הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אנשי הדור הקודם אמרו: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה"
אף אני חשתי בעצמי באחד מן הימים שנתקיימה בי אמרה זו. כיצד? בת דודתי שתחיה נישאה בשעה טובה באחת מחורבות ירושלים, שאין לך אדם שיש סיפק בידו לשמוח בבתי האירועים המהודרים שמוציאים ממונו של אדם ומכלים אותו בדברים החולפים ועוברים מן העולם. אלא כך עושים יראי השם, שמתקינים עצמם במחסנים ובפחים שכל מעלתם היא שנאים הם מרחובה של עיר הקודש, ואין צריך לומר מרחובה של בני ברק ודומיה, ואין לנו להגביה עצמנו יותר מיעקב אבינו עליו השלום שנזהר בפחים קטנים - אף אנחנו נתדבק במידותיו, ואפשר שעל זה נתכוונו חכמינו באומרם "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".
הכלל שנמצאתי עומד יחד עם בני ביתי ומשים פעמי אל מקום שמחת חתונת בת דודתי, נסתפקתי האם לילך אל התחנה הקרובה לביתי או שמא להרחיק נדוד אל תחילת מסלולו של האוטובוס, שאותו היום- יום רביעי של גלויות היה והצעירים הולכים לבלות בו את זמנם, קל וחומר לימי בין הזמנים שחשים עצמם פטורים מן התורה ולפיכך מרבים הם בנסיעה אל מקומות מגוונים שחלקם עומדים בנתיב נסיעתי, משציפיתי לעומס רב, נפלה ההחלטה בליבי להרחיק אל תחנה מוקדמת יותר, עם שאני צועד במורד הדרך אל התחנה, הופיע האוטובוס כמו בדעתו להשחיץ ולומר לי : "הי לך מחשב דרכים".
מכיוון שכך, גמרתי בדעתי לדלג אל רחוב אחר שבו צפוי האוטובוס לעבור בהמשך דרכו, לא היו דקות הרבה שעמדו רגלי בתחנה המאוחרת, דבר שהגיר את נשימתי לאורכה ולרוחבה, כי גופי לא רגיל היה למשימת ריצה כגון זו. על כל פנים, משעבר זמנו של האוטובוס לבא אל התחנה, התחלתי סותר את דעתי לאמר שמא טעות בידי לעמוד בתחנה זו, טעות לאו דווקא, אלא נאיביות לשמה שאף אם יבא האוטובוס, לבטח יתמלא הוא עד למאד. לבסוף אכן נתממשו חזיונותי והאוטובוס חלף על פני התחנה לבלתי עצור לנו.
היום התחיל להעריב עת ניצבתי בתחנה מוקדמת רוחץ בזיעת אפי שאף שדמדומי ערב הופיעו, עדיין החמה שולטת ואני נצלה באורה. כמנהג עירי תובב"א, האוטובוס הבא לא יצא וכשאני מחכה שאחד שלאחריו התמצקו החששות בליבותיהם של בני ביתי אודות החופה שנתפספסה. ברם עדיין אפשר שנספיק את עיצומה של השמחה בריקודים ובמחולות.
לא נלאה את קוראינו בדברים שאין בהם משמעות כגון דחק בלתי ראוי או צחנת ריקבון וכו' שהרי מורגלים אני בדברים מעין אלו בנסיעותינו התכופות. אלא וודאי שהלבנה שלטה ברקיע כשהגחנו מן ארון הקבורה החנוק העונה לשם אוטובוס ציבורי אל אווירה של ירושלים, בשונה מעירי, שעות הערב של ירושלים זו עת בה הצינה שולטת בכל, אנו הוחרגנו מכך בעקבות החיפזון הרב אל החתונה המתעצמת.
טלטולים רבים היו מנת חלקנו בדרכיה הפנימיות של ירושלים וביתר שאת בדרכים המובילות אל אזור התעשיה הידוע בו נערכה החתונה.
מרוטים וסרוחים נפלטנו אל מקום החתונה המבהיל באותו הרגע בו דממה התזמורת מהריקודים הראשונים. הגם שליבי עמוס היה בסתכול, עדיין נותר בו מעט מקום לאכזבה.
ייזכר לטובה בן דודי האהוב שמילה את כוסי במשקה ראוי ביותר שאינו נופל מן המשקאות ששתינו יחדיו אצל סבי בחג הסוכות דאשתקד.
