סיפור בהמשכים סיפור מתח בהמשכים – לביקורת

[ג'יימס]

נו! תנו ביקורת! לא רק @אינדה, כולם! מה לא אהבתם בכתיבה ואיך אפשר לשפר, זה עוזר המון!

 

[איה סופר]

אני אגיד את מה שאני חושב.
הכתיבה של סצנות המתח היא מדהימהההה.
נסחפתי לגמרי היה פשוט כיף
אם אתה ממש מחפש במה להשתפר אז לענ"ד זה בקטעים האחרים למשל כשהכין בטעות קפה ולא תה וזה נשפך וכו'

 

[ג'יימס]

אם אתה ממש מחפש במה להשתפר אז לענ"ד זה בקטעים האחרים למשל כשהכין בטעות קפה ולא תה וזה נשפך וכו'

כלומר? מה אתה מרגיש שלא טוב שם?

 

[איה סופר]

צליל של הודעה נכנסת מכיוון המחשב הקפיצה אותו וכוס התה נהפכה ונשפכה. ניר לא שם לב לכך כאשר רץ במהירות למחשב והביט במסך שכבר היה פתוח על ההודעות הנכנסות. עיניו שוטטו במהירות. ליבו פעם בציפייה.

'מבצעים שאסור לכם לפספס! עכשיו ברשת -' ניר הסיט את עיניו מהמסך, אגרופיו נקפצו. הפרסומות האלו... הרהר בזעם. לאחר הציפייה האכזבה הייתה קשה שבעתיים וניר מצא את עצמו צועד שוב למטבח.

ידו הימנית הפעילה שוב את הקומקום וידו השמאלית גיששה אחר סחבה כדי לנקות את התה שנשפך. ידיו פעלו מהרגל ללא שום מחשבה, ברגעים אלו מוחו שהה במקומות אחרים לחלוטין.

כוס חדשה נשלפה, אחד וחצי קפה, שניים סוכר, מים חמים ולפתע עצר בבלבול רגע! הוא בכלל רצה תה! אך למרות זאת ניר המשיך להכין את הקפה והתיישב על הספה.

קשה לי להגדיר מה בדיוק מפריע לי.
שוב בגדול זה בסדר. רק מכיוון שאתה מאוד מבקש...
זה לכאורה לא הפעם הראשונה שהתאכזב (כמו שכתוב בתחילת הפרק). לא מובן למה כאן האכזבה קשה שבעתיים. היה לו כאן ציפייה מיוחדת? אולי תתאר איך שמשום מה הוא חש שהיום הוא בעז"ה יקבל סוף סוף תשובה מעידו
כל הקטע עם שפיכת התה וזה שבטעות הכין קפה כתוב ברור מדי לטעמי זה שקוף שאתה רוצה להמחיש לנו שהוא מאד אובססיבי לנושא. אני אוהב יותר מרומז.
הכל עניין של טעם.
בסה"כ הכתיבה מדהימה העלילה שמתחילה להירקם גם כן מדהימה. המשך כך.

 

[ג'יימס]

זה לכאורה לא הפעם הראשונה שהתאכזב (כמו שכתוב בתחילת הפרק). לא מובן למה כאן האכזבה קשה שבעתיים. היה לו כאן ציפייה מיוחדת? אולי תתאר איך שמשום מה הוא חש שהיום הוא בעז"ה יקבל סוף סוף תשובה מעידו

הכוונה לציפייה שלו מזה ששמע את צליל ההודעה הנכנסת.

כל הקטע עם שפיכת התה וזה שבטעות הכין קפה כתוב ברור מדי לטעמי זה שקוף שאתה רוצה להמחיש לנו שהוא מאד אובססיבי לנושא. אני אוהב יותר מרומז.

נקודה למחשבה. אני אחשוב ע זה יותר בפרקים הבאים.

בסה"כ הכתיבה מדהימה העלילה שמתחילה להירקם גם כן מדהימה. המשך כך.

תודה רבה.
ותודה רבה לביקורת שנתת כמובן

 

[ג'יימס]

פרק 10​

חפ"ק מלחמה, צוק איתן

האדם שהיה בדל כלל זקוף ובוטח כל חזותו משדרת סמכות, ישב כעת מכווץ על הכיסא ראשו נתמך על ידי ידיו שהונחו על השולחן. הוא ישב כך מכונס בעצמו ארשת הביטחון התמידית נעדרת מפניו. היה קשה לזהות בו את המפקד הקשוח וקר הרוח.

"גיורא", אדם נמוך קומה פנה אליו ברכות, כמעט בלחישה. "הכל בסדר?"

החפ"ק המשיך לרחוש, כולם היו עסוקים מדי ומעט אנשים בלבד שמו לב לדרמה שהתרחשה בפינת החדר.

"הורתי להפעיל נוהל חניבעל..." מלמל פיו של גיורא, נימת חוסר אמון בקולו כאילו לא מאמין שעשה את זה.

"זה היה הדבר הנכון לעשות!" אמר נמוך הקומה בבטחה. ידו הונחה ברכות על כתפו של גיורא. תומכת בו. "ובינתיים נראה שיצא מזה תוצאות דיי טובות".

אך גיורא לא שמע אותו, פיו המשיך למלמל ללא הרף "הפעלתי נוהל חניבעל, הפעלתי-נוהל-חניבעל-על-הבן-שלי!" קולו גבר לרגע, רועד בחלחלה.

האיש הנמוך קרב אליו עוד קצת. "הכל יהיה בסדר גיורא, עדיין לא ידוע מה מצב הכוח ולפי ההערכות יש להם סיכויים טובים."

"הוא כבר היה פצוע" גיורא הרים אליו בבת אחת את מבטו קולו מתייצב "פצוע קל, ואני בפה מלא, הורתי לסכן את חייב! אתה מבין את זה בכלל?| ידו של גיורא נשלחה קדימה וטלטלה את ידו של האיש הנמוך.

