שבורה

[האגריד -בוצי פוליקמן]

- סוף -

ואוו,
אתה הגבר הראשון שתפס אומץ וסיים את הסיפור.
עכשיו בוא נראה למי יש אומץ ללכת בעקבותיך.

 

[יוסף שחק]

סיפור מעולה, תודה.

הייתי מוותר על השמועס' בסוף הסיפור, זה בסדר שסיפור לא נגמר בהפי-הנד

אבל לא צריך גם לסובב את הסכין.

 

[stars]

@הדוויג - אכזבת.
טוב, לא לגמרי.
אחרי הכל הסיפור הזה לא פחות ממדהים! כתוב בצורה סוחפת ומרתקת, אמינה ומקורקעת, ומכניס את הקורא לתחושות צער וחמלה על הזוג, תמיהה קלה על אבי החתן (וגם קצת על החתן בעצמו) על שאינו עומד איתן אל מול אשתו (נכון, בסוף כן), ולזעם על אם החתן.
אבל למה נדמה כאילו נחפזת לסיים את הסיפור?! (כוונתי לשני הפרקים האחרונים (הסוף ו"אחרי הסוף")).

 

[yonatanr]

פרק י"ג

טוב, עכשיו בטוח משהו יזוז באימא. חייב להיות.
היא תשב ותחשוב, ובן רגע היא תשתנה. היא תבין שהיא לא יכולה לשלוט בחיים של הבן שלה ותיתן את האישור שלה.
ההורים של דבורי בטח ישמעו שזו בסך הכל הייתה אי הבנה מצערת, ויבואו בריצה להחזיר את השידוך.
הסיפור יסתיים מן הסתם באיזו מחווה דומעת. דבורי תשאל את מוטי אם הוא מרגיש שלם עם זה, ואז הוא יגיד לה במבט רב משמעי 'אין דבר שלם יותר משידוך שבור'...
ושניהם יחייכו באושר.
רגש מתובל בקצת הומור. סיום מושלם.

אבל מה לעשות שהחיים לא כל כך רומנטיים. הלוואי שהם היו.
אז שולמית לא משתנה כל כך מהר. היא כועסת ומסתגרת ולא נותנת אור ירוק.
מוטי מנסה מצידו לפנות לצד השני בלי לספר את מה שהיה.
הוא מקווה בסתר ליבו שבזכות ה'כיבוד-אם' ההרואי שלו תהיה לו סייעתא דשמיא מעל הטבע. אבל כבר אמרנו, החיים לא כאלה קסומים.
הצד השני עדיין פגועים מהם ולא מוכנים אפילו לשמוע על זה.

ומוטי נשאר הבחור שעזב שידוך,
ודבורי עוד יושבת בבית, תקועה במשך כמה חודשים ארוכים.

אהה. ואז, כששניהם תקועים הם מבינים שכן כדאי להחזיר את זה?
צר לי. דברים כאלה לא באמת קורים.

אז בסוף מוטי מתחתן עם בחורה שביטלה שידוך גם היא. זה הפגם היחיד ששולמית הייתה מוכנה לשמוע בשביל הבן שלה. לא משנה שמתברר שהבחורה הזו לא כל כך יציבה. מה גם שהמודל הזוגי שמוטי ראה אצל ההורים שלו הוא לא ממש אידאלי כך שיש למוטי לא מעט קשיים והתמודדויות.

ודבורי? בסוף בסוף היא מתחתנת עם גרוש טרי שמסכים לקחת בחורה שבורת שידוך הלוקה בצליאק. מטבע הדברים הוא נושא לא מעט צלקות מחיי הנישואין הפוצעים שלו אז גם לה יש התמודדויות משלה.
מישהו אמר שהחיים מושלמים?

אה, בטח שולמית חוטפת איזה זַפְּטָה ולומדת לקח מכל הסיפור הזה?
מצטער לאכזב.
היא נשארת בדיוק אותו דבר.
ככה זה בחיים.

אם אתם רוצים שמישהו ישתנה - עליכם לשנות רק את עצמכם.

- סוף -
​

אין ספק. פרק סיום מקורי ביותר.
מעניין רק למה כל הסיפורים לא נגמרים כך...
זה היה בתכנון מראש, החינוך הזה של הקוראים, או שפשוט יצא כך?

