כותבת פה בניק אחר, בתור ניקית שמןפיעה בשם ומלכות
אז אני בת של--
ואלו חיי גיהנום, כן גם אחרי שמתחתנים, יולדים ילדים וכאילו הכל בסדר
ככה חשבתי לי.
נשאתי את פצעיי, ליקקתי אותם במחשכים, נכון, תמיד הדהדו לי בראש המשפטים האלה, שהקטינו, שדרכו, מעכו, דרסו וריסקו כל חלקה טובה
איזה משפטים?
"הכל בראש שלך, זה מעולם לא קרה" "הנה המגזימנית באה שוב לספר הגזמות" "מי ירצה להתחתן איתך? גם שמנה, גם טיפשה, גם מכוערת" "אי אפשר לנשום לידך מרוב סירחון" להמשיך?
הייתי בטוחה שזו רק אני מול עצמי.
ואז קיבלתי קריאת השכמה
מכל כיוון הוצפתי בתלונות על הילדים מכל המוסדות
חשתי הצפה מטורפת ואיבוד עשתונות
והחלטתי סוף סוף ללכת לטיפול, ולפתוח את הפצעים האלו ובפעם הראשונה לנקות אותם
כי כשאמא רואה את עצמה, היא רואה את הילדים שלה.
ב"ה המצב התייצב מאז ורואה נחת.
אבל, רק שתבינו מה אומר להיות ילד של
זה ילד מחוק שלא רואה את הצרכים של עצמו, ילד שרואה תמיד את מי שמולו-לפניו, ילד שקמל תחת ביקורת צולפת, תחילה של הנרקסיסט, אח"כ הוא אומר אותה לעצמו (שימו לב שלכל אחד בראש יש את הקול האימהי והקול האבהי, האימהי-קול רגשי, האבהי-שכלי) הוא מאמין באמת ובתמים שהוא אינו ראוי לחיים, אהבה, רחמים, זה בגללו הכל.
ילד שחי דרך הנרקסיסט, מצבי הרוח שלו, החרדות שלו, עולות בקנה אחד מול התגובות של הנרקסיסט.
זה ילד שמפחד להיות הוא, ילד אימפוטנט שלומד לא להילחם על עצמו,
רוב הילדים חווים PTSD אצלי זה מופיע בבלק אאוט, אין לי זכרונות מהילדות.
ילד של, אצלי בכ"א, זה משרת 7\24 אני גידלתי את האחים שלי, מה זה לגדל? בישלתי להם, כיבסתי, גיהצתי, אפיתי, שטפתי כלים, רצפה, קילחתי אותם, פליתי כינים, הכנתי איתם ש"ב, קמתי אליהם בלילות, האכלתי את התינוקות, ניקיתי הקאות, גמלתי מטיטולים, השכבתי לישון,
בקיצור מה שאמא עושה
אבל אני הייתי בת 12.
מה שהכי כואב זה הגזלייטינג, הערעור
כשפעם העזנו אני והאחים הקטנים לומר שאני הייתי האמא שלהם
נעננו ב-"להד"ם והכל מומצא מההגזמות של שאלה ותשובה"
עברנו שטיפות מוח יומיומיות, כמה הבית שלנו הכי טוב, הכי מושלם, הכי אוהב, הכי הכי...
אבל כשגדלתי ונישאתי שמעתי לראשונה את המשפט "מעולם, אבל מעולם לא הצלחתי לאהוב אותך"
לבוא ולהקטין את מה שמרגיש ילד שגדל בבית כזה
זה עוול



Reactions: טובבבבבבב, chaim המלך, רוצה בחיי ועוד 59 משתמשים62 //