שיתוף - לביקורת סיפור בהמשכים נסיוני

[פולוש]

אני חברה חדשה בפורום. מנסה לראשונה את כוחי בכתיבה לקהל. אני אוהבת לכתוב, אך תמיד כתבתי למגירה.
מעולם לא למדתי מקצועי, אשמח לשפשף ושבח את הכתיבה שלי ע"י שאקבל בקורת כאן בפורם.
לכן אני מעלה סיפור בהמשכים.
ארצה מאד לשמוע (לקרא) את מה שיש לכם להגיד, להעיר, ולהאיר.

 

[פולוש]

והנה- פרק א
פראג 1880
מאיר נכנס בסערה לביהמ"ד.
נערים ומבוגרים נעו לעומתו, מפנים לו מקום של כבוד, למאיר ראש הקהל החשוב של פראג. מסובבים אחריו ראשים בתהיה. לא היה זה מחזה רגיל. ראש הקהל הנערץ והמתון תמיד נראה סוער ורוגש.
מאיר הביט כה וכה, " בחורים", קרא בקולו העמוק. קבוצת הנערים השתתקה. מאיר הביט בהם מהוסס. "מי מכם יודע היכן יהודה, הבחור מהמבורג?"
חיים, אחד הנערים הזדקף, כן, הוא עובד אצל אנטון, במאפיה.
מאיר קפא, "אצל אנטון? מה ולנער יהודי כמו יהודה לעבוד בכזה מקום? " לא הייתה לא ברירה" חיים מתברר כחבר קרוב, "הוא צריך לפרנס את אחיו, משהו כזה, הוא היה זקוק לעבודה, וזה מה שמצא"
ראש הקהל נשם עמוק, "יש עוד נערים כאלה? "קולו היה שקט וחד "שעובדים במקומות מפוקפקים?"
"ראש הקהל, ל..לא. הייתה לו ברירה. הוא ממש חיפש..." חיים ענה בגמגום נואש. "הוא צריך עזרה..."
מאיר הנהן "שאלתי אם יש עוד מקרים כאלה. זה חייב להפסק". קולו התרכך "לא ניתן לנערים משלנו לעבוד במקומות כאלה,"
"חיים" מאיר הקפיץ את הבחור ממקומו. "ארצה שתעשה לי בדיקה בעניין ונמצא פתרון לכולם, בעז"ה" דיבר מאיר בתקיפות המוכרת. "כעת אבקש ממך,.." קולו נקטע שוב. והוא נשם עמוקות, מנסה לשלוט ברעד "אני מבין שאתה בקשר קרוב עם יהודה, נכון" חיים הנהן באיטיות מנסה לנתח במוחו החריף מה מקפיץ את ראש הקהל העסוק בדכ' בכל העניין עם יהודה, הבחור הגלמוד מהמבורג.
"אבקש ממך לסור למאפייה ולהביא אליי את יהודה בדחיפות. ממש. תגיד לו ש...שיש לי מידע על משפחתו"
חיים נע על מקומו באי נוחות "לכבוד לי להיענות לדרישתו של ראש הקהל, ולעזור לחברי. אבל..."
"אבל מה? קוצר רוחו של מאיר בלט. הוא העביר את עיניו החודרות בין הנערים השותקים. נו? מה הבעיה לקרוא לו הנה?"
אסביר", נער גבוה נע ממקומו. "אנטון ידוע כמעסיק קשה מאד, לכן אפשר למצוא אצלו עבודה בקלות, לא מחזיקים שם מעמד... הוא לא ישחרר אותו לפני שיסיים את יום העבודה שלו. אין סיכוי" למול פניו ההולכות ומתקשות של האיש התקיף שמולו ניסה הנער להסביר "הוא עלול גם לנהוג באלימות כלפיו, זה ידוע..."
מאיר ניתק ממקומו. "אגש לשם בעצמי. חיים אשמח שתתלוה אלי" אמר מבלי להסתובב. חיים עמד לרגע, בהה בעורפו של האיש הנחוש. ומיהר להצטרף אליו בסקרנות נערית.