 

[מ. י. פרצמן]

ראשית, הכתיבה מקסימה ומושכת, והבניה מעולה. פרקים קצובים שבנויים נכון ומתון.
ודווקא לכן, הסוף בעיניי גרוע.
כשרואים בעיתון סיפור ארוך ומפורט שנגמר לו בזבנג וגמרנו,
אוטומטית מלקקים את הלשון "מי יודע איזה כסאח הלך בין הכותב לעורך שהעורך היה צריך לשאוג על הכותב כזה בקול עד שעלה לו ריר והכותב נבהל ונמלט".
בפלטפורמה אינטרנטית, לעומת זאת, זה קורה בדרך כלל כי "וואי וואי מסכן הכותב, איזה תגובות הוא קיבל מהקהל תפס פאניקה קיפל זנב".
חלילה לא חושדת בסופר רב הניסיון המדובר,
אבל משהו כאן צורם לי.
התחלת סיפור יפה, פירטת, ניגנת על הנימים הדקים,
בבקשה המשך אותו. תגמור מתון, תגמור מאוזן.
בלי להיבהל לסגור בסטה.
300 מילה מרגשות על "החיים לא תותים" וכל מיני כאלה זה יפה בשביל דבק מדריכות.

 

[בובה בובה]

אבל משהו כאן צורם לי.
התחלת סיפור יפה, פירטת, ניגנת על הנימים הדקים,
בבקשה המשך אותו. תגמור מתון, תגמור מאוזן.
בלי להיבהל לסגור בסטה.
300 מילה מרגשות על "החיים לא תותים" וכל מיני כאלה זה יפה בשביל דבק מדריכות.

הוצאתם לי את המילים
קיצער...
בשביל שלא ילמדו ממך עוד כותבים
שימהרו לסים את הספור המותחל שלהם בשיחת מוסר...
מצפים לסוף הטוב...

 

[מירה דביר]

דווקא היה לי בסדר הסוף הזה.
המעצבן.
מורט העצבים.
החיים האמתיים שלנו
לפעמים ככה
בדיוק
מעצבנים
חסרי היגיון.
לפעמים
גם אנחנו גיבורים על המקלדת
ונאלמים דום מול החיים בעצמם

 

[R DESIGN]

דווקא היה לי בסדר הסוף הזה.
המעצבן.
מורט העצבים.
החיים האמתיים שלנו
לפעמים ככה
בדיוק
מעצבנים
חסרי היגיון.
לפעמים
גם אנחנו גיבורים על המקלדת
ונאלמים דום מול החיים בעצמם

לחלוטין.
הוצאת לי את המילים מהפה.

הרעיון שמאחורי סיום העלילה בסוף ריאליסטי, שנובע מהחיים עצמם - הוא מעולה.
כי זה החיים. עושים טעויות, נופלים, קמים.
כן, יש גם הורים שהורסים לילדים שלהם את השידוך. ואת החיים.
ויש זוגות שזו הדינמיקה הזוגית שלהם, והיא לא משתנה בשעת משבר.
זה לא חסר היגיון. זו האמת עצמה, במערומיה.
כשאנחנו מסיימים כל ספר בהפי אנד, אנו חוטאים לאלו שמתמודדים עם הכיעור ועם החוסר אידיאליזציה שבחיים.
כאילו תמיד בסוף האמא מתפקחת. הצד השני סולח. הלב השבור נרפא.
כאילו - אל תדאגו. זה יקרה בסוף. בדיוק בדרך בה חשבתם מהתחלה.
וזו לא האמת.

אחרי הסוף: גם הוא מעולה ואמיתי כל כך. זו התקווה והבניה שאחרי.
זה - אם תרצו - מהות החיים: לנצל את השבר ככלי לצמיחה, להתפתחות, לגיבוש האישיות והרגישות.

חושבת שהאכזבה הקולקטיבית כאן-
היא מכך שזה נאמר. ישר לפנים.
אולי היה מקום להמשיך את העלילה, לספר את הסיפור ולהשחיז בו את האמירה.

 

[הני ר.]

אני מרגישה שהאכזבה מהסיום זה משתי סיבות גם כי יש בין המילים איזה אמירה של " אנשים [או יותר בעדינות "העולם"] אתם כאלה מגעילים אז קבלו..."
וגם כי הכתיבה היתה כל כך משובחת וטעימה והגלידה כל כך קטנה...שהיא נגמרה מהרר מידי.

 

[ארבע]

אין לי בעיה עם הסוף הנבחר, אבל לדעתי הכתיבה שלו כן פחות חדה ושובת לב ביחס לכתיבת הפרקים שקדמו לה.

