התייעצות עצב בפורים - מישהו מזדהה?

[Sara led]

אל תנסו לזהות אותי בפורים. לא תצליחו, אני מחייך כמו כולם, אני מקפצץ ושותה אלכוהול ומפזר וורטים מטופשים על המגילה.

זו התשובה.
יש עוד המון אנשים שמסתובבים עם התחושה הזו.
רק שא''א לזהות אותם.
יש משהו שאין מקום לעצב בפורים ולא נעים להיות משבית שמחות.
וחבל, כי אם היינו נותנים מקום לעצב הוא לא היה יוצא בצורת תסכול.

 

[צביה ר.]

@אבינועם גולדברג שאפו על השיתוף.
מזדהה מאוד עם התחושה.
פעמים רבות היא נובעת מהתנגשות חזיתית בין אופי רגיש, עמוק, ואולי מעט מופנם - לבין החג האובר מוחצן, מוקצן ואנרגטי הזה.
אפשר לנסות לצמצם קצת טריגרים ולחוות את החג במתכונת מותאמת אופי (במידת האפשר...), אבל בעיקר לדעת שזה נורמלי. יש אנשים שפורים, במתכונתו הרווחת, הוא לא החג שלהם. וזה בסדר.

 

[חיה מאד]

אני אדם שמח פחות או יותר. יש ירידות מצב רוח פה ושם כמובן, בגדר הנורמה. אני חושב שניתן להגדיר אותי כעליז מעל הממוצע.

עד שבא פורים.

כבר מהשבוע שלפני, כשקולות פיצוץ עולים בלילות מניסויים בלתי מבוקרים בחומרי נפץ. וצמדי בחורים נבוכים ומצחקקים מתחילים לנקוש על הדלת - העצב מתחיל להזדחל בתוכי.

וככל שעולה השמחה בחוצות, כך הדכדוך מתגבר בי.

התמונות של הליצנים במודעות הרחוב ובפרסומות בעתונים, נראות לי חסרות טעם, ואפילו קצת מאיימות.

וכשמגיע פורים עצמו, בכלל. המוסיקה הרעשנית מכל עבר נשמעת לי כרעמי מלחמה והחיוכים המלאכותיים על פני הכול עושים לי בחילה.

אני מסתגר בבית, וכשקבוצות עליזות של בחורים נשמעות בחדר המדרגות, אני רועד מפחד שיכנסו אלי ויכריחו אותי לרקוד איתם.

אני לא אוהב שיכורים, ועוד יותר לא אוהב שיכורים מתחזים.

אני מנסה להתרכז בתוכן של פורים, ולא מצליח לחבר אותו להמולה המטורפת מסביב.

אני רק מחכה שתרד כבר השקיעה, ושכל השתויים יפלו ארצה ללא הכרה. ושקט שפוי ישתרר.

ועד אז, אני אומר לעצמי, עברנו את המן - נעבור גם את זה.

אני לא אומר פה מוסר או השקפה. רק תחושה פנימית, רק תחושה פנימית.

אם מישהו מרגיש דכדוך דומה וירצה לשתף. זה ישמח אותי מאד שלא ארגיש שאני פסיכי לגמרי.

יש שיאמרו שאני צריך ללכת לפסיכולוג, שיגלה שבילדות אבא שלי הרביץ לי עם רעשן או משהו.

יתכן.

אבל אין לי את זה בשום סיטואציה אחרת. רק בפורים, מרגיש לי כמו הצגה אחת גדולה וריקה.

ויש כל כך הרבה תוכן. יש מה לחשוב ומה לקרוא ועל מה לשוחח ביישוב הדעת ליד שולחן הסעודה מלבד הצעקות הריקניות, הבדיחות חסרות הכלח, והפגנת אנרגייה מוגזמת בכל ערוץ אפשרי.

אל תנסו לזהות אותי בפורים. לא תצליחו, אני מחייך כמו כולם, אני מקפצץ ושותה אלכוהול ומפזר וורטים מטופשים על המגילה.

הכל בפנים.

עמוק.

כואב.

משהו לא מסתדר לי, זה אני או הם, או מה.