נמוך הקומה משך כיסא והתיישב לצידו. "אתה יודע שזה מה שהיה נכון לעשות" לחש לגיורא, מנסה לחזק את רוחו, "נפילתו בשבי הייתה מסכנת מאוד את ביטחון המדינה ואפי, הבן שלך, היה מוכן להקריב הכל למען ביטחוננו" הוא הגביר את קולו במעט ללחישה כמעט ארסית, רגיל בהחדרת מוטיבציה. "והיום הוכוחת שגם אתה מוכן! תעריך את עצמך גיורא, לא כולם היו מצליחים לעשות את זה".

אבל גיורא לא התעודד, פרצופו המשיך לעטות את ההבעה העגמומית שכל כך לא התאימה לו, והוא טמן שוב את ראשו בין ידיו.

נמוך הקומה נאנח וקם ממקומו, יש לו עוד הרבה עבודה לעשות, הוא הביט סביבו ושם לב שההמולה בחפ"ק גברה לשיא חדש, הכוח המחלץ חבר לכוח הקומנדו...

רעש, צרצורים, וקריאות בקשר, היו רק חלק קטן מבליל הרעשים שרחשו בחפ"ק. רוב המסכים הציגו תמונות של ערפל ועשן סמיך כפי שנראה מהמטוסים וכפי שנראה מצוות החילוף ששהה על הקרקע. בקשות אישור נשמעו ללא הרף בקשר ומייד לאחר מכן פיצוצים אדירים שהעכירו את התמונות שעל המסכים עוד יותר.

"שני הרוגים, שלשה פצועים קשה", הדיווח בקושי נשמע מבעד לשאר הרעשים אך הוא גרם לדממה לשרור בבת אחת בכל חלקי החפ"ק. המכשירים המשיכו לצפצף והקשר לצרצר אבל כל האנשים ששהו בחפ"ק נדמו לרגע בדממת אבל בלתי רשמית.

הדממה נשמרה שנייה בדיוק, אם לא פחות מכך, ואז ההמולה חזרה ביתר שאת. עם כל הצער על נפילת החיילים כולם ידעו, חייב לדאוג במהירות שיא לחילוץ של שאר הכוח.

הוראות נזרקו לכל עבר, חלקם נצעקים לתוך מכשירי קשר מקרקשים, והחפ"ק התחלק מחדש לקבוצות קבוצות, האחראים על המטוסים, האחראים על הכטבמי"ם וכמובן האחראים על כוח החילוץ.

נמוך הקומה זרק מבט לכיוון הכיסא שעליו גיורא ישב ונחרד לגלות שהוא ריק כנראה הוא כנראה הבין מהשקט הפתאומי שקרה משהו! אסור לו להתקרב לצוותים שפועלים כרגע! מבטו נדד בבהילות ברחבי החדר הגדול שהיה עמוס אנשים מסכים ומכשירים מוזרים ולחרדתו הרבה ראה אותו מתקרב בנחישות לנקודת הדיווחים שהגיעו מהכוח המחלץ.

רגליו זינקו במהירות לכיוונו בתקווה נואשת לעכב אותו, אך מאוחר מדי. כשהגיע מספיק קרוב הוא כבר שמע את הדי שאלתו הרועדת, "מה עם הבן שלי?", וכשלא נענה הוא שאל שוב, בצרחה נואשת. "מה עם הבן שלי!!!!", הדממה שהשתררה כבר גילתה לו הכל, אבל בלי ההכנה שהיה צריך לעשות לפני הבשורה. מבטו של גיורא נע הלוך ושוב בחוסר אונים על הפרצופים שהקיפו אותו, מנסה לקבל מסר מעודד.

הרעש שנשמע לאחר מכן חדר הגיע בקלות לאוזניו של נמוך הקומה למרות כל הרעשים מסביב, קול חבטה עמום.

גיורא קרס. מתעלף.

…​

חזרה להווה, שיחה מסווגת

סער: קרו אצלינו מספר תקלות דומות מאז שסיימנו את השלב הראשון, העניין בבדיקה.

קודקוד: כלומר שהתקלה כנראה לא הייתה מכוונת?

סער: כנראה, יש כרגע מספר כיוונים שנבדקים.

קודקוד: מעולה, קראתי בעיון את הלוגים ששלחת לי שבוע שעבר ונראה שהתקדמתם הרבה.

סער: בהחלט, שולח לך גם את הלוגים של השבוע.

קודקוד: תמשיך לעדכן על כל פרט הכי קטן שאתם מגלים על התקלות, ותשלח לי קובץ עם הפירוט של כל התקלות שקרו אצלכם.

סער: שולח...

 

[אורייה]

ואוווו של פרק פשוט וואוו כל ההתרחשות אני קוראת מהר בשביל לראות מה יקרה ואני מייחלת שיקרה לו משהו שימות נמאס לי מספרים מידי דמיונים עם יותר מדי הפי הנד וממש אהבתי ממש
עלה והצלח

 

[ג'יימס]

לאור מספר בקשות, כל מי שלא יכול או לא מעוניין להגיב או לתת ביקורת בקהילת כתיבה, אשמח שישלח לי למייל refael.tavory @ gmail.com (להסיר רווחים).

 

[ג'יימס]

פרק 11​

השמיים שנשקפו מבעד לחלון היו אפרוריים למראה, ניר שלח אליהם שוב ושוב את מבטו החושש, מקווה שלא ירד גשם בדיוק היום.

