התייעצות נתיבות. העתיד החדש

  • הוסף לסימניות
  • #24
יש שם 1000 יח"ד (כשליש מהשכונה) בבנינים של 5,7,9 קומות 36 בניינים כנראה חלקו מכר לחילונים (בנין של ה-9 קומות) והשאר לנו
וקחו בחשבון שהתשלום לא בפירסייל כך שזה יוצא יקר יותר בכ-50 א' מעיסקאות מפריסיל
והשכונה בכללותה מעורבת עם הרבה בניינים גבוהים
כנראה הועדה מתכננת לקנות בהמשך מעוד יזמים (תקועים) ולכן רייניץ דיבר על 2000 יח"ד (מתוך 3500 יח"ד בשכונה)
בשכונה יש בנייני בוטיק נמוכים מאוד ועד מגדלים
(לא שונה הרבה מעכו מזרח שגם שם שאר השכונה חילונית עם בניינים גבוהים)
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #25
היו דיבורים שהשכונה תעבור שינוי תכנון ואני לא יודע מה יצא בסוף
וגם אם יהיה זה לחלק שקבלנים לא זכו שזה רק חצי
בקיצור שכונה מעורבת ולא בקצה השני אלא מולך
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
אין הצמדה למדד
הנקודה העיקרית
דירה קרוב למרכז
במחיר זול
בשכונה עם קהילה חרדית גדולה מאוד

בנוגע לסוג האוכלוסייה נראה לי שדיור לקהילה מסננים....
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
מה אתם סתם ככה אומרים על נתיבות ורמות מאיר בפרט? מה נראה לכם יהיה הסגנון בבנייה החדשה שם?
קשה לדעת
א"א לדעת על סמך הקונים כי חצי מהקונים בפרויקטים בקהילה הם משקיעים
יתכן שאפילו יותר מחצי.....
הזוי לגמרי
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
קשה לדעת
א"א לדעת על סמך הקונים כי חצי מהקונים בפרויקטים בקהילה הם משקיעים
יתכן שאפילו יותר מחצי.....
הזוי לגמרי
אתה היית צודק עד לפרסום של ועדת הדיור הליטאית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
קשה לדעת
א"א לדעת על סמך הקונים כי חצי מהקונים בפרויקטים בקהילה הם משקיעים
יתכן שאפילו יותר מחצי.....
הזוי לגמרי
וחוץ מזה שאם מגיעים לשם חרדים קצת יהיה קשה להשקיע שם על מנת להשכיר לחילונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
אתה היית צודק עד לפרסום של ועדת הדיור הליטאית.
וחוץ מזה שאם מגיעים לשם חרדים קצת יהיה קשה להשקיע שם על מנת להשכיר לחילונים.
טענו בחיטין.....

דברתי על הפרויקטים בקהילה החרדית

שואלת השאלה רצתה להבין האם הסגנון יהיה יותר ליטאי או הסגנון היותר נתיבותי ולא האם חרדי או חילוני.
לגופו של עניין- בפרויקטים בקהילה יגורו חרדים בוודאות אבל השאלה איזה סגנון, ועל זה כתבתי שנראה שיש נהירת משקיעים ולא נהירה למגורים מה שגורם לסגנון להישאר [אולי] כמו היום
הכול פתוח
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
פרטים נוספים:
מה שמופיע שלאהרוני יש 1000 דירות במעלות הנחל זה במספר מתחמים וכאן זה מתחם נפרד של 618 יח"ד שלא יצא עדיין לשיווק ומשווק לציבור הליטאי,
דירת 4 חדרים של 102 מ"ר יוצא כ- 1,400,000 פער של 200,000 מעכו
כמובן שמיותר לציין שהפרויקט מותאם לציבור החרדי לגמרי כולל מרפסות סוכה, מוסדות ציבור (שיהיו נפרדים מזה של אסייג), 2 כיורים וכ"ו.
המעלה: הקרבה לאזור ירושלים והמרכז בלי השוואה לעכו ובלי ערבים שצמודים אליך בתוך השכונה ובאזור
החיסרון/האתגר: בנתיבות יש צביון מאוד ספרדי מה שמקשה להביא ציבור אשכנזי
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
מוסדות ציבור (שיהיו נפרדים מזה של אסייג)
אבל כמה 'בשר' כבר יש ב618 יח''ד?
האם בנתיבות יכולים להתקיים זה לצד זה בנפרד המוסדות הוותיקים, המוסדות העתידיים של אסייג והמוסדות העתידיים של המיזם?
אני מדבר על המוסדות האשכנזיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
אבל כמה 'בשר' כבר יש ב618 יח''ד?
האם בנתיבות יכולים להתקיים זה לצד זה בנפרד המוסדות הוותיקים, המוסדות העתידיים של אסייג והמוסדות העתידיים של המיזם?
אני מדבר על המוסדות האשכנזיים.
אם הציבור הליטאי ימלא את הפרויקט אפשר לפתוח עם 600 משפחות בקלות ביה"ס וחיידר. וחוצמיזה ברגע שיהא קהילה רצינית הנהירה תמשיך כי הציבור זקוק לדירות במחיר שפוי בקרבה להורים בערים הוותיקות
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
אבל כמה 'בשר' כבר יש ב618 יח''ד?
האם בנתיבות יכולים להתקיים זה לצד זה בנפרד המוסדות הוותיקים, המוסדות העתידיים של אסייג והמוסדות העתידיים של המיזם?
אני מדבר על המוסדות האשכנזיים.
בטח שזה בשר אולי לא כדי שיחשב לקרית ספר הבאה אבל קהילה מכובדת,
לשם השוואה בגבעת המורה גם היום יש רק כ- 700 משפחות
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

לא מעט פעמים נתקלתי כאן בפורום בשאלה: "איך אזרח ישראלי יכול לפתוח חשבון בנק בארה"ב או באירופה?".

