פרק המשך ל
זה
לפני שעה קלה היא כמעט סגרה עליי.
התהלכתי במסדרון הארוך בבית בצעדים רכים על הבהונות. המינימליסטיות נחוצה כדי לצמצם נוכחות, ולבלום רעשי הליכה מסגירי הימצאות במרחב.
אך סף העצבים הגבוה חידד את כושר השמיעה שלה; היא שמעה צלילי בוהן אילמים כרעש משאית בנזין משנות השמונים.
היא כמו נשפכה בשצף מהחדר הוורוד. בתנועה זוויתית חדה היא צמצמה פערי מרחק מולי. הסמרטוט שבידה כבר הטה עצמו לכיווני לקראת גזר הדין – כמו מתמסר למסירה הצפויה.
מבע פניה שידר ללא אומר: "נגמרה לך הקייטנה, מותק".
אך לא אלמן ישראל. יבבת אזעקה נשמעה לפתע וחילצה את נפשי מיבבת הגבר המנקה.
טרקנו את דלת הממ"ד, ורעשי פיצוץ החלו להישמע מקרוב.
"תגן עליו בגופך!" היא פקדה עליי.
אני, כפקוד טוב, זינקתי על נתי שלנו בן הארבע.
"לא עליו, על הסמרטוט!" התרעמה, "עם מה אתה חושב שתנקה אם יקרה משהו?".
אדי האקונומיקה עשו את שלהם: חרכו אזורים תפקודיים נחוצים במוחה.
"אם יקרה משהו, הניקוי לפסח עובר לטיפול צוותי פיקוד העורף", באתי לשמש קול להיגיון הבריא, אך בלמתי ברגע האחרון. זה עשוי להיות מסוכן. מוח מאודה באקונומיקה לא מגיב טוב לסרקזם.
ואז נשמע בווום איום ונורא. הלך הבית. אין מקרר, אין תנור ואין כיסאות עץ לנקות.
יייישששש. את הנזק כבר נכסה בעזרת מס רכוש; בינתיים, בפסח הקרוב, ניפול על השוויגער.
השנה, סוף-סוף, אזכה לגשת לפסח כבן מלך ממש.
בדרכי החוצה מהדירה הרצוצה, הגשתי את הסמרטוט הלח לאיש פיקוד העורף. אולי ימצא בו תועלת.
"אווו, כמה טוב שבאתם!" צהלה השוויגער לקראתנו.
"בדיוק השנה לא היה לי כוח לנקות לפסח, חיכיתי לנס והוא הגיע". היא מיקדה מבט אליי, "את כבר בטח גם מותשת", העניקה פטור גורף לבתה, מתעלמת מניגוד העניינים המובנה.
"אתה באת לי כמו מלאך משמיים", שמעתי אותה במעורפל רגע לפני התמוטטות עצבים, "אני רק מקווה שהבאת איתך סמרטוט מהבית. גם את זה לא היה לי כוח לקנות".
הנושאים החמים