היום קבע להפגש עם אלון בפארק הירקון, פגישה שמן הסתם תהיה עמוסה בזיכרונות נוסטלגיים ובחילופי חוויות. והיות שמדובר באלון, מן הסתם שכל משפט שישלח יטמון בחובו בדיחה משועשעת. ממש לא התחשק לו שגשם יציק להם במהלך המפגש.

ניר הסיט את מבטו מהחלון, ועיניו נעו מעצמם לכיוון שעון הקיר המרובע שנתלה על הקיר הנגדי. מיתרים רבים נעו בתוכו לקראת המפגש הצפוי, מפיקים צלילים הפוכים זה מזה. מצד אחד כל פעם שחשב על אלון צפו בראשו הרגעים הנוראים בלולאה לא נגמרת, הרגע של ההפצצה ובמיוחד ברגע שאחרי, הרגע שנודעו לו תוצאות ההפצצה.

אבל מצד שני הם היו חברים טובים מאוד, והטעות של אלון הייתה הגיונית לחלוטין בהתחש/ב בלחץ שבו היו נמצאים. זאת לא אשמתו של אלון שהוא - ניר, לקח את זה קשה.

רגליו צעדו הלוך ושוב בחוסר רגיעה לאורך הסלון. המיתרים המשיכו לנוע ולהפיק צלילים וניר כמעט השתגע. הוא חיכה למפגש בקוצר רוח, אך גם ברתיעה מסוימת. מוחו כבר התערפל מלנסות לבחור צד, לא מבין מה קורה איתו, ורגשותיו התערבלו כאילו אדם רע לב במיוחד הכניס אותם לשייקר ענק שפעל במלא העוצמה.

מבטו שוב נע לכיוון השעון המרובע, וידיו הקמוצות התרפו מעט, סוף סוף הגיע הזמן. ידיו הידקו במהירות את מעיל הרוח מעל הסוודר העבה שלבש תוך כדי שיצא החוצה, נועל את הדלת מאחוריו. כשיצא, שם לב לשמחתו שהרוח לא קרה במיוחד כך שיוכלו להסתובב בחוץ.

הקסדה התהדקה במהירות לראשו ורגלו בעטה ברגלית האופנוע תוך כדי שהתניע אותו בתנועות נחפזות.

ניר ידע שהדהרה המהירה על האופנוע עתידה להימשך זמן רב יחסית. הידיעה הזאת, בצירוף מראה האספלט שברח במהירות מתחת לעיניו, גרמו למוחו לשקוע במחשבות ולידיו לעבור לטייס אוטומטי.

במהלך הנסיעה הספיק לחשוב הרבה על אלון, על החוויות המשותפות שלהם. זיכרונות שגרמו שוב ושוב לשפתיו להתכווץ בחיוכים נוסטלגיים.

מחשבותיו גלשו אחורה בזמן, לזמנים שבהם הוא עידו ואלון היו שלישיה בלתי נפרדת. אלון, הגבוה והדמגוג שתמיד התבדח על כל דבר, אפילו הרציני ביותר. ועידו שלימד אותו ציניות מושחזת מהי. יחד הם היו יושבים לילות שלמים מפטפטים וצוחקים עד אור הבוקר.

הוא השתדל ככל יכולתו להדחיק את הזיכרון האחרון מאלון שניסה לצוף בין שאר המחשבות, זיכרון שגרם לו לבחילה עזה כל פעם שעלה בתודעתו. למרות שידע בבירור שאלון לא אשם ושזו טעות הגיונית ומתקבלת, השכל, לא תמיד שולט על הלב...

האופנוע עצר באיטיות בחנין הפארק, בזהירות שהצמיגים שהחליף רק השבוע, לא ישחקו. הקסדה נטמנה מתחת למושב האופנוע, וידו עברה על שיערו, מסרקת אותו בתנועה לחוצה למחצה.

המראות שקידמו אותו בכניסתו לפארק הזכירו לו את ילדותו הרחוקה, המדשאות רחבות הידיים שהיו עכשיו ריקות למדי, היו אז מליאות בילדים מתרגשים, מתרוצצים, והמוני משפחות שפתחו שולחנות ארוכים.

רגליו רמסו את הדשא הלח כשהוא צעד באיטיות, נושם עמוקות אויר שהרגיש כמעט כמו אויר חופש וטבע. מרחוק כבר ראה את האגם שנבע מנהר הירקון, סירות קטנות חונות בשוליו.

ניר התקרב לאגם, שם קבע עם אלון, והעיף במט בשעונו. 12:15, מעולה הוא הקדים ברבע שעה.

האגם הלך וגדל מול עיניו, מספר ברבורים התגלו בו שטים הלוך ושובבמים הרגועים. חלקם התקוטטו סביב פיסת לחם שקטנה במהירות, מקוריהם מנקרים אותה לסירוגין.

הוא הקפיד שההליכה שלו תישאר איטית, מנסה להשליט רוגע במחשבותיו. רגליו נשאו אותו לעבר ספסל מזדמן, משם המשיך להשקיף על האגם העכור, ועל הילד שהתרוצץ סביבו הלוך ושוב עם פיסות לחף קטנות, גורם לברבורים להמשיך להתקוטט.

דמות מוכרת קרבה לאגם וגרמה לליבו להחסיר פעימה, שיערו הבהיר היה מסורק כרגיל לאחור והליכתו הייתה נינוחה, אך ניכר בה התרגשות כלשהי.

ג'יפ אפור מאוגף מכל הכיוונים נאלץ לעצור. דמויות שיורדות ממנו ונקשרות במהירות. ערפל סמיך של עשן שממלא הכל לאחר הפצצה כבידה. ניר ניער את ראשו, מסלק ממנו את התמונות שהופיעו כשראה את אלון. הוא קם בדילוג, משתדל שכל תנועותיו יהיו עליזות כדי להשפיע על מצב רוחו העכור מעט.