הצורך הזה ברור – בין אם אתם צריכים לקבל החזרי מס מהדוד סם (התחילה הגשת 2025 והדוד
התחיל לעשות בעיות עם צ'קים 💵), פרילנסרים שמקבלים תשלומים מחו"ל, או פשוט רוצים לחסוך בעמלות המרה כשאתם רוכשים במט"ח.

אז יש בשורה, והיא הרבה יותר פשוטה ונגישה ממה שנדמה לכם. הפתרון נקרא Wise.

לא מדובר סתם בעוד "ארנק דיגיטלי", אלא בפלטפורמה פיננסית מפוקחת שמאפשרת לכם להחזיק חשבון בנק מקומי (ממש עם מספר חשבון וכתובת) במגוון מדינות, וכל זה מהמחשב בבית.

למה דווקא Wise?
  • חשבון בנק מקומי אמיתי: בעת פתיחת החשבון, תקבלו פרטי בנק מקומיים (מספר חשבון, Routing Number, IBAN וכו') עבור המדינות שתבחרו: ארה"ב, בריטניה, גוש האירו, אוסטרליה, קנדה ועוד. הכסף נכנס לשם כאילו אתם תושבים מקומיים.
  • שער יציג אמיתי (Mid-Market Rate): בניגוד לבנקים רגילים ש"גוזרים קופון" על שער ההמרה, Wise ממירים לכם את הכסף בשער היציג האמיתי (זה שרואים בגוגל), וגובים עמלה שקופה וידועה מראש.
  • עמלות נמוכות במיוחד: לדוגמה, על המרת 1,000$ לשקלים, תשלמו עמלה של כ-4.5$ בלבד (משתנה קלות בהתאם לשערים) - פחות מ-0.5%. (למחירון המלא).
  • אפס דמי מנוי: אין "דמי ניהול חשבון", אין עמלת שורה ואין קנסות על חוסר פעילות. החשבון יכול לשבת ריק ולא יעלה לכם שקל.
  • הכסף נזיל: נדרשת הפקדה ראשונית כדי להפעיל את פרטי החשבון (כ-20 ליש"ט/דולר), אבל חשוב להדגיש: זה לא תשלום לפלטפורמה. הכסף נכנס ליתרה שלכם וניתן לשימוש או משיכה מיד לאחר האימות.
  • גם לבעלי אזרחות ישראלית: ללא צורך ב-SSN או ITIN.
  • אימות בשיחה קולית: אין צורך אפילו ב-SMS, ניתן לקבל קוד אימות בהודעה קולית באנגלית.
אז איך עושים את זה תכל'ס?

כדי לחסוך לכם הסתבכויות מיותרות, הכנו - אני וג'מיני , מדריך צעד-אחר-צעד, מהרשמה ועד קבלת מספר החשבון.

📋 צ'ק ליסט: מה להכין לפני שמתחילים?

כדי שהתהליך ירוץ חלק ולא תתקעו באמצע, ודאו שיש לידכם את הדברים הבאים:
  1. תעודות מזהות: צילום של תעודת זהות (2 הצדדים) / דרכון / רשיון נהיגה. נדרשים 2 מתוך 3. כדי שלא תקבלו דחייה של התמונה, צלמו תמונה ברורה, ואל תסרקו בסורק.
  2. מצלמת רשת: במהלך הרישום תתבקשו לבצע אימות זהות (סלפי) בוידאו. תצטרכו להסריט את עצמכם מקריאים משפט באנגלית.
  3. כוס קפה: כי בכל זאת, אנחנו מתעסקים בבירוקרטיה, גם אם היא דיגיטלית ונוחה.
🚗 בואו נצא לדרך
שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

כבר תקופה שאני רוצה ללכת לבקר במעלה עמוס.
המקום קרוב יחסית לירושלים (40 דקות בוויז) - בהשוואה לבית שמש לדוגמה, זה מרחק לגיטימי לחלוטין.
מה שהטריד אותי בנושא זה הנסיעה דרך כבישי יו"ש שחלקם עוברים ממש סמוך לכפרים ערבים וכולם משמשים גם את תושבי הרשות הפלסטינית.
זה לא משהו שחרדי מן היישוב רגיל לעשות וזה קצת מעלה חשש.

בשיחה עם תושב המקום (מבין מכרי) - טען האיש שזה משהו שמתרגלים אליו והוא לא מוטרד כלל מהנושא הזה.

במבט מלמעלה ובמחקר קצר ניתן לסכם את הנושא בכמה נקודות:
יתרונות במעלה עמוס:
1. קרבה לירושלים.
2. דיור זול בהשוואה לירושלים / בית שמש (ועוד ידובר..).
3. מקום שקט ופסטורלי (האמנם?).