רק מחפש נפש אחת שתתקרב ותלחש באזני

- גם אני

חייבת להגיד שאני גם מרגישה משהו דומה,
אני נכנסת למתח כשמתחילים לדבר על פורים,
ורק מחכה שיעברו הימים,
אני גם חוגגת פעמיים פורים, במקום מגוריי ובירושלים... כך ש"הסבל" שלי כפול,
מה שנותר לי לנחם, שזה מקס' 48 שעות ואנחנו אחרי

 

[הדסה יעקובסון]

אמממ אני מסכימה איתך

לא יודעת למה זה קשור תמיד חשבתי שאולי כי חייבים לשמוח אז זה פתאום לא הולך אני באמת לא מצליחה להבין

בכול אופן אני פשוט שחררתי מזה אם ד' רוצה שתשמח ואתה לא מצליח אז מסתומא הוא לא רוצה שתלחץ מזה אלא תשחרר ולפחות לא תסבול

אפשר גם פשוט לשמוח שמחה רוחנית פנימית על עצם מהות היום שהיא אומנם לא רועשת אבל מסתומא מרוממת לא פחות
הרי מהות היום אינה שיכורים ונפצים אלא שמחה רוחנית על עם ישראל השרדותו וכול מה שמאפייין אותו ועל זה אפשר לשמוח גם בלי להשתכר ובלי לעשות רעש

אני רק רוצה שתדע שאתה ממש ממש לא היחיד שחווה את זה יש לי מלא חברות שבכול שנה נאנחות לפני שפורים מגיעה כנראה לאנשים רגישים קשה יותר לעורר את הרגש בכוח ובצורה חיצונית... אולי... אולי לא... באמת לא יודעת מה הסיבה...

 

[הברגלוני]

יכול להיות שזה אותו לחץ שהרבה חשים לפני יוה''כ (פורים כיפורים).
השאיפה לנצל את היום הגדול, והתחושה שהרבה תלוי ביום הזה נועל את האנשים
וגם מבחינה גשמית הטרפת עם המשלוחי מנות והתחפושות, שמפסח דאשתקד נפתחים כאן אשכולות על מנת להתכונן לפורים כיאה וכיאות, גורמים לאנשים שמטבעם יותר לחוצים ודרוכים עוד יותר כאב ראש.

 

[הדסה יעקובסון]

אולי יש קושי עם ההמולה,
לצפי פפר יש כעת סדרה בעניין פורים לאנשים רגישים מידי (במובן החיובי כמובן)
שווה להרשם
Tzvi=efshar.co.il @ responder.co.il

איך אני יכולה להירשם<

 

[התותח מאמזון]

בינהלההה?!

לא נשמע בינה, אם כן אהיה מאוד מופתע..

 

[דשי]

אני אדם שמח פחות או יותר. יש ירידות מצב רוח פה ושם כמובן, בגדר הנורמה. אני חושב שניתן להגדיר אותי כעליז מעל הממוצע.

עד שבא פורים.

כבר מהשבוע שלפני, כשקולות פיצוץ עולים בלילות מניסויים בלתי מבוקרים בחומרי נפץ. וצמדי בחורים נבוכים ומצחקקים מתחילים לנקוש על הדלת - העצב מתחיל להזדחל בתוכי.

וככל שעולה השמחה בחוצות, כך הדכדוך מתגבר בי.

התמונות של הליצנים במודעות הרחוב ובפרסומות בעתונים, נראות לי חסרות טעם, ואפילו קצת מאיימות.

וכשמגיע פורים עצמו, בכלל. המוסיקה הרעשנית מכל עבר נשמעת לי כרעמי מלחמה והחיוכים המלאכותיים על פני הכול עושים לי בחילה.

אני מסתגר בבית, וכשקבוצות עליזות של בחורים נשמעות בחדר המדרגות, אני רועד מפחד שיכנסו אלי ויכריחו אותי לרקוד איתם.

אני לא אוהב שיכורים, ועוד יותר לא אוהב שיכורים מתחזים.

אני מנסה להתרכז בתוכן של פורים, ולא מצליח לחבר אותו להמולה המטורפת מסביב.

אני רק מחכה שתרד כבר השקיעה, ושכל השתויים יפלו ארצה ללא הכרה. ושקט שפוי ישתרר.

ועד אז, אני אומר לעצמי, עברנו את המן - נעבור גם את זה.

אני לא אומר פה מוסר או השקפה. רק תחושה פנימית, רק תחושה פנימית.