יהודה
בשיניים נוקשות טבל את קערת הבצק הענקית באגן המים הקפואים. הוא הצטמרר. וכל גופו כאב. נראה לי שיש לי חום. חשב אך לא העז להעלות זאת על דל שפתיו, רק שפשף את הקערה בתנועות איטיות. אחחח... צריבה אדרה חלפה בעורפו. הוא נרעד. "אתה עובד היון לאט!! יהודה!!" אנטון. גדול ומאיים ניצב מאחוריו עם אולרו בידו. "תזדרז בבקשה, שלא אצטרך להזכיר לך פעם נוספת!"
יהודה הנהן וניסה להגביר את הקצב. החתך בעורף בער. מצטרף למכה שניפחה את רגלו מהבעיטה האדירה שספג בימים הקודמים.
זה לא יכול להמשך ככה. איך הגעתי לכזה מצב? אני חייב למצוא מקום עבודה אחר. בקהילה היהודית. חייב להיות משהו מתאים לי.
ידיו המשיכו לעבוד על אוטומט ומוחו דהר. הכסף ששולח כדי להחזיק את מנדל'ה, אחיו בן ה11 לא משיג את מטרתו. הילד משתובב ואינו נכנע לתכתיבי המבוגרים. הוא כאן בפראג. אחיו בהמבורג מתגורר אצל משפחה חשובה ומשמש אותם לשליחויות שונות. בשעות הבוקר הוא אמור ללמוד אצל הרב הדוקטור. אך בפועל... יהודה נאנח. התשישות והחולשה שחש עומדים למוטט אותו. באין ברירה קרס על הארגז הסמוך. מנסה לנשום עמוק ולהירגע מהסחרחורת האיומה. מוחו התערפל, הוא ניסה להחזיק את עצמו, רק לא להתעלף...
הקולות שנשמעו לפתע מבחוץ הרעידו אותו, הוא ניסה לקום על רגליו אך כשל, רגליו הרועדות לא נשמעו לו.
הקולות מבחוץ התגברו. זה אנטון ו.. מי עוד? הקול מוכר לו. ראש הקהל? מה הוא עושה פה? נדמה שגם שמו מוזכר שם.
"הנה הוא" ראש הקהל ניצב בפתח המטבח העמוס, לצידו חיים, חברו החדש ומאחוריהם, רוטן וזועף -אנטון
ראש הקהל הביט בו במבט חם "יהודה?" תצטרף אלינו בבקשה. יש לי משהו חשוב לדבר איתך, וחוץ מזה... לא ראוי שנער כמוך יעבוד כאן.
יהודה לא נע, מוחו פוקד עליו להתרומם, אך גופו לא נשמע, "יהודה, בוא איתנו, ראש הקהל אמר לי שיהיה בסדר" חיים לחש לתוך אוזניו. עיניו נעצמו.
"הוא לא בסדר" שמע את הקולות מעליו. "תשמע, אנטון, אם קרה לו משהו..." קולו של ראש הקהל היה קשה "לא קרה לו כלום" אנטון רטן "אם הוא לא מרגיש טוב הוא היה צריך להגיד לי"
ידיים חזקות אחזו בו, הוא נתמך וניסה לייצב את רגליו הרועדות.
"אתה לוהט" ראש הקהל אחז בו והוביל אותו אל מחוץ למאפיה. "יש לך חום גבוה, ובאנו ברגל. חיים, תשיג מרכבה בזריזות ,נמתין פה"

 

[איה סופר]

ואוו.
כתיבה מדהימה.
זרם לי ממש.
הרבה הצלחה.

 

[דודה]

כתיבה יפה וסוחפת.
הרקע ההיסטורי - מרתק.

הפיסוק מעט טעון שיפור.

 

[פולוש]

כתיבה יפה וסוחפת.
הרקע ההיסטורי - מרתק.

הפיסוק מעט טעון שיפור.

תודה רבה.
אתמקד בפיסוק בפרקים הבאים.
יש לך דוגמא? איפה הפיסוק לא מדויק?

 

[פולוש]

תודה רבה.
אתמקד בפיסוק בפרקים הבאים.
יש לך דוגמא? איפה הפיסוק לא מדויק?

וואו
עברתי עכשיו על הסיפור, ואכן ראיתי את הפיסוק הבעייתי. יש לי "קטע" עם פרטים קטנים. אעבוד על זה....
אגב, האם זה נכון שבעצם סופרים, לפני שהם מוציאים לאור ספר, יש הגהה שבודקת בדיוק את הדברים האלה? סתם לידע, זה נכון?

 

[פולוש]