חסרונות במעלה עמוס:
1. נסיעה דרך כבישים מפוקפקים וסכנת חיים ל"ע.
2. תחבורה ציבורית ירודה מאוד.
3. מחסור בתשתיות כמו סופר נורמלי, קופות חולים, בתי מרקחת, חנויות וכדו'.
4. באופן כללי זה נראה מקום שלא מתפתח (בלשון המעטה.. ועוד יורחב בהמשך בע"ה), יישוב שנוסד לפני למעלה מ-50 שנה ועדיין אין בו בית מרקחת או סופרמרקט ראוי לשמו - זה אומר דרשני.
5. הסכנה הביטחונית שבמגורים בהתנחלות. רק לפני שנה אחד מתושבי המקום כמעט ונסקל למוות בכביש הכניסה ליישוב כשחבורה של פורעים מכפר קיסאן הסמוך ניסו לבצע בו לינץ'.

---

לאחר פרק זמן ארוך שבו לא עלתה בידי לבקר ביישוב, נסעתי לשם אתמול ברגשות מעורבים.
מצד אחד לא היתה בי ציפיה גדולה מהמקום, אך מצד שני כמה מתושבי האזור ממכרי מדבררים את המקום ומשבחים אותו ביותר.

חשבתי לשתף פה את רשמי מהסיור שעשיתי בעיר על מנת להחכים גם אחרים שחושבים על הכיוון הזה כמקום להשתקע ולגור בו.

ברשותכם אתן סקירה קצרה על היישוב למי שלא מכיר ולאחר מכן אצרף גם עדות אמת ממה שראיתי (ואולי גם כמה תמונות שצילמתי, בבחינת טוב מראה עינים..).

---

על דרך חתחתים מתפתלת בין גבעות החול והטרשים של מזרח הרי יהודה נצבת ההתנחלות החרדית מעלה עמוס.

שמו של היישוב הקטן שהוקם בראשית שנות ה-80 (ונקרא על שם הנביא עמוס שפעל באזור) עולה מפעם לפעם בקונוטציות של בעיות משבר הדיור למגזר החרדי ואף לא אחת מוצע כפיתרון אפשרי למחירי הדיור המאמירים בארץ הקודש.

מזה זמן שגמלה בי ההחלטה לבקר בהתנחלות החרדית הראשונה, אך עברו אי אלו חודשים לפני שהצלחתי להתפנות לנושא ולהקדיש זמן לסיור של ממש בשטח היישוב.

למרות היתרון הראשי של מעלה המוס - קרבתה לירושלים - אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום אינו נגיש במיוחד.
מבחינת תחבורה ציבורית - קו 365 נוסע מירושלים ליישוב בתדירות של פעם בין שעתיים לשלוש (בסה"כ 10 נסיעות ביום) ובדרך עובר גם ביישובים הסמוכים במזרח גוש עציון (מגדל עוז, אפרת, אלעזר וכו) - תדירות דלה מאוד בהשוואה למקובל בריכוזים החרדים.

נסיעה ברכב למעלה עמוס מוערכת במשהו כמו 40 - 45 דקות (עפ"י הוייז) - זמן סביר לחלוטין (בהשוואה לבית שמש לדוגמה),
*אבל!* בשונה מנסיעה רגילה בכביש 1, המסלול "הבטוח" למעלה עמוס עובר דרך רשת של כבישים מתפתלים בין כפרים ערביים עויינים כאשר חלק גדול משכניך לנסיעה הם תושבי הכפרים הנ"ל ולמעשה רוב לוחיות הרישוי שראיתי סביבי במהלך הנסיעה היו של הרשות הפלסטינית.
זוהי חוויה מטלטלת למי שלא רגיל בה, לנסות ולהתשלב בנתיב כאשר כל היושבים ברכבים שסביבך בחזקת מרצחים ומחבלים - סיטואציה לא נעימה בכלל.

במה דברים אמורים, בנסיעה בשעות היום, קל וחומר בשעות הלילה.
מה קורה אם יש תקלה או פנצ'ר ברכב ואתה נאלץ לעצור בצד הדרך במקום כזה?
זו אינה סיטואציה שמתאימה לכל אחד ויש לשקול היטב את הנושא.

ליישוב ניתן להגיע דרך כביש 60 ואז לפנות שמאלה לכביש 3157, לאחר מכן לעלות על כביש 356 ולעבור לכביש הכניסה של מעלה עמוס - 3698.

אפשרות נוספת ופחות מומלצת היא לנסוע דרך ההתנחלויות תקוע, הנוקדים, ההרודיון וכו' - מה שהגדיר לי אחד מתושבי האזור כ-"חוויה פחות נעימה..".

---

רשמים מסיור ביישוב:
ליישוב הגעתי בסביבות השעה 13:30 בצהריים,
בכניסה ליישוב קיבל את פני שלט חלוד "כאן תוקם מעלה עמוס..", מכיוון שהיישוב נוסד בימים בהם מנחם בגין במנוח כיהן כראש ממשלת ישראל יש להניח שהשלט המתקלף עומד שם למעלה מ-50 שנה, מה שמלמד קצת על האופי המנומנם של המקום ושל תושביו.