אם מישהו מרגיש דכדוך דומה וירצה לשתף. זה ישמח אותי מאד שלא ארגיש שאני פסיכי לגמרי.

יש שיאמרו שאני צריך ללכת לפסיכולוג, שיגלה שבילדות אבא שלי הרביץ לי עם רעשן או משהו.

יתכן.

אבל אין לי את זה בשום סיטואציה אחרת. רק בפורים, מרגיש לי כמו הצגה אחת גדולה וריקה.

ויש כל כך הרבה תוכן. יש מה לחשוב ומה לקרוא ועל מה לשוחח ביישוב הדעת ליד שולחן הסעודה מלבד הצעקות הריקניות, הבדיחות חסרות הכלח, והפגנת אנרגייה מוגזמת בכל ערוץ אפשרי.

אל תנסו לזהות אותי בפורים. לא תצליחו, אני מחייך כמו כולם, אני מקפצץ ושותה אלכוהול ומפזר וורטים מטופשים על המגילה.

הכל בפנים.

עמוק.

כואב.

משהו לא מסתדר לי, זה אני או הם, או מה.

רק מחפש נפש אחת שתתקרב ותלחש באזני

- גם אני

ברשותכם, אוסיף את הערכתי מתוך הזדהות אישית עם המתואר כאן. בכל שנה לפני פורים, אני מרגיש את תחושת החשש והפחד הזו. לאחר מחשבה, הבנתי שהמקור לכל זה הוא חרדה, ואסביר ממה היא נובעת,
פורים הוא יום מאוד ספונטני; בגדול אין בו סדר, הכל 'בלאגן', ואין חוקיות או כללים ברורים. בחורים נכנסים לבתים, ועצם המצב שבו יהודים מסתובבים שיכורים הוא בלתי צפוי. מצב זה גורם חרדה לאנשים שהם מטבעם פחות ספונטניים ויותר מתוכננים מה יהיה? איך אעבור את החג? איך יתנהגו השיכורים? האם יהיו 'בושות'? הדבר קשה במיוחד לאנשים רגישים (מה שבהחלט משתלב עם נטייה לחרדתיות), שחשים את האחר ביתר שאת.
לכן, ייתכן שבתגובה לכך אנחנו בוחרים להסתגר ולברוח, בציפייה שהיום הקדוש יעבור כמה שיותר מהר (ציפייה נכזבת בכל מקרה, שהרי היום יימשך בסופו של דבר 24 שעות...). תגובה מועילה יותר היא התבוננות פנימית לפני פורים להבין ממה אנחנו חרדים, ולנסות לקבל את העובדה שפורים הוא יום לא צפוי. יהיו בו הפתעות, ואנשים יתנהגו שלא כפי שמצופה מהם, אך בסוף תהיה שמחה – והבחירה בידינו כיצד להשתתף בה.

 

[מירי גא]

ברשותכם, אוסיף את הערכתי מתוך הזדהות אישית עם המתואר כאן. בכל שנה לפני פורים, אני מרגיש את תחושת החשש והפחד הזו. לאחר מחשבה, הבנתי שהמקור לכל זה הוא חרדה, ואסביר ממה היא נובעת,
פורים הוא יום מאוד ספונטני; בגדול אין בו סדר, הכל 'בלאגן', ואין חוקיות או כללים ברורים. בחורים נכנסים לבתים, ועצם המצב שבו יהודים מסתובבים שיכורים הוא בלתי צפוי. מצב זה גורם חרדה לאנשים שהם מטבעם פחות ספונטניים ויותר מתוכננים מה יהיה? איך אעבור את החג? איך יתנהגו השיכורים? האם יהיו 'בושות'? הדבר קשה במיוחד לאנשים רגישים (מה שבהחלט משתלב עם נטייה לחרדתיות), שחשים את האחר ביתר שאת.
לכן, ייתכן שבתגובה לכך אנחנו בוחרים להסתגר ולברוח, בציפייה שהיום הקדוש יעבור כמה שיותר מהר (ציפייה נכזבת בכל מקרה, שהרי היום יימשך בסופו של דבר 24 שעות...). תגובה מועילה יותר היא התבוננות פנימית לפני פורים להבין ממה אנחנו חרדים, ולנסות לקבל את העובדה שפורים הוא יום לא צפוי. יהיו בו הפתעות, ואנשים יתנהגו שלא כפי שמצופה מהם, אך בסוף תהיה שמחה – והבחירה בידינו כיצד להשתתף בה.