פרק ב
יהודה פקח את עיניו.
הוא ניסה להרים את ראשו הכבד, אך הכריות הרבות הפזורות מתחת לראשו כמו מגנטו אותו אליהם בעצמה, עיניו המבולבלות נתקעו באהיל העדין שהתנפנף מעל המיטה.
הוא התאמץ להיזכר.
היה בעבודה, במאפייה. זה ברור לו. ומה קרה שם? הוא לא חש בטוב ועבד בהתאם, אנטון פגע בו עם האולר. את זה הוא עדיין זוכר בברור.
ואח"כ? נראה לו שראש הקהל הגיע, עם חיים. הבחור הנחמד שהכיר כאן, בפראג, והם תמכו בו והובילו אותו הנה? היכן הוא בעצם? מה היה? מסך שחור כיסה את מוחו.
יהודה ניסה שוב להתרומם אך חולשה אדירה הכריעה אותו והוא נזרק למיטה חסר אונים.
הוא סקר את סביבתו, חדר גדול, מיטה רחבה ,מפוארת, עטופה באהיל תחרה. שולחן וכיסא בסמוך למיטה, על השולחן קנקן מים וכוסות זכוכית נוצצות. דלת החדר הייתה פתוחה ומנורת שמן תולה מעליה מאירה את החדר באור קלוש.
דמות הופיעה בפתאומיות בפתח, יהודה התנשם בבהלה.
"יהודה"? ראש הקהל, בחלוק ביתי ומבט דאוג ועייף בעיניו. "אני שמח לראות אותך עירני, ב"ה." הקלה ברורה נראתה בפניו.
"אני מצטער... שהטרחתי..." יהודה ניסה שוב להרים את ראשו הכבד. ראש הקהל התיישב על הכיסא הסמוך נוגע במצחו ואגב משכיב אותו שוב בעדינות..
"אל תנסה לקום כרגע, נראה אמנם שהחום ירד, אך אתה עדיין חלש, נערי, יומיים שכבת כאן, קודח...." עיניו הרציניות של ראש הקהל סקרו את יהודה בדאגה . יהודה לא מצא הגדרה למבט המוזר בעינו של ראש הקהל החשוב והעסוק תמיד , שעכשיו נמצא לידו ומביט בו במין מבט כזה.. שוב החל יהודה לחוש את ראשו הכואב כ"כ. ומחשבתו שתמיד חדה וצלולה הייתה מעורפלת. הוא התקשה להתרכז.
מבטו של ראש הקהל מצפה ממנו לתגובה כלשהי, בכוח דחק את מחשבותיו.
"יומיים אני כאן?" גמגמם בצרידות " לא זוכר כלום, למה הגעתי הנה בעצם?"
"אתה צריך להתאושש יהודה" מאיר דיבר ברוך "נדבר על הכול. עכשיו תנסה לשתות קצת" אמר בעודו מוזג מים מהקנקן שעל השולחן.
יהודה נבוך "זזה בסדר... אני ..אולי אטול ידיים קודם "
"בוודאי" ראש הקהל הרים קערה ונטלה שעמדה על הריצפה בסמוך למיטה הגבוהה "הכינו את זה כאן מראש" חייך, "חיכיתי להתאוששותך..."
מאיר חש במצוקתו של הנער "אל תחוש שלא בנח, ביומיים ששכבת פה השקיתי אותך על פי הוראותיו של הרופא, שיבא שוב בבוקר, בכל מחצית השעה טפטפתי מים אל פיך. כבר צברתי ניסיון בכך" קרץ בעינו.
הוא קרב את הכוס לפיו של הנער, מביט בעיניו המבוישות "בוודאי יקשה לך לשתות מכוס " התנער פתאום. "אביא קשית" ובצעדים זריזים יצא מהחדר.
יהודה עצם את עיניו בחוסר אונים. מה רוצה ממנו ראש הקהל? למה הביא אותו אליו? תחושה איומה של אי נוחות מציפה אותו. הוא שונא להיות זקוק לחסדי זרים. תמיד אמא לימדה אותו, גם בזמנים הכי קשים, להיות עצמאי, להסתדר לבד ומה הוא עושה כאן עכשיו? יכול להיות שהוא בוכה? הוא? יהודה החזק? שתמיד ידע מה עושים ומצא פתרון לכל בעיה שנקלעו אליה?
"הכל בסדר יהודה" אצבע חמימה נגעה לפתע בשביל הרטוב על לחיו. "אתה מחלים ממחלת חום לא פשוטה, והכל חלש ורגיש יותר" ראש הקהל הגיש את הקשית לפיו. "תברך"
"אני מבין את המבוכה שלך, אבל אתה חייב להתחזק, תיתן לי בבקשה לעזור לך, אם לא אז, לפני חודש כאשר הגעת לראשונה לפראג עם המכתב..." ראש הקהל הבטוח בעצמו בדרך כלל חש נבוך ואשם.
"תודה" יהודה לחש בחולשה "המים... הייתי צמא... ועל הכל. א...אני לא רגיל להיות חולה. זה אף פעם לא קרה לי..." עיניו נעצמו.
"המכתב? שאל פתאום בעיניים עצומות "קראתם אותו? הרב מהמבורג אמר לי להביא אותו אליכם ישירות ולחכות לתשובה..." יהודה התנשם בכבדות "אבל הגעתי בדיוק באמצע כל העניין עם העלילה על הקהילה, והייתם עסוקים" קולו נקטע.
"נכון " קולו של ראש הקהל היה צרוד "זו הייתה תקופה קשה ומתוחה ולא התפניתי להתייחס למכתב עלום מהמבורג. אני מאד מצטער על כך יהודה, זה לא צריך לקרות. כל יהודי שמגיע לבקש עזרה ראוי ליחס ולהקשבה לפחות.
"תדע לך יהודה, שבעקבות המקרה הזה, שכמעט פספסתי את בקשת העזרה שלך, החלטנו בקהילה על שינוי ההתנהלות עם קבלת הקהל. מינינו אנשים נוספים לקבלת הקהל והגשת העזרה הנחוצה לכל אחד." מאיר הביט בנער, עיניו היו עצומות ונשימותיו עמוקות "וכן, על עצמי קבלתי קבלות אישיות בעניין" אמר בלחש "זה לא פשוט. וזמני הקצר גם כך התקצר יותר. אך אשתדל בל"נ לתת יחס, ולו הקל ביותר, לכל מי שפונה אלי. ואעשה כל השתדלות שיהודי המבקש עזרה אכן יקבל אותה, שיניתי את כל מנהגי בגינך."
יהודה פקח את עיניו בתהייה לרגע קל, אך הן נעצמו שוב.
מאיר קם ממקומו בדממה מביט בחיבה בנער הישן, "תישן ילד, תצבור כוחות, עוד לא דברנו על הכל, ההפתעות עדיין לפנינו" דמעות הציפו את עיניו של האיש הקשוח. בימים האחרונים זה קרה לא מעט. האם הילד הישן כעת בביתו הביא אתו גם שק דמעות חדש לעיניו היבשות תדיר?