היישוב כולו קטן מאוד, כיכר וחצי עם כמה רחובות ללא מוצא.
את הרחובות ניתן לחלק:
האזור הוותיק שמורכב משילוב של מבני אבן עגומים ומתפוררים (אצרף פה תמונות בהמשך בעז"ה) ואזור נוסף של בניה חדשה יותר שבעיקרה כוללת בתים דו משפחתיים.
ניתנת האמת להיאמר - המראה הכללי של ההתנחלות לא עושה רושם של מקום מתוחזק.
גני שעשועים בסוף הקיץ ללא קירוי או ברזנט מלמדים שעריית המקום לא השקיעה בכיוון הזה (ובמה כן?).

תופעה נוספת אליה נחשפתי היא הימצאם של בתי רפאים נטושים לצד בתים בהם מתגוררות משפחות עם ילדים, מראה לא נעים בעליל שמשרה על היישוב הקטן אווירת תוגה וייאוש.

אי אפשר להתעלם מהנוף הבראשיתי והרוגע מסביב.
לעמוד מול הרי יהודה במלוא תפארתם ולנשום את ריחה של אדמת ארץ ישראל זו חוויה משכרת שיש בה כדי לרפא לבבות נדכאים ולהשקיט נפשות יגעות.
אבל אחרי כמה דקות בדממה וברוח - אי אפשר להתעלם מהרגשת אי הנוחות שעולה בך מהשקט הכבד בין ההרים המבודדים.
כשבוחנים את הנוף בעין מדוקדקת ניתן לפתע גם להבחין בצריחי המסגדים מהכפרים שבסביבה או לראות ענני אבק שמעלים טרקטרונים בין גבעות החול שבאופק.
כמו כן הנוף ביישוב וגם בכבישים סביב משופע במגרשי קברות של שלדי רכבים בעלי לוחיות רישוי לבנות וירוקות - מראה מחלחל כשלעצמו.

נוכחות צבאית הדוקה סובבת את האזור, ניתן לראות גם חרדים מאנ"ש נושאים כלי נשק ארוכים ברחובות היישוב, מראה חריג ללא ספק שמוסיף ומעלה סימני שאלה רבים על מצב הביטחון האישי והשקט המדומה בסביבה.

שאלה ששאלתי את עצמי היא: היכן תושבי האזור עושים קניות לשבת?
איפה קופות החולים? איפה בתי המרקחת? איפה קונים כיפה וציצית?
בכפר קיסאן?
בכפר תוקוע?

בשונה מהאזור המערבי של גוש עציון שבו יש מרכזי קניות וחנויות רבות - נראה שחלק זה של הרי יהודה לא מפותח דיו וגם לא נראה שמישהו מתכוון לשנות זאת.

לגבי מחירי הדיור - יש להניח ששכירות במקום שכזה תהיה זולה משמעותית משכירות באזור ירושלים או בית שמש.
דא עקא - קשה לתת תשובה לשאלה הזאת מכיוון שברגע כתיבת האשכול אין ולו נכס אחד מפורסם להשכרה באתר יד2 במעלה עמוס (לא להתבלבל היישוב הסמוך "איבי הנחל" אשר הוא סיפור בפני עצמו וראוי לאשכול משלו).
כנ"ל לגבי קניית בית - באתר יד2 מפורסם רק נכס אחד למכירה אך ללא ציון מחיר.

---

לסיכום,
במעט השקעה ורצון טוב ניתן היה לפתח באזור מעלה עמוס קהילה חרדית איתנה או אולי אפילו רצף של יישובים שהיו יכולים להקנות ביטחון אישי וכלכלי לאזור כולו ואף להוות פיתרון של ממש עבור זוגות צעירים רבים.
בממשלה שבה במשרד השיכון יושב שר חרדי ניתן היה לצפות לקצת יותר השקעה בכיוון הזה.
ניתן לקחת לדוגמה את העבודה של סמוטריץ להוספה והרחבה של התנחלויות דתיות ביו"ש, שיפור והרחבת הכבישים וכו' וכו',
ועוד חזון למועד.

אם יש פה מתושבי מעלה עמוס בפורום - אני חושב שכולנו נשמח לשמוע מכם עוד לגבי מוסדות לימוד וסגנון האוכלוסיה ביישוב.


___

מפה הגעה ליישוב:
1758884520231.png

מבנה נטוש במעלה עמוס - מראה אופייני לרחובות היישוב..
1758884530899.png


עמדת שמירה צהלית עזובה בשטח היישוב:
1758884544390.png


נוף לכיוון צפון (כפר קיסאן):
1758884556568.png


מראה הנוף לכיוון מערב:
1758884569867.png
שלום וברכה,

אני יודע שיש כבר כמה וכמה אשכולות בנושא חריש אך ידוע שאין בית מדרש ללא חידוש וכו' ומכ"מ אשמח לשמוע ולקבל עצה טובה מחברי הפורום.
בהמשך גם אוסיף רשמים מסיור שערכנו בעיר בשבוע האחרון, אשתדל להיצמד לתמונת המצב העגומה כפי שהיתה נראית - אשמח לתגובה מתושבי העיר.

--

מזה תקופה שאנו שוקלים את האפשרות של מעבר לחריש.