ממש מזדהה, היטבת להגדיר את זה נכון מאוד

 

[צלצולית]

אני אדם שמח פחות או יותר. יש ירידות מצב רוח פה ושם כמובן, בגדר הנורמה. אני חושב שניתן להגדיר אותי כעליז מעל הממוצע.

עד שבא פורים.

כבר מהשבוע שלפני, כשקולות פיצוץ עולים בלילות מניסויים בלתי מבוקרים בחומרי נפץ. וצמדי בחורים נבוכים ומצחקקים מתחילים לנקוש על הדלת - העצב מתחיל להזדחל בתוכי.

וככל שעולה השמחה בחוצות, כך הדכדוך מתגבר בי.

התמונות של הליצנים במודעות הרחוב ובפרסומות בעתונים, נראות לי חסרות טעם, ואפילו קצת מאיימות.

וכשמגיע פורים עצמו, בכלל. המוסיקה הרעשנית מכל עבר נשמעת לי כרעמי מלחמה והחיוכים המלאכותיים על פני הכול עושים לי בחילה.

אני מסתגר בבית, וכשקבוצות עליזות של בחורים נשמעות בחדר המדרגות, אני רועד מפחד שיכנסו אלי ויכריחו אותי לרקוד איתם.

אני לא אוהב שיכורים, ועוד יותר לא אוהב שיכורים מתחזים.

אני מנסה להתרכז בתוכן של פורים, ולא מצליח לחבר אותו להמולה המטורפת מסביב.

אני רק מחכה שתרד כבר השקיעה, ושכל השתויים יפלו ארצה ללא הכרה. ושקט שפוי ישתרר.

ועד אז, אני אומר לעצמי, עברנו את המן - נעבור גם את זה.

אני לא אומר פה מוסר או השקפה. רק תחושה פנימית, רק תחושה פנימית.

אם מישהו מרגיש דכדוך דומה וירצה לשתף. זה ישמח אותי מאד שלא ארגיש שאני פסיכי לגמרי.

יש שיאמרו שאני צריך ללכת לפסיכולוג, שיגלה שבילדות אבא שלי הרביץ לי עם רעשן או משהו.

יתכן.

אבל אין לי את זה בשום סיטואציה אחרת. רק בפורים, מרגיש לי כמו הצגה אחת גדולה וריקה.

ויש כל כך הרבה תוכן. יש מה לחשוב ומה לקרוא ועל מה לשוחח ביישוב הדעת ליד שולחן הסעודה מלבד הצעקות הריקניות, הבדיחות חסרות הכלח, והפגנת אנרגייה מוגזמת בכל ערוץ אפשרי.

אל תנסו לזהות אותי בפורים. לא תצליחו, אני מחייך כמו כולם, אני מקפצץ ושותה אלכוהול ומפזר וורטים מטופשים על המגילה.

הכל בפנים.

עמוק.

כואב.

משהו לא מסתדר לי, זה אני או הם, או מה.

רק מחפש נפש אחת שתתקרב ותלחש באזני

- גם אני

אני גם מזדהה. בכל התקופה הזו אני גדעון ויש ימים שאני רוצה רק לבכות ויש ימים שאני לא רוצה לאכול

 

[טובבבבבבב]

מזדהה לגמרי
השנה בעקבות כך אעשה את פורים באחיסמך ולא בבני ברק
במטרה לנצל את הזמן הקדוש הזה
הרחק מאדי האלכוהול והדי הפיצוצים והבוקסות

אגב, הכתיבה של פותח האכול סופר פורימית וברמה גבוהה מאד אישית אהבתי

 

[טובבבבבבב]

כתבת שפורים נראה לך כחגיגה ריקה והוללות
אכן, שמעתי שתחפושת הטובה ביותר היא של פורים עצמו
זהו יום של פנימיות עמוקה שלא משנה מה אתה לובש וכו'
והיצר הרע בכוחו הטמא הופך את הקערה לכיוון הריקנות וההפקרות

 

[שמואלזון]

אני מזדה עם כל הנאמר פה באשכול הזה

 

[הבריסטול מאור ישראל]