 

[הלוויתן הכחול]

אפשר למהר עם הפרק הבא? אני במתח! כתיבה מרתקת ומעניינת ביותר.

 

[פולוש]

אוף.
עשיתי קצת גוגל, מבתבר שהקהילה בפראג בכלל לא הייתה אורתודוקסית בתקופת הסיפור. הרמה הרוחנית הייתה ממש חלשה, התבולללות, השכלה וכד'.
אני עכשיו צריכה- או לשנות את השנים או לשנות את מקום הסיפור.... נראה לי שאחפש קהילה יהודית חזקה במקום אחר....
אעשה קצת עבודת מחקר ואז אעלה עוד פרקים. ייקח זמן....

 

[איה סופר]

אוף.
עשיתי קצת גוגל, מבתבר שהקהילה בפראג בכלל לא הייתה אורתודוקסית בתקופת הסיפור. הרמה הרוחנית הייתה ממש חלשה, התבולללות, השכלה וכד'.
אני עכשיו צריכה- או לשנות את השנים או לשנות את מקום הסיפור.... נראה לי שאחפש קהילה יהודית חזקה במקום אחר....
אעשה קצת עבודת מחקר ואז אעלה עוד פרקים. ייקח זמן....

ניתן להתייעץ עם גמיני וכדו'.

 

[פולוש]

ניתן להתייעץ עם גמיני וכדו'.

נטפרי לא מרשה וכו'

 

[עוד ישמע]

נטפרי לא מרשה וכו'

הכל ענין של איך שואלים
‫Gemini אמר
בבקשה, הנה הרשימה של המטרופולינים הגדולים ("ערי ואם בישראל") שהיוו ב-1880 את עמוד השדרה של העולם היהודי האורתודוקסי, מעבר לעיירות הקטנות:
1. ורשה (Warsaw) – "בירת יהדות פולין"
ב-1880 ורשה היא העיר היהודית הגדולה באירופה. כשליש מתושבי העיר היו יהודים.

• האופי: ערבוב מרתק. מצד אחד, אליטה מתבוללת, ומצד שני – המוני חסידים (בעיקר חסידי גור, שהאדמו"ר שלהם ישב בעיירה סמוכה אבל השפעתו בוורשה הייתה אדירה).
• הכוח האורתודוקסי: בוורשה ישבו גדולי המו"צים (מורי הוראה), היו בה מאות "שטיבלעך", והיא הייתה המרכז הכלכלי שממנו הוחזקו החצרות והישיבות בפולין כולה.

2. וילנה (Vilna) – "ירושלים דליטא"
העיר החשובה ביותר בצפון-מזרח אירופה מבחינה תורנית.

• האופי: מבצר ה"מתנגדים". ב-1880, למרות שההשכלה כבר הייתה בה, וילנה עדיין הייתה המקום שבו נמדד "כבוד התורה".
• מוסד מפתח: דפוס האלמנה והאחים ראם – בית הדפוס העברי המפורסם בעולם, שהדפיס ב-1880 את ש"ס וילנה המפורסם (המהדורה הקלאסית שעליה לומדים עד היום). מי ששלט בווילנה, שלט בארון הספרים היהודי.

3. בודפשט (Budapest) – המבצר המפוצל
ב-1880 הונגריה היא מעצמה עולה. בודפשט היא עיר אירופאית לכל דבר, אבל בתוכה התבצרה קהילה אורתודוקסית חזקה מאוד ("קהילת היראים").

• האופי: מלחמה עיקשת. לאחר "הקרע ביהדות הונגריה" (1869), האורתודוקסים בבודפשט הקימו מערכת נפרדת לחלוטין (בתי ספר, שחיטה, בתי כנסת) כדי לא להתערבב עם הניאולוגים (הרפורמים).
• הדמות: הקהילה הונהגה ביד רמה על ידי רבנים שהמשיכו את קו ה"חתם סופר", והיא הייתה עשירה ומאורגנת להפליא.

4. לבוב (Lemberg) – בירת גליציה
עיר ענקית שהייתה צומת דרכים בין תרבות אוסטרית (גרמנית) לבין יהדות פולין השורשית.

• האופי: לבוב הייתה שדה קרב. מצד אחד משכילים, ומצד שני, ב-1880 פעל שם ארגון "מחזיקי הדת" – הניסיון הפוליטי הראשון של החרדים (בגיבוי האדמו"ר מבעלזא) להתאגד כמפלגה כדי להילחם על אופייה של הקהילה.
• רב העיר: באותן שנים כיהן בה רבי יוסף שאול נתנזון (בעל ה"שואל ומשיב"), שהיה פוסק הדור וניהל ביד רמה את החיים ההלכתיים בעיר הגדולה.

