שיתוף - לביקורת מֻקְדָּשׁ בְּהַתְרָסָה, לְצוֹרְחֵי "פַּרְנָסָה"!!

[הווה פשוט]

בְּצָהֳרֵי יוֹם, בְּתַחֲנַת בֵּטוֹן, יוֹשֵׁב אָדָם בִּפְרָאק וְעַל בִּרְכָּיו תִּיקוֹ.
וּלְצִדּוֹ בַּסַּפְסָל הַחַם, מַמְתִּין יֶלֶד נֶחְמָד לָבוּשׁ חֻלְצַת טְרִיקוֹ.
עוֹמֶדֶת שָׁם גַּם אִשָּׁה עִם סַלִּים, בְּצֵל גַּג הָאֶבֶן חוֹסָה.
וּבַחוּץ, עַסְקָן שֶׁאֶת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא חָשׁ, הוּא טָרוּד בְּצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

הר"מ נוֹשֵׂא עֲרֵמַת סְפָרִים בִּשְׁבִיל הַשִּׁעוּר.
הַיֶּלֶד בְּדַרְכּוֹ אֶל הַמִּגְרָשׁ וְתַחַת זְרוֹעוֹ כַּדּוּר.
הַגְּבֶרֶת סוֹחֶבֶת שְׁנֵי קִילוֹ קֶמַח בִּשְׁבִיל הָעִסָּה.
וְהָעַסְקָן אוֹחֵז בְּמַכְשִׁיר מְשֻׁכְלָל לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

אֶת שַׂרְעַפֵּי שְׁלָשְׁתָּם מַחְשָׁבָה תָּפְסָה.
וְרֶשֶׁת קִמְטֵי רִכּוּז עַל מִצְחָם נִפְרְשָׂה.
הַמַּגִּיד שִׁעוּר מֵכִין ווֹרְט.
הַיֶּלֶד מְשַׁנֵּן חֻקֵּי סְפּוֹרְט.
הָאִשָּׁה מְתַכְנֶנֶת טוֹרְט.
אַךְ הָעַסְקָן לַחֲשֹׁב מֵעוֹלָם לֹא נִסָּה.
הוּא טָרוּד יוֹתֵר מִדַּי בְּצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

קַו שָׁלוֹשׁ הִגִּיעַ וּפָתַח דְּלָתוֹת. רַעַשׁ, הֲמֻלָּה.
הָאִשָּׁה מִזְדָּרֶזֶת לָקוּם, זֶהוּ הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלָּהּ.
סַלֶּיהָ הִיא אוֹסֶפֶת, אֶת הַתִּיק עַל כְּתֵפָהּ תּוֹלָה.
וְהַיֶּלֶד קוֹפֵץ וּמוֹשִׁיט לָהּ חֲבִילַת קֶמַח שֶׁנָּפְלָה.
הַנַּהָג הִרְעִים בִּמְנוֹעָיו וְסָגַר דְּלָתוֹת מִיָּד כְּשֶׁנִּכְנְסָה.
וְעַד שֶׁהָעַסְקָן הֵרִים מַבָּטוֹ, הָאוֹטוֹבּוּס בִּלְעָדָיו נָסַע.
זוֹ פַּעַם שִׁשִּׁית שֶׁעֵינוֹ הַטְּרוּדָה אֶת קַו שָׁלוֹשׁ פִסְפְסָה.
מָה לַעֲשׂוֹת, בַּמָּסָךְ מֵידָע חִיּוּנִי בְּיוֹתֵר, צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

מוֹנִית עָצְרָה, הר"מ עָלָה וְהִזְמִין אֶת הָעַסְקָן לְהִצְטָרֵף.
הַלָּה לֹא שָׁמַע, מִמְּקוֹמוֹ לֹא זָע, אֶת הַמָּסָךְ מַבָּטוֹ טוֹרֵף.
הר"מ קָרָא לוֹ שׁוּב וָשׁוּב, וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁהַתִּקְוָה אָפְסָה.
הַמּוֹנִית עָזְבָה מִבְּלִי שֶׁהָעַסְקָן יַבְחִין בְּמָה שֶׁנַּעֲשָׂה.
הַיְּכֹלֶת לִקְלֹט אֶת הַמִּתְרַחֵשׁ סְבִיבוֹ, מִזְּמַן נֶהֶרְסָה.
הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲמֹל בַּחֲרִיצוּת רַבָּה עַל צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