 

[ג'יימס]

בס"ד

פרק 12
​

"אלון" קרא ניר בקול רם, אך אלון שהיה רחוק מדי לא שמע.

חיוך מהורהר עלה על פניו, הוא שרק שריקה קצרה ואחריה עוד אחת ארוכה מעט יותר. מעניין אם הוא יזהה.

אלון נעצר לשמע השריקה והסתובב לכיוונו, חיוך משועשע פרוס על פניו החלקות.

"ניר! מה נשמע?" אלון התקרב לכיוונו בפסיעות רחבות, "לא שכחת את השריקה, מה?" ואז שלח טפיחה עוצמתית על גבו של ניר, צוחק למבע פניו הכאוב משועשע.

"אז מה? שמעתי עברת לאזרחי, טייס נוסעים נכון?" אלון התלווה מאחורי ניר שהוביל אותו לכיוון הספסל שעליו ישב לפני זה.

"האמת שקצת היה קשה לי למצוא עבודה בתור טייס" ניר התיישב על הספסל ואלון התיישב לצידו, "אתה יודע מחפשים יותר שיער בהיר, יותר עניים כחולות" ידו עברה על שיערו השחור, "לדוגמא עידו לא המשיך כטייס כי הוא נמוך מדי". ניר קרץ לאלון ושניהם צחקו, העקיצה הקבועה שלו ושל ועידו הייתה שאלון נראה יותר מדי טייס בשביל להיות טייס באמת.

"ומה איתך?" התעניין ניר, "מה אתה עושה בחיים?" תחושה עמומה הציקה לו והוא השתוקק כבר לשאול אותו מה קרה בטוראיף, איפה שקרתה התקלה, אבל ריסן את עצמו והתאזר בסבלנות.

"אני?" שאל אלון, "המשכתי בצבא כמובן". חיוך עלה על פניו כשראה את מבטו המופתע של ניר, "כולנו חתמנו קבע ואתם אלה שפרשתם באמצע, אני המשכתי הלאה בתכנון המקורי" הצטדק אלון, החיוך עדיין מרוח על פניו.

ניר ועידו פרשו בשלב שהרגישו שכבר מיצו את חיל האויר, ניר היה בטוח משום מה שגם אלון פרש איתם, וכיון שלא נשארו בקשר הדוק לא ידע שנשאר, והידיעה הזאת תפסה אותו בהפתעה.

"באיזה טייסת אתה? עדיין עם ארז?" אחרי שגיורא פרש עידו ןאלון שובצו בטייסת של ארז, והוא שובץ בטייסת אחרת.

הפעם החיוך של אלון הפך לצחוק ממש, כאילו יודע שהתשובה תיהיה מפתיעה יותר מקודמתה, "אני כבר לא בטייסת ניר" אמר בשובבות כלשהי, "אני ראש טייסת".

גבותיו של ניר קפצו בהפתעה והערכה, "איך זה קרה?"

אלון הרים רגל אחת והניח אותה על הרגל השנייה, "מאז שעזבתם השתנו המון דברים. גדעון, ראש הטטיסת שלך" ראשו של אלון החווה לכיוון ניר, "פרש לאזרחי אחרי כמה פשלות רציניות שקרו בטייסת, וארז נבחר להחליף אותו. ואז פתחו וועדה שתבחר את ראש הטייסת במקום ארז, ובחרו בי". נימת קולו הייתה יבשה, כאילו סיפר עתה סיפור משעמם במיוחד.

ניר ידע שזה לא פשוט כמו שאלון הציג את זה, ראש טייסת זהו תפקיד עם המון אחריות, כנראה שמאוד סמכו עליו. למרות הפשלה ההיא, בצוק איתן מחשבה צפויה ומרירה עלתה בראשו, גורמת לקרח דק לכסות מעט את ליבו.

"יפה מאוד" אמר ניר, משתדל לשוות לקולו הערכה כנה, אך בכל זאת נימה קטנה של קרירות נשבה מהמילים שיצאו מפיו, דבר שגרם לגבותיו של אלון להתכווץ מעט בתמיהה.

"אולי נקנה משהו קטן לפני שניגש לעניין. עניין שלשמו נאלצתי לקחת חופשה בפעם הראשונה מאז מונתי לראש צוות, ולבא לפגוש חבר חביב וותיק" אמר אלון וקרץ לניר.

הקרח הדק נמס שוב, ניר נגרר שוב בעקבות אלון לאוירה קלילה ועליזה, "עכשיו אנחנו תיקו" אמר, והרים את ידיו בכניעה, מתכוון לעקיצות שעפו בניהם.

כל זיכרון הכי קטן מהמבצע בצוק איתן, שניסה לעלות במוחו, סילק אותו ניר במהירות, לו נותן לזיכרונותיו להעכיר שוב את מצב רוחוהטוב כל כך.

הם התרוממו ופסעו לכיוון הקיוסק שעמד לצד האגם עוד מזמן ילדותו של ניר. ניר שם לב שהשמש שהסתתרה הבוקר מאחורי עננים אפרוריים התגלתה עכשיו במלא תפארתה, והקרירות התחלפה במזג אויר חמים ונעים.

"אייס קפה?" שאל כשהתקרבו לקיוסק.

אלון צחק שוב, "כמו בימים הטובים", אישר.

"שני אייס קפה" פנה ניר למוכר, "עם הרבה ריבת חלב" אמר בשובבות,. מרפק חד ננעץ במותנו, "אין לך תקנה" לחש אלון באוזנו.

הנושא הזה היה ויכוח ישן שכמו כל דבר ביניהם הפך לבדיחה. אלון תמיד טען שעדיף קצת ריבת חלב, כדי של הטעם של הקפה יהיה מודגש בנגיעות ריבת חלב, אבל לשיטתו של ניר מה הטעם לטעום את טעם הקפה אם אפשר לטעום את טעם הריבת חלב.