הסיבות למעבר לשם הן:
- מחירי שכירות זולים בפער לעומת שאר הארץ.
- מרחק יחסית שפוי מהמרכז (בשונה מ: דימונה, ירוחם, ערד וכו).
- דירות חדשות (בשונה מערים זולות אחרות שהדירות הזולות בהן לרוב ישנות מאוד).
- קהילה ליטאית מתפתחת (האמנם?).

החסרונות:
- מרחק מהעבודה; מקומות עבודה בתחום ההייטק לדוגמא נמצאים במרחק של לפחות שעה נסיעה (אם לא יותר).
זה חיסון משמעותי עוד יותר בהתחשב בעובדה שאין בעיר רכבת והתחבורה הציבורית לא נראית משהו.
- לא ברור מה בדיוק קורה בחריש מבחינת תשתית קהילתית כמו: בתי ספר, חיידרים, גני ילדים, בתי כנסת וכו', אני קורא תיאורים מלאי חיים באשכולות השונים בפורום בנושא חריש אבל התמונה כפי שעולה מסיור בעיר אינה עולה בקנה אחד עם הסיפורים המרגשים (ויתואר בהמשך..).

רשמים מסיור בעיר (חוה"מ פסח פ"ה):
אתמול עברנו באזור והחלטנו לקפוץ ולעשות סיבוב בעיר לראות במה דברים אמורים.
קודם כל הדבר הבולט והניכר ביותר לעין היה הרחובות הריקים מאדם.
עיר שלמה עטופה במעטה של שממה מצמררת, רחובות שלמים שקטים ומנודים, בנייני מגורים חדשים שנראים עזובים למעט משפחה תמהונית אחת או שנים (במחילה..).

העיר עצמה מטופחת ויפה מאוד, המבנה הכללי אמנם קצת צפוף לעיר שאינה במרכז הארץ (בערים אחרות שנמצאות תחת אותה הקטגוריה, כגון: כרמיאל, עפולה וכו' - המבנה והתכנון העירוני פחות צפופים והבניה אינה רוויה לגובה כמו בחריש).

בנוסף יש בעיר שלל גינות ופינות חן לרוב, עצרנו וירדנו עם הילדים לכמה מהן - הכל חדש ויפה ומאוד מושך את העין, אך מצד שני השממה והריקנות סביבנו הטילו אווירת נכאים על כל החוויה כולה.

מבחינת בתי עסק ומסחר, התחושה בכללי היא שמשהו לא מבושל עד הסוף בעיר. כנ"ל הכל חדש ויפה וניכר שהושקע הרבה בפיתוח הרחובות הראשיים וכו' אבל רבים רבים מבתי העסק שראינו היו סגורים (להשכרה, למכירה וכדו') מה שרק העכיר עוד יותר את האווירה המדכאת.

בתי כנסת ראינו רק שנים: אחד של חב"ד ואחד של ברסלב (אני מאמין שיש יותר בתי כנסת בעיר - רק אומר מה ראינו בשיטוט של שעה ברחבי חריש, היכן מסתתרים שאר בתי הכנסת - אינני יודע).
מה שכן, הופתענו לראות שלט של חיידר תפארת שלמה באזור שכונת מעו"ף.

כשרואים את המצב ומנסים לחשוב איפה עובדים תושבי העיר ההבנה היא שתעסוקה כרוכה בנסיעה לערי המרכז/חיפה - נסיעה של שעה לפחות (כפר סבא, רעננה, מת"מ חיפה).
קרוב יותר נמצאות חדרה, קיסריה, פרדס חנה ונתניה אך אלו לא ערים ששמן יוצא למרחוק כמרכזי תעסוקה פוריים (בלשון המעטה).
נוסיף לכך את העובדה שאין רכבת בעיר ושהתחבורה הציבורית בארץ באופן כללי אינה מן המעולות - עולה מכך שלמי שמתכנן לצאת יום יום לעבודה מצפה נסיעה של שעה הלוך ושעה חזור ברכב פרטי - שיקול מרכזי עבור מי שחושב לעבור לחריש וכן הסבר משכנע למצבה העגום של העיר.

לסיכום:
מחירי השכירות המפתים נראים פתאום פחות משכנעים כאשר משכללים את שלל החסרונות בעיר.
לשלם 3500 ש"ח בחודש על דירה גדולה יפה וחדשה זה מקסים אבל אחרי שיורדים לשטח עולה השאלה האם המחיר לא גבוה מדי בהתחשב בשלל האתגרים של מי שיבוא לגור בחריש.
למרות זאת - אי אפשר להתעלם מהפוטנציאל, בסה"כ מדובר בעיר יפה וחדשה שעם כמה פתרונות יצירתיים יכולה להיות מקום נחמד מאוד.
אבל ידוע מאמר רז"ל - עם פוטנציאל לא קונים במכולת..

יכול להיות שבעוד 10 שנים תהיה בעיר תחנת רכבת ויוסיפו כניסה חדשה ומחלף לכביש 6 וכו' וכו' - כרגע זה לא המצב.
מילא לקנות במקום כזה כהשקעה (למי שהסיפק בידו..) - ניחא.
אבל ללכת לשכור דירה בחריש, לטלטל את המשפחה, להפריח את השממה ולהילחם בכלום בשביל שבעוד 3 שנים יבנו תחנת רכבת ומחירי השכירות יעלו לרמת אלעד/בית שמש - לא נשמע כ"כ מפתה.