5. פרנקפורט (Frankfurt am Main) – המודל הגרמני
כפי שציינתי קודם, זוהי העיר של רש"ר הירש (שנפטר ב-1888).

• החשיבות: ב-1880 פרנקפורט היא ההוכחה שאפשר להיות חרדי בעיר מערבית מודרנית. הקהילה הפורשת ("קהל עדת ישורון") הייתה מודל לחיקוי בכל מערב אירופה. היו להם בתי ספר תיכוניים משלהם, בית חולים, ומערכת כשרות קפדנית, הכל בסטנדרט גרמני גבוה ("תורה עם דרך ארץ").

6. קרקוב (Cracow) – עיר של היסטוריה
בניגוד לערים החדשות והתעשייתיות (כמו לודז'), קרקוב שמרה על ארומה של קדושה עתיקה.

• האופי: ב-1880 קרקוב עדיין חיה בצל דמויות הענק שלה מהעבר (הרמ"א, הב"ח). הקהילה היהודית ברובע קז'ימייז' הייתה צפופה, ענייה ברובה, אבל מאוד שורשית ומסורתית. היא הייתה מרכז חשוב לחסידויות גליציה, אם כי הרבנות הרשמית הייתה לעיתים "מודרנית" יותר.
  
  
  כמו כל פעם בעת שימוש ב-AI יש לקחת בעירבון מוגבל

 

[פולוש]

הכל ענין של איך שואלים
‫Gemini אמר
בבקשה, הנה הרשימה של המטרופולינים הגדולים ("ערי ואם בישראל") שהיוו ב-1880 את עמוד השדרה של העולם היהודי האורתודוקסי, מעבר לעיירות הקטנות:
1. ורשה (Warsaw) – "בירת יהדות פולין"
ב-1880 ורשה היא העיר היהודית הגדולה באירופה. כשליש מתושבי העיר היו יהודים.

• האופי: ערבוב מרתק. מצד אחד, אליטה מתבוללת, ומצד שני – המוני חסידים (בעיקר חסידי גור, שהאדמו"ר שלהם ישב בעיירה סמוכה אבל השפעתו בוורשה הייתה אדירה).
• הכוח האורתודוקסי: בוורשה ישבו גדולי המו"צים (מורי הוראה), היו בה מאות "שטיבלעך", והיא הייתה המרכז הכלכלי שממנו הוחזקו החצרות והישיבות בפולין כולה.

2. וילנה (Vilna) – "ירושלים דליטא"
העיר החשובה ביותר בצפון-מזרח אירופה מבחינה תורנית.

• האופי: מבצר ה"מתנגדים". ב-1880, למרות שההשכלה כבר הייתה בה, וילנה עדיין הייתה המקום שבו נמדד "כבוד התורה".
• מוסד מפתח: דפוס האלמנה והאחים ראם – בית הדפוס העברי המפורסם בעולם, שהדפיס ב-1880 את ש"ס וילנה המפורסם (המהדורה הקלאסית שעליה לומדים עד היום). מי ששלט בווילנה, שלט בארון הספרים היהודי.

3. בודפשט (Budapest) – המבצר המפוצל
ב-1880 הונגריה היא מעצמה עולה. בודפשט היא עיר אירופאית לכל דבר, אבל בתוכה התבצרה קהילה אורתודוקסית חזקה מאוד ("קהילת היראים").

• האופי: מלחמה עיקשת. לאחר "הקרע ביהדות הונגריה" (1869), האורתודוקסים בבודפשט הקימו מערכת נפרדת לחלוטין (בתי ספר, שחיטה, בתי כנסת) כדי לא להתערבב עם הניאולוגים (הרפורמים).
• הדמות: הקהילה הונהגה ביד רמה על ידי רבנים שהמשיכו את קו ה"חתם סופר", והיא הייתה עשירה ומאורגנת להפליא.

4. לבוב (Lemberg) – בירת גליציה
עיר ענקית שהייתה צומת דרכים בין תרבות אוסטרית (גרמנית) לבין יהדות פולין השורשית.

• האופי: לבוב הייתה שדה קרב. מצד אחד משכילים, ומצד שני, ב-1880 פעל שם ארגון "מחזיקי הדת" – הניסיון הפוליטי הראשון של החרדים (בגיבוי האדמו"ר מבעלזא) להתאגד כמפלגה כדי להילחם על אופייה של הקהילה.
• רב העיר: באותן שנים כיהן בה רבי יוסף שאול נתנזון (בעל ה"שואל ומשיב"), שהיה פוסק הדור וניהל ביד רמה את החיים ההלכתיים בעיר הגדולה.

5. פרנקפורט (Frankfurt am Main) – המודל הגרמני
כפי שציינתי קודם, זוהי העיר של רש"ר הירש (שנפטר ב-1888).

• החשיבות: ב-1880 פרנקפורט היא ההוכחה שאפשר להיות חרדי בעיר מערבית מודרנית. הקהילה הפורשת ("קהל עדת ישורון") הייתה מודל לחיקוי בכל מערב אירופה. היו להם בתי ספר תיכוניים משלהם, בית חולים, ומערכת כשרות קפדנית, הכל בסטנדרט גרמני גבוה ("תורה עם דרך ארץ").