רוח קרירה נשבה על פניו, וניר הרגיש פרץ ישן של שובבות שעובר בעורקיו, הדקות הבודדות ששהה עם אלון הספיקו לו כדי לחזור קצת להיות הצעיר השובב של פעם ולא הטייס הרציני והנחוש של היום.

 

[ג'יימס]

פרק 13​

ניר ואלון התיישבו ליד שולחן שעמד מחוץ לקיוסק. אלון שאף שאיפה קצרה מהקשית השחורה שהונחה בכוסו והעווה את פני בגועל, מחווה את דעתו על כמויות ריבת החלב שהיו במשקה. אך מיד לאחר מכן המשיך לשתות בהנאה.

קשיתו של ניר שוטטה על דופנות הכוס, מנסה ללכוד כמה שיותר ריבת חלב בשאיפה אחת. הקשית התכוצה בבת אחת ונאטמה, גורמת לניר להשתנק ולהשתעל.

פיו של אלון עזב את הקשית בהבעת צחוק, וניגב את פיו בידו, מוחה שאריות חומות שעיטרו את שפתיו. "נו" פנה לניר בנימה סקרנית מעט, "מה רצית לדבר איתי כל כך בדחיפות?"

ניר עזב גם הוא את הקשית הסוררת משיר מבט לאלון, אך מיד הסיט אותו בחוסר נוחות. "בטח שמעת על התקלה המוזרה שפקדה מטוס נוסעים של אל-על לפני כשבוע וחצי" פתח, ידיו כיוונו שוב את הקשית בניסיון לשאוף ממנה שאיפה קצרה אך זו נאטמה שוב בחוסר רצון.

צחוק קצר, דומה לגיחוך עלה מכיוונו של אלון, "נראה לך שבתור מפקד טייסת יש לי זמן להתעדכן בחדשות? כשיש לי מעט זמן פנוי, אני מנצל אותו ל..." נימת קולו נהייתה לוחשנית והוא קירב את ראשו לניר, ממתיק סוד באוזניו, "...שינה!" פלט בשעשוע, אך ניר דימה לשמוע נימה קלה של מרירות.

"טוב" נאנח ניר, מנסה להסוות רעד קל שפקד את קולו כשעלתה בו המחשבה שיאלץ להסביר את מה שקרה בתקלה, תקלה שעלתה בחייו של אחד הנוסעים. מודע לרגשות העזים שימלאו אותו ברגע שיעשה זאת.

"זאת היתה טיסה רגילה, מישראל לדובאי. ובאמצע הטיסה כל החשמל במטוס פשוט כבה, כל דבר שפעל על חשמל הפסיק לעבוד". ניר עשה אתנחתא קצרה, ממלא את ריאותיו באויר נקי וקריר. הוא ניסה שום לקחת לגימה מהאייס קפה, רוצה להסיח קצת את דעתו, ומעט מקשה מתוק חלחל לפיו לפני שהקשית נאטמה שוב, הקור והמתיקות שהתפשטו בפיו עזרו לו במעט.

"כמובן שניסינו להפעיל את הגיבוי" המשיך, "אבל גם זה לא עבד".הרעד הקל שהצליח לייצב לפני כן, חזר עכשיו לקולו, כשנזכר בחרדה שאולי מערך הדלק והמנועים נפגעה. ולכן טורבינת הגיבוי, שפועלת על דלק לא עבדה. חש שוב את ההקלה שפשטה בו כשהמנועים הגיבו כמו שצריך.

ניר הגניב מבט לכיוון אלון, וניסה לזהות מתווי פניו אם שם לב לרעד שפקד את דבריו. אך תווי פניו היו ללא שינוי, ולא היה ניתן לזהות בהם דבר. "בחקירה התברר, " בחילה קלה עלתה בו כשנזכר בחקירה, ועצרה את דבריו. נשימה עמוקה נשאפה בין שפתיו בניסיון להרגיע אותה. "התברר שחלקים נרחבים מהקופסא השחורה נמחקו. בין השאר, כל הקטע שלפני התקלה נמחק כלא היה, גם הקלטה וגם ניטור מכשירים".

כל זמן שדיבר אלון הביט בו והאזין ברצינות, לא כל כך אופיינית. ברגע שסיים פיו של אלון מלמל בקול, "איך נחלצתם בסוף?"

"זה הדבר המוזר ביותר" אמר ניר, נזכר בתמיהות שעוררו אצלו הדברים. "אחרי כמייל של טיסה מאז התקלה כל החשמל חזר בבת אחת, בלי שום הסבר!"

כשסיים לדבר חש שפעל נכונה שלא סיפר על הנוסע המת, ועל פעולותיו לפני הטיסה בניהול צריכת החשמל, ממילא זה לא קשור לתקלה! קרא קול זועם בראשו, והנוסע מת מהתקף לב שאומנם נגרם בגלל התקלה אבל זה לא נוגע לאלון.

עיניו של אלון התרחבו בהפתעה קלה לשמע הדרך שבה חזר החשמל, אך מיד לאחר מכן חזרו והצטמצמו בשאלה, "ואיך כל זה קשור אלי?" הוא הזדקף והסביר את שאלתו, מרכך את הרושם הרע שהשאירה השאלה באויר, "כלומר זה סיפור ממש מסעיר ומדהים, אבל למה היית צריך אותי כל כך דחוף בשביל זה?"

ניר רכן קדימה, משעין את ידיו על השולחן. "האמת? אין לי מושג. דיברתי עם עידו על התקלה והוא אמר לי שגם לכם קרה משהו מוזר באזור. נו!" הגיב למראה פניו התמיהות, "כשהיתם ביחד בסיירת".

