סיפור בהמשכים לגעת בערפל

  • הוסף לסימניות
  • #1
במקום הקדמה:

עכשיו תורי להעלות סיפור בהמשכים.
רציתי מאוד מאוד לבשר לכם שאל תדאגו, יש לי את כל הפרקים מוכנים, מה שעשוי להבטיח לכם שלא אנטוש באמצע, אבל סורי, לא כתבתי הכל וזאת כי חשוב לי להרגיש את הדופק ולשמוע את ההערות שלכם ולפי זה להמשיך. כמובן, שיש לי חלק מהפרקים הבאים (הוא גם לא הולך להיות סיפור ארוך. אפשר להנמיך ת'כתפיים) ומאמינה שאצטרך לשנות אותם פה ושם, ואולי גם שם ופה, כי בדיוק לכן אני מעלה: תנו לי ביקורת! אל תפחדו גם לתת בראש, רק תעטפו קצת בנייר פצפץ כדי שלא ישבר שם משהו ושאספיק בינתיים לחבוש קסדה.
וכדי שיהיה ברור: ביקורת נוקבת אך לא נשכנית ובטח לא צינית.

בקשר לנושא, אם למישהו יש בעיה, בשביל זה יש מנהלים. לא כאן ולא בפרטי (למי שמפרוּמיָם או התכתב איתי אי פעם).
ומיותר לציין, אבל בכל זאת רואה צורך, הסיפור הוא לא סיפור חיי האישיים. אחרת, לא הייתי מעלה. בטח לא לכאן.

קריאה מהנה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
פרק א'

אני יושבת על המיטה ומקפלת מגבות.
לוקחת את המגבת המשובצת, מקפלת לשתיים ואז לארבע. ושוב, עוד מגבת. היי, מה אני פותחת את המגבת שהרגע קיפלתי? אני לא מרוכזת. פשוט לא מ ר ו כ ז ת.

אני מרגישה כאילו רבקי נוספת מרחפת לידי. רבקי שהייתי אמורה להיות. היא מביטה בי בעצב. איזו הרגשה מוזרה.
אני חשה שהתבגרתי בשלושים שנה, נאנחת מכל דבר. כמעט ונעצרת כל שניה להניח את הסלים.

די, תרגעי, אני גוערת בעצמי, הכל בסדר. אין שום אסון. כולם בריאים בסך הכל. מה את רוצה?
מה אני רוצה? מה אני רוצה???

השאלה הזו מלווה אותי בדרך לארון בחדר השירות. ונמצאת שם גם כשהערימה נופלת לי מהיד. גם כשאני מקפלת את הכל שוב תוך שחרור עצבני של אוויר דחוס.
נמצאת גם כשאני מפזרת פפריקה מעל העוף ומערבבת את האורז וקוצצת ירקות לסלט. גם כשאני שוטפת סכין, שתי כפות ומקלף.

מן עננה אפורה כזו נצמדה אלי לאחרונה.
מתי זה התחיל? לא זוכרת.

בהתחלה הכל היה מושלם. ריחפתי על איזה ענן לבן. לא ראיתי כלום לא שמעתי כלום. גם לא עבדתי כמעט שלושה שבועות, אז בכלל חייתי בלה לה לנד. קמתי מאוחר, התפללתי, הכנתי לי ארוחת בוקר מושקעת עם פרחי גמבה על מצע גבינה קטיפתית וחביתת עין שלמה ולא מפוצצת. לפעמים אחר כך הלכתי לסופר - קניתי מוצרים לארוחת צהריים ומממ גם שני ארטיקים שווים. לי ולאיציק.
יצאנו הרבה לטייל. לפעמים סתם בשכונה ולפעמים הרחקנו לערים סמוכות. פעם אחת אפילו עלינו ככה ספונטנית על אוטובוס שפער את דלתותיו בעת שנחנו לרגע על הספסל בתחנה. איך איציק שכנע אותי לעלות, ולא נורא שאני עם מטפחת... אני מחייכת חיוך לא רצוני.