אני לא ממש מבין...
לא יודע איפה אתה גר
אבל בא לבני ברק, בוא לירושלים, למודיעין עילית
בוא תראה אותנו בוכים כמו ילדים שאנחנו רוצים להיות הכי צדיקים שיש , הכי אוהבים את התורה
בוא תראה אותנו שרים בדמעות "נשבעתי ואקיימה"
המשפטים שאנחנו ומרים, הוורטים שאנחנו מוסרים
תסתכל על זה!
מבחינתי פורים זה החג הכי מרגש בעולם
פורים זה החג שאני הכי מחכה לו
הכי
לראות את החברים האמיתיים שלי, לראות מי זה אחים שלי באמת
מי זה אני האמיתי
החג שאני הכי מחכה לו בעולם החג הכי מרגש בעולם
חבל שאתה לא מסתכל על הדברים היפים שיש בחג הזה
אני מבטיח לך שאתה תהנה פי מליון

 

[לב נשבר]

בעניין השמחה. על פי משל, שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ, שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כרחו לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם גם כן;
כן יש בעניין השמחה.... שאז מגודל השמחה והחדוה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחורות שלו לשמחה.

(ליקוטי מוהר"ן תנינא תו' כ"ד)​

מה שאני מתכוון בציטוט הזה הוא שלפעמים, כשנמצאים במצב כזה, הפתרון הוא לא לעמוד מהצד ולהסתכל על השיכורים, על הרוקדים וכו',
אלא לנסות להכריח את עצמך גם כן להיות חלק מהדבר. להיכנס למעגל הריקודים, גם אם זה לא תמיד קל, במיוחד כשיש מסביב שיכורים וכדומה.
ואפילו להשתכר, (כמובן במינון הנכון) שאז כל הסיטואציה נהיית הרבה יותר קלה.

 

["המאיר לארץ"]

מזדהה לגמרי
השנה בעקבות כך אעשה את פורים באחיסמך ולא בבני ברק
במטרה לנצל את הזמן הקדוש הזה

אתה עלול לגלות שחיוב פורים במשך יומים זה קצת יותר עמוס
אמנם זמן קדוש וכו' אבל הכל כפול 2

ובוקסות ושיכורים לא חסר שם..
אולי אפשר ללכת ברחוב בצורה יותר שפויה מבני ברק..

 

[טובבבבבבב]

אתה עלול לגלות שחיוב פורים במשך יומים זה קצת יותר עמוס
אמנם זמן קדוש וכו' אבל הכל כפול 2

ובוקסות ושיכורים לא חסר שם..
אולי אפשר ללכת ברחוב בצורה יותר שפויה מבני ברק..

אחזור קודם ט"ו
אבל תודה על השימת לב

 

[טובבבבבבב]

אני לא ממש מבין...
לא יודע איפה אתה גר
אבל בא לבני ברק, בוא לירושלים, למודיעין עילית
בוא תראה אותנו בוכים כמו ילדים שאנחנו רוצים להיות הכי צדיקים שיש , הכי אוהבים את התורה
בוא תראה אותנו שרים בדמעות "נשבעתי ואקיימה"
המשפטים שאנחנו ומרים, הוורטים שאנחנו מוסרים
תסתכל על זה!
מבחינתי פורים זה החג הכי מרגש בעולם
פורים זה החג שאני הכי מחכה לו
הכי
לראות את החברים האמיתיים שלי, לראות מי זה אחים שלי באמת
מי זה אני האמיתי
החג שאני הכי מחכה לו בעולם החג הכי מרגש בעולם
חבל שאתה לא מסתכל על הדברים היפים שיש בחג הזה
אני מבטיח לך שאתה תהנה פי מליון

אני אישית רגיש מאד לרעש
זה מונע ממני טוטאלית להתרכז בעצמי ובסביבתי
זה גורם לי להתכנס בעצמי ולברוח לישון

 

["המאיר לארץ"]

אחזור קודם ט"ו
אבל תודה על השימת לב

לא כאן המקום אבל אתה נכנס לשאלות גדולות של ספק
אא"כ אתה מגיע מב"ב בבוקר י"ד

 

[שמואלזון]

אני אישית רגיש מאד לרעש
זה מונע ממני טוטאלית להתרכז בעצמי ובסביבתי
זה גורם לי להתכנס בעצמי ולברוח לישון

אני מאוד מבין זה רעש ובלגן יש לא מסגלים להיות שם כי הם לא אנשים שבמרכז הם צריכים שקט