6. קרקוב (Cracow) – עיר של היסטוריה
בניגוד לערים החדשות והתעשייתיות (כמו לודז'), קרקוב שמרה על ארומה של קדושה עתיקה.

• האופי: ב-1880 קרקוב עדיין חיה בצל דמויות הענק שלה מהעבר (הרמ"א, הב"ח). הקהילה היהודית ברובע קז'ימייז' הייתה צפופה, ענייה ברובה, אבל מאוד שורשית ומסורתית. היא הייתה מרכז חשוב לחסידויות גליציה, אם כי הרבנות הרשמית הייתה לעיתים "מודרנית" יותר.
  
  
  כמו כל פעם בעת שימוש ב-AI יש לקחת בעירבון מוגבל

תודה רבה
אני חסרת נסיון בעניין.
איך נטפרי "מרשה" לשאול?

 

[איה סופר]

תודה רבה
אני חסרת נסיון בעניין.
איך נטפרי "מרשה" לשאול?

אני מתלבט אם לשתף כאן דוגמה של שיחה שלי אתו. קצת חושש...

 

[פולוש]

אני מתלבט אם לשתף כאן דוגמה של שיחה שלי אתו. קצת חושש...

אז עדיף שלא.
אלמד עפ"י ניסוי וטעיה.

 

[איה סופר]

אז עדיף שלא.
אלמד עפ"י ניסוי וטעיה.

בקצרה. הימנע ממילים בעייתיות. התחל שיחה בעדינות מרבית.

 

[פולוש]

הנה הפרק השלישי. הבהרה- תיקון טעות- סיפורנו נפתח בשנת 1750. ולא 1880 כמו שנכתב בתחילה.
פרק ג.

אבא... הגעגוע חנק את גרונו

הרבה זמן לא חש בגעגועיו העזים לאביו הטוב

למה זה מציף אותו עכשיו? אולי ראש הקהל צודק? הוא חלש ורגיש עכשיו. הוא צריך לישון, להתחזק ולהמשיך הלאה.

השינה כלל לא הייתה מרגיעה, להפך, טרופה ומטולטלת. מלאה בהבזקים מילדותו המוקדמת.

"אבא מה קרה? " יהודהל'ה בן ה10 הביט בהוריו בעיניים קרועות. אביו חיוור ונסער, אמא אוחזת בתינוקת רועדת.

"יהודהל'ה" אבא ליטף את הילד המבועת, אבא הטוב, לא משנה מה עבר עליו תמיד היה רגיש להרגשותיו. "בוא תזדרז. אנחנו יוצאים, תלביש את המעיל ותחזיק את זה" אבא תקע בידיו שק בינוני.
אמא חבקה את התינוקת בידה האחת ובידה השנייה החזיקה תיק נסיעות גדול. אבא הרים את מנדל'ה בן ה4 ובידו השניה גרר מזוודה ענקית.
הם העלו הכל למרכבה ואבא פתח בדהירה ברחובות פוזנאן. עיר מגוריהם אז.
"איפא שמרל" תהה מנדל'ה בקול על היעדרותו של העוזר והנהג האישי של אבא "ש ש ש מנדל'ה , עכשיו אנחנו נוסעים רק עם אבא. תחזיקו חזק ילדים" אמא ניסתה לחייך "אנחנו ממהרים מאד.

לא עזרה להם המהירות. היכנשהו באמצע הדרך חץ פגע בסוס ואבא נזרק ממושב הרכב. יהודהל'ה בהה במתרחש בעיניים ענקיות. מנדל'ה צרח ואמא המבוהלת ניסתה לגשת לאבא. מנקודה זו יהודה כבר לא זוכר דבר.

אמא השלימה לו מסיפוריה הבודדים בעניין-

האנשים הגיעו לקחו את גופו הדומם של אבא ושילחו אותה לדרכה. תוך אזהרה ברורה שלא להתקרב שוב לפוזנאן ואף לא לפראג, עיר הולדתו של אבא. "בכלל" הנס, עובד הבנק שהיה בשותפות עם סבא ואח"כ עם אבא, היה תקיף. "אני ממליץ לכם לשנות שם משפחה. ולטשטש את הזהות שלכם לחלוטין, אני לא יודע אם הפורעים הללו הגיעו אל סיפוקם בהריגת ראש המשפחה" אמא סיפרה שהוא נתן לה סכום כסף וכרטיסי נסיעה להמבורג.

"אבל מי היו הפורעים? מה הייתה מטרתם?" יהודה היה שואל ומקשה. ואמא פכרה ידיה ולא הסבירה יותר.

יהודה נע על מיטתו בחוסר מנוחה, למה הוא נזכר עכשיו בכל זה.

הם הגיעו להמבורג. כמו פליטים בודדים. מחיי עשירות לעניות מנוולת.