אצבעות ידיו של אלון שולבו זה בזה, מונחות על השולחן. "איפה קרתה התקלה", שאל, הסתייגות קטנה שוכנת בעיניו. "אני רק מקווה שזה לא מידע מסווג מדי".

ניר לא הגיב למילותיו האחרונות, כאילו לא שמע. "זה קרה מעט דרומית מהעיר טוריאף, בערב הסעודית". עיניו נתלו באלון בציפייה.

אלון כיווץ את מצחו לרע במאמץ, ואז עיניו התבהרו בזיכרון.

 

[ג'יימס]

מה קורה איתכם? איפה הביקורת ?!!!!!

 

[איה סופר]

בשורה האחרונה

לר[ג]ע במאמץ,

חוץ מזה, הכל תותים (או אולי ריבת חלב).
הרבה הצלחה הלאה

 

[ג'יימס]

בשורה האחרונה

חוץ מזה, הכל תותים (או אולי ריבת חלב).
הרבה הצלחה הלאה

תודה רבה.

יש כמה אנשים שנתנו ביקורת

שהדמויות קצת רדודות- בראש שלי לא מסתדר ששב"כניק מתווכח וחושב כמו ילד, כנל ואפילו יותר- טייס,

אשמח לשמוע מה אתם חושבים על זה, דוגמאות, ואם יש לכם עצות איך לתקן.

חנוכה שמח.

 

[ג'יימס]

מתנצל נראה כאילו זה מתחיל באמצע כמו שכבר הסברתי לעיל...
אצלי אני כותב את הפרקים ארוכים יותר ולנוחיותכם שקוראים דרך המסך אני מחלק כל פרק שאני כותב ל 2 בד"כ אני משתדל שזה כן יצא סוג של התחלה חדשה אבל הפעם לא יצא לי...

פרק 14​

"פעם אחת, יצאנו לסייר באזור הזה בשביל-" הוא עצר לרגע, בולם. "יצאנו לסיור באזור, והכל היה נראה פשוט ורגיל, אף אחד לא ידע מה טומן בחובו העתיד..." אלון הנמיך את קולו בפאתוס, כאילו מספר סיפור לילד לפני שינה.

ניר השתנק שוב, וצחק. "תגיד, אתה לא מסוגל להישאר רציני יותר מדקה שלימה?" אלון הזה חייב להרוס כל דבר רציני בליצנות קטנה. הרהר בשעשוע.

אלון צחקק גם הוא לרגע אבל אז המשיך, חוזר לקולו הרגיל. "היינו אני, עידו, ועוד טייס מהטייסת שלנו. עידו הוביל, ואני זוכר שלפתע המטוס של עידו סטה בחדות", שיעול קצר נפלט מגרונו, והוא לגם לגימה קצרה מכוסו שהייתה עדין מליאה למחצה, מה שאי אפשר להגיד על כוסו של ניר. "הוא מיד צעק לנו בקשר לסטות, היה בוהק אור חזק ומסנוור מלמטה. סטינו כולם במהירות אבל בכל אופן ראיתי מימין הבזר חזק של אור מסנוור.

בתיאום מושלם עם דבריו הבזק אור אדיר מילא את השמיים, רעם מתגלגל נשמע מיד אחריו קוטע את דבריו של אלון. ניר הרגיש לפתע טיפה לחה נוחתת על ידו.

"נראה לי שמתחיל לרדת גשם. כדאי שנכנס פנימה". אמר לאלון במעט בהילות.

הם נכנסו במהירות לקיוסק שניות בודדות לפני שהטיפות הפכו לגשם זועף, ניר שלח מבט לשמיים ושם לב שהיה מרוכז במה שדיברו השמיים שינו את צבעם מכחול בהיר, לאפור עכבר. עננים כבדם וגדולים כיסו את השמיים והטיחו טיפות גדולות בקרקע.

הם הצטנפו בקיוסק, ידיהם מונחות בבטחה בכיסים הרחבים. "מה זה היה?" שאל ניר, עדיין עמוק בסיפורו של אלון. צמא למידע.

לקח לאלון רגע של בלבול קטן לפני שהבין למה ניר התכוון. "מתברר שעידו חלף בקו ישר מעל האור ולא היה מוכן לסינוור שהגיע מכיוון האדמה וחסם לגמרי את שדה הראייה שלו, הוא נאלץ במשך כמה דקות לטוס בטיסת מכשירים".

מוזר מאוד, המחשבה הצפויה חלפה סוף סוף במוחו. מה יכול לגרום לאור כל כך חזק מכיוון האדמה עד כדי כך שיסנוור טייס לגמרי? ולמה שהדבר הזה יגרום לחשמל של מטוס נוסעים להיות מושבת לגמרי? האם זה פסיכופת גאון עם שנאה עזה למטוסים? התמיהות המשיכו להיערם במוחו של ניר.

"עידו פנה אז עם המידע לארז, מפקד הטייסת. הוא היה מאוד טרוד ממה שקרה, אתה יודע, עידו והחושים המחודדים שלו". ידו של אלון יצאה מכיס מכנסיו ומחתה מספר טיפות שהגיעו לשערו בריצה שלהם לקיוסק, "ארז אמר לו שיעביר את המידע הלאה, אבל כמו שאתה מכיר את עידו," עיניו נצצו בשעשוע קל, "הוא לא ויתר לו, בימים שבאו לאחר מכן עשה השתדלות רבה להציק לארז בנושא הזה ככל האפשר. כל יום היה מגיע ושואל אותו האם כבר ידוע ממה האור נבע".

אלון שלח לרגע מבט החוצה, והמשיך. משום מה כשראה אותות בזווית הזאת נזכר ניר ברגשות הטינה שמילאו אותו עד היום בבוקר. הוא סרק את ליבו בחיפוש אחר הרגשות האלה, ולשמחתו שם לב שנעלמו כמעט לגמרי. אומנם התמונות שעלו בו כשחיטט בפצע הפתוח כבר יותר מעשר שנים, עדיין העלו בו בחילה והבנה שעדיף לו לפעול לבד, אבל לגבי אלון, כלום! כאילו סוף סוף הפנים שטעותו הייתה הגיוניים ומתקבלת על הדעת, זה הרגיש נהדר. הקלה שהרבה זמן חיכה לה שטפה אותו מכף רגל ועד ראש גורמת לפצע להגליד מעט.

צורך עז וילדותי לחבק את אלון עלה בו, אך עצר את עצמו. מתנער מהרהוריו.

"...באותו ערב הוא היה עצבני במיוחד".

ניר הביט באלון בבלבול, "סליחה, אבל כנראה לא הייתי איתך".

"ממתי?" שאל אלון, וכמובן צחק.

ניר צחק גם הוא, משוחרר יותר, "בדיוק אמרת שכרגיל עידו חפר לארז".

"אה" נשיפת רווחה מדומה נפלטה מבין שפתיו של אלון, "רק משפטים בודדים אחורה,. חשבתי כבר שאצטרך לשתות את כל האייס קפה הזה מחדש". פרצופו התעווה כאילו אוטומטית שהזכיר את ענין האייס קפה.

"אז ככה, בסוף ארז נכנע לעידו, הוא אמר לו שמסרו לו מדרגים גבוהים יותר שידוע להם על ניסוי חד פעמי שביצעו שם גורמים מסוימים, ומטפלים בזה. אני זוכר שבאותו ערב עידו היה עצבני וכעוס, הוא כעס על זה שלא עדכנו אותנו ושזה סיכן אותו בטיסת מכשירים בשטח עוין למחצה".

סוף המשפט בקושי חדר את עור התוף של אוזנו, המילים 'ניסוי חד פעמי' הדהדו בראשו שוב ושוב.

עכשיו ברור שמערכת הביטחון מסתירה משהו! אם זה היה כל כך "חד פעמי" אז איך זה שכמה שנים אחר כך עדיין קוראות תקלות מוזרות למטוסים באזור?!!!

...

בעבר הקרוב, שבדיה

ההפגנה הפעם התפרצה במרכזו של כביש ראשי, סמוך למנהרה ארוכה. עשרות רבות של מפגינים עטופים בדגל פלסטין חסמו את הכביש הרחב, ומסוקי תקשורת כבר חגו מעליהם.

צפירות הרכבים התערבלו בצרחות המפגינים ובטרטורי המסוקים, וגם מי שלא שמע את הצעקות הצליח להבין את מטרת ההפגנה בקלות, בזכות עשרות השלטים הענקיים שהונפו בגאון.

ההפגנה הלכה וגדלה עם כל דקה שעברה ואט אט צעקות 'פרי פלסטין' הנדושות כל כך, נשמעו גם בעד הצפירות מחרישות האוזניים.

שטח רחב התפנה לפתע במרכז הכביש, יוצר שטח ריק שהתרחב במהירות, קבוצה של כחמישה עשר מפגינים עטופים דגלים התייצבו בשטח בשורה ארוכה, שאגות עידוד נשמעו מכל עבר.

תיק גדול עבר בניהם והם שלפו משם כל אחד בתורו תרסיס צבע זורח.

בבת אחת התנפלו כולם והיחלו לרסס כתובות בכל מקום פנוי, חלקם על קירות ביטון חשוף שעמדו לצד הכביש, חלקם על גדר ברזל נמוכה שניצבה בצד השני, ושני מפגינים אמיצים ריססו גם כתובות נאצה במרכז הכביש.

הנהגים המשועממים שנתקעו לא נשארו ברכבם, היו כאלה שיצאו ורבו עם המפגינים פרצופם האדום צורח לכל עבר, היו גם כאלה שיצאו ונשענו על רכביהם מעשנים בשרשרת ומשוחחים בלהט עם נהגים אחרים, מעטים בלבד הצטרפו להפגנה.

אך נהג אחד, בודד, יצא מרכב מאזדה סטנדרטי, חיוך רחב נסוך על פניו.

שיערו הבהיר התנופף ברוח כשהתקרב לכיוון ההפגנה לאשם לב לסובב אותו. הוא שלף מכיסו טלפון והפנה אותו לכל עבר, כמסריט את ההפגנה, אך אצבעו נגעה במסך רק כשהמצלמה הופנתה לכיוון מפגין מאוד מסוים, מבזיקה תמונות שלו בלבד ולפעמים אף סרטונים.

אותו מפגין, שתחת הדגל שעטף אותו לבש חליפה אפורה ומחויטת, היה מהמפגינים הנועזים. יחד עם עוד שלשה מפגינים אחרים ריסס כתובות לאורך גדר הברזל הארוכה, וכמה פעמים הם יצאו משטח הפגנה כדי לרסס על קירות המנהרה שהייתה מליאה ברכבים צופרים ונהגים עצבניים.

עם כל תמונה שצילם חיוכו התרחב יותר. הוא נזהר מאוד שלא יסיימו לב לכך שהתמקדותו היא במפגין מסוים מאוד, והפנה את הטלפון ללא הרף, לכל כיוון. כשסיים חזר לרכבו הכחול בסיפוק ושלח את כל התמונות לכתובת אנונימית. מצרף אותם לעוד עשרות תמונות מהפגנות נוספות.

ועכשיו, כשסיים את תפקידו. התרווח על המושב, מתפנה להנות מההפגנה הרועשת...