הַזְּמַן חָלַף, הַתַּחֲנָה רֵיקָה, הַשֶּׁמֶשׁ לְצַד מַעֲרָב קָרְסָה.
אֲבָל עַל הָעַסְקָן שֶׁלָּנוּ, הַהַמְתָּנָה עֲדַיִן לֹא נִמְאֲסָה.
נִדְמֶה שֶׁמּוּכָן הוּא לְהַמְשִׁיךְ וְלַעֲמֹד פֹּה עַד גְּסִיסָה.
בְּנֶאֱמָנוּת חַסְרַת פְּשָׁרוֹת תְּשׂוּמֶת לִבּוֹ בְּכַף יָדוֹ תְּפוּסָה.
הוּא מֻכְרָח לְהִתְרַכֵּז הֵיטֵב שֶׁלֹּא תֵּצֵא לוֹ שְׁגִיאָה גַּסָּה.
יֵשׁ לְהִזָּהֵר, הֲרֵי עַל הַכַּף כָּאן מֻטָּלִים, צָרְכֵי פַּרְנָסָה.

הָעֶרֶב קָרַב, נִשְׁבַּר הַשָּׁרָב, גֶּשֶׁם אֶת הָרְחוֹב כִּסָּה.
הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, מִפְּנֵי הַטִּפּוֹת פָּתְחוּ בִּמְנוּסָה.
אַךְ הָעַסְקָן הָרָטֹב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נִצַּב בְּהַתְרָסָה.
וְלֹא חָדַל מִלְּגָרֵד בַּמָּסָךְ, כְּמוֹ בְּפֶצַע עִם מֻרְסָה.

גַּם כְּשֶׁאוֹפַנּוֹעַ חָלַף עַל פְּנֵי הַמִּדְרָכָה בְּטִיסָה.
וְקוֹמָתוֹ הַשְּׁחוּחָה שֶׁל עַסְקָנֵנוּ כִּמְעַט וְנִדְרְסָה.
לְמַלְמֵל "אוֹיְשׁ", זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁהוּא עָשָׂה.
הֲרֵי מָה חֲשׁוּבִים הַחַיִּים, לְעֻמַּת צָרְכֵי פַּרְנָסָה?

לַיְלָה יָרַד מִזְּמַן, עַל הֲמֻלַּת הָרְחוֹבוֹת דְּמָמָה נִפְרְסָה.
הָרִיצוֹת הַצְּעָקוֹת וְהַבָּלָגָן, הַמִּסְחָר הַטְרָדּוֹת וְהַתְּסִיסָה.
הַכֹּל שָׁכַךְ, נִרְגַּע וְהִתְעַמְעֵם, הָעִיר הִשְׁתַּתְּקָה וְהִתְפַּיְּסָה.
בְּחַדְרֵי הַיְּלָדִים כָּבִים הָאוֹרוֹת, נָשִׁים מְקַפְּלוֹת כְּבִיסָה.
אַבָּא בְּנַעֲלֵי בַּיִת יוֹשֵׁב לוֹ עִם כּוֹס תֶּה וְעִתּוֹן בַּכֻּרְסָה.
וְאִמָּא מְפַזֶּמֶת שִׁירֵי עֶרֶשׂ מְתוּקִים וּמְנַדְנֶדֶת עֲרִיסָה.
בָּרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם מִישֶׁהוּ עוֹמֵד בָּדָד, בִּשְׁאִיפָה כְּמוּסָה.
לִגְלֹשׁ, רַק עוֹד כַּמָּה דַּקּוֹת וְדַי. נוּ... לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.

אוּלַי קָנִיתָ אֶת הַמַּכְשִׁיר לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.
אֲבָל מֵאָז הַמַּטָּרָה הַזֹּאת לְגַמְרֵי סֹרְסָה.
אֵלּוּ רַק הוֹצָאוֹת, אֵין כָּאן שׁוּם הַכְנָסָה.
לְ'צָרְכֵי בִּדּוּר' יֵשׁ לְהַחְלִיף אֶת הַגִּרְסָה.
הַיּוֹם לִבְּךָ כְּבָר בֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת מְשֻׁסָּע.

