל למה ההורים שלו לא באו? למה הם משאירים אותו פה לבד? והפנימיה? באמת יכול להיות שלמבוגרים יש כח רק לילדים חלקים, בלי בעיות?! יכול להיות שאם אני הייתי במקומו כולם היו מתאספים סביבי בשניה שנפלתי?
המתח שהתעבה בבטנו נהיה סמיך יותר, האדרנלין שהשתחרר בריצה גורם לו לתסוס, והשילוב יוצר תחושה הקרובה לפיצוץ.
רגע, שנים, שלושה, וצניחה פתאומית של המתח גורמת לאביאל להישען על הקיר ולגלוש לרצפה, בדומה לטיפת מים הנוזלת על החלון.
"ילד?" צעדים מהירים מתקרבים. ידיים תופסות בו, משכיבות אותו על הרצפה. מישהו מודד דופק, אחר מרים לו את הרגליים למעלה.
המחשבות לא מתרשמות, וממשיכות לגאות בשטף.
אם העיפו אותו מהפנימיה על זה שלא הגיע ללימודים, אז למה הוא הלך בלי להגיד לי שום דבר? מעניין אם המדריך יודע. הוא בטח היה בא לבקר את יוסי.
"אביאל! מה קרה לך? זה באמת החבר שלך? למה-" עמוס מבוהל וכועס. קודם ההתנהגות המוזרה ברכב, אחר כך ריצה חסרת נימוס פנימה ועכשיו התפרקדות על הרצפה באמצע המסדרון. מה עובר עליו?
"איך אתה קשור אליו?" מתרומם רופא מהרצפה ומביט בעמוס בקפידה. "אני.. אני אח שלו, מה קרה לו?"
"ואתם קשורים איך שהוא לבחור שנפל אתמול מהצוק?" הרופא מתעלם לחלוטין מאביאל.
"אני לא. זאת אומרת, אני מכיר אותו, הוא בא אלינו כמה פעמים. אח שלי מכיר אותו טוב. הם חברים טובים מאד. מה קרה לאביאל?!" עמוס מניח את ידיו על מותניו ומרים את קולו, תובע תשובה.
הרופא נשאר ענייני וקר.
"הוא נבהל, זה הכל. תיכף יתאושש ויקום. אנחנו משאירים לידו אחות שתעקוב אחריו. אבל אתה, איך קוראים לך?" בשני תנועות מהירות הרופא מסיר את הכפפות הכחולות מידיו, שם במקומן חדשות.
"עמוס"
"מעולה. אז אתה בא איתי. נראה לך שתוכל לזהות את הבחור?"
עמוס מציץ בשעון שבסוף המסדרון ונאנח, "אני חושב שכן."

>> לפרק ו'​

 

[אפרת תהל]

זה נורא יפה! חבל שאי אפשר ללייק פעמיים...

 

[אשר שרבר]

מעולה

 

[מנוחה כהן]

אין ביקורת, אז אני מעיזה לבקר את עצמי:

מחלקת ילדים בקומה 2 לא נראית כמחלקת ילדים. היא דומה יותר לגן מאשר לבית רפואה.

קלישתאי.
היה כדאי למצוא ניסוח אחר להביע את האווירה במחלקה, או לוותר לגמרי.

המתח שהתעבה בבטנו נהיה סמיך יותר, האדרנלין שהשתחרר בריצה גורם לו לתסוס, והשילוב יוצר תחושה הקרובה לפיצוץ.

צריך קצת שיפצור, אבל תיאור טוב של הרגשה שעוד לא מצאתי תיאור שלה באף ספר (חוץ מנפילת מתח)

 

[כנפיים]

קלישתאי.

לא בעיניי.

צריך קצת שיפצור,

גם זה לא, לטעמי.

זה באמת יוסי', הוא אומר לעצמו, ואז מציף אותו גל של בושה. איך העז לחשוב שיוסי מסנן אותו?

נראה לי שגל הבושה צריך טיפה מרחב כדי לבוא. לא בשניה הזו, שהוא מגלה בחרדה מה קרה, לא?

רגע, שנים, שלושה, וצניחה פתאומית של המתח גורמת לאביאל להישען על הקיר ולגלוש לרצפה, בדומה לטיפת מים הנוזלת על החלון.

תיאור נהדר, רק לא הבנתי למה היתה כזו ירידת מתח? הרי כל זה עדיין לפני שהוא בטוח שזה יוסי.

לגאות בשטף.

אפשר להתבטא כך?
לגאות זה סוג של להציף, ובשטף? מעניין.

בשני תנועות מהירות

בשתי

 

[מנוחה כהן]

נראה לי שגל הבושה צריך טיפה מרחב כדי לבוא. לא בשניה הזו, שהוא מגלה בחרדה מה קרה

את צודקת, תודה!

תיאור נהדר, רק לא הבנתי למה היתה כזו ירידת מתח? הרי כל זה עדיין לפני שהוא בטוח שזה יוסי

זה לא בדיוק ירידת מתח, יותר פריקת אדרנלין. כשמישהו בחרדה האדרנלין עולה, ולכן הוא או תזזיתי מאד או מכווץ מאד, פה אביאל היה תזזיתי. ועכשיו, כשהוא רק צריך להיכנס לחדר שזה לא דורש מאמץ כמו לרוץ, אז בבת אחת האדרנלין צונח, כי כבר לא צריך אותו.
זה קורה גם למתחרים בתחרויות ספורט או חשיבה, שאחרי המשחק או ממש לפני שמגיעים לגמר הם קורסים...

אפשר להתבטא כך?

לא יודעת

בשתי

תודה! התפספס לי..

 

[מנוחה כהן]

@כנפיים - תודה על ההארות!