נזכרת בכל אותן הפעמים שאיציק גרם לי לצחוק בקולי קולות. ואני מנסה לחנוק אותו, את הצחוק, כאילו יש לי עגבניית שרי בפה, שמצריכה שמירה שלא תשפריץ... פאדיחה לצחוק ככה ברחוב.
גם בבירורים אמרו לנו שאיציק טיפוס חיובי מאוד ומוקף תמיד בחברים. באמת היו לו מלא חברים בחתונה... לא זוכרת חתונה עמוסה שכזאת.

אז מה קרה פתאום? אין לי מושג. סוג של נחיתת חירום בתנאי שטח הרריים.

אז מה אני רוצה?
האמת? לא ברור לי כל כך.
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם התחושה הזאת. מנסה לגרש אותה אבל ככל שאני מתאמצת יותר להעיף אותה מהראש, היא אוחזת בי חזק בציפורניים, שורטת אותי עד כאב.
אין לי את מי לשתף. נכון יותר - אין לי מה לשתף. זה לא שיש לי הרגשה מדויקת או עובדות מסוימות שאני יכולה פשוט לומר: קורה א. ב. ג. ולכן ד. ה. ו..
אני לא הטיפוס שרץ לספר כל דבר.
כי תכל'ס, בסוף הכל הסתדר לי בחיים. נכון, לא מיד, ואולי לא תמיד. אבל בקטנה. לא משהו שאני יכולה להיזכר ולהצביע עליו. אבל עכשיו זה משהו אחר. לא יודעת.
דמעה חסרת אונים בורחת לי מהעיניים.
אוף איתי.
ומה הכי מרגיז? שכאילו הכל בסדר.
אבל לא.
לא בסדר.


__________
לפרק ב'>>

 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מעולה.
תגידי לרבקי שתרגע מעכשיו כי הכל יהיה בסדר בסוף.

ולהערה, כמובן. אני תוהה בני לבין עצמי (בקול) האם מחשבות והרהורים יכולים לפרנס פרק ראשון של ספר, האם לא צריך משהו שקורה בפועל. הלכה חזרה צעקה הרביצה ברחה. משהו. כל הפרק הוא הרהור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
האם מחשבות והרהורים יכולים לפרנס פרק ראשון של ספר, האם לא צריך משהו שקורה בפועל. הלכה חזרה צעקה הרביצה ברחה. משהו. כל הפרק הוא הרהור.
מה אומר הציבור? רוצה לשמוע...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
כמה פרקים הצפי?
10?
20?
60?
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
רחלי זה ממש מסקרן ומבטיח. מחכה לעוד.
כן הייתי מצפה לעוד רמז קטן מה לא בסדר. מהם הדגלים שמרחפים מעל למחשבותיה.
לומר א,ב,ג,ד זה לא מספיק מסקרן לטעמי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ולהערה, כמובן. אני תוהה בני לבין עצמי (בקול) האם מחשבות והרהורים יכולים לפרנס פרק ראשון של ספר, האם לא צריך משהו שקורה בפועל. הלכה חזרה צעקה הרביצה ברחה. משהו. כל הפרק הוא הרהור.
זה נכון מאוד בדרך כלל,
אבל לא חייב להיות בפרק הראשון.
הכלל הוא: מה יותר מהר - ככה יותר סוחף.
ככל שמכניסים את הקורא להתרחשות מהר יותר - כך קשה יותר להוציא אותו ממנה.
במקרה שהסופרת מחליטה שהיא לא רוצה להכניס את ההתרחשות בפרק הראשון - זה בסדר, כל עוד היא תספק סחיפה אחרת בו. משהו שישאב את הקורא, שיגרום לו להמתין לפרק השני.
אני חושבת שבמקרה הזה הסופרת בהחלט עשתה זאת.