הקהילה בהמבורג קבלה אותם במעשיות אופיינית, ועזרה לאמא למצא דירה קטנטנה לשכירות, הדירונת הייתה חלק מבית גדול. פראו ברטה, האלמנה המבוגרת, בעלת הבית הייתה אישה מסודרת וקפדנית. ברשותה היה המון זמן פנוי ורשימה ברורה של כללי התנהגות בבית. מנדל'ה השובב, כמובן, לא עמד בדרישותיה. והיא הייתה גוערת בו ללא הרף. ולאמא הייתה מעירה על כשלון חינוך בנה.

"יהודה ילד נהדר" נהגה לומר. "וגם התינוקת- מלאכית שכמותה," צבטה בלחיה של רוזי, "אבל מנדל? כמו שד קטן, נורא ואיום, אווה, נורא ואיום. בזמני ילד כזה היה נשלח למוסד. לחינוך מחדש" הזעיפה גבותיה מול מנדלה העליז שכלל לא חת ממנה. ורק בגלל אזהרותיה הנמרצות של אמו התגבר על עצמו לא לחרוץ את לשונו. יהודה פחד לחשוב מה הייתה התגובה לכך.

אמא ניסתה לדבר על ליבה שמדובר בילדון. "הוא עוד לא בן 5, פראו, וחסרה לו דמות אב, אני מאמינה שככל שהוא יגדל הוא יתמתן ויירגע"
ברטה המבוגרת הנהנה בספקנות "יגדל? נו נו..." היא נתנה מבט חד ביהודהל'ה, שניצב שם מתוח ושותק. "לא יפה להקשיב למבוגרים" נזפה בו, "לך, תשחק עם אחיך בחצר, עלי לשוחח עם אימך בפרטיות"
אווה בלעה אנחה "לך יהודהל'ה, ילד טוב. תן יד לרוזי ותסתובב איתה בזהירות בחצר. היא רק למדה ללכת" חייכה קלושות לגברת שהתרווחה על הכיסא באכסדרה. ברטה סימנה לאווה על הכיסא השני. אווה התיישבה, כולאת אנחה נוספת ועוקבת אחרי ילדיה הנעלמים בעיקול החצר, מקווה שמנדל'ה לא יחולל נזקים יתר על המידה.
"את עדיין צעירה אווה" פתחה ברטה בקולה הפטרוני "וכמו שאמרת, חסרה לילדים דמות אב" ברטה נעצה מבט באווה החיוורת. "את יודעת אווה, אני שדכנית. מכירה הרבה אנשים וזמן רב אני מוגיעה את מוחי וחושבת על משהו שיכול להתאים לך" בהנף יד השתיקה את האישה הצעירה שפתחה את פיה כדי להגיב. "תקשיבי לי עד הסוף יונגע פראו, יש לי כמה רעיונות טובים ממש." "פראו ברטה" אווה קטעה את דבריה בחוסר נימוס משווע "הרבנים כאן בהמבורג עדיין לא הצליחו להתיר את עגינותי. הם פנו לרבני ברלין. גם משם מנסים. עדיין לא ברור כלום"
אווה קמה ממקומה "אגש לילדים" "תודה שחשבת עליי פראו ברטה" הוסיפה במאמץ. ועזבה באחת את ברטה ההלומה במקומה נאנחת ונאנקת "אחחח מה עובר על אנשים..."

המבורג 1743

אנחנו עוברים דירה ילדים. אווה ניסתה לחייך

לאן? יהודה, רציני ואחראי.

מנדל'ה משתולל ומקפץ

רוזי תינוקת מלאכית נמה בשלווה.

"אני אשמש כאומנת לאחת המשפחות היהודיות כאן בהמבורג, ונגור בביתם." אמרה האם בעליזות מזויפת.

מנדלה חדל מקפיצותיו "לא רוצה בלי אבא!! לא רוצה!" זעקותיו ובכיותיו הפתיעו את אווה. עד עכשיו היה נראה שדבר לא נגע לילדון, היא שוחחה בעניין רק עם יהודהל'ה בכורה הרציני.

כעת חבקה אווה את הילד המילל. גם אני רוצה את אבא לחשה בכאב עצום. בשפתיים חשוקות ובכוחות שלא ידעה שקיימים בה ארזה את חפציהם המועטים.

בואו ילדים, תכף תגיע מרכבת המשפחה שתוביל אותנו אל הבית הגדול שלהם" זכרון ביתם הנאה בפוזנן עומד כל העת בזיכרונה, ליבה מתכווץ בכאב ובגעגוע. צוות עובדי הבית הוותיקים, עוד מימי נעוריה, מה הם חושבים עליהם? הם ודאי לא מדמיינים מה עלה בגורלם, שכך באכזריות הופרדו מחיים, בעלה הבנקאי העשיר, ושולחו לגרמניה תוך אזהרה חמורה שלא לחזור לפוזנן ולא ליצור קשר.

"אמא" יהודהל'ה, בכורה הרציני העיר אותה מהרהוריה "את תהיי אומנת לילדים זרים ותשהי בביתם ביחד איתנו?" פליאה נראתה על פניו. "מרים, האומנת שלנו," קולו נקטע "היא הייתה רק נערה, נכון? " אווה חייכה בעייפות "נכון יהודהל'ה, אך המחסור באומנות גרם למשפחת גולדשטיין לקחת אותי יחד עם שלושת המתנות שלי" ליטפה את ראשו בידה האחת. בידה השנייה אחזה היטב במנדל'ה השובב. יהודה חיבק את רוזי. "הנה פראו ברטה, אמא."