 

[R DESIGN]

גם כי יש בין המילים איזה אמירה של " אנשים [או יותר בעדינות "העולם"] אתם כאלה מגעילים אז קבלו..."

זה לא.

זה ראיית עולם מפוקחת ובוגרת שמיישירה לחיים מבט אמיתי. לא ילדותי ואוטופי.
אפשר להסתכל על ההיסטוריה העולמית, שאינה צבועה בורוד כלל וכלל,
ולהבין שחוו אותה אנשים. בשר ודם. כמונו.
אנשים עברו את השואה, את מסעות הצלב, את גירוש ספרד.
לא תמיד מי שהיה טוב ובחר נכון - קיבל את הסוכריה.
התנהלות הבריאה - נפלאת מהבנתינו.

נכון, זה מעורר חוסר נוחות וגרדת - כי מה? זה העולם שלנו? אכזרי ורע?

חושבת שיש מקום להעביר את הפוקוס בסיפורת במקום לתאר את ההתרחשויות החיצוניות שקורות (התארס, ביטל שידוך, החזיר, התגרש) לתיאור התרחשות הפנימית:
הבניה מתוך השבר, הרגישות שמתחדדת, התהליך הפנימי שנעשה.
לשנות את המבט מהחוץ - לפנים.
כי זה המגרש האמיתי, ובו באמת קורים הדברים.

כדי לחבר את המילים שלי למציאות, אדבר על מציאות:
אהרון מרגלית. אתה קורא את סיפור חייו ולא מאמין. פוליו, אילמות, גמגום, שכול, מחלה 1, מחלה 2.
ובתווך - ההתגברות ההירואית שלו. תעצומות הנפש. בחירה בחיים, כל פעם מחדש.
ואז מה קרה? נהיה עשיר פתאום? החלים לחלוטין מהשיתוק? הבן שלו קם מקברו?
המציאות לא השתנתה. זה הוא שהשתנה, בחר לחיות, בחר בטוב.
בעצם המציאות כן השתנתה, וזה "אתהלך 2".
הסיפור שלו נתן כוח לעוד אנשים לבחור לשנות את עצמם.
נתן להם כוח להאמין שבכל מצב שהוא - תמיד יש בחירה.

 

[א-ירושלמית]

מצטרפת לכל מי שהתאכזב מהסיום היבש כלכך.
צריך פרולוג עסיסי ומלמד, איך נבנים ממשברים כלאו.

 

[בובה בובה]

כלאו.

כאלו.
סליחה...
זהפשוט קופץ לי.

 

[yonatanr]

חושבת שהאכזבה הקולקטיבית כאן-
היא מכך שזה נאמר. ישר לפנים.
אולי היה מקום להמשיך את העלילה, לספר את הסיפור ולהשחיז בו את האמירה.

אכן. לא ביקשנו לסיים את הסיפור בהפי אנד, אלא להמשיך את הסיפור בשביל שנבין לבד את האמירה, לא לקטוע את הסיפור ולהפוך אותו לשיחת מוסר - חשבתם שאני הולך לסדר לכם את העניינים? אז חשבתם. לא, קבלו את כל האמת לפנים.

 

[מירי איצקוביץ]

נהניתי מהסיום! כן, הכרתי סיפור כזה מקרוב. ההורים שברו שידוך על איזו שהיא סיבה. וכן, הבחורה נישאה בסוף לבחור שמבוגר ממנה בשש שנים ויתום מאבא עם אמא חולה. (גם היא כבר נפטרה).
ואיזה בית יש להם היום...
לקנא!
כן, לפעמים הסוף מגיע רק אחרי הרבה שנים.
והסיפור הזה כ"כ הגיוני, מבטיחה לכם.

 

[RACHELIZ]

נהניתי מהסיום! כן, הכרתי סיפור כזה מקרוב. ההורים שברו שידוך על איזו שהיא סיבה. וכן, הבחורה נישאה בסוף לבחור שמבוגר ממנה בשש שנים ויתום מאבא עם אמא חולה. (גם היא כבר נפטרה).
ואיזה בית יש להם היום...
לקנא!
כן, לפעמים הסוף מגיע רק אחרי הרבה שנים.
והסיפור הזה כ"כ הגיוני, מבטיחה לכם.

החבר'ה כאן לא קובלים על מהות הסיום אלא על האופן שבו הוא הוצג.