ובינתיים זה מקסים. אהבתי מאוד, ותיאורי הרגשות שלה מדויקים עד להחריד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
  • הוסף לסימניות
  • #13
מה אומר הציבור? רוצה לשמוע...
שזה יפה. שזה מצוין.
אני אישית נהנית מהתרחשויות גם אם אין להן ביטוי בעולם החיצוני. מה זה מה שתיארת, אם לא התרחשות? סוערת. מסקרנת. מתפתחת.
מצטרפת לשירהבירה לגבי רמז נוסף לפחות לתחום בו הכל לא בסדר לה. אבל אולי זה רק יצר הסקרנות שלי שטוען כך, כי הנשימה שלי נתקעה איפהשהוא לקראת סוף הפרק בחרדה לקראת מה שיוודע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
קודם כל, תודה לכולם על המשוב ועל ההערות. לוקחת לתשומת ליבי!
בקשר לכמות העלאות, אני מבינה את הרציונל שעומד מאחורי החוק הזה. אם יעלו מידי הרבה חומרים אז תהיה אינפלציה ומרוב עצים לא יראו את היער הגדל פרא, ומי יקצצנו? מצד שני, שבוע זה אולי טיפונת הרבה זמן, בטח בשלביו הראשוניים של סיפור ובמיוחד בפרקים שעולים כאן ברשת שהם קצרים כי הקריאה פחות נוחה.
בקיצור, כמו הרבה נושאים בעולם שיש להם צדדים לכאן ולכאן.
ועוד משהו פעוט ממש, צריך לתת לסופר שהות להמשיך הלאה. ;)


יפה, ו..מלחיץ.

כי הנשימה שלי נתקעה איפהשהוא לקראת סוף הפרק בחרדה לקראת מה שיוודע
אני מנסה להבין, בשביל לסקרן להמשיך לקרוא, צריך להשאיר במתח - על זה אין חולק, אבל חרדה לא באה בחשבון?
אגב, לא תכננתי להשאיר בחרדה. מסתבר שכך יצא. אולי כי לי ברור מה קורה. זו נקודת חובה?
ומה גם שניסיתי לא לגלות הכל על הפרק הראשון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אין חרדה.
פשוט זה נושא כל כך, כל כך...
יותר ציפייה לראות איך תתקפי את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אני מנסה להבין, בשביל לסקרן להמשיך לקרוא, צריך להשאיר במתח - על זה אין חולק, אבל חרדה לא באה בחשבון?
אגב, לא תכננתי להשאיר בחרדה. מסתבר שכך יצא. אולי כי לי ברור מה קורה. זו נקודת חובה?
ומה גם שניסיתי לא לגלות הכל על הפרק הראשון.
חרדה בטח באה בחשבון. זה מעולה שזה מלחיץ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
קראת שוב, ויש לי קצת ביקורת, אז הנה היא:
התפללתי, הכנתי לי ארוחת בוקר מושקעת עם פרחי גמבה על מצע גבינה קטיפתית וחביתת עין שלמה ולא מפוצצת.
השימוש במילה 'לי', במקום לנו, אם אין לו משמעות גורלית, כמו למשל להראות שהיא מרגישה מאד לבד, או שהיא חווה רק את עצמה, אינו נכון כאן. שימי לב שעד למשפט הזה עוד לא יודעים על הכותבת כלום. לא אם היא נשואה, או גרושה או אלמנה או מה. רק שיש לה בית וכביסות לקפל. ברגע שראיתי את ה'לי', הבנתי שהיא לבד. שניה אח"כ הבנתי שלא, כי היא קנתה שני ארטיקים. לה ולאיציק.

ועוד משהו- השתמשת בקצת יותר מדי שאלות.
מה את רוצה?
מה אני רוצה? מה אני רוצה???
מתי זה התחיל? לא זוכרת.
אז מה קרה פתאום? אין לי מושג.
אז מה אני רוצה?
האמת? לא ברור לי כל כך.
ומה הכי מרגיז? שכאילו הכל בסדר.

נכון שזה תורם לאוירת האינאונים וחוסר הבנה שלה מה בדיוק קורה לה. אבל זה קצת חוזר על עצמו. שאלה- ולא יודעת, שוב שאלה, שוב לא יודעת. ושוב. וגם הכפילות של ה"אז" הפריעה לי.

ואחרי קריאה שניה- זה עוד יותר יפה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
  • הוסף לסימניות
  • #20
השימוש בשאלות יתר בסדר, או שלא?
לטעמי לא. אבל ציינתי בלי קשר להערה הזו, שהסיפור בכללותו בקריאה שניה יותר יפה אפילו מקריאה ראשונה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה