הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #15,221
אשמח אם תוכלו ליצור לי תמונות לסיפור המצורף:
היה היה פעם ילד קטן ושובב בשם איתי, שאהב מאוד לאכול לחם, אבל תמיד שכח להגיד "תודה" לפני שאכל, הוא פשוט היה חוטף פרוסה ורץ לשחק.
יום אחד, אכל איתי פרוסה טעימה של לחם, ובדיוק כשהכניס אותה לפה, הוא שמע קול קטן: "היי, אל תאכל אותי!". איתי קפץ מהכיסא: "מי דיבר?".
"אני," אמר הקול, "אני הלחם שלך!"
איתי הסתכל על הפרוסה בידו בתדהמה, וראה שהיא ממש מדברת! "אבל... אבל... מה אתה רוח?", שאל איתי.
הלחם צחק צחוק מתוק: "אני לא רוח, אני לחם! תודה שאתה אוכל אותי, אבל שכחת משהו חשוב... שכחת לברך 'המוציא לחם מן הארץ'!"
"למה לברך?" שאל איתי.
"כי אני מגיע מהחיטה שגדלה בשדה, והשדה הזה הוא מתנה מה' יתברך!" הסביר הלחם. "ברכת המוציא היא כמו להגיד תודה ענקית על כל מה שצריך כדי לגדל אותי - השמש, המים, האדמה, ובעיקר, על ה' שברא הכל. כשאתה מברך, אתה מראה שאתה מבין מאיפה אני בא ונותן כבוד לבורא!"
איתי התבייש מעט, אבל גם התרגש. הוא הבין שכל ביס הוא לא סתם אוכל, אלא מתנה! הוא הוציא את הפרוסה בחזרה מהפה (בזהירות, כמובן) ואמר בקול רם: "מודה אני לפניך ה' אלוקינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ!".
פתאום, הלחם נראה לו אפילו יותר טעים, והוא הרגיש בלב שמחה גדולה. מאותו יום, איתי לא שכח אף פעם לברך, כי הוא ידע שכל לחם, כל פירור, הוא סיפור של תודה ענקית ומתנה מה'.
היה היה פעם ילד קטן ושובב בשם איתי, שאהב מאוד לאכול לחם, אבל תמיד שכח להגיד "תודה" לפני שאכל, הוא פשוט היה חוטף פרוסה ורץ לשחק.
יום אחד, אכל איתי פרוסה טעימה של לחם, ובדיוק כשהכניס אותה לפה, הוא שמע קול קטן: "היי, אל תאכל אותי!". איתי קפץ מהכיסא: "מי דיבר?".
"אני," אמר הקול, "אני הלחם שלך!"
איתי הסתכל על הפרוסה בידו בתדהמה, וראה שהיא ממש מדברת! "אבל... אבל... מה אתה רוח?", שאל איתי.
הלחם צחק צחוק מתוק: "אני לא רוח, אני לחם! תודה שאתה אוכל אותי, אבל שכחת משהו חשוב... שכחת לברך 'המוציא לחם מן הארץ'!"
"למה לברך?" שאל איתי.
"כי אני מגיע מהחיטה שגדלה בשדה, והשדה הזה הוא מתנה מה' יתברך!" הסביר הלחם. "ברכת המוציא היא כמו להגיד תודה ענקית על כל מה שצריך כדי לגדל אותי - השמש, המים, האדמה, ובעיקר, על ה' שברא הכל. כשאתה מברך, אתה מראה שאתה מבין מאיפה אני בא ונותן כבוד לבורא!"
איתי התבייש מעט, אבל גם התרגש. הוא הבין שכל ביס הוא לא סתם אוכל, אלא מתנה! הוא הוציא את הפרוסה בחזרה מהפה (בזהירות, כמובן) ואמר בקול רם: "מודה אני לפניך ה' אלוקינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ!".
פתאום, הלחם נראה לו אפילו יותר טעים, והוא הרגיש בלב שמחה גדולה. מאותו יום, איתי לא שכח אף פעם לברך, כי הוא ידע שכל לחם, כל פירור, הוא סיפור של תודה ענקית ומתנה מה'.