מֵהָעֲדִינוּת שֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁאֲרָה אֲפִלּוּ פִּסָּה.
נִשְׂרָךְ בְּעִקְבוֹת הָעֵדֶר הַדִּיגִיטָלִי כְּמוֹ כִּבְשָׂה.
בְּאֹפֶן שֶׁשִּׁנָּה לְךָ לַחֲלוּטִין אֶת כָּל הַתְּפִיסָה.
דֶּרֶךְ הַחֲשִׁיבָה וְהַהִתְנַהֲגוּת שֶׁלְּךָ, הֻנְדְּסָה.
בִּמְקוֹם תֹּכֶן מַהוּתִי שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ זְכוּת כְּנִיסָה.
כָּל שְׁטוּת מְסֻדֶּרֶת בְּמוֹחֲךָ כְּמֻנָּח בְּקֻפְסָא.
וְלֹא נַזְכִּיר פֹּה דְּבָרִים שֶׁלֹּא רְאוּיִים לְהַדְפָּסָה.
הִתְנַהֲגוּת שֶׁאֶת הַשְּׁכִינָה מַרְחִיקָה וּמַכְעִיסָה.
וּבַת קוֹל קוֹרֵאת: הוֹי מִי נָתַן יַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.

כַּמּוּת הַמֵּידָע הַמְּיֻתָּר שֶׁלְּרֹאשְׁךָ נִדְחֲסָה.
מְבַלְבֶּלֶת אֶת הָעֶשְׁתּוֹנוֹת וַעֲלֵיהֶם לְמַעֲמָסָה.
וְהַזְּמַן נִמְתָּח בְּלִי תַּכְלִית כְּמוֹ גּוּמִי לְעִיסָה.
וְיֵשׁ לַחֲשֹׁשׁ שֶׁאִם לֹא תִּפָּסֵק הַהַאֲבָסָה.
כָּל הַמּוֹחַ שֶׁלְּךָ יִתְמוֹסֵס וְיֵהָפֵךְ לְדַיְסָה.

הַמַּכְשִׁיר מְיֹעָד רַק לְצָרְכֵי פַּרְנָסָה.
זֶה דָּבָר שֶׁהָאֱלֹקִים אוֹתְךָ בּוֹ נִסָּה.
אָז תִּהְיֶה אַמִּיץ וְתוֹדֶה בַּתְּבוּסָה.
תַּעֲצֹר וּתְבַצֵּעַ מַהֵר פְּנִיַּת פַּרְסָה.
וְהַחֲזֵר שׁוּב אֶת הַמַּטָּרָה לִבְסִיסָהּ.

ִ
​

 

[צביה ר.]

וואו, מדהים!
חזק, נוקב, חודר.
כתיבה מיוחדת וחריזה מושקעת ומדהימה (נראה שאין מילה שמסתיימת ב-'סה' שלא נעשה בה שימוש... : ))


לא כל כך נעים לי להציע לוותר על חלק משמעותי מהקטע, אבל לטעמי הקטע היה מקבל תוספת עוצמה אם הוא היה מסתיים בתיאור הסיטואציה, ללא המסר הישיר. לתת לדברים לדבר בעד עצמם.

 

[הווה פשוט]

לא כל כך נעים לי להציע לוותר על חלק משמעותי מהקטע, אבל לטעמי הקטע היה מקבל תוספת עוצמה אם הוא היה מסתיים בתיאור הסיטואציה, ללא המסר הישיר. לתת לדברים לדבר בעד עצמם.

מסכים אתך לגמרי. וזו הייתה התכנית במקור. אבל אז עלו בי כמה חרוזים נוספים ולא הצלחתי להתאפק ולכבשם.
ככה זה הקרבת יופי אמנותי לטובת ראוותנות לשונית. או במילים פשוטת ויתור על איכות למען כמות.