אף אני חשתי בעצמי באחד מן הימים שנתקיימה בי אמרה זו. כיצד? בת דודתי שתחיה נישאה בשעה טובה באחת מחורבות ירושלים, שאין לך אדם שיש סיפק בידו לשמוח בבתי האירועים המהודרים שמוציאים ממונו של אדם ומכלים אותו בדברים החולפים ועוברים מן העולם. אלא כך עושים יראי השם, שמתקינים עצמם במחסנים ובפחים שכל מעלתם היא שנאים הם מרחובה של עיר הקודש, ואין צריך לומר מרחובה של בני ברק ודומיה, ואין לנו להגביה עצמנו יותר מיעקב אבינו עליו השלום שנזהר בפחים קטנים - אף אנחנו נתדבק במידותיו, ואפשר שעל זה נתכוונו חכמינו באומרם "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".
הכלל שנמצאתי עומד יחד עם בני ביתי ומשים פעמי אל מקום שמחת חתונת בת דודתי, נסתפקתי האם לילך אל התחנה הקרובה לביתי או שמא להרחיק נדוד אל תחילת מסלולו של האוטובוס, שאותו היום- יום רביעי של גלויות היה והצעירים הולכים לבלות בו את זמנם, קל וחומר לימי בין הזמנים שחשים עצמם פטורים מן התורה ולפיכך מרבים הם בנסיעה אל מקומות מגוונים שחלקם עומדים בנתיב נסיעתי, משציפיתי לעומס רב, נפלה ההחלטה בליבי להרחיק אל תחנה מוקדמת יותר, עם שאני צועד במורד הדרך אל התחנה, הופיע האוטובוס כמו בדעתו להשחיץ ולומר לי : "הי לך מחשב דרכים".
מכיוון שכך, גמרתי בדעתי לדלג אל רחוב אחר שבו צפוי האוטובוס לעבור בהמשך דרכו, לא היו דקות הרבה שעמדו רגלי בתחנה המאוחרת, דבר שהגיר את נשימתי לאורכה ולרוחבה, כי גופי לא רגיל היה למשימת ריצה כגון זו. על כל פנים, משעבר זמנו של האוטובוס לבא אל התחנה, התחלתי סותר את דעתי לאמר שמא טעות בידי לעמוד בתחנה זו, טעות לאו דווקא, אלא נאיביות לשמה שאף אם יבא האוטובוס, לבטח יתמלא הוא עד למאד. לבסוף אכן נתממשו חזיונותי והאוטובוס חלף על פני התחנה לבלתי עצור לנו.
היום התחיל להעריב עת ניצבתי בתחנה מוקדמת רוחץ בזיעת אפי שאף שדמדומי ערב הופיעו, עדיין החמה שולטת ואני נצלה באורה. כמנהג עירי תובב"א, האוטובוס הבא לא יצא וכשאני מחכה שאחד שלאחריו התמצקו החששות בליבותיהם של בני ביתי אודות החופה שנתפספסה. ברם עדיין אפשר שנספיק את עיצומה של השמחה בריקודים ובמחולות.
לא נלאה את קוראינו בדברים שאין בהם משמעות כגון דחק בלתי ראוי או צחנת ריקבון וכו' שהרי מורגלים אני בדברים מעין אלו בנסיעותינו התכופות. אלא וודאי שהלבנה שלטה ברקיע כשהגחנו מן ארון הקבורה החנוק העונה לשם אוטובוס ציבורי אל אווירה של ירושלים, בשונה מעירי, שעות הערב של ירושלים זו עת בה הצינה שולטת בכל, אנו הוחרגנו מכך בעקבות החיפזון הרב אל החתונה המתעצמת.
טלטולים רבים היו מנת חלקנו בדרכיה הפנימיות של ירושלים וביתר שאת בדרכים המובילות אל אזור התעשיה הידוע בו נערכה החתונה.
מרוטים וסרוחים נפלטנו אל מקום החתונה המבהיל באותו הרגע בו דממה התזמורת מהריקודים הראשונים. הגם שליבי עמוס היה בסתכול, עדיין נותר בו מעט מקום לאכזבה.
ייזכר לטובה בן דודי האהוב שמילה את כוסי במשקה ראוי ביותר שאינו נופל מן המשקאות ששתינו יחדיו אצל סבי בחג הסוכות דאשתקד.
לא מסכימים שימו 