בשורה התחתונה, אשמח לשמוע מתושבי העיר:
1. באלו רחובות מתרכזים החרדים הליטאים שבעיר? (ברחל בתך הקטנה).
2. מה מצב התחבורה הציבורית בתוך העיר (נסיעה לסופר, נסיעה לקופת חולים וכו').
3. איפה אתם או נשותיכם עובדים? (מדבר בעיקר על תחומי הייטק וכו' - איך נוסעים (תחב"צ/רכב), לאיפה, כמה זמן לוקח וכו').
4. איפה מסתתרים בתי הכנסת שלכם? (פונה בעיקר לליטאי העיר - היעדרות סממני דת מבתי היוצר של עולם הישיבות הליטאי היתה מורגשת ביותר).

מקווה שיהיה לתועלת,
תודה מראש לעונים.
הרב @פנחס ע כתב כאן פוסט מטלטל עם רעיון מהפכני. וביקש לפרסם מעל כל במה. פרוג זו הבמה מספר 1 של הציבור החרדי. ולכן מתפרסם כאן. חשוב שתביעו דעתכם ושתפו ברעיונות לתופעה הכאובה. מה הפתרון, האם מה שהוא כתב בפוסט ישים, האם אתם מכירים ישיבות ייעודיות לגרושים וכו' וכו'.