זו מחלה ישנה שלי, כל דבר שעלה במוחי - אני מרגיש חובה לדחוף אותו פנימה, והרבה חומרים שלי מתעוותים בגלל התכונה הזאת. אבל ככה זה אצלי חזק בנפש, לוותר על רעיון זה בשבילי כמו לעלות לאוטובוס ולהשאיר את אחד הילדים בתחנה...

 

[צביה ר.]

זו מחלה ישנה שלי, כל דבר שעלה במוחי - אני מרגיש חובה לדחוף אותו פנימה, והרבה חומרים שלי מתעוותים בגלל התכונה הזאת. אבל ככה זה אצלי חזק בנפש, לוותר על רעיון זה בשבילי כמו לעלות לאוטובוס ולהשאיר את אחד הילדים בתחנה...

זו ה"מחלה" הכי בריאה בספרי הרפואה : )
מוכר לחלוטין.

רק חייבת להבהיר:

הקרבת יופי אמנותי לטובת ראוותנות לשונית. או במילים פשוטת ויתור על איכות למען כמות.

לגמרי יש בקטע הזה הכל - איכות וכמות.
העוצמה וההדהוד היו עשויים לקבל משנה תוקף אם החלק השני היה 'נשאר בתחנה', אבל זה לא שהם לא קיימים. קיימים ובועטים.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

נוגע ללב, בועט ונכון.

אולי זאת הפעם ראשונה שלי לקרוא קטע ארוך, מחורז במקצועיות ובטעם לא מאולץ.
אגב, הזכיר לי קטע שכתבתי בעבר, "יש פה איש, באוטו".

 

[הווה פשוט]

נוגע ללב, בועט ונכון.

אולי זאת הפעם ראשונה שלי לקרוא קטע ארוך, מחורז במקצועיות ובטעם לא מאולץ.
אגב, הזכיר לי קטע שכתבתי בעבר, "יש פה איש, באוטו".

הקטע הזה: איש באוטו הוא מדהים ומדבר לנשמה הרבה יותר.
תודה רבה

 

[אבינועם גולדברג]

החרוזים משגעים, אבל יש כאן חוסר אחידות שמפריע לי לבלוע את השיר.
מתחיל בצורה סיפורית טיפה ילדותית, ממשיך בעלילה בוגרת יותר, עובר לליריקה מהורהרת, ומסתיים בהטפה נוקבת.

 

[Sara led]

וואו, מסר חד וצולף.
מצאתי את עצמי מחכה בסוף לשמוע על הבצק שתפח והלחמניות שנאכלו בהנאה
על הגול של הילד האלוף בכדור אולי בפעם הראשונה
ועל השיעור שהסתיים עם קושיא עצומה
והעסקן עודנו בתחנה
אבל לגמרי לא התאכזבתי שזה לא התרחש
החריזה המדהימה והשנונה
היתה אש!

 

[הווה פשוט]

החרוזים משגעים, אבל יש כאן חוסר אחידות שמפריע לי לבלוע את השיר.
מתחיל בצורה סיפורית טיפה ילדותית, ממשיך בעלילה בוגרת יותר, עובר לליריקה מהורהרת, ומסתיים בהטפה נוקבת.

כך היא הדרך תמיד.
מתחילה בחטאי ילדות
ואז מתבגרים קצת
ומתחילים להרהר
וחוזרים בתשובה

 

[צביה ר.]

סליחה שהשתלטתי פה על האשכול
אבל רק עכשיו אני קולטת פתאום את הכותרת!
איזה משחק מילים גאוני!!
אהבתי נורא.

 

[בת.]

מקסים וחשוב.

מסכימה עם @צביה ר. שהיה חריף יותר בלי המוסר הישיר בסוף.

 

[אוראל סולטן]

חזק ביותר.
כבר אמרתי לך שאתה החורז הכי גאון שאני מכיר בדורינו? אם הייתי ממונה על פרס נובל לספרות, הייתי נותן לך אותו בכל קטע מחדש

הוּא טָרוּד

לא מסתדר כ"כ עם הקצב...

 

[השנונה...]

וואווו.
מדהיםם!!!
מה זה החריזה הזו?
והסיפור והמסר ממוקדים על אף החרוזים!!
כשאני כותבת משהו מחורז קל מאוד לגלוש כשיש חרוז טוב מידי