 

[ג'יימס]

קבלו! במחיאות כפיים סוערות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
את שם המשתמש החדש שלי! שם המשתמש עם שם העט שלי שסו"ס עברו עליו שלשה חדשים כדי שיוכל להצטרף לקהילה.
@רפאל תבורי !!!!!!!!!!!
בעז"ה הוא יפרסם את הפרקים מכאן והילך.

 

[רפאל תבורי]

בהצלחה לי

 

[רפאל תבורי]

פרק 15​

כשאביחי פתח את המחשב, התראה מהבהבת חיכתה על המסך. 'גש למשרד שלי' היה כתוב בה.

הוא סגר את ההודעה ולא מיהר כל כך לקום למשרד של מפקדו, יודע שכל עוד ההודעה לא מכילה לפחות שלש פעמים את המילה 'דחוף' אין סיבה למהר.

עיניו טיילו על המסך מביטות בחלון שפתח הרגע, בוחנות את המשימות שצפויות לו היום. שמחה קלה וצפייה נרגשת עברה בגוו כשראה שגם היום יש מספר משימות שבהם ישתמשו במערכות החדשות שרק השבוע עלו לאוויר.

כשסיים וראה שאין משימה כלשהי דחופה במיוחד קם ממקומו באנחה שקטה, נועל את המחשב מאחוריו. והחל ללכת לכיוון משרדו של אוריאל.

"אביחי" קול עצר אותו באמצע, "מה נשמע?"

אביחי הבזיק אליו חיוך. "מעולה דביר, יש לנו כמה משימות מעניינות היום אבל המפקד קרא לי לרגע". כהרגלו צמצם את כל מחשבותיו במשפט ארוך נטול כמעט פסיקים, ושלח את צרור המילים במהירות.

הדבר לא ריגש כל כך את דביר שהיה רגיל לכך, והוא נופף לו קלות בידו, "מחכים לך" אמר וקרץ לאביחי, מניח את הקפה שהיה בידו על העמדה שלו, שהייתה צמודה לזו של אביחי.

רגליו של אביחי מיהרו, עברה כבר כמעט רבע שעה מאז ראה את ההודעה ואוריאל בטח מחכה.

"כנס", התגובה נשמעה בקול מהורהר לאחר מספר דפיקות. אביחי נכנס וסגר אחריו את הדלת.

הוא התקרב לשולחן המשרדי והמהום קל בלבד נשמע מכיוון מפקדו, אביחי הביט בו בארשת פנים מבודחת. על פי עוצמת ההרהור שנשמעה בקולו הייתי צריך לנחש שצפויות לפחות מספר דקות של המתנה משעממת. אוריאל שישב מולו, שקוע ראשו ורובו באחד המסכים שניצבו על השולחן, לא חנן אותו במבט קל.

אביחי צנח על כיסא סמוך, רגלו הורמה והונחה מעל הרגל השנייה בנינוחות, ומוחו כבר פעל, לא רגיל לעצור, מתחיל לתכנן את מילוי המשימות שממתינות לו היום.

אוריאל הרים סוף סוף את ראשו. "אה, אביחי, בא שב".

"אני כבר יושב", ענה אביחי ברצינות תהומית, אף לא טיפה של הומור מושחל במשפט, והוריד את רגלו מהרגל השנייה.

אוריאל הנהן, "כן, קראתי לך בנושא השרת המוזר שגילית לפני מספר ימים".

אביחי נדרך, התיקייה 'שרת מוזר' שאוחסנה במוחו והבהבה כנושא שלא נפתר נפתחה בבת אחת.

"דיברתי עם מספר מפקדים מהדרג הגבוה והם ביררו את הנושא. רק רציתי לומר לך שהם ביקשו לא לחפור עוד בנושא ושהמערכת כבר ידועה להם".

ההודעה הלא צפויה נחתה על ראשו של אביחי כרעם ביום בהיר. אוריאל אמר אותה בפשטות כל כך בלי להקדים שום דבר! "אבל היא לא מופיעה במחשבים שלנו והיא גם מהירה בצורה הזויה, איך זה הגיוני בכלל?" הזדעק, לשונו הזריזה פורקת במהירות את מחשבותיו, מסבכות אותם זו בזו.

למה הם רוצים שלא נחקור את המערכת? כנראה זה פרויטק חסוי של מערכת הביטחון, שלף מוחו תשובה אוטומטית, אך אביחי שלל אותו. אם זה פרויקט חסוי אנחנו הראשונים שאמורים לדעת מזה! זה התפקיד שלנו! האירוניה שהייתה אמורה להשתרבב במחשבה הזאת נעדרה לגמרי, לא קיימת בלקסיקון שלו. ואם כן למה דווקא במחשבים של מערכת הביטחון היא לא מופיעה?

אביחי לא היה רגיל להשאיר אצלו שאלות בלי מענה, ובתקייה 'שרת מוזר' היו יותר מדי כאלה. ובניהם שאלות מסקרנות במיוחד לדוגמה, איך הצליחו לייצר מערכת מהירה כל כך ? ואם זה בנוי בצורה שונה מהרגיל האם התאימו שפת קוד קיימת למערכת או שהמציאו שפה חדשה? השאלות המשיכו לצוף במוחו, יוצרות סימן שאלה אדיר. הוא הבטיח לעצמו שבין משימה למשימה ינסה לבדוק עוד קצת את עניין השרת.


נ.ב. אשמח לשמוע אם אתם מעוניינים בתקציר בתחילת כל פרק.
נ.ב.2 מצרף קובץ עם מה שכבר כתבתי לאחר שיפוץ ועריכה אשמח לתגובות.

 

[אליגזר]

בהיר השיער חייך בסיפוק. הוא צים מספר תמונות דרך המשקפת, ושלח לכתובת אנונימית.

צים-צילם

 

[רפאל תבורי]

צים-צילם

תוקן כבר בגרסה הערוכה ששלחתי בהודעה הקודמת.