"בדפים הבאים נדון על בעיה שמשום מה מושתקת, ושמא בכוונה... וכפי שנבאר אי"ה בהמשך. מה שבעיה זו מושתקת ודאי אין זה בגלל שבעיה זו אינה משמעותית. אדרבה, רבים חללים הפילה. אמנם לא נעים להיות זה שמציף את הנושא, ובכל אופן חייבים שמישהו ירים את הכפפה.
נשתדל ככל האפשר שלא ללכת סחור סחור ולתמצת במילים, יודגש מראש כי את הבעיה אנחנו נציג ככל יכולתנו, וגם נציע פתרון. אמנם הדברים, הבעיה וכל שכן הפתרון אינם "תורה מסיני" ונשמח לקבל הערות והארות.
ובכן, לא אחד ולא שנים נחשפו למצב דורנו בו פעמים רבות, רבות מדי, הנישואין עולים על שרטון.
אין כאן המקום ואין זה הנושא מדוע מתרחשת תופעה כאובה זו, וכבר ספדו מספיק ספדנים על דור העקבתא דמשיחא ועל שלל תחלואיו. ובכל אופן המצב הינו מדאיב ונוגע ללב. לראות בחורים שעודם גלוחי סנטר, במיטב מחלצות, בשנות הבחרות והשיא, שעדיים היה לגדול, שכל רבותיהם בישיבה צפו להם עתיד מזהיר, אך מסובב הסיבות בחר להם מסלול שונה. ייתכן אפילו שדבר זה אירע באשמתם, שלא השכילו להבין היטב את מהות הליך הנישואין אליו הם צועדים, ולא קלטו מה טומנת בחובם התחייבותם תחת החופה "ואנא.. איזון... ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין" ואת שאר חובותיהם כלפי האשה. ופעמים רבות הגם שידעו היטב והתכוננו בכל לב ונפש לקראת השלב המכריע בחייהם, קורית תקלה המכוונת משמים והשידוך מתפוצץ. וכאן זה רק מתחיל...
בשלב זה הינם נכנסים למערבולת אינסופית. תהליך הגט עצמו הינו מורכב עד מאוד, לא תמיד האשה מתרצה ללכת כפי שבאה, פעמים רבות דרישותיה הם מעל ומעבר לשורת הדין ואכמ"ל, ובמיוחד שלא זה הנושא, רק לצורך ציוריות המצב נציג אותו בפן הכי אומלל.
והנה לאחר שבס"ד סוף סוף הצליח החתן לסיים את ההליך ולהשתחרר מעגינותו לעיתים הוא נכנס לפרק האיש מקדש שלב ב', ולפעמים הוא נזקק להתאוששות ארוכה. לא אחת הוא חושש ליפול שנית למצב בו היה, וחששו מסחרחרה נוספת שכזו מעפיל על רצונו הכן להקים בית נאמן בישראל, ולבנות משכן לה' בתחתונים.
ולמעשה ישנם בינינו הרבה אברכים צעירים שלא מוצאים את מקומם.
לחזור לישיבה אינם יכולים, אם בגלל "מה יאמרו" ואי הנעימות, ובעיקר בגלל תקנת אביר הרועים מרנא הגר"ח (כך ע"פ השמועה) שתיקן בועד הישיבות לפני רבות בשנים שלא ילמדו בישיבות כאלו שנישאו בעבר. וגם אם אין זאת מתקנתו, המציאות היא שראשי הישיבות מסרבים, ובצדק, לקבל בחזרה את הבוגרים שכבר נישאו בעבר, בחורים אינם צריכים להיות שותפים לשיח על בעיות של גרושים, ולא של נשואים, הלב שלהם חלש בשביל זה.
ובמצב כזה הגרוש צריך ללכת ללמוד בכולל אברכים. אמנם, גם בכולל יש לו אי נעימות רבה, אבל יש פיצוי בדמות המלגה הזעומה, שהוא נזקק לה נואשות בכדי לכסות את שכירות החדרון הטחוב בו הוא מתגורר (במקרים רבים ההורים אינם מעוניינים להחזיר הביתה בן גרוש, מחמת שהדבר מהווה עליהם מעמסה נפשית ופיזית) ולשלם את חובות העבר, ובמקרה שהוא גם מחויב לשלם מזונות המצב מורכב עוד יותר... ובגלל כל האמור ישנה עדיפות לאברך היקר והמסכן ללכת לכולל למרות שגם מקום זה אינו מקום טבעי ונוח עבורו, ואינו מהווה לו חממה לגדול בתורה ויראת שמיים.
דא עקא, שמסגרת כולל אינה מכסה ג' סדרים, וק"ו שאינה מכסה את בין הסדרים והלילות. והלב נכמר על אותו בחור צעיר שמוטל כעת במצב נואש כזה, ללא חְברה וללא אשה. בדרך כלל אם יש ילד, הילד נשאר אצל אימו (מסיבות מובנות) וגם עם הצער הזה הגרוש נאלץ להתמודד. מסגרת כולל לא בונה אישיות, ומאידך אין לגרוש שום זירה בה הוא יגדל, אין לו מי שידחוף אותו לכיוון הנכון.
נכון, ההורים פעמים רבות מחזירים הביתה, ומארחים בחיבה, מספקים ארוחות חמות, ולפעמים גם מכסים לו את החובות, אבל זה לא זה. הורים אינם חְברה, ועוד יותר אינם אשה. הורים זה לא כותל מערבי שאפשר לשפוך אליו את הלב, והבן לא תמיד יכול למצוא בכך את כל נחמתו. ובכל אופן ברור שזהו מצב טוב יותר, אם כי לא אידיאלי. (כמובן שהאידיאלי הוא מצב של נשוי, אמנם הדברים אמורים גם כלפי מצב ארעי זה, של טרום נישואין פרק ב', שאינו מצב ראוי)
יש מקרים בהם מלגת הקיום של הכולל לא מספיקה בכדי לקיים את כל צרכיו הכספיים המינימאליים הכוללים לחם צר ומים לחץ, והאברך הצעיר, שעוד יכול היה לאזור מתנים ולהאיר את העולם יוצא לשוק העבודה הפרוץ... ורבים חללים נפלו ומקום קבורתם לא נודעו...
ופה מגיע האבסורד הגדול, שבעוד ולנשים חד הוריות הקהילה דואגת, וארגוני נשים חרדיים ושאינם (ואין זה המקום להאריך בדעות המסולפות של מנהלי הארגונים הללו בסגנון "מ. מיכאלי") טורחים למלאות כל מחסורם, לעיתים תוך כדי נגיסות בבעל לשעבר, (פעמים רבות שלא בצדק כלל!) דוקא לגברים, שע"פ המקובל בעולם התורה אינם יוצאים לעבוד, וממילא הכסף פחות מצוי אצלם, איש אינו דואג.
לסיכום: מדובר בבחור צעיר שההבדל בינו לחברו מעוכב השידוך שנותר בישיבה הוא בכך שבנוסף לגיל המתבגר השווה לשניהם, לידידינו המדובר נוספה גיבנת ה"גרוש" שמורידה את מניותיו בשוק השידוכים, כשהיא יוצרת ספקולציות לגבי עברו "המפוקפק" ולכלוכים והשמצות מ"בחירת ליבו" בעבר. מצבו הכספי בכי רע, בייחוד כשהוא נאלץ לשלם הון רב מעל ומעבר לצורך האמיתי לגרושתו, שלצידה עומדים ארגוני הנשים והפמניסטים, בכדי שיזכה לראות את ילדיו אחת ל... וגם זה בחסד רב. אין לו שום משענת פיזית נורמלית, שעות רבות עוברות עליו בשיעמום ובדכאון, ללא חברה הגונה ומסודרת. דירתו אולי אינה במרתף טחוב חסר חלונות מתחת האדמה שורץ עכברושים, אך ודאי לא בסביון... והיצר הרע מאיים עליו כדרכו בסכינים שלופות מכל הכיוונים כשאין לו מי שיסייע לו בהתמודדות הקשה.
מי יודע כמה "נתיבות המשפט" איבדנו בגלל המצב העגום הזה?
מה עוד, שהידיעה שכך הוא מצבו של גרוש, שהוא אומלל עשרת מונים מגרושה, מהווה מאזן אימה לנישואין תקינים. כי כשהאשה (הגרושה בפוטנציאל) יודעת שבמצב של גט המפסיד העיקרי יהיה הבעל היא מנצלת זאת. וד"ל.