 

[בא בחשבון]

החבר'ה כאן לא קובלים על מהות הסיום אלא על האופן שבו הוא הוצג.

אפילו לא על האופן, אלא על העיתוי.
איזה כיף זה לפתוח ספר שהפרק הראשון בו מותח מותח מותתתתחחח, עלילה יפהפייה נרקמת, מלאה בדמויות צבעוניות שכל כך קל להתחבר אליהן,
והפרק השני מיד אומר: חשבתם שהתעלומה תפתר? חשבתם שהעלילה תמשך? חשבתם שיהיה כאן סיפור? אז זהו שלא. בחיים לא הכל נפתר.
או במילים אחרות:
חשבתם שקניתם ספר? אז זהו שלא. קניתם את החיים האמיתיים. ומכיוון שלא צריך לספר לכם אותם - הספר מכיל רק פרק אחד.
ולמה אותו כתבנו, אותם שואלים? בשביל שתתגרו ותשלמו או בפרוגית: בשביל הלייקים...

אני צוחקת, כן?! ורק קצת מתכוונת ברצינות. או הרבה. לא יודעת. אני מתלבטת פה בכיף כי זה בין כך בצהוב ואני לא ממש רואה מה אני כותבת

דווקא אהבתי את הסוף הזה, באמת. רק שהייתי מביאה אותו כסוף הסיפור, לא כקטיעת הסיפור בתחילתו.

 

[אשר שרבר]

תקשיב טוב אדוני.
אם סיכמנו מראש שאתה מסיים סיפור, אז אתה מסיים אותו יפה כמו גבר. אתה לו מתעצבן עליו ואומר לעצמך מה תכלס'? הכל צפוי, מה אני יחתן אותם? ידוע. לא אחתן אותם? מה אז? אחתן ת'נכדים שלהם? אתה בחור מספיק מוכשר בשביל לשבת כמה ימים ולחשוב על המשך והתפתחות עלילה.
מכיר (אותך פחות אבל) את שכמותך (ז/תומרת אני) ואני יודע מה עובר בראש, יאללה נמאס איך אני אגמור את זה וסוגר את הבסטה.
הגיע הזמן להתבגר. כן, אשר?

אה, ומותר לך לא להיות סנוב ולהגיב למי שכותב כאן. הבנת?

 

[מכונתכתיבה]

תקשיבו, עצבן אותי הסיפור.
כאילו, כולה, צליאק!!!!
שומו שמיים! לאן הגענו??? למה דבורי החמודה צריכה בגלל זה להתחתן עם גרוש?
זה כמו לומר שהבחורה אלרגית לבוטנים, ולכן מורידים
ככה מבחינתי. ז"א זו מגבלה מסוימת אבל קלה ממש ממש!
לא חשבתי שמורידים על זה.
ולא, אין לנו במשפחה צליאקים. כן מכירה כמה חברות שהתחתנו עם כאלה.
לא יודעת למה, זה הרס לי את הסיפור, הרגיש לי חוויה מדי קטנונית ולא מציאותית. למרות שהיה כתוב מעולה. ולמרות שבטוח יש גם כאלה.

 

[R DESIGN]

תקשיב טוב אדוני.
אם סיכמנו מראש שאתה מסיים סיפור, אז אתה מסיים אותו יפה כמו גבר. אתה לו מתעצבן עליו ואומר לעצמך מה תכלס'? הכל צפוי, מה אני יחתן אותם? ידוע. לא אחתן אותם? מה אז? אחתן ת'נכדים שלהם? אתה בחור מספיק מוכשר בשביל לשבת כמה ימים ולחשוב על המשך והתפתחות עלילה.
מכיר (אותך פחות אבל) את שכמותך (ז/תומרת אני) ואני יודע מה עובר בראש, יאללה נמאס איך אני אגמור את זה וסוגר את הבסטה.
הגיע הזמן להתבגר. כן, אשר?

אה, ומותר לך לא להיות סנוב ולהגיב למי שכותב כאן. הבנת?

אם יורשה לי, אני חשה שהסיום הזה הוא לא בריחה.
הוא סיום מתכונן מראש.
הכותב המוכשר חשב שדרכו יהדהדו חזק יותר המסר והאמירה:
החיים זה לא מה שחשבתם, אה? גם הסיפור הזה זה לא מה שחשבתם.
ואני לא בורח וסוגר בסטה, אלא זו בדיוק האמירה שלי בענין.

זה היה פיילוט מענין לשיגור אמירה מסוימת.