"עדיין אינני מבינה" ברטה לחשה מתעלמת מנוכחותם של הילדים. "סיפרת שבעלך בא מפראג, מה עם בני המשפחה שם?" אווה נשמה עמוק, מייחלת כבר לבא המרכבה. "הסברתי לך פראו, הוזהרנו שלא לדרוך שם, לא בפראג ולא בפוזנן, מילא פוזנן, אחרי הפוגרום, אין לנו מה לחפש שם, אך בפראג התגוררו חמי ואחיו של בעלי... הרב ניסה לשלוח לשם מברק, אך גם שם, הייתה עלילת דם קשה, ההשלכות לא פשוטות בינתיים הרב לא הצליח לתפוס קשר עם אף אחד ממשפחתנו, ומכיון שהוזהרנו להישאר אלמוניים הברורים נעשים בחשאיות ובאטיות"
"אינני מבינה למה אינכם יכולים להגיע לפראג או לפוזנאן אווה, ואני אומרת את זה לטובתך" כאב אמיתי נראה בפניה של הגברת העשירה "את צעירה, החיים עוד לפנייך, תפגשי את קרובי משפחתך, תקבלי סיוע ותמיכה מבני משפחה אוהבים, בגלל אזהרה של איזה גוי את תפסידי הכל?"
אווה, אוחזת בחזקה במנדל'ה המקפץ . "הסברתי לך כבר פראו. אינני יכולה לקחת סיכון. ראיתי את האכזריות שלהם מול העיניים. יש לי שלושה ילדים. הרב המליץ לי לשמור על חשאיות ולברר בעדינו. ואני עושה כמצוותו."

"הורביץ?" נשמעה הקריאה ממרומי המרכבה הגדולה שנכנסה לתחומי הבית. "כן אנחנו" אווה הנהנה.
בזריזורת הועלתה מזוודתם הקטנה. ?זה הכל?" תמה זלמן הרכב. "כן, תודה" אווה חשקה את שפתיה. "זה לא סתם" מלמלה לעצמה "ד' לא זורק אותנו בעולמו ללא מטרה. אין רע. בודאי ישנה מטרה לכל הסבל הזה" היא נופפה לברטה הדואגת "תודה לך פראו," ברטה הנהנה קצובות ונופפה באצבעותיה.

אווה חבקה את הילדים וכך, מצונפים וחוששים עצרה המרכבה ההדורה סמוך לטירת גולדשטיין.

"חדריכם בקומה השלישית, סמוך למערכת החדרים של ילדי גולדשטיין" את פניהם קבלה סוכנת בית גבוהת קומה ונמרצת " שמי מטילדה, הנה זלמן יעלה את חפציכם" מבטה תהה על מיעוט החפצים אך לא אמרה דבר.

"תתארגנו, בעוד כשעה תרדו את הטרקלין הגדול לפגוש את בעלי הבית"

אווה הופתעה מהחדרים שקיבלו את פניהם. חדרי שינה נעימים ומרחיבים נגלו לעיניה. היה זה מן חדר מבוא קטן ומשם התפצלו 2 חדרים נוספים. החדר השמאלי היה מאוכלס בשלוש מיטות, ארון גדול, שולחן רחב, כסאות, ואף צעצועים התואמים את גיל הילדים. באח המוגנת בגדר בטיחות בערה אש נעימה. החדר הימני אף הוא נעים ונח מיועד היה עבורה. ממנו יצאה דלת נוספת למערכת חדרי נסיכי גולדשטיין.

אווה נשמה עמוק. צנחה על המיטה הראשונה. מביטה בילדיה שהתפזרו בהתלהבות בפינות החדר. שוב חשה את בטנה מתכווצת. הילדים שלה. גדלו כנסיכים בעצמם עד לפני מספר חודשים.

"אמא" יהודה הסקרן פתח לרווחה את דלתות הארון הגדול "יש כאן הרבה בגדים" בעיניים מכווצות סקרה אווה את הבגדים שתאמו להפליא את מידות ילדיה.

יהיה להם טוב כאן, הרהרה. הנה, הם בגלות בבריחה קשה וכואבת אך ד' לא נוטש אותם, הוא דואג לה לתנאים טובים. כבר הספיקה להתקל בפנים האכזריות של הנדודים ברחוב. נשמה עמוק מצווה על עצמה להתעשת ולהתארגן לקראת המפגש עם בעלי הבית.

 

[איה סופר]

פרק מדהים.
כתיבה מושלמת. ממש.
נראה לי שניתן היה לחלק ל2 פרקים.

 

[פולוש]

פרק מדהים.
כתיבה מושלמת. ממש.
נראה לי שניתן היה לחלק ל2 פרקים.

אכן התלבטתי בעניין.
תודה על המשוב.

 

[הלוויתן הכחול]

וואו! דחוף המשך, כתיבה מרתקת!