ולכן לעניות דעתי הפתרון צריך להיות בהקמת מסגרת ישיבתית לבחורים פרק ב'. מסגרת שתהיה ממוצעת בין כולל לישיבה. מסגרת שתדאג לצרכים הכלכליים של הגרושים, במילגה ראויה לשמה (ניתן להשוות זאת להורים, שישלמו לכל בן כפי צורכו, כך המסגרת תדאג למימון לכל אחד כפי מחסורו). מסגרת שתעזור להם לחיות חיים בריאים בחברה תורנית. מסגרת שתתן להם טעם בלימוד למרות צערם הקשה. ניתן לשלב בתוך המסגרת איש המבין בנפש האדם שיטפל בחרדות ובפחדים, ויניע את הגרושים לבנות את חייהם מחדש. מקום שיכלול פנימיה ואוכל, משגיח וראש ישיבה, (כמובן שהחלק של שיעורים יומיים פחות מתאים) מקום בו יוכלו לפרוק את ליבם באוזני חברים לצרה. שירגישו שאינם שונים ורעים. שיתנו להם הדרכות המתאימות למצבם. (חיפשתי בקול הלשון הדרכות לבחורים מיש"ק ומיש"ג הכנה לחיי אברכות, טיפים לנישואין ולשלום בית ולחינוך ילדים, לכל מצב... אבל טיפים לגרושים לא מצאתי, ולא אף ספר עזר והדרכה- כלום!) שיספקו להם מקום שלא יצטרכו לבלות לילות חשוכים לבד עם מחשבות דמיוניות. שיתנו להם תחרותיות בלימוד ורצון להצליח. שיתנו להם תקווה לעתיד טוב יותר. ובעיקר- שידאגו שישמרו על היראת שמיים שלהם.
כמובן צריך לשאול את גדולי ישראל שליט"א איך וכיצד להקים מקום שכזה באופן שיהיה הראוי ביותר ועוד ועוד, והתוכנית להקמת מקום שכזה לא מסתיימת ואפילו אינה מתחילה במאמר על פני 2 דפי A4 אמנם את הנושא הזה צריך להציף, ולתור אחרי פתרון ראוי.

הערה חשובה: כותב הדברים ב"ה נשוי באושר ובאושר עם אשת נעוריו, בעז"ה ביחד עד 120 אמנם נזקקתי לנושא בעקבות כמה בני משפחה וידידים שהגיעו למצב החמור הנזכר, ואין מושיע!

אנא מי שימצא חן בעיניו, תעשו עם זה משהו, ואם אין בכחם לפחות תפרסמו בכל במה אפשרית.
שלישית, אינני לוקח אחריות על הפתרון שהצעתי אבל הבעיה היא בעיה קשה, וחייבים שמישהו ימצא לה פתרון כלשהו, צריך להציף אותה
מצרף מאמר מטלטל , אולי יהיה לתועלת ומישהו ירים את הכפפה. ענין זה לא מוצה בישיבות ויכול לספק משרות חשובות..."
אשמח לעזרה אם יש לכם רעיון לפעילות לחבר'ה בגיל 15-18 שקשור לסיפור של לולי תורתך של שמען ברייטקופף (שמתי בספוילר את הסיפור המלא)
עדיף פעילות קלילה/משהו שאפשר לעשות סביב מדורה.
וכן אם יש לכם רעיון לפעילות שקשורה לחג שבועות אשמח לשמוע.
תודה רבה!!
נ.ב. ממליץ בחום לקרוא את הסיפור ;)
לוּלִי תורתך
סיפור הפלא ופלא
סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף
הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים. אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.
על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.
בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.
האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.
באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.
המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.
אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.
שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."
הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...
אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.
רבי ישראל התרצה.
"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".
"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".
"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.
"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.
עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.
"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".
לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.
פגישה תמוהה ומוזרה
בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.
צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"
לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.
רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".
אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.
לידתו של ה'בן יקיר'
"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.
מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.
דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.
אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:
"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"
"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".
אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".
"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.
זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!
אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה
המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.


הנקמה הזוועתית
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות
את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
מבית המדרש לרחובות תל-אביב
"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.


לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.
ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום". נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
בחזרה הביתה
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...
אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.
אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.
תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.
נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה .בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.


פרק א


איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?

מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.

בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.

כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.

"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.

דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.

רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.

דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?

"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".

"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".

"אבל זה לצורך לימוד?"

"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".

לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".

בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.

>>>>

הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.

רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.

*******

כמה ימים לאחר מכן.

"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.

"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.

"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".

"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"

"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".

איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?

"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".

הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.

***********

איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?

איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.

הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".

"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".

"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".

"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".

בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.

במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"

"את לא תרצי לשמוע את האמת".

"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".

"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".

"אין חיה כזאת".

"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".

"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".

היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.

"מה זה?"

"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".

מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".

"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".

"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".

"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".

"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.



פרק ב

אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.

הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.

גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.

"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."

"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"

"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".

"ומה עשה באלכסנדריה?"

"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".

"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.

"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.

"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".

"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".

"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".

געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.



כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".

תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.

אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!

**************





הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.

"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.

"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.

"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.

"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"

"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"

"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".

"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".

"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".

"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.

"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".

"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.

"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.

"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".

****************

קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.

איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.

"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"

"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"

"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".

"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.

"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"

"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"

"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".

"מה, את מתכוונת ליהדות?"

"ליהדות כן, לדת לא".

"מה ההבדל?"

"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".

"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"

"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".

"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.

אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.

"אתה לא מפסיק להפתיע".

"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".

"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.

אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".











הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה